קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השארת מפתחות הרכב בסוויץ - גניבת רכב: הרקע לתביעה: 1. לפניי תביעה לפיצויים בגין גניבת רכב, בנסיבות רשלניות. 2. בתאריך 8.9.08 שכר הנתבע מהתובעת רכב מסוג יונדאי גטס. למחרת היום, בשעות הלילה, עסק הנתבע בהדבקת מודעות בתחנת הסעה באיזור היישוב אלעזר, כאשר הרכב ממתין על הכביש כשהוא מונע. אז, נכנס אדם אל הרכב וגנב אותו. 3. התובעת ביקשה מהנתבע לשפות אותה לאחר גניבת הרכב, מפני שפעל ברשלנות והשאיר את מפתחות הרכב במתג ההנעה, כשהרכב מונע ולא מאויש על ידי הנתבע בזמן הגניבה. הנתבע סירב לשפות את התובעת, הואיל ולטענתו רכש מהתובעת כיסוי ביטוחי למקרה של גניבה. מכאן התביעה דנן, שסכומה הועמד על סך 49,269 ₪. עיקר טענות התובעת: 4. מר ינון דוד (להלן: "הנתבע") שכר מחברת דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ (להלן: "התובעת") רכב מסוג יונדאי גטס שנת 2007 (להלן: "הרכב"), בהתאם להסכם שכירות [נספח ב לת/1]. למחרת היום, סמוך לשעה 20:20 הרכב נגנב. הנתבע דיווח לתובעת אודות הגניבה ואף מילא טופס המתאר את השתלשלות אירוע הגניבה. כך, דיווח הנתבע שהרכב נגנב על ידי אלמוני בזמן שהרכב היה מונע והנתבע היה מחוץ לרכב [נספח ג לת/1]. 5. על פי הסכם השכירות התחייב הנתבע שלא להשאיר את מפתחות הרכב במתג ההנעה, בזמן שהרכב לא מאויש על ידו [סעיף 8א לנספח ב לת/1]. הנתבע הפר התחייבות זו ואף נהג ב"רשלנות פושעת" עת הפקיר את הרכב לצד הדרך כאשר הרכב אינו נעול, המפתח במתג ההנעה והרכב עצמו מונע. בכך גם הפר הנתבע את חובתו מכוח חוק השומרים לשמור על הרכב ולהשיבו לתובעת בתום תקופת השכירות. 6. בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבע לשפות את התובעת במלוא ערכו של הרכב, בהתאם לחוות דעת שמאי בסך 47,824 ₪ בתוספת שכר טרחת השמאי, הפרשי הצמדה וריבית ועלות רכב חלופי. עיקר טענות הנתבע: 7. הנתבע עצר את הרכב בסמוך ל"בטונדה" סמוך לישוב אלעזר והדביק מודעות. הנתבע נמצא במרחק קצר מאוד מהרכב והתכופף לשם הדבקת המודעות, אך היה בקשר עין עם הרכב. אז, אלמוני נכנס לרכב וגנב אותו, למרות שהנתבע ניסה להיתלות על הרכב ולמנוע את הגניבה. 8. הנתבע אינו חב בתשלום לתובעת, שכן במעמד חתימת הסכם השכירות הוא רכש הרחבה ביטוחית להסכם השכירות, הכוללת גם אירוע גניבה. יתר על כן, התובעת אף גבתה מהנתבע דמי השתתפות עצמית בגין הגניבה. 9. בנסיבות בהן אירוע הגניבה התרחש כאשר הרכב היה בשליטת הנתבע, חל הכיסוי הביטוחי. הנתבע אף הסתמך על חוות הדעת של הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר שכותרתה: "הכרעה עקרונית בנושא של תניית "איוש רכב" [נספח א לנ/2]. 10. בדיון שנערך לפניי העידו: גב' סיגל סלם (סגנית מנהלת שירות לקוחות בתובעת), מר יועד אהרון (עד שנכח במקום בזמן אירוע הגניבה) והנתבע. שמאי הרכב לא סומן להיחקר על חוות דעתו. דיון והכרעה: נקודת המוצא: קיומו של כיסוי ביטוחי: 11. בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ביום 9.9.08 לפיו הנתבע שכר רכב מהתובעת עד לתאריך 10.9.08, בהתאם לתנאים הנקובים בהסכם השכירות [נספח ב לת/1]. אין מחלוקת בין הצדדים שלצד חתימת הסכם השכירות נרכש מהתובעת גם "כיסוי כנגד גניבה". 