קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות גילוי מאוחר של הקשר הסיבתי: לפני בקשה לסילוק תביעה על הסף, מחמת התיישנות. רקע : בשנת 1992, עת שכב אחיה של המשיבה, על ערש דווי במיטתו בבית החולים. אז, חתם על ייפוי כח, אשר הוכנו על ידי המבקשת, עו"ד במקצועה, אשר ייעודם היה העברת חנות ודירה אשר היו בבעלותו, על שם המשיבה, לאחר פטירתו. בהמשך, בשנת 1996 ולאחר מותו של האח, הגיש האפוטרופוס הכללי תביעה לבית המשפט המחוזי בת"א, בה טען כי אין לכבד את ייפויי הכוח, בטענה שלא צורף להם האישור הרפואי הנדרש על פי תקנה 4ה לתקנות הנוטריונים, תשל"ז - 1977. המבקשת ייצגה את המשיבה במסגרת הליכי משפט אשר נוהלו בבית המשפט המחוזי בת"א (ת.א. 116/96), , וכן בערעור בבית המשפט העליון אשר הגישה המבקשת בשמה של המשיבה (ע"א 1395/02). בסופו של יום, נדחה ערעורה של המשיבה בבית המשפט העליון והמשיבה, לטענתה, הפסידה את הירושה אשר אחיה ביקש להוריש לה. ביום 13.10.10 הגישה המשיבה את התובענה דנן, כנגד המבקשת, בטענה לרשלנות מקצועית של המבקשת. הבקשה : המבקשת מפנה לסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958,(להלן :"חוק ההתיישנות" ), הקובע תקופת התיישנות בת שבע שנים לתביעה שאינה במקרקעין. כן מפנה המבקשת להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע תקופת התיישנות בת עשר שנים, מיום היווצרות העילה, ולסעיף 6 לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. המבקשת טוענת כי עילת התביעה דנן, התגבשה עוד ביום 20.5.92 - המועד בו נחתם יפוי הכוח ע"י ידי המנוח, או, לכל המאוחר, ביום 14.3.95 - היום בו הגיש האפוטרופוס הכללי את תובענתו. המבקשת מפנה לפסיקה הקובעת כי תביעת רשלנות מקצועית, נכנסת בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כאשר מדובר במקרה בו גילוי הנזק היה במועד מאוחר למועד אירוע הנזק. המבקשת מצטטת מפסה"ד בע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528 (להלן: "הלכת אגיוף"). לטענתה, הלכת אגיוף מבהירה את סופיות ההתיישנות בחלוף עשור מיום אירוע הנזק, בין אם נתגלה הנזק ובין אם לאו, בין אם ידעו התובעים - המשיבים אודותיו, ובין אם לאו. במקרה דנן, טוענת המבקשת, משחלף עשור מיום אירוע הנזק - התביעה התיישנה. המבקשת טוענת, כי המשיבה לא תוכל להיתלות בהוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הדן בהתיישנות שלא מדעת, שכן סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע מפורשות, כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל - וזהו המקרה דנן - אפילו אם הנזק לא נתגלה לתובעת ביום שארע, תתיישן התביעה בחלוף 10 שנים מיום אירוע הנזק, יהא אשר יהא מועד גילוי הנזק. המבקשת מפרטת את התנאים להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר הנטל להוכחת קיומן, מוטל על המשיבה- נעלמו מן התובע עובדות. העובדות הן מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה. חוסר הידיעה נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע התובע לא היה יכול למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה. המבקשת טוענת כי המשיבה לא טענה ולא הוכיחה התקיימות התנאים הנ"ל, המצדיקים תחולתו של חריג המאריך את תקופת ההתיישנות. המבקשת מפנה לפסיקה (ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד) הקובעת כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל גם על תביעות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה, אולם סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין גובר על סעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין רכיב הנזק בלבד. דהיינו - כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק, כי אם לרכיבים אחרים של עילת התובענה, סעיף 89 (2) הנ"ל לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. בסיכומם של דברים טוענת המבקשת כי הרישא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ביחד עם סעיף 6 לחוק ההתיישנות