קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור של אוהד הפועל על הרשעה בעבירות לפי סעיף 58 לחוק עזר לתל אביב יפו / הרשעת אוהד הפועל בעבירות מטרד: 1. בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופטת לימור בן שמן) בתיק 08090550066 ו- 08090437098 מיום 18/5/11 ולפיו הורשע המערער בכך שבשני מועדים שונים גרם למטרד, הפרעה, אי נוחות וסדר ברחוב - עבירות לפי סעיף 58 לחוק עזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם - 1980 (להלן: "חוק העזר"), ובגזר הדין הוטל עליו קנס כולל בסך של 1,500 ₪. 2. על פי סעיף 58 לחוק העזר: "לא יעשה אדם ברחוב כל מעשה שיש בו כדי לגרום סכנה, מפגע, מטרד, הפרעה או אי נוחות של ממש או שיש בו כדי להפר את הסדר ברחוב". 3. בהודעת הקנס מספר 0809055006 נכתב, כי ביום 8/2/10 בשעה 18:34, בכניסה למרכז עינב גרם המערער להפרעה, מטרד בכך שכרז באמצעות מגביר קול (מגאפון) בשטח הרחוב (בכניסה למרכז עינב) והפריע לישיבת מועצת העיר. בהודעת הקנס מספר 08090437098 נכתב, כי ביום 19/10/09 בשעה 18:15, גרם המערער למטרד הפרעה ואי נוחות בכך שהפעיל מגביר קול (מגפון) בשטח הציבורי בסמוך למבנה המשמש לישיבת מועצת העיר. הדיון בשני התיקים אוחד בהסכמה. 4. תמצית טענות המערער: א) המערער טוען, כי הוא אוהד קבוצת הפועל תל אביב ופעיל במחאה הציבורית כנגד הריסה אולם אוסישקין. במסגרת אותה פעילות ציבורית הוא מוחה נגד מעשיו של ראש עיריית תל אביב אשר לטענתו אחראי אישית להריסת אולם הכדורסל ברחוב אוסישקין. המערער טוען, כי בינו ובין ראש העירייה שוררת יריבות ארוכה אשר כללה הוראה מפורשת למנוע ממנו מלהיכנס לישיבות מועצת העירייה. המערער הגיש בנושא זה עתירה מנהלית אשר נמחקה לאחר שראש העירייה הסכים לאפשר כניסתו של המערער לישיבות המועצה (עת"מ 1942/09 סוקולובסקי נ' חולדאי) ותלויה ועומדת עתירה מנהלית נוספת אשר הגיש המערער נגד עיריית תל אביב (עת"מ 26542-01-10), . ב) המערער טוען, כי בטרם התקבלה הפשרה אשר הובילה למחיקת עת"מ 1942/09, הוא לא היה מורשה להיכנס לישיבות המועצה ולכן נאלץ למחות בצורה ציבורית ומחוץ לישיבות המועצה. כך שבשני מקרים נפרדים, הוא עמד מחוץ לישיבת המועצה וכרז בגנות ראש העירייה שחלף לצורך כניסה לישיבות. המערער מציין, כי הוא צעק בין היתר: "כי ראש העירייה שקרן, שחצן ודיקטטור". (מתוך סעיף 1.4 לכתב הערעור). ג) המערער טוען, כי לא היה כל מקום לקנוס אותו בגין אותן צעקות והתבטאויות אשר חוסות תחת חופש הביטוי, בעוד שהוא לא הפר את הסדר הציבורי וכי מתן קנס בגין התבטאויות אלו מהווה אכיפה סלקטיבית ופסולה ממניעים פוליטיים. ד) המערער טוען, כי בית משפט קמא שגה בכך כאשר קבע, שהסדר הציבורי הופר ברחוב וכי קיימת עבירה ספציפית בנוגע לכריזה, (סעיף 430 לחוק העזר העירוני), ואילו במקרה דנן, בחרו להאשים אותו בעבירה של הפרת הסדר הציבורי כאשר לא ניתן לקבוע, שהמקום בו עמד יכול להיכנס להגדרת "רחוב". ה) המערער טען, כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע, שהתבטאויותיו לא חוסות תחת "חופש הביטוי". ו) עוד טען המערער, כי בית משפט קמא שגה, כאשר לא דן בטענותיו הנוגעות לאכיפה סלקטיבית. 