להלן דוגמאות של פסקי דין בנושא השעיה של עורכי דין מלשכת עורכי הדין: ##(1) ## על"ע 2935/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נגד עו"ד X (2005). עו"ד מעל בכספי לקוחות, והורשע בדין המשמעתי בלבד. עונשו היה השעיה למשך שבע שנים, מתוך התחשבות בנסיבות ובגילו, שעמד אז על 67 שנים. ##(2) ## על"ע 8568/01 עו"ד X נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז ירושלים, (תק-על 4 -2001) 558- מקרה בו עורך דין שלח יד בכספי פקדונות, אך הכספים הוחזרו לאחר מכן ללקוח. עורך הדין הורשע בעבירות משמעתיות בלבד והושעה לארבע שנים בלבד. ##(3) ## על"ע 1746/98 מדינת ישראל נ' עו"ד X (1998) - עו"ד X הורשע בעבירות של גניבה בידי מורשה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כאשר שלח יד בכספים שהועברו אליו כדי שימסרם ללקוחותיו. העונש הפלילי שהושת עליו היה חמישה חדשים, לריצוי בעבודות שרות, וכן מאסר על תנאי לתקופה של ששה חדשים, ובנוסף - תשלום פיצויים. עונשו המשמעתי היה הוצאה לצמיתות מן הלשכה. ##(4) ## על"ע 6/86 פרקליט המדינה נ' עו"ד X בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל גזר על המשיב עונש של השעייה מחברות בלשכה לתקופה של חמש שנים, בעקבות הרשעתו של המשיב קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, משום שמכר דירות שאינן בבעלותו, לרוכשים תמימים ולאחר שנגזרה עליו תקופת מאסר בפועל של חמישה-עשר חודשים. בית המשפט העליון הותיר את גזר הדין המשמעתי האמור, על כנו. ##(5) ## בד"מ 116/98 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד X (1999), הורשע במסגרת עסקת טיעון ב - 34 עבירות מס ונגזרו עליו 12 חודשי מאסר בפועל ו- 12 על תנאי, ובנוסף קנס בסך 1,000,000 ₪. עונשו המשמעתי היה השעיה מן הלשכה למשך 30 חודשים. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון (על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' X, עו"ד (2002)) נקבע כי עונשו המשמעתי יהיה 5 שנות השעיה מן הלשכה. ##(6) ## על"ע 2758/97, על"ע 613/97 X נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (1998) - עו"ד הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וקבלת דבר במירמה. עונשו הפלילי בעיסקת טיעון היה 20 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 ₪. עונשו המשמעתי היה השעיה לתקופה של 5 שנים. ##(7) ## בד"מ 19/94 פרקליטות המדינה נ' עו"ד פלוני (1996) - עו"ד הורשע בשלוש עבירות של גניבה בידי מורשה וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. עונשו המשמעתי היה הוצאה לצמיתות מן הלשכה. ##(8) ## בד"א 144/01 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב - יפו (2003) - עו"ד שהורשע בשליחת יד בכספי פיקדון, וחויב בדין הפלילי בהשבתם, אך לא עשה כן. עונשו המשמעתי היה הוצאה לצמיתות מן הלשכה. ##(9) ## בד"מ 12/10 ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין ועד מחוז תל אביב והמרכז נ' X (2010), עו"ד הורשע, במסגרת הסדר טיעון בשבע עבירות של גניבה בידי מורשה, עונשו הפלילי היה 14 חודשי מאסר, מהם 6 לריצוי בעבודות שירות ו- 8 חודשי מאסר על תנאי. עונשו המשמעתי היה הוצאה לצמיתות מן הלשכה. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על השעיית עורך דין מלשכת עורכי הדין:## א. כללי בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, בתיק מאוחד בד"א 90/09 ו- 91/09. בבד"א 90/09 ו- 91/09 הנ"ל, דחה בית הדין המשמעתי הארצי, את ערעורי שני הצדדים על עונש השעיה מן הלשכה, למשך שבע שנים, אשר נגזר על עו"ד צ', בבית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב - יפו, בבד"מ 82/07. בית הדין הארצי, , הותיר את עונש ההשעיה, העומד, נכון להיום, על שבע שנים, על כנו. מכאן, הערעור שבפניי, שהוגש על ידי הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן - "המערער") בו טוען המערער, ואף מר צ' (להלן גם - "המשיב"), כל אחד מנקודת מבטו, לעניין מידת הצדק שבעונש ההשעיה האמור. ב. ההליכים הפליליים בבית משפט השלום והמחוזי ב.1. בית משפט השלום בשנת 2001, הועמד, מר צ', לדין פלילי בבית משפט השלום בתל אביב. בכתב אישום תואר, כי בראשית שנת 1997 הציע המשיב לאחד מלקוחותיו, לרכוש מקרקעין, תמורת סך של 1,250,000$, ביודעו כי המוכרות דורשות סך של 850,000 $. המשיב תיווך בין הצדדים וניהל את המשא ומתן, ללא שהצדדים נפגשו בניהם. הסכום ששילם רוכש הקרקע, ביתר, על הסכום שביקשו המוכרות, נמסר בחלקו ישירות למשיב, ובחלקו הועבר לחשבון בנק בחו"ל, על פי הוראת המשיב. (א) בית משפט השלום בתל אביב - יפו (השופט גלעד נויטל, עת כיהן בבית המשפט האמור), בת.פ. 12055/01, הרשיע את הנאשם בעבירות של קבלת דבר במרמה, גניבה בידי מורשה לגבי סך של 150,000$, וכן הרשיעו בזיוף פנקסי חשבונות והגשת דוחות כוזבים על הסך הנ"ל. ביחס לחלק מן האישומים - זוכה הנאשם (חלק זיכוי מלא וחלק זיכוי מחמת הספק). בגזר דינו של השופט נויטל, מיום 8.6.05 הטיל בית משפט השלום על הנאשם, מר צ', את העונשים הבאים: 15 חדשי מאסר בפועל, ו- 12 חודשי מאסר על תנאי, מיום שחרורו ממאסר. בנוסף, גזר עליו בית המשפט קנס בסך 40,000₪, או 5 חודשי מאסר תמורתם. ב.2. בית משפט המחוזי הנאשם והמדינה ערערו, שניהם, על פסק הדין הנ"ל של בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 71685/05), , אשר הרחיב את סכום האישום הראשון בדבר קבלת דבר במרמה, לגבי סכומי הכסף שהתקבלו ביתר, מסך של - 150,000 $ לסכום של - 250,000 $, אך זיכה את הנאשם מעבירה של גניבה בידי מורשה. מבחינת העונש, החליט בית המשפט המחוזי לדחות הן את ערעור המדינה והן את ערעורו של הנאשם על גזר הדין, שנותר כפי שנקבע בבית משפט השלום, כאמור בפיסקה 