ומשחלפו למעלה מעשר שנים מאז 20.5.92 ועד למועד הגשת התביעה או לחילופין מאז 14.3.95 - התביעה התיישנה. התגובה : המשיבה מונה את המועדים הרלוונטיים לתיק, ואשר לגביהם אין מחלוקת - שנת 1992 - החתימה על יפויי הכח. שנת 1996 - הגשת התביעה על ידי האפוטרופוס הכללי. שנת 2002 - מתן פסק הדין ע"י בית המשפט המחוזי. שנת 2005 - נדחה הערעור, אשר הוגש בשם המבקשת, ע"י המשיבה, על פסה"ד של בית המשפט המחוזי. פסה"ד אשר יצא תחת ידו של המשפט המחוזי הנכבד, קבע כי יפויי הכח אשר ניתנו על ידי אחיה המנוח של המשיבה, בקשר לחנות ודירה אשר ביקש להוריש לה, בטלים, משום שלא צורף להם אישור רפואי עפ"י תקנה 4ה לתקנות הנוטריונים, תשל"ז - 1977. המשיבה טוענת, כי המבקשת התרשלה במילוי תפקידה, הואיל ולא דאגה לצרוף האישור הרפואי. על רקע זה, הגישה את תביעתה הנוכחית. המשיבה טוענת, כי פנתה אל המבקשת לאורך השנים, בדרישה להסברים ותשובות, והמבקשת נהגה להרגיע אותה ולומר לה כי היא תסדר הכל בבית המשפט. לדברי המשיבה, המבקשת אף ביקשה לייצג אותה בערעור לבית המשפט העליון, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביקשה ממנה להתאזר בסבלנות עד אשר היא תסדר הכל בבית המשפט העליון, תוך שהיא טוענת כי רק היא תוכל לעשות זאת. לאור האמור, טוענת המשיבה כי יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות החל ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון הנכבד, שכן רק במועד זה יכלה התובעת להבין כי נפלה קורבן לרשלנות חמורה. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן התובעת לא יכולה הייתה לדעת כיצד על נוטריון סביר לפעול. המשיבה מתייחסת אף היא ליחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, ומצטטת מפסק הדין ברע"א 8919/08 דובק נ' בן שמואל, , אשר קבע כי על רכיב ה"נזק" שתובענה חל ההסדר הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, בעוד שעל יתר רכיבי העילה, וביניהם יסוד הקשר הסיבתי, חל ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות. המשיבה סוברת כי הנזק במקרה דנן, התרחש בשנת 2002, עם מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, וכי לא חלפו מאז עשר שנים. לפיכך, לשיטתה, עפ"י סעיף 89 לפקודת הנזיקין, התביעה לא התיישנה. לטענת המשיבה, היא נתנה אמון בבעל מקצוע - המבקשת, אשר ייצגה אותה בערכאות השונות, ואשר הבטיחה לה לאורך כל השנים, כי בסופו של יום הדברים יסתדרו. רק בשנת 2005, טוענת המשיבה, התברר לה סופית, עם קבלת פסק דינו של בית המשפט העליון, כי דין הנכסים של אחיה המנוח, להרשם על שמו של האפוטרופוס הכללי, בניגוד לעמדתה. התשובה : המבקשת חוזרת על טענותיה שהובאו בבבקשה, ומוסיפה כי המשיבה מבקשת להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אולם סעיף זה קובע כי תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות יידחה אך במקרים בהם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, וכי מדובר במבחן אובייקטיבי, והחלת מבחן שכזה במקרה דנן, תוביל למסקנה כי המשיבה לא עמדה בתנאי סעיף 8 הנ"ל. עוד טעונת המבקשת, בהקשר של סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, כי מועד אירוע הנזק אינו המועד בו נתגלה הנזק, וכי במקרה דנן, מועד אירוע הנזק הינו המועד בו נטען כלפי המבקשת כי התרשלה בעשיית ייפוי הכוח - דהיינו, בשנת 1992. באשר למועד גילוי הנזק, טוענת המבקשת כי מועד זה חל באחד מהמועדים הבאים - עת הוגשה התביעה על ידי האפוטרופוס. עת ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 2002. המבקשת מצביעה על טעות קרדינלית, אשר היא סבורה שנפלה בתגובת המשיבה, והיא שהמשיבה סבורה שמנין תקופת ההתיישנות על פי סעיף 89 (2) הינם עשר שנים מיום גילוי הנזק, אולם הסייג המופיע בסייפא של הסעיף, קובע כי התיישנות בת עשר השנים תימנה מיום אירוע הנזק. אירוע הנזק הנטען והמוכחש , סוברת המבקשת, התרחש בשנת 1992, ועל כן חלפה תקופת ההתיישנות, אף אם היא עמדה על עשר שנים. דיון והכרעה : אכן, כנטען בתגובה