קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך לגביית חובות ארנונה: "הרמת מסך" לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. בכך עוסק פסק דין זה. 1. גדר המחלוקת תביעה של רשות מקומית לתשלום חובות ארנונה ומים שנצברו לזכותה במהלך השנים 2001-2005, בגין נכס מקרקעין המצוי ברחוב פייר קניג 37, שכונת תלפיות, בירושלים (להלן: הנכס). הנתבעת 1 היא חברה פרטית אשר החזיקה בנכס בתקופה הרלבנטית , והנתבעים 1-2 (בעל ואישה) רשומים כבעלי מניותיה. בכתב התביעה מיום 05/01/06, אשר הוגש בהליך של סדר דין מקוצר, עתרה התובעת לחייב את הנתבעים 1-3 (ביחד ולחוד) בסך של 526,138 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, מיום הגשת התביעה ועד הפירעון בפועל, בגין חובות צריכת מים וארנונה שצברה הנתבעת 1 על פי רישומיה, במהלך השנים 2001-2005. על פי הנטען בכתב התביעה, הבסיס החוקי לחיובם של הנתבעים 3- 2 בחובותיה של הנתבעת 1 מצוי בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים במשק), המאפשר לרשות מקומית לבצע "הרמת מסך" כנגד בעלי שליטה בחברה פרטית אשר הפסיקה פעילותה, לצורך גביית חובות בגין הארנונה שחלה על החברה. בבקשת למתן רשות להתגונן שהוגשה מטעם שלושת הנתבעים יחד, נטען כי החוב נשוא כתב התביעה מקורו בשנת 1998, בעוד סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק נחקק (תוקן) בשנת 2004 , ועל כן לכל היותר יכולה התובעת לתבוע במסגרת התביעה דנן את חלק החוב המתייחס לשנים 2004-2005. לגופו של ענין טענו הנתבעים, כי לא מתקיימים במקרה דנן תנאי הסף הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק לצורך חיוב הנתבעים 2-3 בחובות החברה (הנתבעת 1) באופן אישי, הן משום שהחברה "מעולם לא התפרקה ו/או החלה בהליך כזה או אחר של פירוק", והן משום שהיא "מעולם לא העבירה נכסים לכל גוף אחר" (ס' 6-7 לבקשה). בדיון שהתקיים בבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן ביום 19/05/09 (בפני כב' הרשם א' פוני) טען ב"כ הנתבעים 2-3: "לאור העובדה כי בתצהירי המבקשים 2,3 אין כל טענת הגנה מטעם המבקשת מס' 1 לגבי החוב הנטען, ולאור דברי המבקש מס' 2 כי החברה אינה פעילה עוד, אני מקבל את המלצת ביהמ"ש שיינתן פסק דין נגד החברה וכי למבקשים תינתן רשות להתגונן" (ע' 1 לפרוטוקול בבש"א 1806/09). בהתאם לכך ובהסכמת ב"כ התובעת, ניתן ע"י כב' הרשם א' פוני ביום 16/06/09 פסק דין כנגד הנתבעת 1 על מלוא סכום התביעה (526,138 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, מיום הגשת התביעה ועד הפירעון בפועל, ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, ובכל הנוגע לנתבעים 2-3 נקבע, כי התצהירים שניתנו על ידם בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן ייחשבו ככתבי הגנה מטעמם. השאלה היחידה שנותרה, אפוא, להכרעה במסגרת פסק דין זה, היא שאלת אחריותם של הנתבעים 2-3 לתשלום החוב הנטען, מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק. יצוין כבר עתה, כי בסיכומיה הודתה התובעת, כי ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק, אינו יכול לחול רטרואקטיבית על חובות שנצברו טרם חקיקתו (תיקונו) בשנת 2004, ומשכך לא ניתן לייחס לנתבעים 2-3 במסגרת התביעה דנן, אלא את החוב בגין השנים 2004-2005, אשר עומד ע"ס של 302,451 ₪ נכון ליום 18/05/09. על