הרשעה בעבירת המרדה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בעבירת המרדה: 1. המשיבים הואשמו בשנת 2005 בעבירות של מעשי המרדה, פרסומי המרדה, החזקת פרסומי המרדה, התקהלות אסורה, התפרעות, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות, והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (ת"פ 2834/05, ת"פ 3889/05) . מדובר בקשר שקשרו המשיבים לסכל באמצעים בלתי חוקיים פינוי ישובים מחבל עזה ומצפון השומרון (תוכנית ההתנתקות). בית משפט השלום (כבוד השופטת רחל שלו-גרטל) קבע כי המשיבים ביצעו עבירות המרדה, אך הוסיף וקבע כי עומדת להם הגנה מן הצדק, ולפיכך זיכה אותם. המדינה הגישה ערעור (ע"פ 40649/07) ובית משפט זה (כבוד השופטים גילה כנפי-שטייניץ, רפי כרמל ורות שטרנברג-אליעז) קיבל את ערעורה, דחה את טענות המשיבים להגנה מן הצדק, הרשיעם בעבירות של מעשי המרדה ופרסומי המרדה והחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע האם יש להרשיע את המשיבים גם בעבירות הנוספות שיוחסו להם בכתב האישום, עבירות שלגביהן לא קבע בית משפט קמא בהכרעת הדין הראשונה ממצאים עובדתיים בשל החלטתו לזכות את המשיבים מחמת הגנה מן הצדק; ועל מנת שבית משפט קמא יגזור את דינם. 2. בהכרעת דין משלימה הרשיע בית משפט קמא את המשיבים גם בשורה ארוכה של עבירות נוספות (התקהלות אסורה, התפרעות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו) וזיכה אותם מביצוע עבירה של המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות. בית משפט קמא גזר על המשיבים עונש של 6 חודשי מאסר-על-תנאי על עבירות הסתה והמרדה, ועונש של חודש מאסר-על-תנאי על עבירות של התקהלות אסורה, התפרעות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש (עפ"ג 42206-04-10) וביקשה להטיל על המשיבים עונשי מאסר לריצוי בפועל בין כותלי הכלא; מנגד הגישו המשיבים ערעור על הרשעתם (ע"פ 19509-05-10). הדיון בערעורים אוחד. ערעור המשיבים הוגש לדבריהם מטעמי זהירות ולחלופין בלבד לטענתם המקדמית אשר לפיה דין ערעור המדינה להידחות על הסף, מחמת קיומה של חנינה האוסרת על המשך ניהול ההליכים המשפטיים נגדם. 3. המחלוקת המשפטית בין ב"כ הצדדים בטענה המקדמית נעוצה בשאלת תחולתו בנסיבות העניין של חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010 (להלן - חוק החנינה). המשיבים טוענים כי משעה שבית משפט קמא נתן את גזר הדין בעניינם והטיל עליהם עונש של מאסר-על-תנאי הרי שיש להפסיק את ההליכים נגדם, להימנע מביצוע גזר הדין, ולמחוק את הרישום הפלילי שלחובתם. המדינה טוענת כי חוק החנינה לא פגע בזכותה לערער על קולת העונש, וכי הנורמה הכללית בעניין זכות הערעור בעינה עומדת. 4. על-פי דברי ההסבר להצעת החוק, נועד חוק החנינה "להקל, לפנים משורת הדין, על מי שננקטו כלפיו הליכים פליליים של חקירה והעמדה לדין על רקע הבעת מחאה והתנגדות לתכנית ההתנתקות בשנת 2005. זאת, בדומה לחנינה שהוענקה אחרי מלחמת ששת הימים. מוצע לקבוע כי הליכים פליליים כלפי מי שביצע עבירות שאינן עבירות של פגיעה בנפש, של אלימות קשה או עבירות שיש בביצוען סיכון חיי אדם, יופסקו בשלב שבו הם נמצאים ביום תחילת החוק המוצע. זאת, כל עוד אין לאדם הנוגע בדבר עבר פלילי למעט עבירות כאמור שנעברו בנסיבות המיוחדות של פינוי היישובים מחבל עזה ומצפון השומרון" (הצ"ח 252 (תשס"ח-2008) 440). מדברי ההסבר, מן התכלית ומלשון חוק החנינה, עולה עיקרו: הפסקת ההליכים המשפטיים. 