קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השגחה על ילדים בזמן המתנה להסעה: מבוא התובע, יליד 23.5.1989, תושב הכפר זבאבדה ליד ג'נין, התגורר בפנימייה שאותה מפעילה הנתבעת מס' 4 (להלן: "הפנימייה") במזרח ירושלים. התובע וילדים ונערים אחרים השוהים בפנימייה למדו בבית הספר אותו מפעילה הנתבעת מס' 1 (להלן בהתאמה: "בית הספר" ו- ה"קסטודיה"). בית הספר קיים מאז שנת 1644. לפי הנטען בכתב התביעה ביום 5.6.2001 בעת שהתובע היה בן 12, לאחר תום יום הלימודים, המתינו התובע ואחרים להסעה מבית הספר לפנימייה. ההמתנה נעשתה בסמוך לשער החדש מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. במהלך ויכוח בין הנערים זרק נער אחר אבן לכיוון עינו השמאלית של התובע והתובע נפגע. התביעה הוגשה כנגד הפנימייה, הקסטודיה ונתבעים נוספים: מדינת ישראל - משרד החינוך (להלן: "משרד החינוך") ועיריית ירושלים (להלן: "העירייה"). לטענת התובע אחראים כל הנתבעים לנזק שנגרם לו בשל אותה זריקת אבן שהושלכה על ידי אחד הנערים האחרים שהמתין עמו בהסעה חזרה לפנימייה. הטענה העיקרית נוגעת לכך שהפנימייה ובית הספר היו צריכים לדאוג להשגחה של מבוגר (מצוות הפנימייה, מורה או כל אדם מבוגר אחר) בעת המתנת הילדים להגעת ההסעה. בנוסף נתבעה חברת הביטוח שביטחה את הילדים הלומדים בירושלים בביטוח תאונות אישיות. תביעה זו סולקה כנגד סכום של 105,000 ₪ (ר' הודעת הצדדים מיום 27.4.08). הנתבעים חולקים על אחריותם ולחילופין טוענים באשר לגובה הנזק שנגרם. לטענתם לא הוכחה הפגיעה ונוכח סתירות בגרסאות התובע עצמו לגבי אופן הפגיעה בו; הזמן שבו אירע המקרה; משך זמן ההמתנה וזהות זורק האבן אין לקבל את עדותו. התמיכה לעדות שהביא רק פוגמת בה ומכל מקום לא מוטלת לשיטת הנתבעים אחריות ואין הן חבות כלפי התובע. יש אפוא לקבוע את נסיבות הפגיעה בתובע ואת הממצאים העובדתיים באשר ליחסים שיש בין הגופים השונים ולתפקידו של כל אחד מהם וכפועל יוצא מכך להכריע בשאלה האם אחראי מי מהנתבעים לנזקי התובע. העובדות גרסת התובע התובע מתאר בתצהיר העדות הראשית כי התגורר בפנימייה בזמן הלימודים וחזר לביתו רק בתקופות החגים. הוא היה נוסע עם התלמידים האחרים לבית הספר בהסעות באוטובוס מיוחד. שעות הלימודים היום בין השעה 07:30 לשעה- 13:00. התאונה אירעה ביום האחרון ללימודים ובתום תקופת המבחנים. באותו יום סיימו הנערים את המבחנים ובשעה 10:00 יצאו מבית הספר ללא ליווי של מבוגר או מורה והלכו מחוץ לבית הספר ומחוץ לעיר העתיקה שם המתינו במרחק קצר מהשער החדש בירידה בהמשך הרחוב הראשי. ההמתנה נעשתה בתחנת הסעה לאוטובוסים שאינה תחנה מיוחדת להסעת תלמידים וחיכו שם 20 תלמידים בגילאים שונים עד שתגיע ההסעה שתיקח אותם למנזר. הוא העריך כי הנערים המתינו במקום לפחות כשעה. בזמן ההמתנה הוא שיחק בטלפון ציבורי שנמצא ליד התחנה; תלמיד אחר שחיכה עמו התחיל להתווכח איתו וביקש שיניח את הטלפון. הוא סרב ועל כך התווכחו זמן מה. הויכוח התגבר הם החלו לקלל האחד את השני ובהמשך החלו לדחוף זה את זה. אותו תלמיד קרא לתלמידים נוספים וגם הם החלו לדחוף ולקלל את התובע. בשלב מסוים הם התרחקו לאחור והחלו לזרוק על התובע אבנים. התובע טוען כי ניסה להתחמק מהאבנים אבל אחד התלמידים הצליח לפגוע בו בעין שמאל עם אבן. הוא לא ראה מי פגע בו. לדברי התובע מרגע הויכוח על הטלפון ועד הפגיעה עברו מספר דקות - לפחות עשר. התובע מתאר כי גם לפני המקרה יצאו הילדים מבית הספר לבד וללא השגחה של מבוגר והיו ממתינים לבדם לאוטובוס ההסעה שיגיע. גם באוטובוס מעולם לא היה מלווה - לא לכיוון בית הספר ולא בכיוון הנגדי וכי גם לפני המקרה במהלך ההמתנה להסעה היו הילדים משחקים, משתוללים ולפעמים צועקים ומקללים אחד את השני. התובע נחקר בבית המשפט פעמיים: פעם אחת על ידי בית המשפט בקדם המשפט ופעם אחרת בישיבת ההוכחות. בעדותו הראשונה הוא אמר כי האוטובוס אחר פרק זמן של שעתיים וחצי ואז אחד התלמידים אמר לו שלא ישחק בטלפון הציבורי. הוא טען כי שכח את שמו של אותו תלמיד (עמ' 4); בתחנה היו רק התלמידים ללא שמישהו ליווה אותם מבית הספר וכך היה תמיד. האוטובוס היה אוסף את התלמידים מהמדרכה ליד השער החדש. הוא שלל מקרים שבהם התלמידים רבו בהסעות ובתשובה לשאלה האם 'זה היה הפעם הראשונה' הוא השיב 'כן, היה סכסוך בדיבורים'. בחקירה הנגדית המאוחרת יותר התקשה התובע לזכור פרטים רבים. הוא אישר כי נפגע על ידי נער בשם ראוף אך שלל כי אותו נער היה האחראי. הוא תיאר כי היה ויכוח בנוגע לשימוש שעשה בטלפון הציבורי וראוף אמר לו להפסיק אך הוא סרב (עמ' 30). התובע לא זכר מה נזרק עליו והפנה לעדותו של אחיו שאמר שזה היה פרי. הוא גם לא ידע מי זרק אלא רק מצא עצמו בבית חולים (עמ' 32). גרסת אחיו של התובע האח, יליד 19.10.93, צעיר מהתובע בארבע שנים ולמד עמו בבית הספר. לפי עדותו הילדים יצאו מהמבחן, עמדו בתחנה ולא מצאו את האוטובוס; התובע החל לשחק בטלפון הציבורי בכביש ואחד התלמידים הגיע ואמר לתובע לעזוב את הטלפון. הם התווכחו, החלו לדחוף אחד את השני ואז התלמיד הזה קרא לחבריו והם החלו לזרוק על התובע אבנים ואחת מהאבנים פגעה בתובע. הם ישבו על הספסל בתחנה; ישב שם גם התובע. נהג אוטובוס שישן בתוך האוטובוס שלו התעורר ובא לראות מה קורה ואז לקח את התובע לבית החולים. בחקירה הנגדית הוא אמר כי היו 20-21 תלמידים שהגיעו בהסעה לבית הספר ולמדו שם. הצעירים למדו בכיתה א' והבוגרים בכיתה ח'. הגעת נזירה עם האוטובוס של ההסעה הייתה במקרים נדירות (עמ' 15). במהלך הסכסוך התובע, לטענת אחיו, לא זרק אבנים אלא ניסה להתרחק (עמ' 17). הוא אישר כי מדובר באירוע חד פעמי וכי זו הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה (עמ' 18). בהמשך החקירה הוא שינה את גרסתו לעניין זריקת האבנים טוען כי נזרקו אצטרובלים ולא אבנים כי אין בכביש אבנים (עמ' 20) וכי כוונתו לפרי עץ הברוש (עמ' 24). גרסת אביו של התובע האב התייחס בתצהירו להיבטים שונים לגבי הנזק אך בחקירה הנגדית נשאל גם לגבי האחריות. הוא תאר כי התובע הגיע לטיפול הנזירות בפנימייה בשנת 2000 והוא נשלח לשם בשל מצב כלכלי קשה (עמ' 3). פרט לתובע למד בבית הספר גם אחיו. לדברי האב 'הם רצו לעשות לנו טוב, אז כל הכבוד להם. נכון שהם עשו לנו טובה ושמרו על הבן אבל זה לא אומר שככה יקרה לבן שלי, שיעשו את הטובה שלהם עד לסוף' (עמ' 7). גרסת מר יוסף נעמה נסראווי העד הוא רכז בית הספר והוא עובד שם 45 שנים. הוא מתאר כי מדובר בבית ספר שקיים בעיר העתיקה שנים רבות וכי הכניסה אליו היא דרך שער שכם. ניתן להיכנס גם דרך השער החדש כאשר עוברים דרך מנזר סנט פרנסיס. לדבריו הפנימייה היא שדאגה להסעתם של התלמידים שלה לבית הספר באוטובוס מטעמה ועל אחריותה הבלעדית. הם היו הולכים לבית הספר ברגל מהשער החדש ולעיתים אחת הנזירות הייתה מלווה אותם מהשער החדש לבית הספר. בסוף יום לימודים הם היו מתאספים בבית הספר והולכים ביחד ברגל לשער החדש שם היה האוטובוס של הפנימייה אוסף אותם. הפנימייה והנזירה האחראית היו ממנות ילד אחראי, בדרך כלל המבוגר, שהיה אחראי על הילדים מרגע הירידה בשער החדש ועד להגעה לבית הספר ובחזרה. הוא מתאר כי תלמידי בית הספר מגיעים אליו ברגל מהעיר העתיקה ומי שמתגורר במרחק מגיע בתחבורה ציבורית עד לחומות ומשם ברגל. בית הספר עצמו אינו מארגן הסעות והשער החדש אינו תחנת הסעה לתלמידים. בחקירתו הנגדית הוא אמר כי בבית הספר לומדים בין 370 ל- 386 תלמידים וכי יום הלימודים הוא של 7-8 שעות (עמ' 63). בבית הספר לא היה רכז בטיחות או ועדת בטיחות ואין מבוצעות בבית הספר ביקורות של העירייה או משרד החינוך (עמ' 64). העד לא ראה את ההסעה של הפנימייה אך ידע שיש הסעה מסודרת שהפנימייה מארגנת. בית הספר לא דאג לליווי או להימצאות מורה תורן שימתין עם הילדים להסעה (עמ' 65). לדבריו אחת הנזירות או אחד התלמידים הבוגרים יותר היה אחראי על הליכת הילדים להסעה (עמ' 66). אף לא אחד מאנשי בית הספר מועסקים על ידי משרד החינוך ולבית הספר אין קשר למשרד. גם הלימוד בבית הספר הוא לפי תכנית הלימודים הפלסטינית (עמ' 67). כך הדבר גם בנוגע לעיריית ירושלים (עמ' 68). גרסת לודי פארס העדה היא נזירה השייכת למסדר נזירות האהבה ושירתה בפנימייה בין השנים 1993 ל- 2007. הפנימייה נמצאת ברחוב א' שיאח במזרח ירושלים והיא עוזרת לילדים יתומים ולילדים ממשפחות עניות; מספקת את צרכיהם ללא כל תשלום. המדובר בביגוד, אוכל, שירותי בריאות, חינוך, הסעות לבתי הספר ואף מימון של ההסעות להורים ודמי כיס. הפנימייה נשענת על תרומות ממוסדות ומאנשים פרטיים. באשר לתובע היא מפרטת כי למד בפנימייה עם ילדים נוספים. הפנימייה היא שמימנה את עלות הטיפולים בתובע בבית החולים סנט ג'ון. בתצהיר העדות הראשית היא כותבת בהתייחסה להסעה כי זו נעשתה באמצעות חברת הסעות על חשבון הפנימייה. הילדים חיכו להסעה במקום מפגש קרוב ככל האפשר לבית הספר. לדבריה לא היה אז אדם בתפקיד של מלווה אישי לילדי הפנימייה במובן של ליווי הילדים ממש עד לשער בית הספר ומשער בית ספר עד לנקודת המפגש עם ההסעה. גם אם כך רצו לעשות - לא הייתה להם היכולת לממן הוצאה כזו. בחקירתה הנגדית העריכה העדה כי המרחק בין בית הספר לפנימייה הוא של רבע שעה כאשר מדובר בנסיעה (עמ' 59). הילדים היו מחכים לאחר סיום הלימודים להסעה ללא שהיה מורה מבית הספר או מישהו מבוגר מהפנימייה שאמור להשגיח על התלמידים (עמ' 60). היא אישרה כי לא ביקשה מבית הספר שמורה יבוא וישגיח על הילדים עד שההסעה מגיעה וכי בדרך כלל היא הייתה מגיעה עם ההסעה ומחכה בשער החדש שכן היא הייתה הנהגת של ההסעה (עמ' 60). היא ידעה שבאותו יום היו בחינות ולכן אמרה לתובע שהוא היה הגדול מבין הילדים שיהיה אחראי. העדה הוסיפה כי בימים רגילים הייתה מגיעה לפני הזמן, ממתינה שהילדים יצאו מבית הספר אך בתקופת הבחינות הייתה בעיה כי הכיתות הן שונות ולכן היה פרק זמן שבו המתינו התלמידים עד שההסעה תגיע. היא אישרה כי הפנימייה אחראית על ההסעות של התלמידים ולבית הספר אין כל קשר לכך אלא בית הספר ידע כי הפנימייה אחראית לכך, ממתינה לתלמידים ולוקחת אותם למנזר (עמ' 61). עוד היא אמרה כי לא ניתן להמתין עם האוטובוס לתלמידים פרק זמן העולה 'על דקה אחת' (עמ' 63). יש לציין כי מטעם הפנימייה הובאה לעדות גם עדה נוספת אך מאחר ולא ידעה פרטים על נסיבות המקרה ולא הייתה בעלת תפקיד בפנימייה באותו זמן אין ללמוד מעדותה דבר. גרסת מחמד כנאענה העד מפקח במחוז ירושלים של משרד החינוך . הוא מתאר כי בית הספר מסווג ברישומי משרד החינוך כמוסד חינוכי מוכר בלתי רשמי וכי הוא מצוי בבעלות הקסטודיה. בית הספר הוקם לפני שנת 1969 - מועד כניסתו לתוקף של חוק הפיקוח על בתי ספר, תשכ"ט - 1969 ולכן הוא מפוקח על ידי משרד החינוך באופן מאוד מינורי ואינו מנהל תיק באגף לחינוך המוכר הבלתי רשמי. עובדי בית הספר, המורים וצוות ההנהלה אינם עובדי משרד החינוך ואין להם זיקה למשרד החינוך מכל סוג שהוא. ניתן לבית הספר תקצוב חלקי בהתאם לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) תשי"ד - 1953. בחקירתו בבית המשפט הוא אישר כי אחד מתפקידיו הוא לבחון את יישום כללי הבטיחות. הפיקוח של משרד החינוך אינו נעשה לצורך בדיקת בטיחות אלא עניין זה הוא באחריות הבעלות. ככל שנמצאים ליקויים כותב המפקח מטעם משרד החינוך דו"ח ומעביר אותו למנהל המחוז (עמ' 75). העד התבקש להבהיר מה נעשה כאשר הוא מסתובב בבית הספר ורואה כי המנורות שבורות והדלתות עם קצה חד. הוא השיב כי המפקחים מעירים אך אין להם השפעה על בית הספר. ככל שאין תיקון של הליקויים הוא שב ומתריע בפני הממונים עליו (עמ' 77). לדבריו בית הספר מתוקצב באופן חלקי על ידי משרד החינוך. הוא שלל את ההנחה כי מחויב פיקוח של מורה על תלמידים הממתינים להסעה והבהיר כי הדבר תלוי בסוג ההסעה. עובדי הבעלות לדבריו אינם חייבים להמתין להסעות אלא זה סידור בין בית הספר לבין הבעלות או מחלקת ההסעות של העירייה (עמ' 78). אחריותו כך הוברר היא במהותה אחריות פדגוגית (עמ' 79). גרסת זאב בן דוד העד הוא ממונה כוח אדם וחוק הפיקוח באגף המוכר שאינו רשמי במשרד החינוך. הוא מצהיר כי בית הספר מסווג כבית ספר כזה וכי אין לו תיק באגף וכן כי לא הוגשו למשרד החינוך בקשות למתן רישיון. העד נחקר על ידי בא כוח התובע חקירה נגדית ארוכה לגבי דרכי הפיקוח השונות שמפעיל משרד החינוך ואולם נוכח המסקנות אליהן הגעתי, כפי שאפרטן להלן, דומה כי מרבית הדברים, כפי שאף עלה במהלך החקירה, היו מיותרים. המסמכים מטעם התובע הוגשו מסמכים שונים: תעודת עובד ציבור שנתן מר יהודה פינסקי - מנהל אגף א' חינוך מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך המאשר כי בית הספר קיים לפני החלת חוק הפיקוח על בתי הספר; משרד החינוך פנה לבעלות המוסד שידאגו להמצאת מסמך חתום על ידי יועץ בטיחות מוסמך המעיד שלבית הספר אין בעיות בטיחות אך לא מצוי אישור בטיחות כזה. לתעודה צורפו מסמכי תיק הרישוי של בית הספר (ת/1). חוזר מנכ"ל משרד החינוך (תשס"א 1 3.3-2) - שם מופיע בסעיף 1.14 פרק על בטיחות ההסעות ונקבע כללים לגבי הסעות תוך ליווי על ידי אדם מבוגר. עם זאת עיון בתחילת החוזר מעלה כי הוא מתייחס להסעות המאורגנות על ידי מי ממוסדות המדינה בשל מגורים במרחק גדול מבית הספר. חוזר מנכ"ל משרד החינוך מיוחד מיולי 1993 שנוהל 8 שבו עוסק בכללי בטיחות בתנועה אל מוסד החינוך וממנו המתייחס להסעת תלמידים בתחבורה מיוחדת ולפיו 'בכל מקום שקיימת הסעת תלמידים מאורגנת אל מוסד החינוך וממנו היא תבוצע באוטובוסים או ברכב שהותאם לכך; תחנת ההסעה תשולט; ימונה תלמיד תורן לכל תחנה; ובין היתר רצוי שכל אוטובוס ילווה על ידי אדם מבוגר. הערכת הראיות - הממצאים העובדתיים בכל הנוגע לתשתית העובדתית חלוקים הצדדים בעיקר בשאלה האם התובע נפצע באופן אותו הוא מתאר. התובע מבקש לקבל את עדותו ואת עדות אחיו שהיו במהותן דומות. הוא אינו סבור כי היה עליו לתמוך את העדויות בעדים נוספים. עוד נשען התובע על כך שהנתבעים הודו בכתבי הטענות שלהם כי נפגע באופן המתואר על ידו ויש לראות בכך הודאת בעל דין. הנתבעים טוענים כי אין לקבל את עדות התובע שהייתה עדות יחידה מטעם בעל דין ללא שהובאו ראיות אחרות ובהן עדויות של חבריו ללימודים; הם מפנים לסתירות הרבות שהיו בין גרסאותיו של התובע ובין גרסתו לגרסת אחיו באופן שאינו מאפשר מתן אמון בשתי הגרסאות. המסקנה העולה מכך לטענת הנתבעים היא כי אין ל'ייצר' עבור התובע את הגירסה שאין לו ויש לדחות את התביעה. בכל הנוגע לקרות האירוע הרי שלמרות הפערים שהיו בגרסאות התובע ואחיו (ובעיקר כי האח שינה את גרסתו כי התובע נפגע מאבן לכך שנפגע מפרי; זהותו של הילד האחר לא הייתה ידועה ולפתע נמסר שמו; באחת מגרסאות התובע קדמה לזריקת האבן הזו זריקת אבנים נוספות; זמן ההמתנה של כולם עד שהאירוע התרחש) מצאתי לקבל אותן באשר לגרעין הבסיסי של האירוע ולפיו נפגע התובע מאבן שנזרקה לעברו על ידי אחד הילדים. בעניין זה מקובלות עלי טענות התובע בסיכומיו. דברים אלה לא נסתרו והם נתמכו באישור הרפואי הראשון שניתן לאחר התאונה המתעד פגיעה בעין מאבן ובאמור בתצהירה של לודי פארס, אחת מארבע הנזירות שפעלו בפנימייה. ראיות אלה - המתייחסות לפגיעה מאבן או מפרי -בשל השלכת אותו חפץ על ידי אחד התלמידים האחרים - מבוססות במידה הנדרשת לצורך העמידה בנטל הראיה במשפט האזרחי. איני רואה הבדל בין הפגיעה בעינו של התובע מאבן, מאצטרובל או מפרי עץ הברוש ואין בשוני זה כמו הפערים האחרים כדי לפגום בהתרשמות מהגרסאות לעניין עצם קרות האירוע והפגיעה בתובע. בהמשך לתיאור העדויות שלעיל ניתן לסכם את הממצאים העובדתיים שישמשו בסיס לקביעות לעניין האחריות באופן הבא: התובע אכן נפגע מהשלכת אבן או פרי לכיוון עינו מצד תלמיד אחר שהמתין ביחד עמו עם הילדים האחרים המתגוררים בפנימייה ליד השער החדש לאיסוף על ידי רכב ההסעות. לא הייתה נוכחות של אף אחד למעט הילדים והנערים בשלב שבו המתינו כולם להגעת ההסעה. באותו יום בשל כך שהיה מדובר ביום האחרון ללימודים הייתה המתנה ארוכה מהרגיל להסעה אם כי לא הוברר במדויק מה היה משך ההמתנה. לא היו אירועים קודמים שמישהו מהמעורבים יכול היה לציין שבהם היו תקריות דומות או באותו סדר גודל בין הילדים הממתינים למעט מריבות 'רגילות'. לא הוברר מה הייתה התדירות שבה המתין רכב ההסעה לתלמידים עד שיגיעו ודומה כי ברוב המקרים היו התלמידים ממתינים לרכב שכן לא יכול היה להישאר ולעמוד במקום פרק זמן ארוך. האחריות השאלה העומדת לדיון בכל הנוגע לקביעות האחריות היא האם היה צורך בכך שמבוגר ישהה עם הילדים בזמן המתנתם לרכב ההסעה בשער החדש. עמדת התובע היא כי דבר כזה נדרש והחובה להצבת מבוגר - בין שהוא מורה תורן מבית הספר ובין שמדובר באיש צוות הפנימייה - מוטלת על הפנימייה ועל בית הספר. משכשל בית הספר בכך - סבור התובע כי יש להטיל אחריות גם על משרד החינוך וגם על העירייה כמי שמוטלת עליהן החובה לפקח על בית הספר: באשר לפנימייה טוען התובע כי אחריותה ברורה שכן היא חבה כחובת הורה ואפוטורופוס. הפנימייה ידעה כי אין ליווי של מבוגר וכי הילדים ממתינים לבדם עד לבוא ההסעה. רשלנות הפנימייה באה לידי ביטוי, כך טענת התובע, גם בכך שלא פנתה לבית הספר שידאג ללווי הילדים להסעה או לא דאגה לכך בעצמה. התובע טוען כי יש לראות את בית הספר ככזה שחב בכללים החלים על בתי ספר בישראל, בין שמעמדו כזה ובין שמעמדו אחר ולכן קמה לצוות בית הספר, המנהל והמורים, החובה לפקח על מעשי התלמידים. הוא סבור כי הכניסה לבית הספר והיציאה ממנו וההמתנה עד להגעת ההסעה הם מוקדים מועדים לאירועים שבהם נפצעים תלמידים בשל ריבים וארועי אלימות. בשל כך מורה חוזר המנכ"ל של משרד החינוך להיזהר מהסיכון הפוטנציאלי הגבוה הקיים בנקודת ההסעה. באותן הנחיות, נקבע לטענת התובע כי חובה שיהיה מורה תורן שישגיח על תלמידים הממתינים להסעה מאורגנת ונהלים אלה חלים על בית הספר. התובע סבור כי אין משמעות לשאלה מי מארגן את ההסעה - משרד החינוך, הרשות המקומית, בת הספר או הפנימייה - אך מקום שבו מתנהלת הסעה כזו מוטלת על בית הספר האחריות לדאוג לבטיחות התלמידים ולהציב מורה תורן במקום. עוד מפנה התובע בכל הנוגע לבית הספר לכך שהתנהלותו רשלנית במכלול היבטי הבטיחות. התובע סבור כי גם משרד החינוך אחראי בשל אי ביצוע פיקוח כלשהו על בית הספר; הימנעותו מבדיקת עמידת בית הספר בדרישות בטיחות ופיקוח שוטף למרות שמדובר בבית ספר המצוי בירושלים ונהנה מתקציב המדינה. כך הטענה גם כלפי עיריית ירושלים שאמורה להיות שותפה לפיקוח על בית הספר. הפנימייה מתרעמת על התביעה ובא כוחה הגדיר אותה בסיכומיו כ'תביעה חצופה' ואת התיק כ'תיק של כפיות טובה'. מנקודת מבטה של הפנימייה עושות הנזירות חסד עם התובע ועם ילדים אחרים; לוקחות אותם מתנאי העוני והעזובה שבה הם חיים; מעניקות להם מדור; מזון וכלכלה; חינוך ומטפלות בהן כאילו היו ילדיהן. אף את המימון לנסיעתם של הילדים לבתיהם נותנת הפנימייה פעמיים בשנה. כך, בעזרת הנזירות המפעילות את הפנימייה מתרומות, נהנו התובע, אחיו ואחרים, מחינוך שלא היו יכולים להנות ממנו אלמלא הגיעו להתגורר בה. עיקר טענתה נוגע לכך שאין לטעמה חובת זהירות מושגית או קונקרטית בנסיבות אלה וכי את הדרישות יש להתאים למשאבים הכלכליים העומדים לרשותה של הפנימייה. בית הספר חולק מכל וכל על אחריותו. לטענתו אין מוטלות עליו החובות מטעם משרד החינוך והוא אינו מקבל את חוזרי מנכ"ל או כל הנחייה אחרת ממשרד החינוך ומהעירייה. בית ספר סבור כי אין מדובר בליקוי בטיחותי וכי אינו חייב לדאוג לליווי הילדים להסעה. לטענתו אין מדובר בהסעה מאורגנת והפנימייה דומה להורים המסיעים את ילדיהם לבית הספר ברכבם הפרטי. הוא אינו רואה כל הבדל בין הסעה זו להסעה שמסיע הורה את ילדיו או ילדי בני המשפחה המורחבת או ממצב שבו הורה מאפשר לילדיו לשוב לביתו ברגל עם תום הלימודים. מכאן למד בית הספר כי אין מוטלת לעיו חובת זהירות - הוא אינו חייב לארגן לתלמידים הסעות; להקים להם תחנות הסעה. בנוסף הוא לא היה אמור לצפות ולא צפה את התרחשות האירוע. משרד החינוך והעירייה נשענים גם הם על ההנחה כי לא מוטלת כל אחריות על בית הספר ומכאן שאף לא עליהם בשל אי מילוי חובת פיקוח כזו או אחרת. מכל מקום הפיקוח שנעשה על ידי משרד החינוך הוא מוגבל בשל מערכת היחסים היחודית בין מוסדות החינוך דוגמת בית הספר לבין המדינה. באשר לעיריה נטען כי לא הוכחה כל זיקה בין העיריה לבין פיקוח כל שהוא לבית הספר ואזכור השם מנח"י במהלך העדויות אינו יוצר את הקשר הזה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לראות את הפנימייה כמי שהתרשלה כלפי התובע אך אין להטיל אחריות על אף אחד מהגופים האחרים. במקרה זה הפנימייה היא ה'תחליף' להוריו של התובע בזמן שהוא מתגורר בה וככזו מוטלת עליה החובה הבסיסית לדאוג לצרכיו ולכך שמקום בו הוא נדרש עם 20 תלמידים אחרים להמתין המתנה לא קצרה להסעה - ימנע מצב שבו כל התלמידים ימתינו לצד ההסעה ללא כל פיקוח של אדם מבוגר וללא הסדרה. על הפנימייה היה לדאוג להימצאות מבוגר במקום או לדאוג למצב שבו הרכב ימתין לילדים ולנערים ולא להיפך. משלא נעשה הדבר הרי שהפנימייה הפרה את החובות המוטלות עליה. אין לראות באירוע כזה כאירוע בלתי צפוי - השולל קיומה של חובת זהירות והתרשלות. האפשרות כי אגב התאספותם של 20 ילדים ונערים והמתנה ממושכת יתפתחו ריבים ולאחר מכן יתרחש אירוע דוגמת זה שאירע אינה כל כך חריגה גם אם לא אירע מקרה קודם (ר' את הסקירה המופיעה בפסק דינו של כב' השופט ר' וינוגרד באשר לפסקי הדין שניתנו בשל פגיעה מזריקת אבן (ת.א. (ירושלים) 11645/04 אשר יצחק נ' משרד החינוך (פורסם במאגרים, , 24.2.08)). איני סבור כי די בתיאורים שניתנו לגבי ההשלכות שתהיינה לחיוב הפנימייה בתשלום על פעילותה כדי לשלול את הטלת החובה. אכן, יש להעריך את פעולתן של הנזירות ואולם בגדרה של פעילות זו - אף אם נעשית בהתנדבות - חלה גם החובה לבצע אותן תוך הקפדה על כללי בטיחות. איני סבור כי הדרישה להסדרה של נוכחות אדם מבוגר בתחנת הסעה - מקום בו הילדים המתגוררים בפנימייה מתאספים כדי להמתין לאוטובוס היא דרישה כה חריגה שלא ניתן היה למלא אחריה גם בתקציב הקיים של הפנימייה או בתוספת לא משמעותית לו ומכל מקום לא הונחה כל תשתית להניח אחרת. שונים פני הדברים באשר לבית הספר. אין חולק בדבר חובת הזהירות המוטלת על בית הספר ועל מורה להשגיח על התלמידים שכמוה כחובת הורה כלפי ילדו. חובה זו מחייבת השגחה על התלמיד הן מפני פגיעת גורם חיצוני והן מפגיעה שלו בעצמו. חובה זו כוללת חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת פגיעה כאמור (ר' לעניין זה ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה המקומית מודיעים, (פורסם במאגרים, , 15.9.2005); ר' גם ע"א 42,41/57 עידה נ' ששון, פ"ד יא, 1100, 1106 (1957); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 811 (1993)) ואולם אין להרחיב בחובה זה אל מעבר לסביר. בניגוד לטענת התובע אין המדובר בהסעה אותה מארגנים בית הספר, הרשות המקומית או משרד החינוך אלא בהסעה פרטית שמארגנת הפנימייה והיא אמורה להסדיר את ההמתנה אליה. בעניין זה דומה הפנימייה לקבוצת הורים המתארגנת להסיע מספר ילדים ולא נכון לראות את בית הספר כמי שחייב להסדיר איסוף של כל קבוצת תלמידים שהורי אחד מהם אוספים את התלמידים כולם או פנימייה דוגמת הפנימייה הנדונה שדואגת לאיסוף התלמידים המתגוררים בה. הטלת חובה כזו על בית הספר - מקום בו מדובר בהסעה שאינה הסעה מאורגנת אלא בהסעת 'הורים' - נראית מרחיקת לכת. זאת ועוד, גם אם נראה בהסעה שמארגנת הפנימייה כדבר השונה מהסעה שמארגנת קבוצת הורים - הרי שבנסיבות שתוארו לעיל - לא הייתה מוטלת על בית הספר החובה לפקח על הפנימייה ולוודא כי ההסעה נעשית באופן בטוח יותר. נוכח מסקנתי זו איני סבור כי יש להידרש להוראות חוזרי המנכ"ל שהוגשו על ידי התובע ולשאלה האם האמור בהם חל על בית הספר המיוחד הזה נוכח מערכת היחסים הייחודית בין בית הספר למשרד החינוך כפי שהובררה בעת שמיעת הראיות. החובות שתוארו בחוזרי המנכ"ל מתייחסות להסעות מאורגנות ואין לראות בהסעה נשוא תובענה זו כ'הסעה מאורגנת' - ובוודאי שלא באופן המטיל את חובת הפיקוח על בית הספר כפי שזו חלה מקום בו מדובר בהסעות המאורגנות על ידי בית הספר או הרשות המקומית. משזו המסקנה - הרי שמכך נובעת המסקנה כי משרד החינוך או העירייה לא התרשלו בפיקוח על בית הספר ככל שמי מהן אכן אמורה לפקח עליו. הקשר הסיבתי לטענת התובע הקשר הסיבתי הוא ברור. נוכח הפרת חובת הפיקוח על הנעשה בעת ההמתנה להסעה מתקים קשר סיבתי בהיבט הרתעתי והתערבותי. מורה תורן, לו היה נוכח במקום, היה מונע את התלקחות הריב והסכסוך שהוביל לפגיעה; הוא בוודאי היה יכול להתערב בריב בשלב מוקדם יותר ולמנוע את ההסלמה עד לזריקת האבן. הנתבעים חלקו על הטענה לעניין הקשר הסיבתי. בעניין מקובלת עלי עמדת התובע כי המצאות מבוגר משגיח במקום הייתה יכולה למנוע את האירוע או בוודאי למנוע את ההסלמה במריבה בין הילדים עד שזו הגיעה להשלכת אבנים. אכן לעיתים עצם נוכחות המפקח אינה מונעת השלכת אבן ואולם דווקא במקרה זה שבו המדובר היה ב'אירוע מתגלגל' הדעת נותנת כי מבוגר אחראי היה יכול למנוע את המעבר בין השלבים השונים עד להסלמה. לפיכך, די בהחמרת הסיכון כדי לקשור את הקשר הסיבתי בין המחדלים לבין הפגיעה בתובע ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי די בכך כדי להקים קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות לבין הנזק (ר' ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 146 (1982); ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז (2) 785, 791 (2003)). ניתן לסכם ולומר כי 'הנזק שהתרחש הוא הנזק הצפוי; הוא נופל למסגרת הסיכונים, אשר ההתרשלות יצרה, והנזק שנוצר הוא הנזק, אשר על-פי השכל הישר היה צריך למנעו מראש' (כלשונו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83, עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 143).   