כן, ככל שייקבע במסגרת פסק דין זה כי יש לחייב הנתבעים 2-3 בחובות הארנונה של הנתבעת 1 , הרי שחיוב זה לא יעלה על הסכום הנ"ל. 2. דיון והכרעה הבסיס הנורמטיבי לחיובם של בעלי שליטה בחברה פרטית בחובות הארנונה של החברה מצוי אמנם בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק , הקובע מעין הרמת מסך סטטוטורית בין חברה פרטית לבין בעלי השליטה בה , לצורך גביית חובות ארנונה של החברה . וזו לשונו של סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק: "(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס. (ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - "חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה ". (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.). סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אליו מפנה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק, קובע : "(א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. (2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. (3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה." התובעת טוענת, כי מתקיימות במקרה דנן הנסיבות הקבועות בסעיף 119א(א)(3). משילוב סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה עם סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק - יוצא, כי התנאים להפעלת סמכותה של הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה של החברה מבעלי השליטה בה, הם שמונה : א. מדובר בנכס שאינו משמש למגורים ; ב. המחזיק בנכס היא חברה פרטית ; ג. ההחזקה של החברה בנכס אינה מתוקף דיירות מוגנת; ד. החברה לא שילמה את הארנונה, כולה או חלקה; ה. חוב הארנונה הוא סופי; ו. החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; ז. האדם, שהרשות מבקשת לגבות ממנו את החוב, הוא בעל שליטה בחברה; ח. עובר להתפרקותה או להפסקת פעילותה, היו לחברה נכסים; נטל הוכחת התקיימותם של תנאים אלו מוטל על הרשות המקומית, ועמידתה של הרשות בנטל זה מקימה חזקה, לפיה הנכסים שהיו בידי החברה, ערב הפסקת פעילותה, הועברו על ידה לבעלי השליטה, ללא תמורה. יחד עם זאת, חזקה זו אינה חלוטה, אלא ניתנת לסתירה, והנטל לסתור אותה מוטל על בעלי השליטה, הטוענים כי אין לייחס להם את חובות הארנונה של החברה (ראו: כב' השופט עודד מודריק, עת"מ (תל-אביב-יפו) 1311/07 רובינשטיין צבי ואח' נ' עיריית רעננה, עמ' 5 לפסה"ד מיום 16/10/07 , פורסן באתר "נבו") בענייננו, אין חולק בדבר התקיימותם של חמשת התנאים הראשונים (תנאים א'-ה'), והמחלוקת נסבה סביב התקיימותם של שלושת התנאים האחרונים (תנאים ו' -ח'). נבחן, אפוא, האם עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח התקיימותם של תנאים אלו: הפסקת פעילותה של החברה (התנאי השישי) בכתב הגנה טענו כאמור הנתבעים, כי הנתבעת 1 מעולם לא התפרקה, ומעולם אף לא החלה בהליך של פירוק. ואולם, טענה זו- גם אם נכונה היא - אין לה, למעשה, כל רבותא בענייננו, שכן מלשונו הברורה של סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה עולה, כי לצורך הרמת מסך ההתאגדות, החוצץ בין החברה לבין בעלי השליטה בנסיבות המתוארות בסעיף זה, אין צורך שהחברה התפרקה, אלא די בכך שהפסיקה את פעילותה. אין חולק, כי הנתבעת 1 איננה פעילה עוד, והמחלוקת בין בעלי הדין נוגעת למועד הפסקת פעילותה : התובעת טוענת מחד, כי הנתבעת 1 הפסיקה פעילותה בשנת 2003, והנתבעים טוענים מאידך, כי הנתבעת 1 הפסיקה פעילותה בשנת 2006, בהסתמכם על עדותו של רו"ח רענן קופ, אשר שימש כרו"ח של הנתבעת 1 בתקופה הרלבנטית (הנתבעים 2-3 עצמם בחרו שלא להעיד בהליך דנן, אם כי העידו כעדי תביעה, לאחר שזומנו למתן עדות מטעם התובעת). בבית המשפט העיד ע"ה/1 רו"ח רענן קופ: ת:פעילות אחרונה היתה ב-2006 " (ע' 4 ש' 2-3). ת:הדו"חות [דו"חות מס הכנסה-י.