קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות חוב דמי שכירות: השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא, אם דינה של התביעה שכנגד להידחות על הסף, מחמת התיישנותה. בהחלטתי מיום 15.11.2010 נקבע שהתביעה שכנגד תידחה על הסף מחמת התיישנותה, וכי חלקה המזערי יידחה בשל שיהוי בהגשתה. החלטה זו ניתנה לאחר קבלת טענות הצדדים בכתב, אך לתובע בתביעה שכנגד (להלן - התובע) לא ניתנה אפשרות להשיב לטענות הנתבעת בתביעה שכנגד (להלן - הנתבעת). מטעם זה, התקבל ערעורו של התובע, ונקבע שהדיון יוחזר אל בית משפט זה "אשר יורה על סדרי הטיעון בסוגיית ההתיישנות וייתן החלטתו מחדש" (ע"א 9874-12-10 מיום 8.3.2011). בהתאם להחלטה מיום 13.3.2011 הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 14.4.2011, ומטעם הנתבעת הוגש ביום 12.5.2011, ותשובת התובעת הוגשה היום (31.5.2011). רקע ועיקר טענות הצדדים 2. בכתב התביעה שכנגד נתבע מהנתבעת חוב עבור דמי שכירות לתובע, שעל-פי הנטען על הנתבעת לשלם עבור תקופה המתחילה בחודש יוני 1984 ועד שנת 2000, או כטענת התובע בסיכומיו, עד סוף חודש יולי 2002. כתב התביעה שכנגד הוגש ביום 3.3.2009, ולפיכך התביעה המתייחסת אל החוב הנטען ביחס לתקופה שקדמה ליום 3.3.2002 לכאורה, התיישנה. 3. התובע טוען כי אין מחלוקת באשר לקיומו של החוב, ובעניין זה מפנה בין השאר לתביעת הפינוי שנדונה בת"א 8393/00 בבית משפט זה (להלן - תביעת הפינוי), ולקביעות שונות שנקבעו בעניין זה בפסק הדין מיום 15.1.2002. עוד טוען התובע, כי לאור הודאת הנתבעת בקיומו של החוב במספר הזדמנויות, שהיו לאחר המועד שבו החלה תקופת ההתיישנות, הרי שיש למנות את תקופת ההתיישנות מאותם מועדים שבהם היו אותן הודאות. בנוסף לכך, לטענתו, כתב התביעה שכנגד הוגש באיחור ניכר בשל מחדליה של הנתבעת בניהול התביעות העיקריות, ולפיכך יש לראות את התביעה שכנגד, כאילו הוגשה קודם לכן, עוד ביום 21.6.2007, שאז החלו מחדלים אלו של הנתבעת. 4. הנתבעת טוענת שהתביעה התיישנה זה מכבר, עוד קודם להגשתה, וכי הנתבעת מעולם לא הודתה בקיום החוב הנתבע. לטענתה, כל אימת שנדרשה לחוב זה, העלתה את טענת ההתיישנות. מכאן שמרוץ תקופת ההתיישנות מעולם לא נעצר. לבסוף טוענת הנתבעת טענה חלופית, שלפיה, אפילו לא התיישנה התביעה, הרי שחל שיהוי בהגשתה, המצדיק את דחייתה מטעם זה. בעניין טענה אחרונה זו, טען התובע בסיכומי התשובה, כי אין לקבלה, מאחר שנטענה לראשונה רק עתה, בסיכומי הנתבעת. יוער כי איני סבורה שיש ממש בתשובה זו של התובע, לאור העובדה שכבר בהחלטה מיום 15.11.2010 נדחה חלקה המזערי של התביעה מחמת השיהוי בהגשתה, הגם שהדברים נאמרו בקצרה, ללא הנמקה מפורטת. דיון (1) התיישנות רובה של התביעה 5. השאלה הטעונה הכרעה היא, אם התביעה שכנגד התיישנה, אם לאו. מסיבה זו, אין מקום או צורך לדון בשאלה אם התביעה מוצדקת, אם אמנם הנתבעת לא פרעה את חובה בגין דמי השכירות בגין הנכס או בגין דמי השימוש הראויים, או בכל כיוצא באלו טענות שטען התובע ביחס לתביעה לגופה. עוד ייאמר כבר עתה, כי אין לקבל את טענות התובע שלפיהן הגיש את כתב התביעה שכנגד באיחור, בשל מחדליה לכאורה, של הנתבעת, במהלך ניהול התביעות העיקריות. כל