סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע מפורשות כי בביטוח אחריות, ההתיישנות של התביעה לתגמולי ביטוח היא רק כאשר התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. וזו היא לשונו של סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". השיקולים העומדים בבסיס הפרשנות המשפטית בשאלה זו הינם תוצאה של האיזון בין שני אלה: ההלכה הקובעת כי לפרש את החוק ואת מצבם המשפטי של הצדדים, במידת האפשר, באופן המאריך את תקופת ההתיישנות (ע"א 241/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד לח(3) 673, פיסקה 4 לפסק הדין); ומולה, תכליתו הספציפית של הסייג הקבוע בסעיף 31 לחוק, בדבר תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות לתגמולי ביטוח. לשם ביצוע האיזון האמור, יש לעמוד על תכליתו של סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח. פרופ' אורי ידין בספרו, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981, שפורסם במסגרת פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, גד טדסקי עורך, תשמ"ד), בעמ' 96-95, מסביר את תכלית החיקוק האמור: אלמלא סעיף זה הייתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהייתה גם מאלצת חברות ביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. מכאן סעיף זה". תכלית החקיקה היא שלא לחייב את חברת הביטוח להפריש במאזניה את הרזרבות הדרושות לצורך פירעון של אירועים ביטוחיים רבים מדי, דבר שיכביד על התנהלותה הכלכלית והעסקית, כפי שהסברתי בהרחבה בפסק דיני בבר"ע 716/03 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' דהאן יעל (2004). תכלית זו, תואמת מצב בו תחולתו של סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח מהווה את הכלל, ואילו תחולתו של סעיף 70 לחוק מהווה את הסייג. אם לא כן, תאלצנה חברות הביטוח להקפיא את הרזרבות הביטוחיות משך סיכומן של תקופות ההתיישנות הקיימות לניזוק ולמבוטח, כעשור שנים מיום קרות האירוע. ברור כי תקופת התיישנות כזו עומדת בסתירה לתכלית החיקוק, הקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח. פוליסההתיישנות תביעות ביטוחחברת ביטוחביטוח אחריותהתיישנות