5. תמצית טענות המשיבה: א) פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על חומר הראיות שהוצג בפניו ולא נפל כל פגם בהכרעת הדין ובגזר הדין, לרבות הטענה ולפיה ההתבטאויות לא חוסות תחת "חופש הביטוי". ב) ניתן היה להאשים את המערער בעבירה לפי סעיף 58 לחוק העזר, והגדרת "רחוב" כוללת גם את המקום שבו בוצעו העבירות נשוא המקרה שבפנינו. ג) המערער לא הוכיח בבית משפט קמא את טענותיו בנוגע לאכיפה סלקטיבית וממילא לא ניתן היה לקבל את טענותיו בעניין. 6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים מצאתי לנכון לדחות את הערעור מהנימוקים כדלקמן: א) בית משפט קמא שמע את הראיות בתיק. העידו בפניו הפקחים אשר ערכו את הודעות הקנס וכן העיד המערער. כב' השופטת נתנה אמון בעדות הפקחים אשר קיבלה חיזוק בגרסת הנאשם - המערער וכן ציינה, כי הנאשם לא החזיק בהסבר ראוי לעדותם של הפקחים אשר העידו על הפרעות משמעותיות לישיבות המועצה בשני מועדים שונים, וכאשר מידת ההפרעה הינה ממשית ומשמעותית וכי על פי עדותם, הכריזה של הנאשם - המערער לא הצטמצמה רק לרגע הגעתו של ראש העירייה לישיבת המועצה. עוד נקבע בהכרעת הדין, כי רחבת בית עינב הנמצאת בקומה השלישית של מבנה ברחוב אבן גבירול, מהווה מקום ציבורי, לכלל באי המבנה, בין הבאים לישיבת המועצה ובין אחרים ועל כן, כל אחד מהאירועים התרחש ב"רחוב" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק העזר. בשל מהות ההפרעה, השתרעה ההפרעה ברחוב, תוך הפרעה לבאי הרחוב עצמו וכן ההפרעה נמשכה ועלתה מעבר לרחוב באמצעות חדירת קולות הכריזה למבנה ישיבות המועצה כאשר מידת ההפרעה הוחמרה לנוכח הצמדת רמקול למגפון. ב) כב' השופטת קמא ציינה, כי לא ניתן לבודד את האירועים, תוך יצירת חיץ מלאכותי בין המתרחש בשטח הציבורי מחוץ למבנה ובתוך המבנה עצמו הכולל שטח ציבורי וכן אולם שבו התקיימה באותה עת ישיבת המועצה. הנאשם כיוון להסרת אותו חיץ ולערבוב שבין ה"פנים" ל"חוץ" על מנת שצעקותיו תשמענה באולם עצמו. על יסוד הראיות הגיעה כב' השופטת קמא למסקנה, ולפיה הוכח מעל ספק סביר, כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו וכי הם גרמו למטרד, הפרעה ואי נוחות אשר הפרו את הסדר ברחוב. ג) לא מצאתי, כי המקרה שבפנינו הוא מקרה המצדיק התערבות בממצאי מהימנות אליהם הגיע בית משפט אשר העדים נשמעו בפניו. ד) הגדרת רחוב בסעיף 1 לחוק העזר היא: "רחוב" - דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, כביש, גשר, מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה לבתים אחדים, תעלה, ביב, חפירה, רחבה, כיכר או גן, וכן כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים; בפקודת הפרשנות הוגדרה המילה "רחוב": "רחוב" או "דרך" - לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקם פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". ההגדרה היא אכן רחבה ביותר ואינני מקבלת את טענת ב"כ המערער ולפיה, הגדרת "רחוב" במקרה דנן, לא התקיימה. המערער עמד בשטח "רחוב" כאשר נעברו העבירות וגם אם מטרתו לא היתה להפריע למי שלא נמצא באולם ישיבת מועצת העיר אלא רק למי שנמצא בתוך האולם, לא ניתן לבודד את ההפרעה ואת המטרד באופן שבו ניתן לייחס את ההפרעה רק למי שנמצא בתוך האולם הסגור של ישיבת המועצה. מקובלים עלי דברי כב' השופטת קמא בעניין זה בסעיף 3 להכרעת הדין. ה) באשר לטענות המערער בדבר "חופש הביטוי": כב' השופטת קמא לא מצאה כי התקיימו במקרה דנן טעמים המצדיקים התרת מעשי המערער מטעמים