5(ב) לעיל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום יז בסיוון תשס"ז (31.5.07), על ידי השופטת יהודית שבח, שלדבריה הסכימו סגן הנשיא השופט זאב המר והשופטת יהודית שיצר. ג. ההליכים בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין ג.1. בית הדין המשמעתי המחוזי סמוך לאחר סיום הליכים אלו, בבית המשפט המחוזי, כאמור בפיסקה הקודמת, פנה הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ביום 26.6.07, בתיק בד"מ 82/07, לבית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה בתל אביב, בבקשה להטיל על מר צ', עונש משמעתי, לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן - "חוק הלשכה" או "החוק"), המעניק לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין סמכות להטיל על עורך דין , שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בעבירה פלילית, עונש משמעתי (ראה גם את הדיון בספרו של השופט בדימוס, גבריאל קלינג, אתיקה בעריכת דין ( ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"א - 2001), בעמ' 513-514). בענישה משמעתית, המוטלת לאחר קיומו של פסק דין פלילי, שבו הורשע עורך הדין, אין בית הדין נדרש להוכיח את ביצועה של העבירה הפלילית, לצורך הענישה המשמעתית הנגררת (לא כך, כאשר לא התקיים הליך כלשהו בבית משפט, או אז תידרש הלשכה להוכיח לפני בית הדין המשמעתי, את יסודות קיומה של העבירה, בטרם הטלת ענישה משמעתית). ענישה משמעתית זו, אמורה להיות מוטלת על הנאשם, בנוסף על כל הענישה שהוטלה עליו במסגרת ההליך הפלילי. הערעור שבפניי הינו בקשת הלשכה לענישה משמעתית, הכוללת את השעייתו של המשיב לצמיתות, וזאת, בהמשך להשעיה הזמנית שהוטלה עליו (השעיה חלקית, ביום 9.3.06 ; והשעיה זמנית מלאה, על פי פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.9.06, בתיק על"ע 3201/06) . מאחר ולטענת הלשכה "בעבירות בהן הורשע המשיב יש קלון רב וחומרה רבה" (סעיף 8 לבקשה להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק הלשכה), העתירה של הלשכה, מיום 26.6.07 היא כי ייגזר על המשיב "עונש של הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין, על פי טענות וראיות שיישמע" (הסיפא של הבקשה, מיום 26.6.07). בגין עבירה זו, שלל בית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה את רשיונו של מר צ' לצמיתות, ודן אותו להוצאה מן הלשכה (בהחלטה מיום 2.1.08 בתיק בד"מ 82/07, בהרכב זה: יעקב מ. בויאר, עו"ד - אב"ד; עדית זמר, עו"ד - חב"ד; בני מולכו, עו"ד - חב"ד) המשיב ערער לבית הדין המשמעתי הארצי, וזה החליט להחזיר את הדיון לבית הדין המשמעתי המחוזי, ולאפשר למשיב להתייצב בפניו. בגלגול השני של הדיון, לאחר ששמע 13 עדים בעניין העונש, עדות הנאשם וסיכומים בכתב של שני הצדדים, גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המשיב, 7 שנות השעיה בפועל, מן הלשכה (החלטה מיום 18.8.09 של בית הדין המשמעתי המחוזי, בהרכב הנ"ל). השעיה זו תסתיים ביום 17.9.2013 (ראה: עמ' 3, שורה 16 לפרוטוקול הדיון בתיק זה, מיום 2.1.11). גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, ניתן לאחר שמר צ' סיים לרצות את עונש המאסר בפועל, ולא נמסר לבית הדין המשמעתי המחוזי האם שולם הקנס (סעיף 2.2 להחלטת בית הדין המשמעתי המחוזי הנ"ל). בית הדין המשמעתי המחוזי נתן משקל לסוג העבירות בהן הורשע הנאשם בהליכים הפליליים הנ"ל, וקבע - תוך ציטוטים של פסיקת בית המשפט העליון - כי מדובר בעבירות שיש עימן קלון, ואף למעלה מכך (סעיף 2.10 להחלטה). הסבריו של הנאשם, כי היה נתון לסחיטה, אף שלא הוכחו באופן ברור, לא היוו נימוק משמעותי לקולא, שכן, כלשון בית הדין המשמעתי המחוזי, "היה מחובתו של מר צ' לספר מצוקותיו לחברים למקצוע, או לגורם בכיר בלשכת עורכי הדין, על מנת שתיעצר ההידרדרות. מכל מקום, ברור הוא, כי נסיבות המתוארות עתה בכנות ובאומץ על ידי מר צ', אינן נסיבות המאפשרות 'הכשרת' ההתנהגות העבריינית" (סעיף 2.9 סיפא להחלטה; ההדגשה והקו - במקור). בית הדין המשמעתי פירט את תמצית עדי האופי שהובאו להעיד, אשר ניתן לחלקם לקטגוריות אלה: אנשי ציבור (ראש העיר, מ"מ ראש העיר, והרב) המעידים על אופיו החיובי, וראש העיר אף העיד כי היה מוכן להעסיקו; לקוחות, אשר העידו על מסירותו של עו"ד צ' בטיפולו בעניינם, בסוגי עניינים שונים; לקוחות ועדים שונים, העידו כי הם סומכים על המשיב בענייני כספים, גם לאחר הרשעתו. מר צ' הסביר כי הטמיע את המעשים החמורים שעשה, הפיק את הלקחים ומאמין שלא ישוב לכך עוד (ראה הפירוט של הסעיפים הקטנים בסעיף 3 של פסק הדין). בית הדין לא נתן משקל מכריע לחומרא לעבירותיו המשמעתיות (למעט אחת - זו שבבד"מ 2/85 - שפרטיה מובאים להלן בפיסקה 27 ואשר אליה עוד אחזור להלן). מבחינה נורמטיבית, עמדת בית הדין המשמעתי המחוזי היא כי "הענישה בגין מעשי מרמה ועבירות מס, ואולי דווקא אצל עו"ד ותיק, בעל שם ובכל [כנראה צ"ל ובעל] מוניטין, צריך שתהא ראויה לו ומרתיעה לאחרים... מעשיו ומחדליו של מר צ' מטילים צל כבד עד מאוד על יסודות האימון, בהם מוגנת ומעוגנת, מערכת היחסים בין הצדדים, בין עו"ף [צ"ל עו"ד] ללקוח, בין עו"ד לעו"ד, בין עו"ד לבימ"ש, בין בימ"ש לעו"ד, בין רשויות כלשהן ובין עו"ד לרשויות" (סעיף 4.2 לפסק הדין). מצד אחד, "הוצאתו לצמיתות מלשכת עורכי הדין, מכה קשה היא לו, וצריך טעם מיוחד בנסיבות, מדוע לא להגיע למסקנה המתחייבת מחומרת העבירות" (סעיף 4.12 לפסק הדין), הרי, מצד שני, יש להתחשב בגילו של הנאשם (73), ובכך שלנוכח "הטמעת הטעות, הפקת הלקחים... הסכנה שמעשי עבירה דומים יבוצעו על ידי הנאשם אינה גבוהה ביותר" (סעיף 4.13 לפסק הדין). העונש שהוטל על מר צ' הוא השעיית חברותו בלשכת עורכי הדין לתקופה של 7 שנים כאשר תקופת ההשעיה הזמנית תנוכה