5. עניינו של סעיף 2 לחוק החנינה באי-ביצוע גזר דין, או בהפסקת ביצועו, אם מדובר בעונש על עבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות (זולת עונש של מאסר בפועל); עניינו של סעיף 3 לחוק החנינה במחיקת הרישום הפלילי על עבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות (ובלבד שלא הוטל עונש מאסר). 6. סעיף 4 לחוק החנינה קובע לאמר: "(א) לא יוגש כתב אישום בעבירה על רקע התנגדות לתכנית ההתנתקות, אלא אם כן פרקליט מחוז החליט למסור הודעה לבית משפט לפי סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי בעניין בקשה מבית המשפט להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע. (ב) הוגש כתב אישום בעבירה על רקע התנגדות לתכנית ההתנתקות וטרם ניתנה הכרעת הדין, יראו את כתב האישום כאילו עוכבו לגביו הליכי המשפט לפי סעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי, אם ביקש זאת הנאשם מהתובע, והוראות סעיף 232 לחוק האמור לא יחולו; ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו אם פרקליט מחוז מסר הודעה לבית משפט כאמור בסעיף קטן (א)". 7. בערעור נטען, כי העונש אינו הולם את חומרת העבירות שבהן הורשעו המשיבים, וזאת לאחר שבית המשפט קיבל את עמדת התביעה, לפיה הפעולות שביצעו לא נעשו על מנת לעורר דעת קהל בלבד, אלא על מנת לשתק את החיים במדינה על-ידי סרבנות, מרי אזרחי ויצירת פרובוקציות כלפי השוטרים וכוחות הביטחון ולהפוך את חוק ההתנתקות ל"בלתי אכיף". על-פי הנטען, המשיבים קראו למעבר שיטתי על החוק, ובמיוחד תוך כדי ההפגנות, כדי שהחוק והחלטות הממשלה יסוכלו. המערערת מוסיפה וטוענת, כי בעת גזירת הדין בעבירות המרדה, מן הראוי היה להבהיר כי סיכול החלטות הכנסת והממשלה אינה פעולה שיש להתייחס אליה בסלחנות. לשיטת המערערת, התוצאה לפיה בסופו של יום הוטל על המשיבים מאסר על תנאי בלבד אינה מתקבלת על הדעת, לאור היקף המעשים, כוונתם המפורשת של המשיבים לסכל החלטות הכנסת והממשלה, והתוצאות מרחיקות הלכת שמעשים אלו עלולים היו לגרום. העונש הראוי, על-פי הנטען, הוא עונש מאסר בפועל, לריצוי בין כתלי הכלא, לתקופה אשר תהווה עונש מוחשי ההולם את המעשים והעבירות אשר בביצועם הורשעו המשיבים. ואולם, בדיון לפנינו הודיעה המערערת כי עמדתה העונשית בשלב הזה היא הטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות, כרכיב עונשי מוחשי. זאת, לשיטת המערערת, בשל חלוף הזמן הרב ומכיוון שהמשיבים שהו בשעתו במעצר. 8. לאחר שבחנו את סיכומי הצדדים לעניין טענת הסף האמורה, הגענו למסקנה שאכן קיימת זכות ערעור, וזאת מהטעם שחוק החנינה עצמו מבהיר, בסעיף 4(ב) סיפא, כי הוראת הפסקת ההליכים על היבטיה אינה חלה "אם פרקליט מחוז מסר הודעה לבית משפט כאמור בסעיף קטן (א)", דהיינו, הודעה "לפי סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי בעניין בקשה מבית המשפט להחיל על הנאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע". מאחר שלא היתה מחלוקת כי הודעה כזו נמסרה במהלך