מ.] לשנת 2006 , שבעצם זה מועד הפסקת פעילות החברה, מראים מצב שבו החברה הייתה עם בגירעון שמומן ע"י בעלי המניות. אם נלך לשנים שקדמו להפסקת הפעילות, היינו לשנים 2003-2005 אנו נראה אותו מצב. החברה מכרה את הציוד שלה ובצורה כזו הצליחה להחזיר לאט לאט את החובות הרבים שהיו , מה שלא סיימה עד היום בעצם. ש: באיזו שנה החברה מכרה את הציוד שלה ? ת: בשנת 2003" (ע' 5 ש' 6-12). לטענת הנתבעים 2-3, עדותו של רו"ח רענן קופ תומכת בגרסתם, לפיה הנתבעת 1 היתה פעילה במהלך שנת 2006 ואף ביצעה עסקאות (ס' א.1. לתגובת הנתבע 2 לסיכומי התובע) והפסיקה את פעילותה רק באמצע שנת 2006 (ס' 5 לסיכומי הנתבע 2). לאור עדות מכרעת זו - טוענים הנתבעים - התובעת היא שהיתה צריכה להוכיח גרסתה לפיה הנתבעת 1 הפסיקה פעילותה בשנת 2003, אך התובעת כשלה בכך. דא עקא, שטענתם זו של הנתבעים אינה מתיישבת עם הדו"חות הכספיים לשנים 2006 (נ/1) 2007( נ/2), (2008 (נ/3) 2003 (נ/5) אשר הוכנו ע"י רו"ח רענן קופ והוגשו ע"י הנתבעת 1 למס הכנסה . עיון בדוחות הנ"ל מעלה, כי בפרק ה"ביאורים" המופיע בכל אחד מהדוחות נכתב, שחור על גבי לבן, כי "החברה הפסיקה פעילותה במהלך שנת 2003 לאחר שמכרה את פעילותה העסקית, הציוד והזכויות במושכר לחברה קשורה, פנורמה פרינט..."- עובדה המשמיטה, ללא ספק, את הקרקע מתחת לגרסת הנתבעים, לפיה הנתבעת 1 הפסיקה פעילותה באמצע שנת 2006 , ומלמדת באופן חד משמעי, כי הנתבעת 1 הפסיקה פעילותה כבר בשנת 2003. תמיכה למסקנה זו מצויה גם בעובדה (העולה מגרסת הנתבעים עצמם אשר נתמכה בעדותו של רו"ח רענן קופ) שבשנת 2003 , או ליתר דיוק ביום 01/10/03, מכרה הנתבעת 1 - לפי - את כל נכסיה לחברת פנורמה פרינט טכנולוגיות עיבוד חזותי בע"מ (להלן" חברת פנורמה). כלום ייתכן, כי הנתבעת 1 המשיכה בפעילותה העסקית הרגילה במהלך שלוש השנים שלאחר מכן, כשהיא מרוקנת למעשה מכל נכסיה (ודוק: רשימת המלאי של הרכוש שנמכר לחברת פנורמה כוללת 215 פריטי ריהוט, ציוד ומכונות , ובהם אפילו כסאות, שולחנות ורצפת PVC) ?! . ר"וח קופ העיד גם כי עם פינויה של הנתבעת 1 את המבנה בו קיימה פעילותה- נכנסה חברת פנורמה במקומה, ואם כי הוא נמנע בעדותו מלציין את המועד המדוייק בו אירע הדבר - סביר להניח כי מועד זה היה בשנת 2003 , שהרי כל הציוד והריהוט אשר אכלס את המבנה נמכר כמות שהוא לחברת פנורמה. הנה כי כן: לא רק שהוכח באופן פוזיטיבי, כי הנתבעת 1 הפסיקה פעילותה כבר בשנת 2003- אלא שהוכחה זו סופקה ע"י לא אחרים מאשר הנתבעים 2-3. הנתבעים הם "בעלי שליטה" בנתבעת 1 (התנאי השביעי) בסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק מוגדר "בעל שליטה", כדלקמן: "בעל שליטה" - מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א); "קרוב" - כהגדרתו בסעיף 88; בסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה מנויות הזכויות, אשר