אשם תורם הנתבעים מבקשים להטיל על התובע אשם תורם. לטענת התובע אין מקום להטיל עליו אשם תורם בהינתן גילו הצעיר. בהינתן הגיל הצעיר בעת האירוע מצאתי כי אין מקום להטלת אשם תורם. למסקנה זו הגעתי בשל השיקולים הבאים: קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי פ"ד נח(1) 1, 21-22 (2003)). בהתייחס להטלת אשם תורם על קטין יש לזכור כי אכן, גם קטין - קרי, לענייננו: ילד או נער בן 12- חייב לשמור על ביטחונו הוא, ובחודלו עשוי הוא להתחייב באשם תורם. אך נזכיר כי 'אדם רך בשנים נעדר שיקול-דעת בשל להערכתם של סיכונים...' (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז (1) 802 (1993)). לא שוכנעתי כי אף שהתובע ואותו נער רבו ביניהם תרם התובע בהתנהגותו להחלטת הנער האחר להשליך עליו אבן או פרי. שאלת האחריות סיכום לסיכום, מצאתי כי יש לראות את הפנימייה אחראית לנזקי התובע כפי שיקבעו בפסק הדין. חוות הדעת הרפואיות מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר א' מלר שקבע לו נכות של 34.83%. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' ש' מרין שמצא כי לתובע נכות של 22.8% כיום אך ציין כי ניתן לתקן את המצב אם יעבור ניתוח להשתלת קרנית ואז תיוותר לו נכות של 9.75%. נוכח המחלוקת בין הרופאים מונתה ד"ר סוזי רונן מומחית מטעם בית המשפט. היא מצאה כי מצבו של התובע מתאים לנכות של 26.694% אך ניתן לתקן את הקושי בראיה באמצעות עדשת מגע. עוד היא כתבה כי ניתוח להשתלת קרנית עשוי לשפר את חדות הראיה אך הניתוח כרוך בסיכון ואינו הכרחי. ד"ר רונן זומנה לחקירה בבית המשפט. היא אישרה כי אם ייעשה שימוש בעדשות מגע הנכות תקטן אך התובע לא יגיע לראייה טובה (עמ' 39). באשר לניתוח להשתלת קרנית היא אמרה כי זו יכולה לשפר את הראיה ולהביא אולי אפילו עד לראיה מלאה. סיכויי ההצלחה של ניתוח כזה הם 70% וככל שיעבור את הניתוח תישאר נכות של כ- 10% (עמ' 40-41). באשר להיבטי התפקוד אמרה המומחית כי התובע יכול לעבוד ויכול גם לנהוג מאחר ושדה הראיה שלו אינו פגוע (עמ' 42). לדבריה אין מגבלה בעבודות במפעלים; כפועל, במסעדות, במשרד או במוסך וכי בעבודה מול מחשב (עמ' 42). התובע מבקש לקבוע את נכותו בגובה של 30% ולראות אותה כגורמת לגריעה בשיעור זה בכושר השתכרותו. הנתבעים מפנים לשיפור שיכול להיות במצב התובע אם ישתמש בעדשות ואם יעבור ניתוח להשתלת הקרנית. עוד מפנים הנתבעים לכך שלדברי ד"ר רונן תופעת הסינוור תפחת ככל שהתובע יעזר במשקפי שמש. בנוסף נטען כי אחד החלקים של הנכות ניתן בשל תיאור מצב של התובע ולא בשל פגימה כלשהי בתפקוד העין. מאחר וכפי שאתאר להלן לא מצאתי כי יש לקביעת הנכות המדויקת השפעה ממשית על הערכת הנזק איני מוצא לנכון להידרש לטענות השונות אלא להישען על עמדת המומחית באשר למידת השפעתה של הנכות, בין שגובהה כזה ובין שגובהה אחר. הנזק לאחר הפגיעה היה התובע מאושפז וחזר לפנימייה. אמו ואחותו היו עמו שם והשגיחו עליו משך פרק זמן. לאחר שעזב את הפנימייה הוא חזר לביתו והמשיך במעקב רפואי. לטענת התובע הוא רואה באופן מטושטש מאוד בעין והעין כואבת לו בעת חשיפה לשמש. הוא מסתנוור וסובל מדמעות. הוא אינו רואה בצד שמאל. הנזק הלא ממוני התובע מבקש להעמיד את הנזק הלא ממוני בהתבסס על פסקי דין שניתנו במקרים שבהם נגרמה פגיעה בעין על סכום של 350,000 ₪. עמדת הנתבעים היא כי אין לפסוק סכום העולה על 20,000 ₪. בהביאי בחשבון את הנכות שנותרה, האפשרות להפחתתה, מידת הפגיעה והזמן שחלף אני פוסק לתובע סכום של 100,000 ₪ נכון להיום. בקביעת הסכום נתתי דעתי לכך שאין מדובר באובדן עין אלא בפגיעה בראיה שהיבטיה תוארו על ידי המומחית. מטעם זה