זאת מן הטעם הפשוט, שדבר לא מנע מהתובע להגיש תביעה עצמאית ונפרדת בכל עת, ללא כל קשר לתביעות העיקריות. כך במיוחד בשים לב לעובדה שתביעותיה של הנתבעת, עניינן בחוב ארנונה שיוחס לתובע. תביעות אלו הוגשו בסדר דין מהיר בסכומים נמוכים ביחס לחוב שלטענת התובע הנתבעת חבה לו. התביעה בת"א 702669/06 הייתה על סך של 22,763 ₪, והתביעה בת"א 702670/06 הייתה על סך של 9,363 ₪ בלבד, בעוד שהתביעה שכנגד הועמדה על סך של 2,500,000 ₪. אפילו ביקש התובע לתלות את הגשת התביעה שכנגד בפעולה זו או אחרת שלטענתו, היה על הנתבעת לנקוט במסגרת התובענה העיקרית - ואיני סבורה שיש קשר בין הדברים - כי אז ראוי היה שידאג להגיע להסכמה בדבר עצירת מרוץ תקופת ההתיישנות. 6. סעיף 5 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע, שהתקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, היא שבע שנים. על כך מוסיף סעיף 9 בחוק זה, שעניינו "הודאה בקיום זכות", כי הודאה שכזו עוצרת את מרוץ תקופת ההתיישנות. זו לשון הסעיף: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". מכאן אפוא, שיש לבחון אם אמנם הודתה הנתבעת, בכתב או בפני בית המשפט, בקיום זכותו של התובע, כך שיש בהודאה זו כדי לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות. 7. התובע טוען כי מרוץ תקופת ההתיישנות נעצר בדברים שנאמרו בבית המשפט על-ידי נציג הנתבעת, אגב בירור תביעת הפינוי, בהמחאה ששולמה על חשבון דמי השכירות, ובמכתב ששלח נציג הנתבעת מיד לאחר משלוח ההמחאה. עיון בכל אלו סותר את טענותיו של התובע. כטענת בא-כוחה של הנתבעת, יש באלו דווקא כדי לחזק את טענת הנתבעת, שהיא מעולם לא הודתה בזכותו של התובע לקבל את דמי השכירות שהוא תובע, וכי כל אימת שעניין זה עלה, חזרה הנתבעת על הטענה שהחוב, ככל שהוא קיים, התיישן זה מכבר. 8. התובע מבקש להסתמך כאמור, על פרוטוקול הדיון בתביעת הפינוי מיום 9.1.2002, שבו שואל בית המשפט את העד, "למה לא שילמתם את דמי השכירות מאז הגשת התביעה ועד היום", ועל כך משיב העד "מיום הגשת התביעה לא ידעתנו איזה סכום אנו צריכים לשלם". התובע צירף רק עמוד אחד מתוך הפרוטוקול, שבו נאמרו דברים אלו (עמ' 7). כך שלא ידוע מה היה ההקשר, למה מתייחסת השאלה, לאיזה נכס, ואפילו לא ברור מי היה העד, אם היה מוסמך להשיב בשם הנתבעת ומה המשקל שיש לתת לדבריו. לא זו בלבד שלא מן הנמנע שהדברים הוצאו מהקשרם, אלא שלטענת הנתבעת, בעמ' 2 אמר העד "לגבי הנכס הזה לא שולם ולא נדרשנו לשלם". כך שאין לראות בדבריו של אותו עד עלום משום הודאה של הנתבעת בקיום החוב. לא זו בלבד, אלא שאפילו היה בדברים משום הודאה בקיום זכותו של התובע, הרי שהדברים נאמרו ביום 9.1.2002. כך שאין בכך כדי לשנות מן העובדה שהתביעה שכנגד, שהוגשה לאחר למעלה משבע שנים ממועד זה, ביום 3.3.2009, כבר התיישנה. 