המחזיק בהן נחשב ל"בעל שליטה" בחברה : "בעל שליטה" - מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א) ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה; ובסעיף 88 לפקודת מס הכנסה מוגדר "קרוב" כ- " כל אחד מאלה : בן זוג, אח, אחות, הורה, הורה הורה, צאצא וצאצא של בן זוג, ובן זוגו של כל אחד מאלה; משילוב הסעיפים הללו עולה, כי הן הנתבע 2 והן הנתבעת 3 עונים על הגדרת "בעל שליטה" בחברה פרטית, שכן כל אחד מהם מחזיק - לבדו או יחד עם קרובו (קרי, יחד עם בן זוגו) - ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא. מתדפיס רשם החברות בנוגע לנתבעת 1 (ת/1) עולה, כי מספר המניות שהוקצה לנתבעת 1 הינו 967, כאשר הנתבע 2 מחזיק ב-964 מניות מתוכן, והנתבעת 3 מחזיקה ב-3 מניות מתוכן. מכאן, כי הנתבע 2 מחזיק לבדו ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא ואילו הנתבעת 3 מחזיקה, ביחד עם קרובה (בן זוגה), ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא ע"י החברה. העובדה, כי החזקתה של הנתבעת 3 היא החזקה פורמאלית" בלבד (לצורך עמידה בדרישות להקמתה של חברה שהיו אז בתוקף) - אינה מעלה ואינה מורידה בענין זה, שכן ההגדרה של "בעל שליטה" בסעיף 119א(א)(ג) לפקודה מושתתת כאמור על שעורי ההחזקה הפיסית בהון המניות , ולא על יכולת השליטה או הניהול בחברה בפועל . למעשה, נראה כי המחוקק התכוון לכלול במסגרת הגדרה זו גם שליטה פורמאלית בחברה , שהרי לא בכדי נעשה שימשו במילים "לבדו או ביחד עם קרובו", שמטרתן למנוע התחמקות של בעל שליטה מנשיאה בחובות הארנונה של החברה באמצעות רישום המניות ע"ש בן משפחה קרוב, באופן פורמאלי בלבד. ערב הפסקת פעילותה היו לחברה נכסים (התנאי השמיני) על סמך המסקנה לעיל, לפיה הנתבעת 1 הפסיקה פעילותה בשנת 2003 ולא באמצע שנת 2006, בשילוב העובדה כי בשנת 2003 מכרה הנתבעת 1 את כל רכושה לחברת נורמה- יוצא כי במועד הפסקת פעילותה של החברה (בשנת 2003) היו ברשותה נכסים. העולה מן המקובץ הוא, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק, ומשכך קמה חזקה בדבר העברת נכסיה של הנתבעת 1 לידי בעלי השליטה בה, הם הנתבעים 2-3. לא נותר אלא לבחון, האם הצליחו הנתבעים 2-3 לסתור חזקה זו, ולהוכיח כי במועד הפסקת פעילותה של הנתבעת 1, לא העבירה להם האחרונה את נכסיה ללא תמורה (קרי, להוכיח כי נכסי הנתבעת 1 כלל לא הועברו אליהם או שהועברו אליהם בתמורה מלאה) ? הנתבעים 2-3 הגישו, כאמור, באמצעות ע"ה/1 רו"ח רענן קופ, "רשימת מצאי" (צ"ל: מלאי) הכוללת פירוט של כל הציוד והרכוש אשר נמכר ע"י הנתבעת 1 בשנת 2003 לחברת פנורמה (נ/4), רשימה אשר לטענת הנתבעים 2-3 הינה רשימה ממצה, הכוללת את כל הרכוש שהיה מצוי ברשות הנתבעת 1, ערב הפסקת פעילותה. אכן, רשימת המלאי, המשתרעת על פני 5 עמודים שלמים, מפרטת 215 פריטים שונים הכוללים, בין היתר, פריטי ציוד מקצועי ומכונות (מדחסים, מכונות פיתוח, מדחסים וכיוצ"ב, לרבות מכשירי פקס, מכונות צילום, פלאפונים ומזגנים), פריטי ריהוט וציוד משרדי (לרבות שולחנות וכסאות, דלתות, שואב אבק ואפילו רצפת PVC), כלי רכב ואף "מוניטין", והרושם המתקבל הוא כי מדובר ברשימה ממצה, הכוללת את כל הרכוש שהיה בידי הנתבעת 1 ערב הפסקת פעילותה. בסיכומיה טענה התובעת, כי לא ניתן לומר שהרשימה משקפת את כל הרכוש שהיה בידי הנתבעת 1 אותה עת, משום שהנתבעים 2-3 לא