איני סבור כי הסכומים שנפסקו בפסקי הדין אליהם הפנה בא כוח התובע מתאימים לענייננו. הפסדי שכר בעבר והגריעה מכושר ההשתכרות התובע חזר לפנימייה לאחר המקרה אך בסופו של דבר לא התמיד בלימודים עיוניים ולאחר שלוש שנים הלך ללמוד חשמלאות רכב אך התקשה בכך בשל העייפות בעיניים והוא אינו עובד. בחקירה הנגדית הוא אישר כי קיבל תעודת הסמכה כחשמלאי אך אינו עובד בכך. הוא אמר שרצה להוציא רשיון נהיגה למונית אך אינו יכול לעבוד במקום שבו יש שמש (עמ' 30). הוא הוסיף כי מאחר והבעיה ממנה הוא סובל היא גם חשיפה לשמש וגם לאבק אינו יכול לעבוד בעבודות אלה וכך הוא יושב בבית ולא עושה דבר (עמ' 30). בתשובה לשאלה מתי הלך בפעם האחרונה לחפש עבודה הוא השיב כי 'לפעמים אני מתחיל לעבוד באיזה מקום עבודה, אני עובד יום אחד ומפסיק'. הוא נשאל שוב מתי בפעם האחרונה ביקש עבודה והשיב כי 'אף פעם' אך ברצונו להוציא רשיון למונית והוא אינו יכול. אביו של התובע שנשאל לגבי מצבו התרעם על כך שאינו עושה דבר. הוא אישר כי הישגיו הלימודיים היו נמוכים והשיב 'מה אני אעשה, אשתול לו שכל' (עמ' 6). אשר למעשיו הוא אמר כי הוא 'אוכל ושותה וזה' (עמ' 7). בהמשך הדברים הוא טען כי נכון שהתובע אינו אוהב לעבוד אך לא בגלל שאינו רוצה אלא בגלל העין (עמ' 13). בסיכומיו טען התובע כי יש לפצותו על בסיס השכר הממוצע ברשות בסכום של 2,000 ₪ לחודש עבור 12 חודשים של הפסד מלא ו- 72 חודשים לפי הפסד של 30% משכר זה. הסכום אליו הגיע לאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית עמד על 88,764 ₪. באשר לעתיד הוא ביקש שיפסק פיצוי על בסיס שכר זה ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בהיוון עד הגיעו לגיל 67 (267,214 ₪). התובע ביקש גם פיצוי בסכום של 50,000 ₪ עבור הפסדי פנסיה. הנתבעים סבורים כי אין לתובע פגיעה תפקודית; לא נגרמו לו הפסדים בעבר ולא יגרמו כאלה בעתיד. קשה היה שלא להתרשם כי התובע אינו עושה דבר ואף שהוא קושר זאת לפגיעה בעין ולא ניתן להבין את הימנעותו מכל פעילות משך שנים רבות. בחינת הדברים שאמרה ד"ר רונן מעלה כי מידת ההשפעה של הפגיעה על כושר ההשתכרות אינה רבה אם בכלל וההכבדה על התובע היא מועטה יחסית. בהתחשב בכך מצאתי לפסוק לתובע פיצוי על דרך של אומדן בסכום של 70,000 ₪. להשלמת התמונה אציין כי תחשיב המבוסס על גריעה מכושר ההשתכרות של 15%; שכר של 1,500 ₪ המביא בחשבון את נתוניו האישיים של התובע (הפסד חודשי של 225 ₪) עד הגיע התובע לגיל 65 (מקדם היוון - 290) מגיע לסכום של 65,000 ₪. איני סבור כי בנסיבות שתוארו שבהן התובע לא עבד ולמעשה לא ניסה לעבוד יש מקום לפסוק לו פיצוי עבור העבר. עזרה וסיעוד התובע ביקש פיצוי עבור העזרה שקיבל מהוריו ששהו לצדו בבית החולים ובפנימייה בסכום של 20,000 ₪. לעתיד התבקש סכום גלובאלי של 50,000 ₪. הנתבעים אינם סבורים כי הפגיעה מצדיקה במהותה פיצוי עבור עזרה. בהתחשב בכך שהתובע שהה בפנימייה אף אם הוריו היו לצדו משך מספר ימים - אני פוסק סכום של 3,000 ₪ עבור עזרה. לא מצאתי כי יש מקום לפסיקת פיצוי עבור העתיד. הוצאות רפואיות התובע ביקש פיצוי עבור הוצאותיו והמעקב בסכום של 5,000 ₪. בנוסף הוא טען כי ככל שיקבע כי מצבו ישתפר אם ישתמש בעדשות מגע הרי שאז יש לפסוק לו את עלותן בהוצאה של 1,500 ₪ לשנה. הנתבעים אינם חולקים על כך שעלות השתלת קרנית היא כ- 15,000 ₪ ככל שהתובע אינו חבר בקופת חולים. משהתובע לא טען כי בדעתו לעבור את הניתוח או להעזר בעדשות והערכת הנזק נעשתה בהנחה שלא יעבור את הניתוח - הרי שאין מקום לפסיקת מלוא ההוצאות. עם זאת, ניתן לצאת מנקודת הנחה שיזדקק למשקפי שמש להקטנת הסינוור ועל דרך של אמדן אני פוסק לו סכום של 7,000 ₪ עבור העבר והעתיד. סיכום אני מחייב את הנתבעת מס' 4 לשלם לתובע סכום של 180,000 ₪. עוד תישא נתבעת זו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 41,760 ₪ ותשיב לתובע את האגרה ואת הסכום שהוציא לצורך חוות הדעת של המומחים הרפואיים. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות האחרות: הנתבעת מס' 1; הנתבעת מס' 2 והנתבעת מס' 3 שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (שניהם ביחד) בסכום של 7,500 ₪ לכל אחת מהן. קטיניםמתנה