9. התובע מבקש גם להסתמך על המחאה שבאמצעותה שילמה הנתבעת לתובע ביום 21.7.2002, סך של 19,435 ₪ עבור "דמי שכירות ברחוב שומרון לתקופה 4/84 - 7/02", ועל מכתב ששלח כעבור כשבועיים, ביום 8.9.2002, מר קובי סדן, סגן הממונה על נכסי העירייה, המתייחס לתשלום זה. גם באלו אין כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. במכתב, שנשלח זמן קצר מאד לאחר מתן ההמחאה, נכתבו באופן מפורש דברים אלו: "עם מסירת הצ'ק הודעתי לך כי העירייה מעבירה סכום זה לפנים משורת הדין, על מנת לנסות ולסיים את תקופת השכירות בה העירייה כלל לא הייתה מודעת לבעלותכם בנכס, בצורה יפה. זאת אף-על-פי שהעירייה טענה, טוענת ושומרת לעצמה הזכות לטענות התיישנות דרישתכם לתשלום דמי שכירות רטרואקטיבית" (ההדגשות אינן במקור). דברים יותר ברורים ומפורשים מאלו, לא יכולים להיאמר כדי להביע באופן ברור ומפורש כי אין מדובר בהודאה בקיום זכות. כאמור בסעיף 9 בחוק ההתיישנות, "הודאה" בכתב או בעל-פה בבית המשפט לא תחשב ל"הודאה", אם "היה עמה טיעון התיישנות". לפיכך, אין במתן ההמחאה ואף לא במכתב האמור, כדי לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות. לא רק שלא ניתן לסמוך על הכיתוב על ההמחאה, ששולמה כאמור לפנים משורת הדין, אלא שהובהר שהנתבעת "טענה, טוענת ושומרת לעצמה הזכות לטענות התיישנות" המתייחסות לעצם הדרישה לתשלום דמי השכירות הנתבעים. 10. בנסיבות אלו, התביעה, שהוגשה כאמור ביום 3.3.2009, המתייחסת לתביעת דמי השכירות ביחס לתקופה שקדמה לחודש מרץ 2002 התיישנה. מטעם זה דינה להידחות על הסף. (2) שיהוי בהגשת התביעה ביחס לחלקה המזערי 11. באשר לתקופה שמתייחסת לחודשים אפריל, מאי, יוני ויולי 2002, הרי שמבלי להתייחס למחלוקת באשר לזכותה של התובעת לתשלום דמי שכירות עבור חודשים אלו, אני סבורה שיש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בהגשתה. זאת כאמור, בהחלטה הקודמת מיום 15.11.2010. בהקשר זה ראוי לחזור ולהזכיר, כי בדיון שהתקיים ביום 24.6.2009 לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, טען בא-כוחו של התובע כי הוא חולק על טענת ההתיישנות שטענה הנתבעת, בסעיף 1 בכתב ההגנה. מסיבה זו הודיע, שבכוונתו להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה (עמ' 6 בפרוטוקול). טענתו הייתה, שבניגוד לטענת העירייה, החוב מתייחס לתקופה הנמשכת עד סוף חודש יולי 2002, ולא כטענת הנתבעת, רק עד שנת 2001. בא-כוחה של הנתבעת חלק על כך ונימק זאת (ראו שם). מאז אותו דיון ועד מתן ההחלטה ביום 15.11.2010, חלפה תקופה בת שנה וחמישה חודשים, שבמהלכה התובע לא טרח להגיש כתב תשובה או כל דבר אחר. גם החלטות שונות שנתתי, ובין השאר התראות על כוונה למחוק את התביעה מחמת חוסר מעש - גם אם לא כוונו כלפי התובע - לא גרמו לתובע לנקוט בפעולה כלשהי או להגיב לטענת ההתיישנות, כפי שבא-כוחו הודיע שיעשה. התובע לא רק השתהה בהגשת התביעה, אלא גם בהתנהלותו כאמור, לא הראה כי יש לו עניין כלשהו בתביעה או בהעלאת טענותיו. 12. הגם שחוק ההתיישנות קובע תקופות התיישנות סטטוטוריות, קובע החוק בסעיף 27 שבו, שבית המשפט מוסמך לדחות תביעה מחמת שיהוי, אפילו התביעה לא התיישנה, בקובעו כי "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".   המבחנים לדחיית תביעה מחמת שיהוי בהגשתה, נדונו בהרחבה בפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 443 (2.7.2003). בפסק-דין זה עומד בית המשפט על תכליתו של מוסד ההתיישנות של תביעות, על הטעמים המצדיקים דחיית תביעה מחמת שיהוי בהגשתה, הגם שלא התיישנה, ועל הקושי בקבלת טענת שיהוי, העשויה לפגוע בזכות התביעה ובזכות הגישה לערכאות. מטעם זה, כאמור שם, לא בנקל יקבל בית המשפט טענת שיהוי, ולפיכך התנאים לקבלת טענה זו, הם מחמירים (שם, פסקאות 14-12).   כאמור שם (פסקה 14), "השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי במובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94)".   כדי שתתקבל טענת שיהוי, על הנתבע להוכיח כי "בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע" (שם, פסקה 14. ראו גם את פסקי הדין המובאים שם). יחד עם זאת, מדגיש בית המשפט כי "איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה" (שם). כך מאחר שהשתהות עשויה לעתים לשמש דווקא אמצעי חשוב בפתרון המחלוקות מחוץ לערכאות. לפיכך יש להראות "מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו".   13.       באשר לדרישה של שינוי מצבו של הנתבע לרעה, מדגיש בית המשפט כי הכוונה לשינוי הנובע מאופן התנהלותו של התובע, וכי מדובר בשיהוי שהוא "אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם". לכן יש לבחון אם מצבו של הנתבע אמנם שונה לרעה בשל השיהוי, ואם היה זה בשל התנהגות חסרת תום לב מצד התובע, או בשל "מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו" (שם). הכוונה היא אפוא, למצב אשר בו התובע נמנע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר, באופן שהצביע כי שוב לא יעמוד על אותן זכויות, ובשל כך שינה הנתבע את מצבו לרעה. מכל מקום, קבלת טענת שיהוי, להבדיל מקבלת טענת התיישנות, נתונה לשיקול דעת בית המשפט. קבלתה תלויה במגוון נסיבות ושיקולים, ובכללם, מהות התביעה ומהות הסעד המבוקש, מידת הנזק העשוי להיגרם מדחיית התביעה מחמת שיהוי בהגשתה, ועוד כיוצא באלו (שם).   יישום העקרונות האמורים על המקרה הנדון מוביל למסקנה שבמקרה הנדון התקיימו התנאים המקימים את טענת השיהוי. לפיכך, בנסיבות העניין יש לקבל את טענת השיהוי, ולדחות מטעם זה גם את חלקה שלא התיישן, שהוא חלק מזערי ביחס לתביעה כולה. 14. התנאי הראשון: שיהוי בהגשת התביעה. תנאי זה מתקיים באופן מובהק. כפי שכבר נאמר, רובה וכמעט כולה של התביעה התיישן. התביעה מתייחסת לתקופה שראשיתה בחודש מרץ שנת 1984, שמונה-עשרה שנים לפני הגשת התביעה, ומסתיימת שבע שנים לפני הגשתה. ארבעת החודשים, שלגביהם חל שיהוי בהגשת התביעה, מהווים ארבעה חודשים מתוך מאה חמישים ושישה חודשים, המהווים שיעור של 2.5% מהתביעה כולה. כל זאת בעוד שעצם חיוב התובעת בדמי שכירות בגין ארבעה חודשים אלו, שנוי במחלוקת. לא רק שחל שיהוי ניכר כאמור, אלא שגם מאז שנדונה תביעת הפינוי, מאז שניתן פסק הדין בתביעה זו (שניתן כאמור, ביום 15.1.2002), ומאז שבוטל הערעור שהגישה הנתבעת, שהיה ביום 8.10.2002 (ע"א 3130/02 בבית המשפט המחוזי בירושלים) חלפה תקופה ארוכה מאד עד הגשת התביעה ביום 3.3.2009; תקופה בת שש שנים וחמישה חודשים. התנאי השני: ויתור או מחילה על הזכות. גם תנאי זה מתקיים בנסיבות העניין. כאמור, לא די בכך שחל שיהוי בהגשת התביעה, אלא על הנתבע להראות שהיה בשיהוי גם משום ויתור או מחילה על הזכות הנתבעת. לאור העובדות שעליהן עמדנו, קשה לתת הסבר אחר לשיהוי המתואר, למעט ההסבר שלפיו התובע