מתקופה זו (סעיף 4.14 לפסק הדין). ג.2 בית הדין המשמעתי הארצי על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, הגישו ערעור, לבית הדין המשמעתי הארצי, הן הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (בד"א 90/09), והן מר צ' (91/09). בית הדין המשמעתי הארצי (בהרכב: ד"ר ראול קוט, עו"ד - אב"ד; עו"ד גל דרור, חב"ד; עו"ד משה רביזדה, חב"ד), קבע בפסק דינו, מיום 21.4.10, כי לאור חומרת המעשים שביצע הנאשם ראוי היה להוציא את מר צ' לצמיתות מלשכת עורכי הדין, כטענת המערער. החומרה היתירה במעשים אלו, לדעתו של הרכב בית הדין המשמעתי הארצי, מפורטת כלשון בסעיף 6 לפסק דינו: "עו"ד יודע שהלקוח שלו, לו הוא חייב יחס של הגינות ונאמנות, עומד לרכוש נכס במחיר הגבוה ב- 150% מהסכום המוצע על ידי בעל הזכויות וכי אותו לקוח נכון לשלם מחיר זה רק בשל האימון שהוא נותן באותו עו"ד ועוה"ד לא מזהיר אותו ולא דואג לענייניו אלא היפוכו של דבר, הוא זה שבונה את המלכודת בה ייפול אותו לקוח, אין לעורך דין זה מה לחפש במקצוע עריכת הדין" למעשה, בית הדין המשמעתי הארצי לא השעה את מר צ' לצמיתות מהלשכה, משום שסבר שממילא סיכוייו של מר צ', לשוב ולעסוק במקצוע, אינם גבוהים, הן בשל גילו המתקדם (75 שנים; הוא יליד 1936), המושעה בפועל 5 שנים, והן בשל פרסום הפרשה הנדונה, אשר, מטבע הדברים, לא הוסיפה לשמו הטוב. לכן, ריצוי עונש המאסר ופרסום הפרשה ברבים, "יש בהם כדי לשים קץ, כמעט לחלוטין לפעילותו המקצועית (סעיף 6 סיפא לפסק הדין של בית הדין הארצי המשמעתי). המסקנה של בית הדין המשמעתי הארצי היא זו: "למרות רמת הענישה הראויה במקרים מסוג זה, אין לקבל את הערעור וועד המחוז, "אך, כמובן, גם לא לקבל את ערעורו של מר צ'" (הסיומת של פסק דינו של אב"ד, שלדבריו הסכימו שני חברי בית הדין). ד. הרשעות משמעתיות של המשיב למשיב בערעור זה, ישנן הרשעות קודמות, הראשונה משנת 1968; והאחרונה משנת 2002, כפי שאציג, בתמצית, להלן. ביום 2.12.70, הודה המשיב בסיוע לקבלן למכור דירה, בניגוד לפסק דין קיים, עבירת משמעת, בניגוד לסעיף 61(3) לחוק הלשכה תשכ"א- 1961. בגין עבירה זו הוטל על הנאשם עונש של נזיפה, ואף חיוב בהוצאות (בד"מ 58/68). ביום 27.1.72, הורשע המשיב על ידי בית הדין של הלשכה, בשני פרטי אישום שונים, בשימוש בלשון איומים, בניגוד לסעיף 61(3) לחוק הלשכה, עבירה שבגינה ננזף המשיב (בד"מ 32/71). ביום 16.2.75, ניתן פסק דין על ידי בית הדין המשמעתי הארצי (18/74) בערעור על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי (בד"מ 37/73), שכוונה כנגד המשיב. בהחלטה זו, ובפסק הדין של הערעור הורשע המשיב בייצוג בניגוד אינטרסים בשני מקרים (בפרשה אחת) עבירה בניגוד לכלל 1 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו- 1986 (להלן - "כללי האתיקה") בה הוכרע דינו כאשם, ובגינה קיבל המשיב עונש של נזיפה, והוא חויב בתשלום הוצאות. ביום 14.7.91, הורשע המשיב בבית הדין המשמעתי (על אף שזוכה מאותה העבירה בדין הפלילי) בעבירה בניגוד לסעיפים 53, 60(2) , 61(1), ו-61(3) לחוק הלשכה. מעשיו של המשיב היווה מצג שווא בהסכם מכר, כאשר הקונה שילם יותר מהמחיר האמיתי, ואילו המוכר לא קיבל את מלוא התשלום. בהתחשב בכך שעבר זמן רב מעת הגשת הקובלנה, עד מתן גזר הדין, ובכך שבדין הפלילי זוכה המשיב, הועמד העונש שהושת על מר צ', בגין עבירה זו, על נזיפה בלבד (בד"מ 2/85). ביום 17.2003, הוטל על המשיב, מר צ', עונש של אזהרה בגין עבירה על סעיף 36(א) לכללי האתיקה, וסעיף 61 (2) לחוק הלשכה, וזאת בגין ייצוג לקוח והעדה מטעמו, באותו ההליך, ללא קבלת רשות לכך מבית המשפט או מהוועד המחוזי של הלשכה. בגין עבירה זו הוזהר המשיב (בד"מ 31/02). ה. הבעיה השאלה העומדת בפניי היא, האם עקב ההרשעות הקודמות, וחומרת המעשה הנוכחי, יש להוציא את המשיב מן הלשכה מן הטעם העקרוני, מהלך שיגן על כבוד המקצוע, ועל כבודה של הלשכה, בעיני הציבור, או שמא, ניתן, מפאת גילו של המשיב, ומחמת ניסיונו לתקן את אשר עיוות (באמצעות תשלום מלא של המס הנדרש ממנו, וכן באמצעות החזרה של מלוא הכספים שנלקחו על ידו, במרמה, מלקוחו), לקצוב את עונשו לתקופה מוגבלת, ולהתיר לו לשוב, לאחר השלמת העונש, כחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין. הדיון הבא יתמקד בשאלה, האם יש לשלול את רישיון עורך הדין של המשיב, לצמיתות, כפי שמבקשת לשכת עורכי הדין, להוסיף או להפחית שנים להשעייתו, או להותיר את העונש הקיים, שבע שנות השעיה מן הלשכה, על כנו, כטענות החלופיות של הלשכה, או שמא, להפחית את עונש ההשעיה ולקצרו, ולהעמידו על 5 שנות השעיה כבקשתו של מר צ'. ו. תמצית טענות המערער הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין הגיש ערעור זה שבפניי, משום טעם עקרוני: הלשכה סבורה כי ראוי הוא כי עו"ד אשר ביצע עבירות חמורות, כגון אלו המתוארות, יפסיק את עיסוקו במקצוע, ואת חברותו במועדון המכובד של לשכת עורכי הדין, וזאת בשל החלטה עקרונית של הערכאות השיפוטיות של הלשכה או של בית הדין המשמעתי, ולא רק מחמת זאת שבמקרה הגיע לגיל בו אינו מסוגל עוד להמשיך ולהחזיק במשרתו כעו"ד. אין המערער מפקפק, בכך שמגיעה למשיב זכותו להשתקם, בדומה לכל עבריין אחר. אולם טענתו של הוועד המחוזי היא, כי על שיקומו של המשיב להיות מחוץ לכתליה של לשכת עורכי הדין, וזאת משום שהכללתו בין עורכי הדין המכהנים, פוגעת בטוהר המידות של חברי לשכת עורכי הדין, ובאימון הנרכש לה על ידי הציבור, וכדברי ב"כ הועד המחוזי של הלשכה, עו"ד ויצמן,"אני מציע שבית משפט ייתן פסק דין נורמטיבי שצופה את אינטרס הציבור" (עמ' 8 שורה 26 לפרוטוקול מיום 2.1.11). ההרשעות הרבות, אותן צבר מר צ' במהלך היותו עורך דין, מעידות על דפוס שלילי שדבק בו, אשר אין לו תקנה, זולת הוצאתו של המשיב, לצמיתות, מן