קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השלכת פסולת לים ללא היתר: האישום וטיעוני ב"כ הצדדים עניינו של פסק דין זה הוא בשאלה, אם מוסמך בית המשפט להימנע מהרשעת "תאגיד", שנקבע לגביו שביצע את העבירות המיוחסות לו, בדומה לסמכות בית המשפט להימנע מהרשעת "אדם" בשר ודם, באותן הנסיבות. תחילה אקיים דיון בשאלה העקרונית, אם ניתן להימנע מהרשעת "תאגיד", בדומה ל"אדם", ואם התשובה לכך תהא חיובית - אבחן אם בתיק נשוא פסק דין זה יהא זה ראוי ונכון להימנע מהרשעת הנאשמת, זאת בהסתמך על הכללים והמבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. כתב האישום, שבעובדותיו הודתה הנאשמת, מייחס לה ביצוע עבירה שעניינה הטלת פסולת לים בניגוד לתנאי היתר, עבירה על סעיפים 2,3א(ב), 6(א) ו- 6(ב) לחוק מניעת זיהום הים (הטלת פסולת), תשמ"ג-1983. בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשמת הינה חברה פרטית ממשלתית, המופקדת על פיתוח תשתיות הנמלים בחיפה, אשדוד ואילת, ועל ניהול הנכסים והמקרקעין בתחומם, הן בים והן ביבשה. לפני כשלוש שנים עסקה הנאשמת, בין בעצמה ובין באמצעות קבלני משנה מטעמה, בהקמת פרויקט נמל כרמל א', שכלל עבודות ייבוש שטח ים המיועד להקמת רציף מכולות עמוק, והעמקת קרקעית הים לעומק הנדרש. לצורך ביצוע הפרויקט, ניתן לנאשמת היתר להטלת פסולת בים. ביום 9.2.08 בשעה 10:00 לערך נצפתה הדוברה תמר כשהיא מפנה חומרי חפירה מאתר הפרויקט, ופורקת פסולת זו בפתח נמל חיפה, דבר שגרם להיווצרות כתם גדול במי הים ולהפרעה כפולה לסביבה הימית, בשל הרחפת חומרי החפירה בעמודת המים. כתוצאה מכך היה צורך בביצוע חפירה/שאיבה חוזרת, והעמסת החומרים הנמצאים בקרקעית הים לכלי שייט. לאחר שמיעת חלק מהראיות בתיק, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט, והנאשמת, יחד עם עוד שלושה נאשמים נוספים, חזרו בהם מכפירתם, הנאשמת הודתה במיוחס לה, ויתר הנאשמים נמחקו מכתב האישום. עוד סוכם שב"כ המאשימה יטען להרשעת הנאשמת, ולהטלת קנס ע"ס 100,000 ₪, ואילו ב"כ הנאשמת יטען להימנעות מההרשעה, ולהטלת הסכום הכספי המוסכם, ע"ס 100,000 ₪, כפיצוי, אך לא כקנס. עוד סוכם שהנאשמת תחתום על התחייבות כספית ע"ס 185,000 ₪, להימנע מביצוע עבירה דומה בעתיד. בטיעוניו עתר ב"כ המאשימה להרשעת הנאשמת, כאשר לטעמו החוק אינו מאפשר הימנעות מהרשעת תאגיד, בין היתר, מאחר ואי-ההרשעה אפשרית רק כאשר מוטל עונש בצידה, כגון ביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור או העמדת הנאשמת במבחן, וכי הרציונל העומד מאחורי ההימנעות מההרשעה הוא פתרון בעיות של נאשמים בשר ודם, שהכתם הפלילי עלול לפגוע בעתידם ובהמשך חייהם הנורמטיבי. ב"כ המאשימה הוסיף וטען, שגם אם ניתן להימנע מהרשעת תאגיד - אין זה ראוי לעשות כן, לאור חומרת העבירה שבוצעה ע"י הנאשמת, ולאור העובדה שלא התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה לשם הימנעות מהרשעה, וכי האינטרס הציבורי מחייב הוקעת המעשים המהווים עבירה על חוקי הסביבה. ב"כ הנאשמת ביקש להימנע מהרשעת מרשתו, תוך שטען שהטלת פיצוי והתחייבות מהווים עונש בצד ההימנעות מההרשעה. הסנגור טען ארוכות אודות הסיכוי לביטול כתב האישום כנגד מרשתו, אילו היה התיק מתנהל עד תום, וביקש לראות בכך כנסיבה המסייעת להימנעות מהרשעתה. עוד נטען, שהנאשמת לא ביצעה בעצמה את העבירות, אלא באמצעות קבלני משנה של קבלני משנה אחרים, על כן אחריותה היא בתחום הפיקוח על אותם