התנהג בדרך שיש בה משום ויתור מצדו או מחילה על זכותו, ככל שישנה, לתבוע את מלוא דמי השכירות בשיעור הנטען על-ידו וביחס לתקופה הנטענת על-ידו. על-פי התנהלותו של התובע, הוא הסתפק בסך של 19,435 ₪ שקיבל באמצעות ההמחאה הנזכרת מיום 21.7.2002, ואף השלים עם האמור במכתבו של סגן הממונה על נכסי העירייה מיום 8.8.2002. רק בעקבות התביעות שהגישה הנתבעת לתשלום חוב ארנונה (שזה נושא שתי התביעות העיקריות), נזכר התובע בטענותיו ביחס לחוב לכאורה, בגין דמי שכירות. גם אז, לא מיהר להגיש את תביעתו. למרות ששתי התביעות העיקריות הוגשו עוד ביום 16.5.2006, נזכר התובע להגיש את התביעה שכנגד רק כעבור כמעט שלוש שנים, ביום 3.3.2009. אין זו אלא התנהגות מצד תובע שכולה אומרת ויתור או מחילה על זכות לכאורה, להגשת תביעה. לבסוף יוער, כי לא ראיתי לנכון ליחס משקל לשני הנספחים שצורפו לתגובת התובע לסיכומי הנתבעת. לא רק שבצירוף מאוחר זה מנע התובע מהנתבעת את האפשרות להגיב לכך, אלא שגם באותם מכתבים יש משום חזרה של הנתבעת על טענתה ש"דמי השכירות ... [הם] עבור התקופה אשר לא חלה עליה התיישנות" (מכתבה של עו"ד אילנית מיכאלי, ראש צוות בכיר לענייני נכסים מיום 19.10.2006 - נספח 1 של תגובת התובע לסיכומי הנתבעת). סיכום 15. "האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984) בפסקה 6 בפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז), א' ברק). המקרה הנדון הוא דוגמה מובהקת לכך שהאינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט לא יוקדש לעניינים מזמנים עברו, שהתובע, הטוען עתה - רק עתה בחלוף זמן כה ניכר - כי על בית המשפט לעסוק בעניינו, עשה כל אשר יכול היה כדי להראות ולהפגין שאין לו כל עניין בנושא התביעה. ראשית, כאמור, במשך שנים ארוכות מאז שנת 1984 ועד שנת 2009, לא הוגשה כל תביעה, למעט תביעת הפינוי, שהוגשה בשנת 2000. שנית, גם סמוך לאחר שנדונה תביעת הפינוי, שהוגשה כאמור, רק בשנת 2000 ובירורה הסתיים בשנת 2002, לא הגיש התובע כל תביעה לדמי שכירות. שלישית, אפילו לאחר שהנתבעת הגישה את התביעות העיקריות, בשנת 2006, לא טרח התובע להגיש את תביעתו, אלא הגיש את התביעה שכנגד רק כעבור כשלוש שנים, בשנת 2009. רביעית, גם אז, לאחר שהנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה שהתביעה התיישנה, טען התובע שהוא חולק על כך, התחייב להגיש את טענותיו, אך לא עשה דבר. נראה שאלמלא ההחלטות שניתנו בחלוף אותה תקופה, בת שנה וחמישה חודשים, גם לא היה עושה דבר. די בכל אלו, כדי שבית המשפט לא יידרש לתביעה שהתובע הפגין בכל דרך אפשרית את חוסר העניין שיש לו בתביעה ואת ויתורו ומחילתו על החוב שלקיומו הוא טוען, וששנוי במחלוקת. 16. לאור האמור, התביעה המתייחסת לדמי השכירות לתקופה שראשיתה בחודש מרץ שנת 1984 ועד חודש פברואר 2002 נדחית מחמת התיישנותה. חלקה המזערי של התביעה, המתייחס לארבעת החודשים החל מחודש מרץ 2002, נדחית מחמת שיהוי בהגשתה. התובע ישלם לנתבעת עבור שכר-טרחת עורך-דינה ועבור הוצאות המשפט סך של 10,000 ₪ (יוער שבקביעת סכום זה נלקח בחשבון גם הסכום שבו חויבה התובעת בפסק הדין בע"א 9874-12-10 מיום 8.3.2011). התיישנות חובשכירותחובדמי שכירותהתיישנות