הדיון בבית משפט קמא, די בכך די למנוע את תחולת סעיף הפסקת ההליכים (סעיף 4 לחוק). בנסיבות אלו, לא מתעוררת שאלת היחס בין הוראת הפסקת ההליכים לזכות הערעור. נציין, כי גם מסעיף 2 לחוק הפסקת ההליכים, ניתן לכאורה ללמוד על עמדת המחוקק כנגד המשכו של הליך לאחר מתן פסק דין שאינו מאסר בפועל, ואולם, סעיף 2 אינו מתייחס לזכות הערעור, ואין ללמוד ממנו את שהמשיבים לומדים ממנו. 9. נוסיף מעבר לצורך, כי גם אילו סברנו כי יש תחולה להוראת הפסקת ההליכים חרף מתן ההודעה כאמור - ולו מאחר שכבר ניתן גזר הדין שאינו כולל מאסר בפועל - היינו מגיעים למסקנה בדבר קיומה של זכות הערעור. אכן, זכות הערעור במובנה המופשט טרם זכתה להכרה כזכות יסוד בשיטת המשפט הישראלית, כפי שציין כבוד הנשיא (כתוארו אז) שמגר (בבג"ץ 87/85 ג'מאל אחמד ג'בר ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל לאזור יו"ש, פ"ד מב(1), 353, בפסקה 6 לדבריו): "...זכות הערעור אינה נמנית על זכויות היסוד המוכרות במשפטנו, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו, כדוגמת חופש הביטוי או חופש העיסוק". אולם, בהמשך דבריו הוא מציין, כי (שם, שם): "...קיומה של זכות הערעור הגיע לדרגה של מוסד חיוני בעל חשיבות רבה." וכן כי (שם, שם): "... לשם קביעתה של הזכות מעיקרה יש אמנם צורך בכך שהיא תוגדר בחוק באופן מפורש; אולם, הלכה למעשה, אכן נוהגים כיום לעשות כן ולהכליל הוראה כאמור בחוק, ויש ובוחרים לכך אף את האכסניה המכובדת של החקיקה החוקתית (וראה אצלנו סעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה)." זכות הערעור על ערכאה ראשונה בישראל מעוגנת בסעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה, אשר קובע: "17. ערעור פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון". 10. לענייננו, יש לקבוע האם לזכות הערעור על ערכאה ראשונה (אשר מוסדרת כאמור בחוק-יסוד: השפיטה) יש עדיפות נורמטיבית על פני חוק הפסקת ההליכים (שהינו חוק רגיל) באופן שמונע מהאחרון לפגוע בזכות הערעור. הלכה היא בשיטת המשפט שלנו מאז פסק הדין בעניין בנק המזרחי (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4),221 בעמ' 289-293, 406) כי חוק-יסוד נהנה ממעמד עדיף על חוקים רגילים מעצם השימוש בתיבה "חוק-יסוד" (מבחן צורני). העדיפות הנורמטיבית של חוקי היסוד על פני חוקים רגילים מונעת ברגיל מחוק רגיל לשנות את ההסדר שבחוק היסוד, זאת להבדיל מפגיעה גרידא. בענייננו, חוק החנינה, לכל היותר, פוגע בזכות הערעור, אך אינו משנה אותה, וזאת בשל היות הפגיעה מתוחמת ונקודתית (כלומר, מתקיימת סטיה מן ההסדר החוקתי בנסיבות מסוימות, אך לא שינוי ההסדר מיסודו) וראו: פרשת בנק המזרחי הנ"ל, בעמ' 274-275: "... [הפגיעה] איננה מכוונת לשנות את תחומיה של הזכות עצמה ... ... פגיעה היא מטבעה מותחמת וספציאלית, קרי נקודתית" חוק-יסוד: השפיטה איננו מורה אותנו באשר לתנאים שבהתקיימם ניתן לסטות מן ההסדרים המצויים בו (כלומר, הוא נעדר "פסקת הגבלה כתובה" - להלן: "חוק שותק"). בשאלה האם יכול חוק רגיל לפגוע בחוק-יסוד שותק טרם נפסקה הלכה חד-משמעית (כך לפי המלומדים רובינשטיין ומדינה בספרם "המשפט החוקתי של מדינת ישראל" מהדורה שישית, כרך א', בעמוד 104, וראו גם