12. בחקירתה הנגדית של גב' סלם מצד הנתבעת, היא הודתה בקיומו של כיסוי נגד גניבה במסגרת הסכם השכירות: "ש. כתוב בסעיף 51 בסוגריים אחריות T.P. ת. נגד גניבה ש. כלומר האחריות נגד גניבה. ת. כן. ש. את יכולה להראות לי איפה כתוב מה זה T.P. בהגדרות. אני מגלה לך שלא כתבו. את מסכימה איתי. ת. העדה מעיינת בנספח ב' ומשיבה - לא כתוב. מסבירים את זה למי שחותם על הטופס." [פר' עמ' 10 ש' 24-30] 13. טענתה של העדה למתן הסברים בעל-פה אינה מבוססת - לא העדה היא שמסרה את ההסברים לנתבע ואף לא הוברר מהם אותם הסברים נטענים. כל אלה מלמדים על משקל ראייתי נמוך ביותר לאמרות אלה בדבר מתן ההסברים ותוכנם. סיכומו של דבר, התובעת מכרה לנתבע או למי מטעמו "כיסוי ביטוחי" כנגד אירוע גניבה. תנאי הכיסוי הביטוחי לא נערכו בכתב. ממילא לא נרשמו תנאים השוללים את הכיסוי הביטוחי בדומה לנהוג בפוליסה לביטוח אלמנטארי. נתון זה פועל לחובתה של התובעת, שלא ערכה פוליסת ביטוח בכתב ולא העלתה במסגרת זו סייגים לכיסוי הביטוחי. 14. בהתאם לסעיף 5(ב)(3) להסכם השכירות, השוכר יהא אחראי לכל נזק או הפסד שיגרמו לתובעת עקב גניבת הרכב. יחד עם זאת: "במידה ורכש הלקוח כיסוי נגד גניבה (TP) יהיה הלקוח פטור מנזק או הפסד כזה, בכפוף לתשלום סכום ההשתתפות בנזק עד לגובה הסכום המופיע במשבצת 51" [סעיף 5(ב)(3) סייפא להסכם, נספח ב' לת/1]. 15. כעולה מעדותה של גב' סלם, התובעת גבתה פרמיה בגין הכיסוי הביטוחי (TP) שנרכש בעבור הנתבע, כאשר כספים אלה לא נשמרו בקרן מיוחדת, אלא נכללו בכלל התקבולים שקיבלה התובעת בעיסקת השכירות. לאחר אירוע הגניבה חויב הנתבע בתשלום השתתפות עצמית בסך 350 ₪, הוא הסכום הנקוב במשבצת 51 להסכם השכירות. 16. משלא נערכה פוליסת ביטוח בכתב ומאחר שממילא לא נרשמו סייגים למתן הכיסוי הביטוחי, הרי שרק נסיבות חריגות של רשלנות רבתי ישללו קיומו של כיסוי ביטוחי. נקודת המוצא לבירור המחלוקת תהא אפוא, האם נסיבות האירוע, שוללות קיומו של כיסוי ביטוחי, שאז יחוב הנתבע בנזקי התובעת בגין אובדן הרכב או שמא יעמוד לנתבע הכיסוי הביטוחי, כקבוע בסעיף 5(ב)(3) סייפא. במילים אחרות, התביעה דנן תוכרע בשאלה האם פעל הנתבע ברשלנות רבתי (רשלנות פושעת כלשונה של התובעת), המשמיטה את הקרקע תחת הכיסוי הביטוחי, שחוצץ בין הנתבע לבין חיובו בנזקי התובעת. אירוע הגניבה: 17. הנתבע שכר את הרכב על מנת שיוכל לעבוד בהדבקת מודעות במקומות שונים. במסגרת עבודתו, התובע נסע אל הצומת הסמוכה לישוב אלעזר, שבגוש עציון. בסביבות השעה שמונה בערב עצר הנתבע את הרכב סמוך למדרכה שליד תחנת ההסעה בכניסה ליישוב. הנתבע יצא מהרכב, בעודו משאיר את מפתחות הרכב במתג ההנעה והרכב מונע. אז, ניגש התובע אל הדלת האחורית של הרכב, הוציא דלי דבק, מברשת ומודעות להדבקה [תצהיר הנתבע - נ/2]. 18. הנתבע פנה אל עבר קירות בטון בצורת האות T ("בטונדות"), שהושכבו לרוחב הכביש כמתרס מגן בפני ירי בקדמת תחנת ההסעה, והחל למרוח עליהם דבק ולהדביק את המודעות [פר' עמ' 19 ש' 19-23]. לגרסתו של הנתבע פעולת ההדבקה אינה אורכת זמן רב, אלא "שתי דקות", כאשר בעת פעולת הדבקת המודעות, יד אחת עוסקת במריחת הדבק, ולאחר מכן מודבקת המודעה אל הבטונדה, אשר מונחת לרוחב הכביש (במצב שכיבה). גובה הבטונדה עליה מודבקות המודעות הינו כמטר אחד, כך שההדבקה מתבצעת כאשר הנתבע מתכופף לכיוונה [פר' עמ' 20 ש' 5-6, ש' 28]. בפרק זמן זה, כאשר הנתבע היה כפוף אל עבר הבטונדה ועסק בהדבקת המודעות, נכנס הגנב אל הרכב מדלת הנהג והחל בנסיעה. 