קבלנים, ולא אחריות ישירה למעשים. ב"כ הנאשמת הוסיף וטען, שהמבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, בנוגע להימנעות מהרשעה, אכן מתקיימים בעניינה של הנאשמת, וכי קיים חשש לפגיעה ממשית בפעילותה, באם תורשע. דיון והכרעה המחוקק הישראלי אינו מבדיל בין תאגיד ובין אדם, וביטא זאת היטב בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]: "אדם" - לרבות חברה או התאחדות או חבר בני אדם, בין שהם מואגדים ובין שאינם מואגדים; גם חוק הפרשנות, תשמ"א-1981, נקט באותה גישה, בקובעו בסעיף 4: "מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא אדם תאגיד ובין שאינו תאגיד." מלשון ההגדרה הנ"ל עולה, שהמונח "אדם" משמעותו גם "תאגיד", זאת מכוח "תורת האורגנים", וכי החיקוקים המתייחסים ל"אדם" יחולו, בשינויים המחויבים, גם על תאגיד המואשם בביצוע עבירות, כולל אפשרויות הענישה שבצידן של העבירות הפליליות. ברור, שלא כל מרכיבי הענישה ניתנים ליישום כאשר מדובר בתאגיד - כך למשל, לא ניתן להטיל עונש מאסר על תאגיד. השופט ברק (כתוארו אז) התייחס לסוגיית הטלת אחריות פלילית על תאגידים, בפסקי דין רבים, וכך כתב לפני כ-20 שנה, בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4)365, 383-384: "נקודת המוצא של המשפט הישראלי הינה, כי תאגיד נושא באחריות פלילית אישית. עקרונית, כל עבירה פלילית, אשר האינטרסים המוגנים על-ידיה עשויים להיפגע על ידי התאגיד, מטילה אחריות פלילית אישית על התאגיד ...". הטלת אחריות פלילית על תאגיד, משמעה לא רק הטלת הענישה האפשרית שבצד העבירה, אלא מתן ההגנות והסייגים שהחוק מאפשר, וכלשון הנשיא ברק בעניין חברת מודיעים הנ"ל: "בדומה, עשוי התאגיד ליהנות מכל אותן הגנות ומכל אותן הוראות שהפעלתן מעוגנת בתכונות אנושיות". הנשיא ברק השתמש במילים "כל אותן הוראות", דהיינו - אין איסור חקיקתי על הימנעות מהרשעת תאגיד, והדבר נתון לפרשנות בתי המשפט, תוך בחינת אפשרויות יישום ההוראות על תאגיד, שאינו בשר ודם. סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע: "בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהחלטה מנומקת בכתב (להלן - הכרעת הדין) על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו;" משמעות סעיף 182 הנ"ל היא, שאם בית המשפט הגיע למסקנה שהנאשם אשם, כלומר ביצע את העבירה המיוחסת לו, אזי הכלל הוא שיש להרשיעו, וההימנעות מההרשעה מהווה חריג לכלל זה. פקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 מסדירה את נושא העמדת נאשם בצו מבחן, וזאת בסעיפים 1 ו-2 לחוק: "1. הואשם אדם בעבירה וראה בית המשפט שהאישום הוכח, אלא שבהתחשב בנסיבות הענין, ובכללן אפיו של האדם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה שבה נעברה העבירה, ראוי, לפי דעתו, להעמיד את העבריין במבחן, רשאי בית המשפט לעשות אחת מאלה: (1) להרשיעו ולהורות כל אחד מאלה .... (2) ליתן צו מבחן בלי להרשיעו אם אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי שבית המשפט רשאי לצוות על ביצועו עקב הרשעתו בעבירה שהואשם עליה. 2. לא יתן בית משפט צו מבחן אלא לאחר קבלת תסקיר בכתב מקצין מבחן שנתמנה לפי פקודה זו." פקודת המבחן מסמיכה את בית המשפט להימנע מהרשעת נאשם, שלגביו נקבע שביצע את העבירות המיוחסות לו, בהתחשב בנסיבות ובנתונים המפורטים בסעיף 1 לפקודה, ולהעמיד את הנאשם בצו מבחן. סעיף 2 לפקודה קובע, שבטרם הטלת צו המבחן יש לקבל תסקיר מטעם שירות