פסקה 64 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) בעניין בנק המזרחי הנ"ל). קיימות שתי גישות עיקריות בעניין זה: הגישה האחת גורסת כי לא ניתן לפגוע בחוק-יסוד שותק ע"י חוק רגיל (ראו בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(1) 750, בעמ' 756) ואילו הגישה האחרת מורה כי יש להחיל פסקת הגבלה שיפוטית ולאפשר פגיעה בחוק היסוד ככל שהפגיעה עומדת במבחן המשולש של פסקת ההגבלה (כפי שמופיע בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו המורכב משלושה: ערכי המדינה, תכלית ראויה ומידתיות (ראו ספרם הנ"ל של רובינשטיין ומדינה, בעמ' 107, וכן ראו את ספרו של הנשיא בדימוס ברק "שופט בחברה דמוקרטית" בעמ' 352). כשלעצמנו נראית לנו יותר הגישה השנייה - שכן הגישה הראשונה מביאה למצב האבסורדי שבו (רובינשטיין ומדינה הנ"ל): "הוראות בחוק-יסוד, לגביהן נקבעה פסקת הגבלה מפורשת, יהיו מוגנות פחות מהוראות לגביהן לא נקבעה הוראה כאמור." 11. ברם, גם אם מסקנתנו היא כי אין להביא לבטלותו של ההסדר המערער את תוקפה של זכות הערעור בענייננו (ככל שהסדר זה אכן נובע מלשון חוק הפסקת ההליכים) אין הדבר אומר שחוק היסוד אינו משפיע עוד על החוק. השפעתו של חוק היסוד תבוא לידי ביטוי במסגרת פרשנות החוק. וראו את דבריו של כב' השופט גולדברג בבש"פ 2708/95 מרדכי שפיגל נ' מדינת ישראל פ"ד מט(3) 221, 232: "מחשיבותה של זכות הערעור, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בחוק היסוד הנ"ל, מתחייב עקרון פרשני, שלפיו מבין אפשרויות פרשניות שונות, המתיישבות עם לשונה של הנורמה הכללית, יש לבכר את הפרשנות המקיימת את זכות הערעור". אם כך, בבואנו לפרש את חוק הפסקת ההליכים, עלינו לעשות זאת לאור סעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה הקובע זכות ערעור על ערכאה ראשונה. 12. הוראות סעיפים 2, 3 ו-4 לחוק אינן מתייחסות במפורש לנושא הערעור. האם סעיף 5 המתייחס ישירות לזכות הערעור מכריע בעניין? סעיף 5 לחוק הפסקת ההליכים קובע: "אין בהוראות חוק זה כדי למנוע מאדם שהורשע בעבירה על רקע התנגדות לתכנית ההתנתקות לערער על הרשעתו או על גזר דינו בכפוף להוראות כל דין". לשיטת באי-כוח המשיבים (בסעיף 22 לסיכומיהם), "זכות הערעור הוקנתה מפורשות דווקא אך ורק למי שהורשעו או נגזר דינם". נראה כי באי-כוח המשיבים מסיקים מההסדר שבסעיף 5 לחוק הסדר שלילי המורה כי זכות זו אינה מוקנית למדינה. אנו סבורים, כי הסדר סעיף 5 הנ"ל איננו מורה אותנו הסדר שלילי כאמור. בהקשר זה נראית לנו טענת המדינה כי סעיף 5 "נועד להבטיח את זכותו של אדם שהורשע ואשר הרשעתו נמחקה לפי סעיף 3 לחוק לערער על אף מחיקת ההרשעה , כדי 'לנקות' את שמו בלי שייחשב כמי שעבר עבירה וקיבל חנינה". 13. לסיכום, לאור זכות הערעור הכללית הקבועה בחוק-יסוד: השפיטה יש לדעתנו לפרש את סעיפי חוק הפסקת ההליכים הרלוונטיים באופן מצמצם השומר על זכות הערעור של המדינה. חוק היסוד קובע את הנורמה הכללית לפיה עומדת למדינה כמו גם לנאשם זכות ערעור על החלטה של ערכאה ראשונה. כל עוד לא מורה חוק הפסקת ההליכים במפורש על פגיעה בזכות זו - נשארת השאלה בתחומי מגרש הפרשנות ועל שאלה זו נתנו דעתנו. והשבנו, כאמור, ברוח חוק היסוד. 