19. בעת אירוע הגניבה, המתין לטרמפ חייל בשם יועד אהרון. מר אהרון העיד לפניי כי ביקש לנסוע לכיוון ירושלים, כך שפניו היו הפוכים לכיוון בו חנה הרכב. יחד עם זאת לגרסתו, המרחק בינו לבין הרכב היה כ - 10 מטרים, כאשר הצומת עצמה הייתה מוארת בפנסים. העד הסביר שהבטונדה יצרה חיץ בין הנתבע שהדביק את המודעה לבין הרכב [פר' עמ' 16 ש' 7-8, ש' 19-20]. 20. בניגוד לגרסת הנתבע, העד העריך את פרק הזמן בו הנתבע עסק בהדבקת המודעות בכ - 15 דקות. בהקשר זה אציין, שהתרשמתי כי העד מפריז מעט בהערכת הזמן, שכן גם לגרסתו, הוא המתין בתחנה בין 10-15 דקות ובהחלט ייתכן שפרק הזמן בו המתין העד לטרמפ נראה לו ארוך יתר על המידה. עוד אני מביא בחשבון שפעולת ההדבקה אינה פעולה כה ממושכת. על כן, בהתחשב בהערכת הזמן של הנתבע ושל העד אני קובע שהרכב המתין מונע באזור תחנת ההסעה כחמש דקות לערך. 21. בחקירתו הנגדית אישר מר אהרון, שהוא לא הבחין בנתבע מדביק מודעות ואף חשב שהרכב שהמתין לפני התחנה היה רכב פלסטיני. התרשמותו זו של העד, התבססה על כך שהרכב לא חנה בצמוד לתחנת ההסעה, אלא חנה מקדימה "כי החיילים לא מסכימים שיחנו בטרמפיאדה" [פר' עמ' 14 ש' 33, פר' עמ' 15 ש' 34]. העד תיאר בעדותו לפניי כיצד לפתע שמע רעש חריקה וכאשר הסתובב לכיוון הרעש הבחין בנתבע "כאילו נזרק מהאוטו". רק בדיעבד הבין העד שלמעשה הנתבע "ניסה לקפוץ על האוטו ולעצור את הגנב" [פר' עמ' 15 ש' 11-12]. 22. על יסוד העדויות שהובאו לפניי, אני קובע שאירוע הגניבה התרחש כאשר הנתבע החנה את הרכב בסמוך לתחנת ההסעה של היישוב אלעזר בגוש עציון (אך לא בתוך התחנה), זאת בתאריך 9.9.08 בשעות הלילה. הנתבע הותיר את הרכב כשהוא אינו נעול, המפתח נותר במתג ההנעה ומנוע הרכב פעל. אז נטל הנתבע מתא המטען האחורי את דלי הדבק והמברשת וכן מספר מודעות להדבקה. הנתבע פנה אל עבר הבטונדות שהונחו בקדמת תחנת ההסעה. הנתבע התכופף אל הבטונדות, מרח עליהן דבק והחל במלאכת ההדבקה, פעולה שערכה מספר דקות. אז, נכנס הגנב אל הרכב מדלת הנהג והחל בנסיעה. ניסיונו של הנתבע לעצור פיזית את הרכב שהחל בנסיעה כשל והוא נהדף מהרכב, אשר נעלם בנסיעה מהירה אל תוך החשכה. האם יש במחדלו של הנתבע כדי להוות רשלנות רבתי: 23. מבטחת לא תופטר מאחריות כלפי המבוטח, אלא אם כן המבוטח נהג ברשלנות רבתי [ע"א 56/77 לה נסיונל חברה ביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג(1) 337 (1979)]. 24. רשלנות רבתי מורכבת משני יסודות: יסוד פיסי-אובייקטיבי ויסוד נפשי-סובייקטיבי. היסוד הפיסי נבחן לפי מבחן האדם הסביר. לצורך התקיימותו של יסוד זה נדרשת סטייה של ממש מרמת הזהירות הראויה. היסוד הנפשי נבחן במושגים של פזיזות ואי אכפתיות. מבוטח שפועל במצב נפשי של פזיזות הוא מבוטח שחוזה אפשרות קרובה שהתנהגותו עלולה לגרום לתוצאה המזיקה, הגם שהוא מבקש להימנע ממנה. לעומת זאת, מצב נפשי של אי אכפתיות משמעה הערכת הסיכון בפועל תוך התייחסות מנוכרת לסיכון זה [ירון אליאס, דיני ביטוח, (כרך א') דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, בעמ' 456]. 