המבחן. השאלה הנשאלת בענייננו היא, האם ניתן להפנות תאגיד לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינו, והתשובה על שאלה זו טרם הוכרעה בבית המשפט הישראלי: לטעמי, אין כל מניעה מלהפנות תאגיד לשירות המבחן, שהרי התאגיד פועל באמצעות האורגנים שלו, ואותם אורגנים יכולים לייצגו בכל מקום, כולל בפני שירות המבחן. קיימת למעשה זהות בין האורגנים ובין התאגיד, והופעת האורגנים בפני שירות המבחן כמוה כהופעת התאגיד. שירות המבחן יערוך בדיקה אודות "תרבות התאגיד", דהיינו - התנהלות התאגיד בעבר ובהווה, מהות העבירה שבוצעה, האם הנזק שגרם התאגיד תוקן, האם ננקטו אמצעים למניעת הישנות הנזק, האם האורגנים של התאגיד מבינים את האיסור שבמעשה שנעשה, והאם קיימת אפשרות להישנות המעשה בעתיד. שירות המבחן רשאי להעמיד את התאגיד במבחן, שהפרתו עלולה לגרור את התאגיד בשנית לבית המשפט, והוא אף רשאי להטיל על התאגיד ביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור, שיבוצעו ע"י נציגי ועובדי התאגיד. ניתן גם לסבור, שלא ניתן להפנות תאגיד לשירות המבחן - סעיף 1 לפקודת המבחן קובע, שהנסיבות בהן יתחשב בית המשפט בכדי להחליט אם יש מקום להעמיד את הנאשם במבחן הן: אופי האדם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, ועוד - נסיבות אשר במרביתן אינן ניתנות ליישום כאשר מדובר בתאגיד. יתרה מכך, ניתן לטעון, שאין זה נכון לשלוח תאגיד לשירות המבחן, שהרי התאגיד יהא מיוצג ע"י האורגן שלו, ותסקיר שירות המבחן ייבנה בהתאם לרושם שהותיר אותו אורגן, שאינו חייב לחפוף את הרושם שאורגן אחר יותיר, או את המטרות האמיתיות של התאגיד, או את התנהגות מנהליו בעתיד, ובנוסף - אין כל בטחון שאותו נציג ימשיך לעבוד בתאגיד. במצב דברים זה, תסקיר שירות המבחן אינו יכול להתייחס לתאגיד, אלא לנושא המשרה שהתאגיד בחר לשגרו לצורך משימה זו. בין אם ניתן להפנות תאגיד לשירות המבחן, ובין אם לאו, עולה שאלה נוספת לדיון, והיא - האם קיימת חובה על הפניית נאשם לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, כתנאי הכרחי לאי-הרשעתו, ולטעמי, התשובה לכך היא שלילית. בכדי לבחון סוגיה זו, יש לעמוד על החקיקה המתייחסת להימנעות מהרשעת נאשם: סעיפים 1 ו- 2 לפקודת המבחן, שנוסחן הובא לעיל, מתייחסים למצב בו מחליט בית המשפט להעמיד נאשם במבחן. אין הם קובעים שקיימת חובה על העמדת נאשם שלא הורשע במבחן. המחוקק אף מתיר את עניין העמדת נאשם למבחן, בין אם הורשע ובין אם לאו, לשיקול דעת בית המשפט, ומזה ניתן להסיק, שעצם העמדת נאשם למבחן אינה תנאי לאי-הרשעתו, וההפך מכך - שאי-ההרשעה אינה מותנית בהעמדת נאשם במבחן. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מאפשר לבית המשפט לבטל הרשעת נאשם, שנקבע לגביו שביצע את העבירה, וזאת ככתוב בסעיף 192א: "הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור." מלשון סעיף 192א' הנ"ל עולה, שניתן לבטל הרשעה גם ללא העמדת הנאשם בצו מבחן, שהרי נכתב "צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור". גם חוק העונשין, תשל"ז-1977 תומך בגישה זו, בקובעו בסעיף 71א(ב): "מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כדין צו מבחן." סעיף 71א(ב) הנ"ל נוקט אף הוא בלשון: "בנוסף למבחן או בלעדיו", כלומר - העמדת נאשם במבחן אינה תנאי להימנעות מהרשעתו. הוראות החוק הנ"ל אינן מחייבות, כאמור, העמדת נאשם במבחן כתנאי לאי-הרשעתו, זאת כאשר בית המשפט מחליט להטיל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור. כעת יש לברר, האם ניתן להימנע מהרשעה ללא צו מבחן וללא צו שירות לתועלת הציבור: החוק מותיר לבית המשפט את הברירה אם להעמיד נאשם במבחן ו/או להטיל עליו צו של"צ, ומסמיך את בית המשפט אף לבטל הרשעה שעה ששירות המבחן המליץ על אחת משתי דרכי הענישה הנ"ל. בבוא בית המשפט לפרש את מילות החוק, עליו לשים דגש על כך, שהשופט אינו מחוקק, ואינו רשאי ליצור לשון חוק חדשה שאין לה בסיס ולו הדק ביותר בטקסט החוקי, וכדברי כבוד השופט חשין, בבג"ץ 5503/94 סגל נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נא (4) 529, 565 : "לעולם נפתח בלשון החוק, אך גם אם נרחיק לכת מעבר לה, הנה לאחר שובנו משוט בארץ ומהתהלך בה, לעולם גם נסיים בלשון החוק". המחוקק השתמש במילים המותירות ברירה לבית המשפט לבחור ב-"מבחן" ו/או "צו שירות לתועלת הציבור" שעה שהוא נמנע מהרשעת הנאשם, וזאת במילים: "שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה" (סעיף 192א לחסד"פ), וכן "רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו" (סעיף 71א(ב) לחוק העונשין). פרשנות מילות הברירה, בין שתי האפשרויות הנ"ל, אינה אמורה להיות דווקנית ומילונית, אלא - פרשנות רחבה, ההולמת את כוונת המחוקק. המחוקק ביקש לוודא, שבפני בית המשפט עומדת האפשרות להימנע מהרשעת נאשם שעה שהוא מחליט להטיל עליו מבחן ו/או צו שירות, אך לא נקט במילים המפורשות שאלו הן שתי האפשרויות היחידות להימנעות מהרשעה, וכי לא ניתן להימנע מהרשעת אדם ללא אחת משתי האפשרויות הנ"ל. יש להניח, שאילו המחוקק היה חפץ בקביעת תנאי מקדמי להימנעות מהרשעה, בכך שהנאשם יופנה לשירות המבחן ולאחר מכן יועמד בצו מבחן ו/או יבצע עבודות שירות לתועלת הציבור - היה עליו לעשות כן באופן מפורש, והימנעותו מכך משמעותה הסמכת בית המשפט לשקול ולהחליט אם יש מקום לעשות כן, כדבר שבשיקול דעת. מכאן, שאין מדובר ברשימה סגורה, הכוללת מבחן/צו שירות, אלא ברשימה חלקית, אליה ניתן להוסיף מקרים נוספים להימנעות מהרשעה, שעה שמקרים אלה יתעוררו בבית המשפט. נכון הוא, שכאשר בית משפט נמנע מהרשעת נאשם, יש לנקוט בעניינו באמצעים מתקנים, שעניינם העמדתו בצו מבחן ו/או חיובו בביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור. אך אין מדובר בכלל בלעדיו אין, ובנסיבות מיוחדות ניתן להימנע מהרשעה גם ללא הטלת אחד משני האמצעים המתקנים הנ"ל, והמקרה המובהק לכך הוא כאשר מדובר בנאשם שהוא תאגיד. בית המשפט העליון נקט בפרשנות מרחיבה בסוגית הפיצוי העונשי: המחוקק הסמיך את בית המשפט להטיל על נאשם פיצוי בגין הנזק או הסבל שגרם, וזאת בהתאם לסמכות הנקובה בסעיף 77(א) לחוק העונשין: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו." המחוקק נוקט בלשון "הורשע אדם", ובית המשפט העליון העניק פרשנות מרחיבה ללשון המחוקק, מעבר לפרשנות המילולית, בקובעו, שניתן להטיל חובת פיצוי גם על נאשם שלא הורשע - ראה לעניין זה רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, וכדברי השופט חשין (עמ' 475 מול האות ג'): "נניח עתה כי רוב השיקולים מצביעים אל עבר אי-הרשעה אך בית המשפט מבקש להעניק פיצויים לנפגע בסוברו כי כך ראוי. היהיה זה נכון כי בית המשפט ירשיע את הנאשם אך כדי שיוכל להעניק פיצויים לנפגע? דומני שהתשובה לשאלה היא בשלילה ...". לענייננו - נניח שרוב השיקולים מצביעים על כך, שבמקרה המסוים, בו נקבע שתאגיד ביצע עבירה פלילית, יש להימנע מהרשעתו, מאחר והמבחנים שנקבעו בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337, ובפסיקה אחרת של בית המשפט העליון, מתקיימים בעניינו. הייתכן שבית המשפט בכל זאת ירשיע את התאגיד, רק מהטעם שלא ניתן לשלוח תאגיד לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, ולא ניתן להטיל על תאגיד צו מבחן ו/או צו של"צ? אשיב באותן המילים בהן השתמש השופט חשין, ואומר: "דומני שהתשובה לשאלה היא בשלילה". סעיף 72(ב) לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט, שנמנע מהרשעת נאשם, להטיל עליו התחייבות להימנע מעבירה, בזו הלשון: "קבע בית המשפט שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו, רשאי הוא לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה בתוך תקופה שיקבע בית המשפט ושלא תעלה על שנה אחת." המחוקק השתמש במילה "רשאי", בסומכו על שיקול דעתו של בית המשפט, בבואו להשתמש בסמכות זו, וזאת בדומה לשיקול הדעת שניתן לבית המשפט המבקש להעמיד נאשם במבחן או לחייבו לבצע עבודות של"צ. הסמכת בית המשפט להטיל ענישה ו/או חיובים כנ"ל, אין משמעותה שבית המשפט חייב להטיל את כל סוגי הענישה שעה שאינו מרשיע, ודי לו לבית המשפט באחת מאפשרויות הענישה שהמחוקק הסמיכו להטיל. מכל השיקולים דלעיל מגיע אני למסקנה, שבית המשפט מוסמך להימנע מהרשעת "תאגיד", כשם שהוא מוסמך להימנע מהרשעת "אדם", ובמקרים מיוחדים ניתן לעשות זאת גם ללא תסקיר מטעם שירות המבחן, וללא הטלת צו מבחן ו/או צו של"צ, ואחד מהמקרים המיוחדים האלה הוא כאשר מדובר ב"נאשם" שהוא "תאגיד". משקבעתי שניתן להימנע מהרשעת תאגיד שלגביו נקבע כי ביצע את העבירה המיוחסת לו, יש לברר מהם המקרים בהם ניתן וראוי להימנע מהרשעה, והאם יש לעשות כן בעניינה של הנאשמת נשואת פסק דין זה. לצורך דיון בשאלה זו, נפנה לפסיקת בית המשפט העליון בנוגע למבחנים שנקבעו עבור נאשם שהוא "אדם", ונקיש ממבחנים אלה גם בנוגע לנאשם שהוא "תאגיד". הנשיא שמגר התייחס לסוגיית אי-ההרשעה בתיק בר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל, , בכותבו : "בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם באה בדרך כלל ההכרעה לפיה יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההימנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות " . כעשר שנים לאחר מכן, קבעה השופטת דורנר אבני בוחן בסוגיית ההימנעות מהרשעה, וזאת ב-ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337 בכותבה: " ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם" . השופטת דורנר הוסיפה וקבעה : "הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד - על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני - סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל ". פסקי דין רבים דנו בשיקולים שיש להפעיל לשם הימנעות מהרשעת נאשם . ההחלטות שניתנו בפסקי דין אלה משקפות את אופן הפעלת שיקול הדעת בסוגיה זו, ומספקות הנחיה, במישור הנורמטיבי, לגבי אופן הפעלת הסמכות של הימנעות מהרשעה, תחת העיקרון שענישה היא לעולם אינדיבידואלית. קיומם של שני גורמים מצטברים מאפשרים הימנעות מהרשעה: ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, וסוג העבירה מאפשר ויתור על ההרשעה. העבירה שבוצעה ע"י הנאשמת היא עבירה על דיני איכות הסביבה. מעשי הנאשמת, עת הטילה פסולת לים בניגוד לתנאי ההיתר שניתן לה, היו עלולים לפגוע באחד מנכסי הטבע