14. הגענו, אפוא, למסקנה, כי עומדת למערערת זכות ערעור. ואולם, אף כי יש בידינו להסכים עם טענות בא-כוחה של המערערת, עו"ד בהט, לגבי החומרה הנורמטיבית שיש לייחס לעבירות שבהן הורשעו המשיבים, אנו סבורים כי אין מקום כיום להטיל על המשיבים את העונש של מאסר בעבודות שירות, שלו עותרת המערערת. זאת בשל שלושה טעמים מרכזיים: האחד הוא חלוף הזמן הרב מאז ביצוע המעשים, שיקול שגם המערערת ראתה לייחס לו משקל רב; השני הוא העובדה שהמשיבים היו נתונים במעצר בתקופה לא קצרה ובכך "שילמו" מחיר חברתי מוחשי בגין מעשיהם; והשלישי הוא עצם השינוי בעמדת המחוקק לגבי העבירות הנדונות. 15. לעניין חלוף הזמן, נציין כי העבירות שיוחסו למשיבים בוצעו בתקופה שבין מרץ למאי בשנת 2005. מאז ועד היום עברו שש שנים (כתב האישום הוגש בסמוך לביצוע העבירות). חייהם של המשיבים עברו תמורות משמעותיות מאז. משיב 1 היה בעת מתן גזר הדין בבית משפט קמא בגיל 25, נשוי ואב לבת בגיל שנה, לומד משפטים, עובד ותורם לקהילה, אדם ערכי, בעל נטיה לעשייה ציבורית נרחבת, כמפורט בתסקיר. משיב 2, בעת מתן גזר הדין היה בגיל 29, נשוי, אדם ערכי. משיב 3, כבן 30, נשוי ואב לילדים. לא זו בלבד שמסלול חייהם של המשיבים היה נורמטיבי, אלא עצם חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות הוא שיקול חשוב נוסף הפועל כנגד הטלת מאסר בשלב זה, ולו בעבודות שירות. 16. אשר לשיקול השני, לא ניתן להתעלם מכך שמשיבים 1 ו-2 היו עצורים יותר משלושה חודשים, ומשיב 3 היה עצור שלושה שבועות. בצדק ציין בית משפט קמא, כי החקירה, המעצר מאחורי סורג ובריח, והעמדה לדין והכרוך בה הינם עונש כבד בפני עצמו. על-כן, גם אם בשל אופיה של הפרת החוק הכרוכה בעבירות נשוא הדיון הולם אותן עונש מאסר, ולו בעבודות שירות, למעשה ריצו המשיבים עונש מאסר. 17. בכל הנוגע לשיקול השלישי, לשיטתנו, מחוק הפסקת ההליכים, שהוא ביסודו חוק חנינה, עולה מסר של הפחתה במידת החומרה שיש לייחס לעבירות שנעברו בהקשר לתכנית ההתנתקות. אכן, ההפסקה לא חלה לגבי מספר עבירות שנקבעו בחוק, שאינן העבירות הנדונות בענייננו, או עבירות שלנוכח מכלול הנסיבות מצדיקות הטלת מאסר בפועל. יחד עם זאת, הוצאת מרבית העבירות הפליליות מתחום הענישה הפלילית, ובכללן כל העבירות נושא ההרשעה דנן, מלמדת על המגמה להקל, למחול ולסלוח. לשון אחר, המסר העולה מחוק הפסקת ההליכים הוא שבית המחוקקים סבר כי יש לראות באור אחר עבירות שבוצעו על רקע תוכנית ההתנתקות. 18. לפיכך, הגענו לכלל מסקנה, כי אין במקרה דנן נסיבות המצדיקות היום הטלת מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, זאת לנוכח יישום שלושת השיקולים הנ"ל על נסיבות העניין דנן, ובפרט לאור העובדה שהמשיבים היו נתונים תקופות לא קצרות במעצר, שתנאיו מכבידים מתנאי מאסר, לא כל שכן מכבידים יותר ממאסר בעבודות שירות, ולאור חלוף שש שנים מאז האירועים, שבמהלכן התנהל המשפט עד כה. לאור האמור, אנו מחליטים לדחות את הערעור על גזר הדין. 19. אשר לערעור המשיבים על הרשעתם, בחינת טענות הערעור מלמדת כי בית משפט השלום פעל באופן מדויק לפי הדרכת בית המשפט המחוזי בע"פ 40649/07 הנזכר לעיל, שעליו אין אנו משמשים ערכאת ערעור. 20. התוצאה היא, כי החלטנו לדחות את שני הערעורים. משפט פליליהמרדההרשעה