25. לאחר ששקלתי את נסיבות אירוע הגניבה ואת פעולותיו של הנתבע, אני סבור שהנתבע סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הראויה, מהטעמים הבאים: ראשית, הנתבע עזב את רכבו חונה בצד הדרך בשטח פתוח, כשהוא אינו נעול. שנית, הנתבע הגדיל מעשות בכך שהותיר את מנוע הרכב עובד, כאשר המפתח במתג הרכב, וזאת בניגוד מוחלט לתקנה 74(ב) לתקנות התעבורה. שלישית, השארת הרכב מונע בסמוך לתחנת ההסעה נעשתה בשעות הלילה, כאשר אין מדובר בעצירה רגעית לצורך דחוף ובלתי צפוי, אלא לצרכי עבודתו של הנתבע. בכל אלה יש להביא למסקנה כי הנתבע סטה סטייה של ממש מרמת הזהירות של האדם הסביר. אני קובע אפוא, כי היסוד הפיזי של הרשלנות הרבתי מתקיים. כתוצאה מרשלנות רבתי זו התרחש אירוע הגניבה - אם הרכב לא היה מושאר מונע בצד הרכב, הגנב לא היה נכנס לתוכו ולא היה מצליח להיעלם בתוך שניות אל תוך החשכה. 26. אשר להתקיימותו של היסוד הנפשי, הנתבע ייראה כמי שפעל מתוך פזיזות או אי- איכפתיות אם הוא חזה כאפשרות קרובה (אם כי לא בהכרח ודאית) שהתנהגותו תגרום לאירוע הגניבה, דהיינו, שהוא היה ער לכך שהרכב ייגנב כאשר השאיר אותו לצד הכביש מונע בשעת לילה [ע"פ 1/52 דויטש נגד היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ח(1) 456, 471 (1954)]. 27. העובדות הנמצאות בבסיס היסוד הפיסי יכולות ללמד במקרים רבים על קיומו של היסוד הנפשי. בהקשר זה אציין שהתרשמתי שהנתבע פיתח לעצמו שיטת עבודה של הדבקת מודעות מהירה, כאשר הוא עוצר למספר דקות, נוטל את הדבק, המברשת והמודעות ומבצע את עבודתו. יתר על כן, פעולת ההדבקה נעשית כך שהנתבע מתכופף אל הבטונדה והיכולת שלו לפקח על המתרחש ברכב מצטמצמת. על מנת לחסוך בזמן ובפעולות של כיבוי מנוע הרכב והתנעתו מחדש, נהג הנתבע להשאיר את מנוע הרכב פועל. יחד עם זאת, התרשמתי שהנתבע לא צפה או העריך את האפשרות שהרכב ייגנב. נהפוך הוא הנתבע העריך שהדבר לא יקרה, כפי שעלה מעדותו לפניי: "זה כביש ראשי מצד אחד, מצד שני כשיצאתי מהרכב לא היה אף אדם בכל שטח הראייה שלי, כך שלא חשתי בנקודה שמישהו יכנס לרכב. [....] מבחינתי זה שגנבו לי את הרכב בכזה מקום זה לא טבעי, בכזה חטף זה לא ידוע, משהו לא הגיוני." [פר' עמ' 21 ש' 5-9] 28. חיזוק לגרסת הנתבע עולה גם מגרסת העד יועד אהרון שפירט בעדותו כי ראה אדם מסתובב באיזור תחנת ההסעה אולם "זה לא החשיד אותי" [פר' עמ' 15 ש' 2]. גם תגובתו הספונטאנית של הנתבע, שזינק אל עבר הרכב שנגנב ונתלה עליו, תוך כדי סיכון חייו, מלמדת שהנתבע לא היה אדיש לאירוע הגניבה ואף לא צפה את התרחשותו. 29. התרשמתי מכנותו של הנתבע. גרסתו משתלבת במארג הראייתי ואני מקבל את גרסתו. אני קובע שהנתבע לא היה ער לאפשרות שהרכב ייגנב. על כן אני קובע שבנסיבות ענייננו נהג הנתבע ברשלנות, אך לא בפזיזות או חוסר איכפתיות [ע"פ 234/64 קימל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(4) 374, 378 (1964)]. 30. הואיל ולא מתקיים היסוד הנפשי-סובייקטי של רשלנות רבתי - אין עילה להסרת הכיסוי הביטוחי ובהתאם לסעיף 5(ב)(3) סייפא להסכם השכירות. על כן, אין להשית על הנתבע חיוב בגין גניבת הרכב זולת השתתפות עצמית בסך 350 ₪. 31. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 32. סוף דבר - התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות משפט: שכר העד כפי שנפסק וכן תישא בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך 5,500 ₪. ההוצאות ושכר הטרחה ישולמו לא יאוחר מיום 16.10.11. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב