על התיישנות בנזיקין חלות שתי מערכות דינים : סעיף 89 לפקודת הנזיקין וחוק ההתיישנות (ע"א 2919/07 וערעורים נוספים מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' אודית כהן ואח' (19/9/2010). חוק ההתיישנות בחוק ההתיישנות, נקבעה תקופת התיישנות תביעה, שאינה במקרקעין, בת שבע שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. להלן : "החוק") . בהתאם לסעיף 6 לחוק, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בסעיף 8 לחוק , נקבע המועד ל"התיישנות שלא מדעת" : "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". "עילת התביעה" - "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו... בין העובדות המהוות את עילת התביעה ניתן למצוא את שאלת קיומו של הקשר הסיבתי- אשר להבדיל מרכיב הנזק אין לו ביטוי מוחשי-פיזי והוא נקבע בתהליך מחשבתי של הערכת נתונים, לעיתים נתונים מדעיים-רפואיים" (ע"א 2919/07 לעיל, והפסיקה ששם). "טיב הגילוי" - אין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי, אלא די "בקצה חוט" : "די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע... לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, "על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו... חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8" (ע"א 2919/07 והפסיקה ששם). סבירות - " במסגרת סעיף 8 לחוק נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע" (שם). כאשר ישנה "הודאה בקיום זכות", הרי שעל-פי סעיף 9 לחוק, תקופת ההתיישנות הינה : "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". פקודת הנזיקין בסעיף 89 לפקודת הנזיקין נקבע : "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". סעיף 89(1) לפקודה, עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק, אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת התביעה נמשכת, אז מרוץ ההתיישנות חל ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. בעוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה - רשלנות והפרת חובה חקוקה - חל סעיף 89(2) לפקודה, שאז אין צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק (ע"א 2919/07 לעיל). סעיף 89(2) מציב רף של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד להגשת התביעה. אין להמתין לגילוי המלא של הנזק ודי בסימני הנזק (ע"א 2919/07 והפסיקה ששם). מטרת סעיף 89(2) אינה הארכת תקופת ההתיישנות מעבר לשבע שנים, או קביעת תקופת התיישנות חלופית, אלא המדובר במועד אחרון, אשר מטרתו לתחום ולעצור מועד הגשת התובענות בהן גילוי הנזק המהווה חלק מעילת התביעה היה מאוחר (ת.א (מרכז) 17948-12-08 מכבי שירותי בריאות נ' עזבון ג'פרי יוסף מונצ'רס ז"ל ואח' (6/4/2010) והפסיקה ששם. היחס בין סעיף 8 לסעיף 89 (2) לפקודה 24. בע"א 2919/07 לעיל, והפסיקה ששם, נקבע : "ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תתיישן בשנת 2007 למרות תקרת 10 השנים, ולמעשה לא תתיישן כל עוד מירוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר. מכאן חשיבותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כהסדר המקל עם התובע במצבים של התיישנות שלא מדעת, במיוחד במצבים של מחלות סמויות ונזקים סמויים אחרים..." נזיקיןהתיישנות