הוכיחו, מה עלה בגורלם של פריטי מיטלטלין שונים, המוזכרים בתדפיס רשם החברות הנוגע לנתבעת 1 כנכסים אשר מושכנו ע"י הנתבעת 1 לטובת צדדים שלישיים ( ציוד צילום אויר, מכונת פיתוח, סורק וכד'), ואף לא הוכיחו מה עלה בגורלו של ההון הרשום של הנתבעת 1. ואולם, טענה זו - אין בה ממש. שכן, בדו"ח הכספי לשנת 2003 שהוגש ע"י החברה למס הכנסה (נ/5) נכתב (בפרק "ביאורים לדוחות הכספיים- שעבודים"), כי "לחברה שעבודים על מכונות וציוד צילום שהועברו לחברה קשורה לטובת החברות המממנות....", ואמנם עיון ברשימת המלאי נ/1 מעלה, כי היא כוללת גם "מכונות פיתוח", "ציוד" ואף זכויות ""מוניטין". מכאן, על פניו כי הרכוש שנמכר ע"י הנתבעת 1 לחברת פנורמה כלל גם את הפריטים הממושכנים, המוזכרים בתדפיס רשם החברות, תחת הכותרת "שעבודים" . אשר להון הרשום של החברה - לאור עדותו של ע"ה/1 רו"ח רענן קופ לפיה "החברה היתה עם גירעון שמומן ע"י בעלי המניות.... החברה מכרה את הציוד שלב ובצורה כזו הצליחה להחיזר לאט לאט את החובות הרבים שהיו, מה שלא סיימה עד היום בעצם" (ע' 5 ש' 6-10) , נראה כי יש לקבל טענת הנתבעים 2-3 לפיה "לא נשאר כל זכר מאותו הון רשום " של החברה (ס' 8(ג) לסיכומי הנתבע 2) אשר "נבלע" בחובותיה העצומים. המסקנה המתבקשת היא, כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם לסתור את החזקה בדבר העברת נכסיה של הנתבעת 1 לרשותם ללא תמורה, עם הפסקת פעילותה , ועל כן לא ניתן לחייב את הנתבעים 2-3 בחובות הארנונה של הנתבעת 1 מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק. תחולת סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה קובע: "היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר". בסיכומיה טענה התובעת, כי בנסיבות הענין, בהן כל נכסיה של הנתבעת 1 נמכרו לחברת פנורמה, חברה אשר בעלי מניותיה הם לא אחרים מאשר הנתבעים 2-3 (כפי שעולה מתדפיס רשם החברות הנוגע לחברת פנורמה שהוגש כראיה מטעם התובעת (ת/2) - הרי שהתקיימו גם תנאי הסף הקבועים בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה , המאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה מבעל שליטה של חברה פרטית שהפסיקה פעילותה אם זו העבירה את נכסיה לחברה אחרת של אותו בעל השליטה. הנתבעים מאידך, בתגובתם לסיכומי התובעת, טענו כי התובעת אינה יכולה להסתמך על סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה , הן משום שכתב התביעה נסמך על הוראת סעיף119 א(א)(3) בלבד, ועל כן המדובר לכאורה בשינוי חזית בשלב הסיכומים, והן משום שסעיף 119א(א)(2) עוסק אך ורק בגביית חוב מס הכנסה (ולא חוב ארנונה) מהחברה האחרת של בעל השליטה (ולא מבעל השליטה עצמו) . גם בענין זה דומני כי הדין עם התובעת. כתב התביעה, אשר הוגש כאמור בהליך של סדר דין מקוצר, נסמך על הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק , ואין בו כל אזכור או הפניה לסעיף 119א(א)(3) או לסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה. ואולם, הסתמכותה של התובעת על סעיפים אלו היא מכח ס' 8(ג) עצמו, אשר מפנה כזכור לסעיף לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, על שלוש חלופותיו. על כן, הסתמכותה של התובעת על החלופה השניה הקבועה בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (קרי על סעיף 119א(א)(2) ) איננה בגדר הסתמכות על עילה