לבקשה, אין מחלוקת בין הצדדים, באשר לתאריכים המהותיים הנוגעים לתיק זה. המחלוקת בין הצדדים הינה, מאימתי יש למנות את תקופת ההתיישנות של תביעת המשיבה, בגין רשלנות מקצועית נטענת של המבקשת, עו"ד במקצועה. תביעתה של המשיבה, כאמור, הינה בטענת רשלנות, ומשכך, חלות עליה הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כהאי לישנא: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1)   מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2)   מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". המשיבה טוענת כי התנהלותה הרשלנית לכאורה, של המבקשת, הסבה לה נזקים ומנעה ממנה לקבל את הדירה והחנות אשר ביקש אחיה המנוח להוריש לה. לטענתה, היא גילתה כי המבקשת התנהלה באופן רשלני, בכל הנוגע לייפויי הכח, רק במהלך שנת 2005, עת ניתנה הכרעתו הסופית של בית המשפט העליון, אשר קבעה כי לא ניתן לכבד את יפויי הכח שנתן לה אחיה המנוח, עקב כך שלא צורף להם אישור רפואי. המבקשת טוענת מנגד, כי אם אכן מדובר בהתנהלות רשלנית, הרי שזו הייתה ידועה למשיבה מרגע שהגיש האפוטרופוס הכללי את כתב התביעה, בשנת 1996. על כך משיבה המשיבה, כמפורט לעיל, כי רק לאחר מתן פסק הדין הסופי בעניינה, נתחוורה לה תמונת המצב המלאה, וכי עד למתן פסק הדין, האמינה המשיבה למבקשת, וסבורה הייתה כי זו מטפלת נאמנה בענייניה, וחשדותיה באשר לרשלנות אפשרית מצד המבקשת, נתעוררו רק בסיומו של הדיון המשפטי בנוגע לייפויי הכח, ואז קמה לה העילה להגשת התביעה. לאור האמור, אף אם נחיל את הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הרי שמרוץ ההתיישנות בן תקופת עשר השנים מתחיל בשנת 2005, עם מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, ומשכך - טרם חלפה תקופת ההתיישנות. מעבר לכך, סבורה אני, כפי שאפרט להלן, כי במקרה דנן יש מקום להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. על פי הפסיקה, אשר סקרו הצדדים עצמם בכתבי טענותיהם, הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הינה דין מיוחד אשר גובר על ההסדר הכללי שבחוק ההתיישנות, באותם מקרים שבהם היא משנה מהדין הכללי - כך במה שנוגע להתגלות מאוחרת של הנזק, וכך לעניין מחסום ההתיישנות הנוסף אשר קבוע בסעיף 89(2) הנ"ל - הוא המחסום של 10 שנים מיום אירוע הנזק, אך כאשר הדין המיוחד אינו משנה מהדין הכללי, אזי ההסדרים הנורמטיביים הקבועים בחוק ההתיישנות כגון הארכת מועדי ההתיישנות ממשיכים לחול (ראו ע"א 1254/99, אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2), 535). המשיבה טוענת להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות אשר קובע - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". באשר ליחסיות שבין סעיף 8 הנ"ל, לסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, הורה כבוד השופט ריבלין בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-על 2010(2), 3478 , 3492 (2010) : "מקום בו מדובר בתביעת נזיקין עשויות לחול לעניין הפסקת מרוץ ההתיישנות שתי הוראות חוק נפרדות; האחת - סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) והאחרת - סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). האחרונה מורה על עצירת מרוץ ההתיישנות בתנאים מסויימים, מקום בו לא נתגלה הנזק ביום שאירע. הראשונה מורה כי במקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות, ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הוראה זו נוגעת ליסודות האחרים של העוולה - שאינם יסוד הנזק. כיוון שהשאלה הצריכה בירור כאן נוגעת ליסוד ההתרשלות שבעוולה - חלה עליה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ראו ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2002)) ומשכך - אמת המבחן להפסקת מרוץ ההתיישנות מבוססת על מבחן הגילוי האובייקטיבי". (הדגשה שלי - נ.