החשובים ביותר ביקום, הלא הוא הים. המודעות הציבורית בנוגע לאיכות הסביבה עלתה בשנים האחרונות, וגם המחוקק שנדרש לכך, העלה את רף הענישה בחלק מחוקי הסביבה, בכדי לבטא את הסלידה ממעשים הפוגעים בנכסי הטבע. איכות הסביבה ובריאות הציבור הם אינטרס ציבורי חשוב, המחייב הטלת ענישה מחמירה על הפוגע בהם. יחד עם זאת, אותו אינטרס ציבורי יכול לאפשר ויתור על הרשעה, כאשר עצם ההרשעה עלולה להסב נזק גדול יותר מהויתור עליה. הנאשמת לא ביצעה את העבירה המיוחסת לה באופן ישיר, באמצעות עובדיה, ואף לא באמצעות קבלני המשנה שהיא שכרה, אלא ע"י קבלני משנה ששכרו קבלני המשנה שלה. ברור שהאחריות לביצוע העבודות, כמו גם האחריות הפלילית בגין הפרת החוקים, מוטלת על הנאשמת, אך הרחקת המבצע כמה שלבים מהנאשמת, מפחיתה מעוצמת המעשה הפלילי המיוחס לה, מאחריות בגין ביצוע ישיר ולעיתים אף מתוך מחשבה פלילית או רשלנות, לאחריות בגין העדר פיקוח והדרכה ראויים. העבירה שבוצעה לא גרמה לכל נזק בלתי הפיך, והנזקים שנגרמו תוקנו מיד עם גילויים. המדובר בעבירה שבוצעה לפני למעלה מ-3 שנים, ולא נטען שהנאשמת ביצעה לפני כן עבירות דומות, ואף לא לאחר מכן. מכאן, שאין מדובר בנאשמת בעלת דפוס התנהגות כרוני של ביצוע עבירות, אלא בביצוע מקרי ועקיף, ע"י קבלן משנה שנשכר ע"י קבלן משנה אחר. הרשעת הנאשמת עלולה להסב לה נזק בלתי הפיך, הכולל הפסד פעילות מחוץ לתחומי מדינת ישראל: ב"כ הנאשמת טען, שהנאשמת כרתה הסכם עם הודו, לביצוע עבודות בשטחה של אותה מדינה, ואחת הדרישות היא להעדר הרשעות בפלילים. הסכם זה עשוי להכניס לקופת המדינה כספים ממדינות זרות, הן דרך המיסוי המוטל על הכנסות הנאשמת, והן דרך ההכנסות שיזרמו לעובדי הנאשמת וליתר הנהנים מפירותיה. מכאן, ביטול הסכם זה, ומניעת הנאשמת מכריתת הסכמים דומים בעתיד, אך בשל הרשעתה, עלול לפגוע באינטרס הציבורי, בשל פוטנציאל הנזק הטמון בהרשעה. המסקנה העולה מכך היא, שאותו אינטרס ציבורי, המצדיק לעיתים הרשעת נאשמים, יכול להביא בנסיבות אחרות להימנעות מהרשעתם, והמקרה שבפניי נמנה על אותם מקרים אחרים. המחוקק הסמיך את בית המשפט להטיל פיצוי על נאשם שהורשע, ובית המשפט העליון החיל, כאמור, הוראה זו גם על נאשם שלא הורשע. העבירה שבוצעה ע"י הנאשמת נושאת גם אופי כלכלי, על כן יש להשתמש בסמכות הפיצוי בכדי לפגוע בכדאיות הכלכלית שבביצוע עבירות מסוג זה. בנוסף, הטלת הפיצוי והעברתו לטובת הקרן לשמירת ניקיון, יכולה להוביל לשימוש באותו פיצוי לטובת שיפור איכות הסביבה, ושוב יוצאת ידו של האינטרס הציבורי על העליונה. השופט ריבלין כתב בעניין בתיה אסף (עמ' 479 לפסק הדין, מול האות ה'): "במקרים מסוימים ההחלטה לחייבו בתשלום פיצויים לנפגע אף עשויה להקל על הבחירה שלא להרשיעו". חיוב הנאשמת בתשלום פיצויים בסכום של 100,000 ₪, מהווה שיקול נוסף להימנעות מהרשעתה, ולכך יש להוסיף את החתמתה על התחייבות להימנע מביצוע עבירות דומות בעתיד. סוף דבר, הנני קובע שהנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום, וזאת מבלי להרשיעה, והנני דן אותה לעונשים אלה: הנאשמת תשלם פיצוי ע"ס 100,000 ₪, אותו יש להעביר לטובת הקרן לשמירת ניקיון. התשלום יבוצע עד לא יאוחר מיום 1.5.11 . הנאשמת תחתום, באמצעות גורמיה, על התחייבות כספית ע"ס 185,000 ₪, לפיה היא מתחייבת להימנע מביצוע עבירות דומות תוך שנה מיום חתימתה. ההתחייבות תיחתם תוך 7 ימים מהיום. זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי בחיפה. פסולת