שונה, כפי שמנסים הנתבעים 2-3 לטעון. אמנם, בישיבת קדם המשפט הראשונה אזכר ב"כ התובעת את סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה בלבד, וציין כי לשיטתה של התובעת כל תנאי החלופה השלישית הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה התקיימו במקרה דנן, ורק בסיכומים שהוגשו מטעם התובעת ביקש ב"כ התובעת להתבסס גם על סעיף 119א(א)(2) לפקודה, זאת לאחר שענין העברת הנכסים מהנתבעת 1 לחברת פנורמה עלה לראשונה בשלב ההוכחות (במסגרת חקירתו של רו"ח רענן קופ שהגישו הנתבעים באמצעותו). כלומר: התבססותה של התובעת על החלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה נעשתה על סמך עובדה אשר "גולתה" ונחשפה, ע"י הנתבעים עצמם, בשלב שמיעת הראיות. בנסיבות אלו, אין כל פסול לטעמי בנסיונה של התובעת לבסס את תביעתה להחזר החוב על החלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(2) , במקביל לחלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(3), שהרי שתי החלופות הן חלק מהתגבשות העילה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק. גם אם נניח, כי מדובר בהסתמכות של התובעת על הוראת דין שונה לחלוטין, קרי- על עילה משפטית שונה, אזי יש לזכור כי תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאפשרת לביהמ"ש ליתן פסק דין על סמך הוראת חוק שלא בא זכרה בכתב התביעה , בתנאי שהתובע הציג בכתב תביעתו את כל העובדות המגבשות את עילת התביעה. בהקשר זה נפסק: "הלכה ותיקה היא כי "לעולם לא יתן בית המשפט פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה" (ע"א 11/62 חכמוב נ' סטולר, פ"ד טז 1395 (1962); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 153 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). מאידך גיסא, תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי אי הכללת הוראת חוק בעילת התביעה אינו מונע הסתמכות עליה. תקנה זו פורשה על ידי בית המשפט כקובעת שאין התובע חייב להציג את העילה המשפטית שעליה הוא מתבסס בתביעתו (ולא, למשל, רק את מספר הסעיף. ראו ע"א 11900/05 אלומות חולון בע"מ נ' לחם חי בע"מ, בפס' 4 (, 19.07.2007); ע"א 590/88 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פישר, פ"ד מד (1) 730 (1990);ע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין בע"מ נ' פינק, פ"ד מד (1) 226, 230 (1990) (להלן: עניין פינק)). להבדיל, על התובע לציין במפורש את הסעד המבוקש על ידו ואת העובדות המרכיבות את עילת התביעה (תקנות 9(5) ו-9(7) לתקנות סדר הדין האזרחי). עובדה שלא נטענה בכתבי הטענות - אין בית המשפט יכול לגלותה בעצמו ואין הוא יכול לסמוך עליה (ראו למשל ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מז(3) 617, 625 (1992)). אלמלא כלל זה, עלול למצוא המשיב את עצמו מפסיד במשפט על סמך טענות עובדתיות שלא היה באפשרותו לצפות מראש. במילים אחרות, על התובע להציג את כל העובדות המגבשות את עילת התביעה. עליו גם לציין את הסעד המבוקש על ידו. אולם אין תביעתו נדחית רק משום שלא נתן לעילה את ה"כותרת המשפטית" המתאימה ולא הפנה לחוק שממנו נובעת זכות תביעתו..." (כב' המשנה-לנשיאה א' ריבלין ע"א 6157/08 חלפו עיסמאעיל נ' הלון מילאדי ואח', פס' 10 לפסה"ד מיום 05/09/11, פורסם באתר "נבו") . בענייננו, התובעת אמנם לא פירטה בכתב התביעה