הלשכה. ז. תמצית טענות המשיב ב"כ המשיב, עו"ד עצמון, מצביע על כך שהמשיב פעל להשבת המצב לקדמותו, וכי החזיר את כל סכומי הכסף אשר לקח במירמה, כמו גם את סכומי הכסף שהועלמו מעיני רשויות המס (ראה: עמ' 3-4 לפרוטוקול; ב"כ הלשכה, עו"ד ויצמן אישר את הדברים, שם, בעמ' 4 שורות 8-9). בנוסף מציין המשיב כי מאז הרשעתו, ועד המועד בו הושעה בפועל מהלשכה (כ- 9 שנים), לא ביצע ולוּ עבירת משמעת אחת. המשיב מפנה את תשומת ליבי גם לכך שהחל את חייו כאדם קשה יום, אשר השקיע משאבים רבים בלימודי המשפטים, ובהשגת התואר "עורך דין". עוד טוען המשיב - בהתבסס גם על העדויות הרבות שהושמעו בערכאה המשמעתית הראשונה - כי הוא רגיל לתרום מהונו ומאונו למען הקהילה, תרומה זו היא תרומת קרקעות המיועדות להקמת מוזיאון, וכספים המיועדים להקמת בית כנסת. ב"כ המשיב הצביע על הכבוד הרב שחבריו ומכריו של המשיב רוכשים לו, בשל מעשיו, והעזרה שהוא מושיט להם, ללא כל ציפייה לתמורה, כספית או אחרת. יש במכלול נסיבות זה, לטענת המשיב, כדי לרכך את העונש החמור, אותו מבקש המערער להשית עליו. לבסוף, ביקש המשיב (עמ' 10 שורה 3 לפרוטוקול), מר צ', בדמעות, כי כדי שייכתב על מצבתו כי הוא נפטר כעורך דין, בשל גילו ומצב בריאותו, יש לקצר את תקופת השעייתו. ח. דיון והכרעה ח.1. עברו המשמעתי של המשיב בעבירות שתוארו בפניי, ואף בהרשעות הקודמות שצבר המשיב במהלך תפקודו כעורך דין, ניכרים קשייו של המשיב, להפנים את מעמדו כעורך דין, ואת הנדרש והמצופה ממנו, בהקשר זה. אציין, במאמר מוסגר, כי אני מיצר על כך שאי הפנמה זו באה דווקא לאור הרקע הנאצל של נכונותו של המשיב לעבודה קשה (כפי שתואר בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.11), כדי לקבל את התואר הנכסף כעורך דין. במבט כולל נראה "גיליון" ההרשעות הקודמות כלא חמור במיוחד, וכולל 5 הרשעות לאורך כ- 40 שנה (עד למקרה האחרון), וכך גם ציינה הערכאה המשמעתית הראשונה, בחריג אחד, שבו אדון עתה. במסגרת ההרשעות הקודמות, לכדה, את תשומת ליבי עבירה אחת, היא עבירת המשמעת בה הורשע המשיב בשנת 1991, בהליך שנמשך מספר שנים (בד"מ 2/85). עבירת משמעת זו, דומה להפליא למעשה בו הואשם המשיב ואשר בגינו הושת עליו העונש של השעיה מן הלשכה לתקופה של 7 שנים, נשוא ערעור זה. הן באישום האמור, והן באישום האחרון, בגינו הושעה המשיב מן הלשכה, הואשם המשיב במצג שווא, שמטרתו היא לגרום לקונה קרקע לשלם סכום גבוה יותר, משמעותית, מאשר הסכום אותו דורש המוכר. ההפרש בין הסכומים, לפי האישומים נכנס הועבר לכיסו של המשיב, או למי מטעמו. דפוס פעולה זה מצביע על אופן מחשבה ואופן התנהגות, שלא ניתן להשלים עימו. מדובר בליקוי ביושרו הפנימי ובמוסריותו של המשיב. ליקוי שהיה חמור אף אם מדובר היה באדם מן היישוב, ומשנה חומרה יש בו, כאשר מדובר בעורך דין. אכן, העונש שהוטל על הנאשם באותו תיק (בד"מ 2/85) ביום 15.7.91, הוא נזיפה, אך הדבר נבע מכך שמדובר באירוע שהתרחש כמה שנים קודם לכן, לאחר שהנאשם זכה בדין הפלילי והוא סבל מכך שמעצרו והחיפוש בביתו נערכו בנוכחות בני משפחתו, עובדיו ולקוחותיו; כן נדון להשעיה זמנית שלוותה בפרסום רב (כל הנימוקים פורטו בפסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בהרכב: עו"ד זאב הרטבי - אב"ד; עו"ד אברהם פרידלנדר - חב"ד; עו"ד יהושע חורש - חב"ד). ברם, הלקח מן התיק הנ"ל, שהסתיים, כאמור, בשנת 1991, לא נלמד על ידי המשיב, והוא ביצע עבירה דומה, כשש שנים לאחר מכן, בשנת 1997 (ראה: פיסקה 4 ואילך, לעיל). מטעם זה, מובן לי, מדוע חותר, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, למניעת פעילותו של המשיב כעורך דין, מטעמים עקרוניים, וכקביעת מדיניות, ולא מטעמים "טכניים" בלבד. ח.2. החזרת הכספים ואינטרס הציבור עם זאת, אני מודע גם לכך שלאחר המעשה המדובר נשוא האישום הפלילי שקדם לתיק הנוכחי, עשה המשיב מאמצים להחזיר את המצב לקדמותו. במסגרת מאמצים אלו, יזם המשיב פנייה לשלטונות המס, ושילם להם את מלוא המס על סכום של 400,000 $, בו חויב על ידם. כמו כן, שילם לרוכש הקרקע, את מלוא הסכום ששילם זה, ביתר, על סכום רכישת המגרש, בצירוף הוצאותיו (450,000 $). יש להניח, לטובתו של המשיב, שכמו שבכל מקרה של ספק, הדבר פועל לזכות הנאשם, כי יוזמה זו נבעה ממצפון נקי. משכך, עומדת בפניי ההכרעה, האם להניח, למי שפשע, אך פרע את חובו לחברה, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הפלילי, לשוב אליה כאחד מבניה (על כל המשתמע מכך), או שמא, להעדיף את האינטרס הציבורי, השואף, במקרה זה לעיצוב סטנדרט התנהגות נעלה (שלא נאמר, במקרה דנן, סטנדרט התנהגות בסיסי), על ידי מי שאמון על שלטון החוק, והבאת עניינם של האזרחים בפניו. מתן אימון מלא בעורכי הדין, על ידי הציבור, איננו פריווילגיה, שניתן לוותר עליה בקלות. העדרו של אימון זה, עלול לפגוע בהתנהלותה של המערכת המשפטית כולה. ביטוי למגמה זו, מצאנו בדברי השופטת איילה פרוקצ'ה בעל"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב נ' X ,עו"ד, פ"ד נו (2) 895, אשר ראיתי לנכון להביאם בשלמותם (פיסקה 6 לפסק הדין): "העונש המשמעתי נועד לא רק למטרה הרתעתית, אלא עיקרו במסר כללי מטעמו של ציבור עורכי-הדין המוקיע התנהגות המפרה את החוק שנלווה לה קלון והעומד על קיומם של עקרונות מוסר וטוהר מידות בפעולתו. ואכן, עונשי משמעת הינם ביסודם אמצעים שנועדו להגן על המערכת המקצועית שהנאשם נמנה עליה, על דמותה הראויה ועל האמון והאמינות שהיא מקרינה כלפי הציבור הרחב וכלפי ציבור הלקוחות הנזקק לה במיוחד. השמירה על רמתה המקצועית והתפקודית הראויה של המערכת ועל תדמיתה ושמה הטוב - זו עומדת ביסוד אמצעי המשמעת הננקטים כנגד מי שנמנה עליה ופגע באורח מהותי בעיקריה. על אמצעים אלה להיות מופעלים באורח מידתי כדי להגן על מעמדה של המערכת מפני פגיעה