חוקתיים, עליהם נמנה חופש הביטוי והיא התבססה על הלכת רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפילד נ' מדינת ישראל, . צוין, כי במקרה דנן, הביטויים של המערער כללו גידופים וקללות בלבד וכי אין להעדיף את גידופי הנאשם כנגד ראש העיר אשר אינם כוללים מסר ערכי כלשהו, על פני הפרת הסדר הציבורי תוך שיבוש ישיבות מועצת העיר והסדר ברחוב. ב"כ המערער טוען, כי יש לאבחן את פסק הדין מהמקרה שבפנינו וכן מציין, כי את הפרת הסדר הציבורי יש לבחון דווקא ללא בחינה של הטקסט שנאמר על ידי המערער. ומפנה לפסיקה שונה כגון: בג"צ 953/01 מרינה סולודקין נ' עיריית בית שמש ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל פד נב (1) 536 ועוד. חופש הביטוי כמו זכויות חוקתיות נוספות אינו חופש מוחלט ועל בית המשפט לאזן בנסיבות ספציפיות של כל מקרה ומקרה בין הזכויות החוקתיות השונות. גם אם לא בוחנים את האמירות שנאמרו על ידי המערער כאשר כרז במגפון מחוץ לאולם שבו התקיימה ישיבת מועצת העיר, לגופן של אמירות, (אשר עפ"י גרסת המערער עצמו - כללו רק גידופים) הרי שבמקרה דנן לא נטען, כי המערער התבטא בעניין חוקתי / מהותי / ענייני אשר יש להעדיף בגינו את חופש הביטוי על פני הסדר הציבורי, ולמעשה עצם המעשים שיוחסו לו ע"י המשיבה, הוכחו מעל לכל ספק סביר מבלי ששוכנעתי, כי חופש הביטוי מאיין את אותן עבירות. ו) באשר לטענות בנוגע לאכיפה הסלקטיבית: מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה ולפיה, על הנאשם אשר טוען לאכיפה סלקטיבית, הנטל להוכיח את טענותיו. במקרה דנן, לאחר שנשמעו עדויותיהם של פקחי העירייה, טען ב"כ הנאשם להגנה מן הצדק וטענה של "אין להשיב לאשמה". כב' השופטת קמא מהחלטתה מיום 28/3/11 לא קיבלה את הבקשה באותו שלב וקבעה, כי טענות ב"כ הנאשם נוגעות לטענות שיש לפרוס אותם בשלב הסיכומים. עיינתי בסיכומים, בפרוטוקול בימ"ש קמא ובתיק בימ"ש קמא כולו. לא הובאו על ידי הנאשם ראיות מטעמו שיכולות להוכיח, כי עסקינן באכיפה סלקטיבית, ולמעשה, ב"כ הנאשם - המערער בסיכומיו ביקש להסתמך על עדותו של המפקח קויפמן אשר העיד לטענתו, כי לא תמיד נרשמים דוחות כאשר יש רעש מסוג זה. (ראה דברי ב"כ הנאשם עמ' 4 שורה 3 לפרוטוקול מיום 3/4/11). עיון בעדותו של מר קויפמן מעלה, כי הוא נשאל: "אתה יודע אולי אם אתם נוהגים בד"כ במקרים כאלה לאו דווקא בישיבות מועצה לערוך דוחות בגין אותה עבירה? הוא השיב: "לא, אנחנו עושים לא רק דוחות כאלה, הגשנו גם דו"ח כנגד מישהו מסוים ברח' אלנבי אשר צעק". (עמ' 4 שורות 20 - 23 לפרוטוקול מיום 28/3/11). ב"כ המשיבה הגישה כ-ת/3 מוצגים אשר מבקשים לתמוך בטענה זו. גם אם אקבל לצורך העניין, את טענת ב"כ המערער ולפיה, מוצגים אלו לא הוגשו כדין, הרי שלא ניתן ללמוד מעדותו של מר קויפמן כי מדובר באכיפה סלקטיבית. עצם העובדה שמר קויפמן אישר, כי הוא מפעיל שיקול דעת לפני שהוא רושם דו"ח (ראה עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול), אין בה ולו ראשית ראיה לאכיפה סלקטיבית. לא מצאתי בעדותו של מר קויפמן וגם לא בעדותו של המפקח הנוסף ולו ראשית ראיה לאכיפה סלקטיבית ממילא, הנאשם - המערער לא הביא ראיות מטעמו שיכולות לתמוך בטענה של אכיפה סלקטיבית וטענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. 7. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. מטרד