את כל העובדות המקימות את חבות הנתבעים 2-3 לפי סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה, אך עובדות אלו הוכחו ע"י הנתבעים 2-3 עצמם במהלך שמיעת הראיות, והם השלימו למעשה את אשר החסירה התובעת, ועל כן אין מקום לדעתי לדחות את התביעה רק מהטעם שבכתב התביעה לא הוצגו כל העובדות כהווייתן. לא זו אף זו: בבקשה לקבלת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים 2-3 ובתצהירים שניתנו מטעמם בתמיכה לבקשה צוין על ידם, שחור על גבי לבן : " תנאי הסף לחיובם של בעלי השליטה כאמרו בסעיף 119א(א) [על כל חלופותיו-י.מ] לפקודת מס הכנסה אינם חלים בענייננו... החברה מעולם לא התפרקה.. החברה מעולם לא העבירה נכסים לכל גוף אחר .." (ס' 5-7 לבקשה). בכך כללו הנתבעים עצמם את החלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה ביריעת המחלוקת, וזאת כבר במסגרת כתב ההגנה . משכך, ברי כי לא קופחה הגנתם של הנתבעים במקרה דנן משום שבכתב התביעה לא פורטו כל הטענות העובדתיות הרלבנטיות, שהרי הנתבעים צפו מראש את כל הטענות העובדתיות מצד התובעת בהקשר של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק. משכך גם לא ניתן לומר, כי מדובר בשינוי חזית מטעם התובעת כפי שמנסים הנתבעים לטעון, שהרי הנתבעים הם שהרחיבו או שינו את חזית המריבה. ולענין זה יפים דבריו של כב' השופט א' גולדברג בפרשת שמואליאן נ' אהרוניאן: .... "נושא זה עמד לדיון לאורך המשפט, כששינוי חזית המריבה נותר עקב טיעונו של מי שהיה בא-כח המערער בבית המשפט קמא" (ע"א 528/89 מורד שמואליאן נ' ציון אהרוניאן ואח', פ"ד מו(5) 54, 61ג (1992)). וכן דבריו של א' גורן בספרו: "אם בעלי הדין פורשים את המחלוקת האמיתית שנתגלעה ביניהם , אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט ומונע פנייה אל החומר ואל הטיעונים שבאו במסגרת ההליכים" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) תשס"ט, עמ' 90). אשר לטענתם השניה של הנתבעים - בדבר אי תחולת החלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(2) על "בעלי שליטה" (להבדיל מתחולתה על "התאגיד האחר") - נראה, כי לכלל טעות נתפסו הנתבעים בטענתם זו: סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק קובע, כי רשות מקומית רשאית לגבות את חוב הארנונה "מבעל השליטה בחברה פרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה בשינויים המחוייבים". סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה קובע: "היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר". החלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה עוסקת אמנם בגביית חוב מס הכנסה מחבר בני אדם, אך נוכח לשונו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים העוסק אך ורק בגביית חוב ארנונה מ"בעל שליטה" , והקובע כי יש לקרוא את סעיף 119א(א) "בשינויים המחוייבים "- יוצא כי לצורך גביית חוב ארנונה יש לקרוא את הוראת סעיף 119א(א)(2) כהוראה החלה על "בעל שליטה" ולא על התאגיד של בעל השליטה. לשון אחר: שילוב שני הסעיפים מוביל למסקנה, כי בנסיבות בהן חברה פרטית מעבירה נכסים לחברה אחרת הנשלטת ע"י אותם בעלי שליטה- אזי הרשות המקומית יכולה לגבות את החוב מבעלי השליטה עצמם ! . פרשנותם של הנתבעים, לפיה סעיף 119א(א)(2) חל רק על "חבר בני אדם" לא מאפשרת לקרוא את סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק יחד עם סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה, שכן סעיף 9(ג) עניינו בחיוב של "בעל שליטה" בחברה בלבד . לשון אחר: פרשנות הנתבעים אינה מאפשרת לעשות את ה"הכלאה" הנדרשת בין שני הסעיפים, והיא מובילה לכך שלעולם לא ניתן יהיה למעשה ליישם את סעיף 119א(א)(2) בהקשר של סעיף 8(ג). לא זו אף זו: פרשנותם של הנתבעים היא בבחינת עיקום הכתובים, שהרי סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק עניינו בגביית חוב ארנונה מבעלי שליטה (ולא מתאגיד!) בנסיבות המתוארות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה , ובין היתר בנסיבות של העברת נכסים לתאגיד אחר הנשלט ע"י אותם בעלי שליטה. כלומר, לא זו בלבד שמכח ס' 119א(א)(2) יכולה הרשות לגבות החוב ישירות מבעלי השליטה עצמם, אלא שהיא כלל לא יכולה לגבות את החב מהתאגיד הנעבר. כך נפסק, למעשה, מפורשות בפסק הדין בענין בילדינג מרקט : "יש לציין שבחוק ההסדרים אין את האפשרות לגבות את חוב הארנונה מתאגיד אחר של בעל השליטה אליו הועברו הנכסים, כפי שקיים לגבי חוב מס הכנסה, שכן חוק ההסדרים מאפשר את הגבייה רק מבעלי השליטה של התאגיד שלא שילם את הארנונה " (כב' הרשם דן סעדון ת"א (רמלה) 2654/05 עירית ראשל"צ נ' בילדינג מרקט בע"מ, , עמ' 6 לפסה"ד מיום 20/12/07) . גם בענין נ' עירית רעננה נ' טופז מטבחים נפסק כי מכח סעיף 119אא2) לפקודת מס הכנסה ניתן לחייב בעל שליטה בחברה פרטית בחובות הארנונה של החברה אם זו העבירה נכסיה לחברה אחרת שבעלותו : "מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), שהוסף בתיקון מס' 7, בתוקף מיום 18.1.04. סעיף זה מאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט, שלא שולם ע"י חברה פרטית, המחזיקה בנכס שאינו משמש למגורים, מבעל השליטה בחברה הפרטית. זאת, בהתקיים הנסיבות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים. יצויין, כי בענייננו מתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה, ועל כן לכאורה יש תחולה לסעיף 8(ג) הנ"ל" (כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע ת"א (שלום- כפר-סבא) 4959/04 עירית רעננה נ' טופז מטבחים (1996) בע"מ ואח', עמ' 13 לפסה"ד מיום 15/10/06 פורסם באתר "נבו"). אכן, אילו היה מדובר בענייננו בחוב מס הכנסה אזי ניתן היה לגבות את החוב גם מחברת פנורמה אשר קיבלה את נכסי הנתבעת 1 , בהיותה בבחינת "החבר האחר", אך מאחר ובחוב ארנונה עסקינן - לא ניתן לגבות את החוב אלא מבעלי השליטה של חברת פנורמה, שהינם כאמור הנתבעים 2-3. 3. סוף דבר 3.1 התביעה מתקבלת . כפועל יוצא מכך מחייב הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 302,451.15 ₪ (חוב הארנונה של הנתבעת 1 בגין הנכס נשוא כתב התביעה עבור השנים 2004-2005 נכון ליום 18/05/09) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, מיום 18/05/09 ועד לפרעון. 3.2 בשים לב הוראת תקנות 512,513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בשים לב לתביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, כדלקמן: 6,753 ₪ בגין אגרת משפט (מחצית ראשונה בלבד) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (05/01/06 ) ועד לפרעון. 25,000 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון. ארנונה (חובות)גביית חובהרמת מסךחובארנונה