באמון הציבור, ובד בבד גם להגן על צרכן השירות הפוטנציאלי מפני יצירת קשר מקצועי עם גורם שאמינותו נפגעה עקב עבירה על החוק. תכלית הענישה המשמעתית שונה בכך מהענישה הפלילית, המשתיתה את שיקוליה על איזון בין עניינו של הפרט בשיקום ורהביליטציה לעניינו של הציבור בהגנה על ביטחונו ושלומו, כאשר עניינה המיוחד של המערכת המקצועית שעליה נמנה הנאשם אינו זוכה למשקל מיוחד". לכאורה, עולה מהדברים הללו, כי יש לתת משקל מכריע לאינטרס הציבורי שבהוקעת עבריינים הנמנים עם אנשי ציבור או נושאי משרה, אשר הציבור רגיל לסמוך על דבריהם ומעשיהם, מתוך אימון כי לא דווקא בהם לא ייפול כל דופי. לפי דברים אלו, האינטרס שבענישה אינדיבידואלית, קוהרנטית ומדויקת, נסוג קמעה בעניין זה, מפני טובתו של הציבור. ח.3. שקלול הנסיבות האישיות של העבריין במסגרת גזר דין משמעתי אולם, אני סבור כי גם במסגרת גזר הדין המשמעתי, קיים טעם רב, להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של העבריין. בנסיבות אישיות אלו, יש כדי להקל או להחמיר בעונשו, ולהתאים את הנוסח הכוללני של הדין, אל הצודק והראוי במקרה המסוים, שאם לא כן, נמצאנו מאיינים כליל את הרציונל שבענישה ההולמת את חומרת המעשה (לאחרונה, במקרה אחר, פלילי, השונה במאפיינים רבים מענייננו, נזקקתי לנושא זה, בכלל, ולשימוש במידת הרחמים, בפרט; ראה תפ"ח מדינת ישראל נ' דוד מזרחי (2011)). אני מוצא לנכון, להביא בעניין זה, של התחשבות בנסיבות האישיות של הנאשם בהליך משמעתי, את דבריה של השופטת עדנה ארבל, שנאמרו במקרה חמור יותר מזה שלפניי. באותו פסק דין, מדובר בעורכת דין שהורשעה בעבירות חמורות בהרבה מן העבירות בהן הורשע המשיב, שעיקרן מסירת קטינים בתמורה (לפי סעיפים 364, 415 רישא, 418, 420 ו- 499(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ונגזר עליה עונש מאסר בפועל לתקופה של שנה, מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים וקנס בסך 200,000₪. כך אמרה השופטת עדנה ארבל בעל"ע 9638/05 עליזה כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (2007) בפיסקה 4): "עמדתי היא כי עבירות מעין אלה בהן הורשעה המערערת ראויות לעונש משמעתי חמור. אמנם, עקרון מוכר הוא כי בעת בחינת ערעורים מעין אלה '... חייבות הרשויות בעלות סמכויות השיפוט המשמעתי לשאת לנגד עיניהן את טובת הציבור ואת רמתו ואת שמו הטוב של מקצוע הפרקליטות, ולעניין זה נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של עורך הדין הנאשם אינן יכולות להשפיע להמתקת הדין' (על"ע 1/64 מרגלית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 601, 605 (1964)). יחד עם זאת, לטעמי אין משמעם של דברים כי בגזירת עונש במסגרת הדין המשמעתי אין מקום לשקילת נסיבותיו האישיות של עורך הדין הנאשם. כיצד זה ניתן להכריע בגורלו של אדם - תהא זו חירותו להלך חופשי או זכותו לעסוק במקצועו - מבלי שתינתן הדעת לאדם שאת דינו גוזרים. אכן, גזירת הדין מעשה אנושי היא, בבני אנוש היא עוסקת ולפיכך נסיבות אישיות לעולם יש להן מקום לעת גזירת הדין. יחד עם זאת, המשקל שיינתן לנסיבות האישיות במכלול השיקולים עשוי להיות שונה מאשר בהליך הפלילי וזאת נוכח אופיו של ההליך המשמעתי ומטרת ההגנה שלו על כבוד המקצוע, על רמתם האישית והמוסרית של העוסקים בו ועל הציבור הנזקק לשירותיהם של עורכי דין (על"ע 6299/05 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פרץ, תק-על 2006(3) 3592 (2006)). בוודאי נכונים הם הדברים כאשר על הפרק ניצבת החלטה לשלול מאדם את האפשרות לעסוק במשלח ידו: '...קטיעת התעסקותו של אדם במקצוע של עריכת-הדין הוא צעד חמור, שאין למעלה ממנו..." (על"ע 5/77 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נ' בר-אדון, פ"ד לב(2) 53, 56 (1978)), ועל כן הנטיה היא לאפשרו אך מקום בו האינטרס הציבורי והשמירה על טוהר המידות ועל כבוד המקצוע מחייבים זאת' ". דבריה של השופטת ארבל למקרה המתואר למעלה (על אף שנאמרו כנגד דעותיהם החולקות של השופטת איילה פרוקצ'ה והשופט סאלים ג'ובראן), בוודאי מתאימים הם לענייננו; מקום בו משקלן של העבירות המבוצעות, כבד ככל שיהיה, אינו מגיע בחומרתו, מבחינה פלילית ואף לא מבחינה מוסרית-אתית, למשקל העבירות האמורות לעיל, בהן הורשעה הנאשמת עו"ד עליזה כהן. כמו שם, גם כאן, על הפרק ניצבת ההחלטה לשלול מאדם את האפשרות לעסוק במקצועו, מקצוע, ותואר, שעמל קשות כדי להשיגו. פגיעה זו, היא לכל הדעות, פגיעה קשה מנשוא. אקבל בעניין זה, את דבריה של השופטת עדנה ארבל, ואייחס משקל גם לנסיבותיו האישיות של המשיב, כמו גם לחומרת הפגיעה הצפויה לו, מההחלטה בעניינו. ח.4. שיקומו של העבריין- המשפט הישראלי והמשפט העברי בנוסף, יש ליתן משקל חשוב גם לשיקומו של העבריין ומתן ההזדמנות הנוספת לו לחזור לתפקידו הקודם. בעל"ע 1/68 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב (1)673, הובעו יפה, בהסתמך על החוק הישראלי, ועל המשפט העברי, השיקולים בעד מתן האפשרות, אף לעורך דין שסרח, לחזור לתפקידו הקודם. בפסק דין זה, הסביר השופט ד"ר יצחק קיסטר, את גישת המשפט העברי להחזרתם של משרתי הציבור, ונבחריו לתפקידם הקודם, לאחר שחטאו וריצו את עונשם. כך אמר (עמ' 677 לפסק הדין, מול האות ו): "אם המדובר במקרה שסולקו מחמת עבירה, מחמירים במיוחד בבירור האם באמת תשובתם שלימה, כאמור לעיל, ואם אינם מערימים על בית-הדין ברצונם לשוב לתפקידם, כך שיהיה ברור כי יש להתייחס אליהם באמון להבא (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיף לג, בסוף דברי הרמ"א בהגה וסעיף לד, וכן ב'בית יוסף' על הטור, חושן המשפט, סימן לד; המקור לכך בעיקר סנהדרין, דף כ"ה)". לנוחות הקורא, אביא את דברי השולחן ערוך, חושן משפט סימן לד, סעיפים כח- לב, העוסקים בחזרתו של אדם לכשרותו