ג). ע"א 9788/07 עסק אומנם ברשלנות רפואית, אולם הדברים שאמר הש' ריבלין, יפים ותקפים אף למקרה דנן, בו מדובר בתביעה בגין רשלנות עו"ד. אף במקרה דנן, השאלה היסודית המצריכה בירור, הינה האם התרשלה המבקשת במילוי תפקידה, אם לאו. שאלה זו אינה נוגעת לנזק עצמו, ומשכך, חלים עליה הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כאמור, המשיבה טוענת כי שמה מבטחה במבקשת, וכי למעשה, עד ליום מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, לא יכולה הייתה לדעת כי המבקשת טיפלה בענייניה באופן רשלני. בע"א 9788/07 , פסקה כבוד השופטת פרוקצ'יה : "נקודת המוצא בענייננו היא, כי לצורך התיישנות, ניתן לשלב את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר התיישנות שלא מדעת, עם הוראות סעיף 89(2) לפקודה, ככל שהענין מתייחס לעובדות המהוות את עילת התובענה שאינן נוגעות לנזק, אשר לגביו ישנן הוראות מיוחדות לענין תחילת ההתיישנות בסעיף 89(2) הנזכר. יוצא, אפוא, כי לגבי עובדות המהוות חלק מעילת התובענה בנזיקין, שאינן נוגעות לנזק, פתוחה בפני תובע טענת הגנה, ביחס לטענת התיישנות הנטענת כלפיו, לפיה עובדות אלה נעלמו ממנו מסיבות שאינן תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות. עובדות הנוגעות להתרשלות או לקשר הסיבתי בעוולת הנזיקין נמנות על עובדות שלגביהן ניתן להעלות טענת התיישנות שלא מדעת (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 545-546 (2000))." כך גם ב ע"א 2242/03 אברהם נ. רשאד ואח' נפסק כי: "סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין המגביל את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק בכל הנוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, אינו חל על גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי. על גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי חל כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 לפיו מרוץ ההתיישנות יפתח במועד הגילוי". יוצא אם כן, כי טענות המשיבה על כך שגילתה את עניין הרשלנות ,לכאורה, רק בשנת 2005 הינן טענות הנוגעות אמנם לעילת התובענה בנזיקין, אך אינן נוגעות לנזק, ומשכך, ניתן להחיל במקרה זה את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בהנחה כי מדובר בעובדות אשר נעלמו מעיני המשיבה מסיבות שאינן תלויות בה, ושאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן. על פני הדברים, במקרה דנן, בו מדובר היה ביחסי עו"ד - לקוח, כאשר לכל אורך הדרך הבטיחה המבקשת למשיבה כי היא פועלת נאמנה בעבורה וכי היא תייצג אותה בהליכים המשפטיים ותביא לתוצאה הרצויה, לא הייתה אמורה או יכולה המשיבה לדעת, כי יתכן והתנהלות המבקשת לוקה ברשלנות. משכך, אני קובעת כי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות יחולו בענייננו. בשולי הדברים אציין כי ערה אני לפסק דינו של כבוד השופט ארנון מבית המשפט המחוזי, מחוז מרכז, אשר ניתן ביום 29.12.10 בת"א 18337-08-10 שאנקול לשיווק (1973) בע"מ נ' סומל חייקין ואח' בה נתקבלה טענת התיישנות תביעה בגין רשלנות מקצועית נטענת, בעת מתן ייעוץ מקוצעי לעריכת הסכם. סבורה אני כי המקרה דנן שונה מהותית מהמקרה אשר נידון ב בת"א 18337-08-10, שכן במקרה דנן נדונו ייפוי הכוח בשתי ערכאות שונות - בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, בו המשיכה המבקשת לייצג את המשיבה באותה סוגיה נשוא טענת הרשלנות המקוצעית, ומשכך, הטיפול של המבקשת נסתיים למעשה רק ביום מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, ורק אז נתגבשה עילת התביעה של המשיבה. על כן, אין להחיל כאן את הלכה שנקבעה ע"י כבוד השופט ארנון בת"א 18337-08-10 הנ"ל. סיכום: מן המקובץ עולה כי מרוץ התיישנות תביעה זו החל בשנת 2005. משכך, הן לאור קביעתי זו, והן לאור הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ו הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין להחיל את דיני התיישנות על התביעה דנן. אשר על כן - דין הבקשה להידחות. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו, בסך של 1,500 ₪, בצירוף ריבית והצמדה, מיום מתן ההחלטה. קשר סיבתיהתיישנות