כעד, ולצורך כך בודקים את עצמת התרחקותו מן העבירות שבגינן נפסל לעדות (הדברים מצוטטים, כדי להבהיר את מושג החזרה השלמה בתשובה, על אף שחזרתו של אדם לעדות, שונה, מבחינה הלכתית, מחזרתו למשרתו, לאחר חטאו): "שנים שהעידו באחד שהוא פסול באחד מאלו העבירות, ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה, הרי זה כשר. אבל אם באו שנים והכחישום, ואמרו: לא עשה עבירה זו ולא נפסל, הרי זה ספק פסול; לפיכך, לא יעיד, ואין מוציאין ממון בעדותו, ולא ידון עד שיוודע שעשה תשובה. שני עדים שהעידו על אחד שהוא פסול, כגון שאחד אומר שגנב והשני אומר שהלוה ברבית, מצטרפים לפסלו (מהר"ם פאדואה סימן ל"ו ל"ז). מי שנתחייב מלקות, כיון שלקה בב"ד חוזר לכשרותו. אבל שאר פסולי עדות, שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו, אף על פי ששלמו, צריכים תשובה והרי הם פסולים, שיוודע שחזרו בהם מדרכם הרעה. מאימתי חזרת מלוה ברבית? משיקרעו שטרותיהם מעצמם, ויחזרו בהם חזרה גמורה, שלא ילוו ברבית אפילו לעובד כוכבים. וצריך להחזיר כל מה שלקח ברבית, לבעליהם; ואם אינו יודע ממי לקח, צריך לעשות בו צרכי רבים. וי"א [ויש אומרים] דכל זה דווקא במי שרגיל לגזול ולגנוב, אבל מי שגנב וגזל באקראי בעלמא, מיד שהחזיר מה שגנב וגזל, הוי תשובה. ודוקא אם החזירו מעצמו, אבל אם לא החזיר רק ע"י כפיית ב"ד, לא מהני החזרה עד שיעשה תשובה (טור והרא"ש כלל נ"ח), וכן נ"ל [נראה לי]. מאימתי חזרת המשחקים בקוביא? משישברו פספסיהם (פי' [פירוש] כלי השחוק הנזכר והם הקוביאות), ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא יעשו אפילו בחנם. מאימתי חזרת מפריחי יונים? משישברו הכלים שצדין בהם, ויחזרו בהם חזרה גמורה, שאפילו במדבר לא יעשו. ויש אומרים: דגם כאן ובמשחקים בקוביא צריכים להחזיר המעות שהרויחו (ב"י בשם הרא"ש פ' זה בורר). מאימתי חזרת סוחרי שביעית? משתגיע שביעית, ויבדקו. ולא חזרת דברים בלבד, אלא כותב: אני פלוני בן פלוני כנסתי ק"ק זוז מפירות שביעית, והרי הם נתונים במתנה לעניים". מסקנת הדברים היא כי בהנחה שהחוטא מירק את חטאיו באמצעות העונש, וחזר לאחר מכן בתשובה שלמה, הרי שרק במקרים ביותר, לא מועילים העונש והחזרה בתשובה, כדי להחזיר אדם לתפקידו. הדוגמאות המובאות בהקשר זה, במקורות, אלו דוגמאות למקרים קיצוניים ביותר, אם מבחינת סוג העבירה, ואם מבחינת התפקיד שהעבריין ממלא. כך, נושאי תפקיד היחידים שחטאו ואינם חוזרים לעולם לשמש בתפקידם, הם החריגים, שיפורטו להלן: אדם שהרג בשוגג וגלה לעיר מקלט (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ז, הלכות יג- יד): "יג. רוצח ששב לעירו אחר מות הכוהן הגדול, הרי הוא כשאר כל אדם; ואם הרגו גואל הדם - נהרג עליו, שכבר נתכפר לו בגלותו.  יד. אף על פי שנתכפר לו, אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו". ראש הסנהדרין שחטא, מלקין אותו ואינו חוזר לשררתו, מפני שתפקידו הוא להדריך את הציבור, ומפני שלאחר שחטא, יזלזלו חבריו בדעתו, דבר שלא יאפשר את הדיון בפניו, לעומת כהן גדול שחוזר לתפקידו (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יז, הלכות ז- ט): "ז. כל מי שחטא ולקה - חוזר לכשרותו, שנאמר 'ונקלה אחיך' לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך. אף כל מחוייבי כרת שלקו, נפטרו מידי כריתתן. ח. כהן גדול שחטא - לוקה בשלשה כשאר כל העם, וחוזר לגדולתו. ט. אבל ראש הישיבה שחטא - מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין." כהנים ששירתו בעבודה זרה, נפסלו מלכהן בבית המקדש לצמיתות (רמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ט - הלכות יג, יד): "יג  כל כוהן שעבד עבודה זרה, בין במזיד בין בשוגג -אף על פי שחזר בתשובה גמורה - הרי זה לא ישמש במקדש לעולם, שנאמר 'לא ייגשו אליי, לכהן לי' (יחזקאל מד,יג).  אחד העובד אותה בשירות, כגון שנעשה כומר לעבודה זרה, או המשתחווה לה, או המודה בה וקיבלה עליו באלוה - הרי זה פסול לעולם. יד  עבר והקריב-אין קרבנו ריח ניחוח, אף על פי שהיה שוגג בעת ששירת או שהשתחווה או שהודה.  אבל השוחט לעבודה זרה בשוגג-אם עבר והקריב, קרבנו ריח ניחוח ונתקבל, שהרי לא שירת, ולא נעשה כומר, אלא שחט בלבד, והוא שוגג.  ואף על פי כן, לכתחילה לא יעבוד". מקרים אלו, מוצגים כיוצאים מן הכלל, ויש בהם כדי ללמד על הכלל כולו. הכלל הוא ,כפי שמבהיר השופט יצחק קיסטר, בפסק דינו הנ"ל, הוא זה (שם בעמ' 677, מול האות ג): "אדם שעבר עבירה, רצה את העונש שהוטל עליו, שילם את דמי הנזקים וחזר בתשובה שלימה, שפירושה חרטה על מעשיו, והתנהגות המראה על שיפור מעשיו גם לעתיד להנחת דעתו של בית-הדין, אדם כזה יש לקרבו ואין להזכיר לו את מעשיו הקודמים ובדרך כלל הוא כשיר שוב למילוי התפקיד ששימש בו בזמן שחטא". אני סבור כי ערכיו של המשפט העברי, בנושא זה, עולים בקנה אחד עם ערכיו של המשפט הישראלי, אשר גם הוא מכיר בנסיבות של חרטה ומירוק העונש, כטעם להשבת החוטא למעמדו הקודם. עקרונות אלו עמדו בפני המחוקק, בבואו לחוקק את חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 (דברי הכנסת 93 (תשמ"ב) 2319). בנושא זה נכתבה ספרות רבה והיא מרוכזת בספרו האחרון והמפורט של פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים - מעמדו של עבריין שריצה את עונשו, הוצאת ספרית המשפט העברי (2007) . החפץ להרחיב ולעיין, יימצא שם את הדברים, אך אין כאן המקום להאריך. ואולם, הבדל משמעותי קיים בין ההליך הפלילי ובין ההליך המשמעתי, בהקשר של שיקום העבריין ומתן ההזדמנות החוזרת, לכהן במשרה הדורשת את אימון הציבור. כך הוסברו הדברים בבג"צ 13/57 יעקב צמוקין נ' בית-הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא (2) 856, בעמ' 861, ליד האות ב, מפי מ"מ הנשיא שנאור זלמן חשין: "לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי. התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את 'העברין', כי אם לקבוע, בראש ובראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עלו קו של חשד". במילים אחרות: נקודת האיזון, בין שיקומו של העבריין, אינטרס הפרט, אל מול טובת הציבור, אינטרס הכלל, משתנה, שעה שמדובר בהחזרתו לתפקידו של נושא משרה המחייבת ומעוררת את אימון הציבור. במקרה שלפניי, אומר, כי ערכים אלו, של שיקומו של העבריין, והתחשבות בנסיבותיו האישיות, ערכים נעלים ונאצלים לכשעצמם, נלקחים באופן מוגבל בלבד, שעה שמדובר בעורך דין. רישיון עריכת הדין, הניתן לפלוני, מהווה גושפנקא, מטעם המדינה, כי אותו אדם ראוי שיינתן בו אימון, וכי הוא ראוי שיסמכו עליו, בהפקדה בידיו, את הפרטים המוכמנים ביותר של לקוחותיו. משום כך, איני יכול לנהוג לפנים משורת הדין, ולקבל את ערעורו של מר צ', לצמצם את עונש ההשעיה הקצוב, שהוטל עליו, ולשוב מיידית לשורותיה של לשכת עורכי הדין, כאילו לא היה דבר, טרם שאבחן, האם ראוי הוא מר צ', שיינתן בו אימון חוזר, מטעם המדינה. עניין זה, היטיב להבהיר, המשנה לנשיא - כתוארו אז - מישאל חשין, בדנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, הוועד המרכזי, פ"ד נט(4) 637, באומרו את הדברים הבאים: "הנה הוא פלוני, שבהיותו עורך-דין מעל בכספי לקוחו, זייף מסמכים, קיבל דברים במירמה, עשק ושיקר והונה. מניין תחצוב המדינה זכות מוסרית לשוב ולהציג אותו פלוני כלפי הציבור כמי שניתן להאמין בו? אכן כן: עברו שנים מאז אותם מעשים קשים שעשה פלוני, ואולם האם חלוף השנים מוחה מעשים שנעשו כמו לא נעשו? האם בחן ובדק מאן-דהוא אם פיצה אותו פלוני את קורבנותיו? האם במשך השנים עשה אותו פלוני מעשים טובים שהיה בהם כדי למחות את הכתם שדבק בו - מעשים המוכיחים כי חזר למוטב - וכי נכון ומוצדק כי ייתנו בו שוב אמון? האם נבחן פלוני בחינת אישיות לבירור אם נתחולל מהפך במערך נפשו? אכן, עורך-דין העושה מעשים כאותו פלוני מלמד על עצמו כי נפל פגם באישיותו, ומה הצדק יש לה למדינה להציג את פלוני כאיש-אמון אך באשר עברו כך-וכך שנים מאז המעשים הקשים שעשה? שאלות אלו ושאלות דומות להן אינן נותנות לי מנוח, ומושג השיקום - באשר הוא - אין בו כדי להשקיטני". לא אוכל, להרשות את חזרתו של מר צ', אל בין שורות לשכת עורכי הדין, טרם שאבחן, האם התחולל שינוי בנפשו, האם עשה כל שיכול היה כדי לפצות את קורבנותיו, והאם מחה, המשיב, בהתנהגותו, את הכתם שדבק בו במעשיו החמורים. אציין ואמקד, בהקשר זה כי השאלה אשר הוזכרה לעיל (פיסקאות 41-45) היא שאלת קיומו של דפוס פעולה "עברייני", שחזר על עצמו בניסיון להוליך שולל רוכשי קרקעות תמימים, מבין לקוחותיו, ולשלשל אל כיסו "כסף קל". בחינת התנהגותו של המשיב, לאחר הרשעתו בדין הפלילי ובדין המשמעתי, מלמדת כי, בסופו של יום, שילם המשיב על מעשיו (אשר מידת חומרתם אינה מוטלת בספק) בחירותו - בעונש המאסר שנגזר עליו (15 חודש), ובממונו - כאשר החזיר את כל הסכום שנטל במרמה מרוכש הקרקע, שילם את חוב המס שהושת עליו (בגין אותו סכום שלבסוף נלקח ממנו), ובקנס בסך 40,000 ₪ שהושת עליו בדין (בהנחה שסכום זה שולם, שאם לא כן, היה המשיב מרצה עונש של 5 חודשי מאסר חלף הקנס; ראה: פיסקה 5(ב) סיפא לעיל). מעיון בפסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי (אשר עליו אני יושב כערכאת ערעור שנייה), עולה כי דילמה דומה לזו שבפניי, עמדה אף בפני חברי מותב בית הדין דאז. וכך כתב מותב בית הדין בפסק הדין המשמעתי, שניתן על ידם ביום 18.8.09 (פיסקה 3.17, עמ' 7 לפסק הדין): "...אכן התרשמנו שכאבו וצערו של מר צ' כנים הם, כך גם הטמעת המעשים החמורים שנעשו על ידו במשגה חמור, שהוא מאמין, שלא יחזור עוד, שכן הפיק לקח ראוי ונכון מן האירועים...". ובהמשך, כתב מותב בית הדין (פיסקה 4.13, עמ' 13 לפסק הדין): "... דומה כי כפות המאזניים היו נוטות לכיוון הענישה המכבידה ביותר, אולם השתכנענו כי לנוכח הטמעת הטעות, הפקת הלקחים, אותם חברים עדים, - הסכנה שמעשי עבירה דומים יבוצעו על ידי הנאשם אינה גבוהה ביותר..." חברי מותב בית הדין הארצי, שישבו בערעור על ההחלטה האמורה, קבעו כי הגם שמבחינה עקרונית, היה מקום לדון את המשיב להוצאה מן הלשכה, הרי שבנסיבות העניין, ניתן להסתפק בהשעייתו לתקופה של שבע שנים בלבד. מן הדיון בפניי, התרשמתי, כי המשיב כואב מאוד את הענישה שהוטלה עליו, וכי תוארו כעורך דין, הוא אחד הדברים המשמעותיים בחייו. המשיב פרץ בבכי והתבטא בפניי, כי, למרות שעונש ההשעיה שהוטל עליו, יפוג רק כאשר ימלאו לו 77 שנים, הרי שרצונו הוא "שעל המצבה ייכתב עורך דין, זה הכל" (עמ' 10, שורה 3, לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.11). עז, איפוא רצונו של המשיב להחזיק בתוארו כעורך דין, תואר שעליו עמל רבות, על אף שהסיכוי הוא שלא יוכל לעשות שימוש רב בתואר זה. התרשמתי, כי ככל שיחזור המשיב, ויהיה מסוגל לעבוד במקצועו, הרי שייזהר שבעתיים, שלא לעבור כל עבירת משמעת, ולו רק בכדי שלא לאבד שוב את רישיון עורך הדין שלו. ערכאות בית הדין המשמעתי שקלו היטב את השיקולים המתוארים לעיל, ואיזנו בין הצורך לשמור על טוהר המידות ותדמיתה של לשכת עורכי הדין לבין כאבו ומצוקותיו האישיות של המשיב. ח.5 מידת התערבות בית המשפט המחוזי בעונשים שנגזרו על ידי בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין יתירה מכך, ככלל, לא יתערב בית משפט של הערעור בענישה המוטלת על ידי בית דין משמעתי, גם אם בית הדין המשמעתי הטיל עונש שונה מזה שהיה מוטל על ידי ערכאת הערעור, והוא יעשה כן רק מקום שהענישה חורגת ממדיניות הענישה הראויה. אינני מוצא את פסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, הן המחוזי, והן הארצי, כחורגת ממדיניות הענישה הראויה, בעוצמה ובמידה, המחייבת את בתי המשפט של המדינה (ובענייננו: בית המשפט המחוזי) להתערב בענישה המשמעתית, אשר המחוקק מסר לידיהם של בתי הדין של לשכת עורכי הדין, כדי שעורכי הדין יהיו אלו אשר ישפטו וידונו את חבריהם. ההלכה בעניין זה קבועה, ומובעת יפה בדבריו של השופט - כתוארו אז- מנחם אלון, בעל"ע 6/86 פרקליט המדינה נ' שמחה מנדלבוים, עו"ד, פ"ד מב(1) 25, פיסקה 5 לפסק הדין: "השאלה שעלינו לתת את הדעת עליה בנידון דידן אינה איפוא אלא זו, האם בתי הדין המשמעתיים, המחוזי והארצי, נתנו משקל יתר לשיקולי הקולא האמורים, בהתחשב בחומרה היתירה של עבירות המשיב ובעובדה שמדובר בעבירה החותרת תחת אשיות מקצוע עריכת הדין. כידוע, התשובה הנדרשת מאיתנו במקרה כגון זה אינה, אם אנו, אילו ישבנו בדין בערכאה ראשונה, נותנים היינו פחות משקל לשיקולי הקולא האמורים. כלל נקוט בידינו, שאין בית המשפט של ערעור מתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט שעליו מערערים במידת העונש, שהושת על ידי בית משפט זה, אלא אם - וכאשר- העונש שהשית מופרז בקולתו או בחומרתו, באופן שחורג הוא מכל מידה סבירה של עונש נהוג ומקובל". עוד נכתבו הדברים הבאים על ידי השופט (כתוארו אז) אהרון ברק, בעל"ע 9/86 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' גדעון רגב, פ"ד מ(4) 456, בעמ' 458-459: "חוסר התערבות זה קיים מקום שהעונש שהוטל על-ידי בית הדין המשמעתי תואם את מדיניות הענישה הראויה, אם כי במסגרתה של מדיניות זו הוא נוטה לחומרה או לקולא. לעומת זאת, בית-משפט זה יתערב בעונש שהוטל על-ידי בית-דין משמעתי, אם עונש זה חורג ממדיניות הענישה הראויה". הלכה זו, לא נשתנתה, ותוקפה יפה אף לימינו אנו, וכך נאמרו הדברים בעל"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמחה ניר (2010), בפיסקה 12 לפסק הדין: "בית משפט זה קבע לא אחת, "שבתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין" (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מד(1) 705, 709 - השופט, כתארו אז, אור). עקרון זה הוחל גם לגבי רמת הענישה (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין ". ח.6. התקדימים של בתי הדין המשמעתיים ומידת התאמתם לנתוני התיק שבפניי בהתאם להלכה זו, עליי לבחון את פסק הדין הניתן, ולקבוע, האם מידת הענישה בו, תואמת את מדיניות הענישה הראויה. לשם כך, ביקשתי להיעזר בתקדימי ענישה של בית הדין המשמעתי, אשר ניתנו בגין ביצוע עבירות דומות לאלו המבוצעות על ידי המשיב. אולם, בבואי לסקור את הפסיקה הקיימת, נוכחתי לדעת כי יקשה עלי להסיק מסקנה ברורה וחד משמעית לגבי מדיניות הענישה במקרים דומים, שכן הפסיקה הקיימת, איננה מציגה מדיניות ענישה אחידה, במקרים דומים למקרה שבפניי. במשוכה זו נתקלו גם חברי הרכב בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, בבד"א 40/03 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2009). וכך הגדירה את הדברים חברת ההרכב, עו"ד יהודית ונגריק אשד: "נאמר מיד, כי בהתלבטות שהיתה מנת חלקנו בתיק זה, במקום דק מן הדק, לא יכולנו להוושע באמת מן הפסיקה הקודמת, שאיננה אחידה וחד משמעית, ויש בה מנעד רחב של עונשים, כשלא היה בהם אחד שיאיר את עינינו כעמוד האש לפני המחנה. נזכיר רק כי מחד ברוב הפרשות העובדתיות המערבות שליחת יד בפקדונות שדינן נגזר להשעייה לצמיתות היו נסיבות חמורות יותר מאלה שבפנינו, כרוכות לעתים קרובות בהרשעות פליליות, ובסכומים גבוהים בהרבה, ובחלקם אף לא נגזרה השעייה לצמיתות. מאידך בחלק הפרשות הוחזרו כספים ובכל זאת נגזרה השעייה לצמיתות. עם זאת היו כמובן מקרים בודדים בהם ריבוי הרשעות חריג כשלעצמו הווה הצדקה להשעייה לצמיתות גם כשלא היתה עבירה של שליחת יד בפקדונות". לאחר בחינת הסקירה המובאת לעיל - שעל פניה אינה משקפת ענישה אחידה (בשל הנסיבות המיוחדות של כל מקרה), ולאחר בחינת מדיניות אי ההתערבות ערכאת הערעור בעונשים המשמעתיים של בתי הדין מטעם לשכת עורכי הדין - אינני מוצא כי הפסיקה, שניתנה על ידי שתי הערכאות המשמעתיות בתיק שבפניי, חורגת ממדיניות הענישה הנהוגה, באופן המחייב את התערבותי. משכך, איני רואה לנכון לשנות דבר מפסיקתן של הערכאות שתחתיי, לקולא או לחומרא. טרם הסיום, אציין כי לאור תוצאותיו של פסק דין זה, ולאור כך שההקלה בעונשו של המשיב, אשר ניתנה על ידי בית הדין המחוזי המשמעתי, נבעה מטעמים של לפנים משורת הדין, ואף אני סבור כך, אינני מוצא מקום להקל עוד יותר בעונשו של המשיב, ולקצר את משך השעייתו. משום כך, אומר, במאמר מוסגר, כי התייתר הצורך לדון בשאלה, בה נחלקו הצדדים, בדבר זכותו של המשיב להגיש ערעור באיחור ולטעון לעניין קיצור משך תקופת ההשעיה (ראה: טיעוני עו"ד ויצמן, בעמ' 7, שורות 6-10 לפרוטוקול מיום 2.1.11, המזכיר את החלטת חברי, השופט משה סובל בעל"ע 21/2008 ובר"ע 1958/09 בבית המשפט העליון), שכן דנתי בפועל, בערעורו, והחלטתי לדחותו לגופו, מהטעמים שפורטו לעיל (אזכיר שוב כי בית הדין המשמעתי הארצי, דחה את ערעור הלשכה, אף שסבר כי כעיקרון העונש המתאים הוא אכן הוצאה מן הלשכה, משום נסיבותיו האישיות של המשיב, ובסיום פסק דינו כתב אף הוא במפורש כי "...כמובן גם לא לקבל את ערעורו של מר צ'"; ההדגשה הוספה). ט. התוצאה סוף דבר, הערעור נדחה. קביעתו של בית הדין המשמעתי המחוזי, בבד"מ 82/07 מיום 18.8.09, ופסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 90/09 ו- 91/09 מיום 21.4.10 - יעמדו בעינם. בקשתו של ב"כ המשיב, לקיצור משך תקופת ההשעיה, נדחית אף היא. מאחר ודחייתו של הערעור אינה נעשית מטעמים עקרוניים אלא בנסיבות העניין בלבד, ומשום טעמים הבאים לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לבאי כח הצדדים. עורך דיןהשעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)השעיה