קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות ממועד בקשה למתן המלצה להקצאת מגרש: מבוא: ביום 11.11.10 הגישו התובעים תובענה כספית לפיה ביקשו לחייב את הנתבעים להשיב לידם כספים ששולמו לקיבוץ שניר (להלן: "הנתבע 2" או "הקיבוץ" בהתאמה) ולעו"ד א. נווה. כספים אלה מוגדרים בתביעתם "כחיובים ביתר מצד היזם". בכתבי הגנה הכחישו הנתבעים את טענות התובעים כנגדם וטענו, כטענת סף, כי יש לדחות את התביעה מחמת שנתיישנה. בפני בקשת הנתבע 2, לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות מכח תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"א-1984, אליה הצטרפו גם הנתבעים האחרים. הצדדים: התובעים מורכבים מיחידי משפחות אשר רכשו מגרשים לצורך בניית בתי מגורים בהרחבה של הקיבוץ שניר אשר מצוי בתחום המועצה האזורית גליל עליון (להלן: "הנתבעת 4" או "המועצה האזורית" בהתאמה). לצורך מימוש הרכישה התקשרו התובעים, במועדים שונים, בהסכמים עם הנתבעים 1- 3. הנתבע 1 הינו הגוף המנהל עפ"י חוק, החל מ-1960, את קרקעות המדינה, קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח, בהתאם למדיניות הנקבעת ע"י מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). הנתבעת 3, הינה חברה יזמית / קבלנית, שבאמצעותה נבנו בתיהם של התובעים. טענת ההתיישנות: תמצית טענות הנתבעים בבקשה לסילוק על הסף: (א) על פי ההלכה הנוהגת, מרוץ ההתיישנות יחל ממועד החתימה על הבקשה להקצאת מגרש (להלן: "הבקשה") עליה חתמו כל התובעים מרצונם החופשי. הבקשה היא המסגרת המסדירה את היחסים החוזיים בין הצדדים ועל כן ממועד כריתתה נולדה עילת התביעה, וממועד זה יחל מרוץ ההתיישנות. ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה, חלפו למעלה מ-7 שנים, ולפיכך התביעה התיישנה. (ב) אין מקום ליישם את הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, היינו התיישנות שלא מדעת, בשל כך שלא ניתן לקבוע במבחן האובייקטיבי כי נעלמו מעיני התובעים העובדות המהוות את עילת התביעה. אילו היו התובעים נוהגים בזהירות ראויה ובודקים את כל המסמכים והוראות ממ"י אשר הובאו לידיעתם במסגרת ההסכמים עליהם חתמו, בין בעצמם ובין על ידי שרות מקצועי שעמד לרשות מרביתם, היו מגלים בקלות כי כל העובדות הרלוונטיות המהוות בסיס לתביעתם היו גלויות בפניהם וניתן היה בדרך פשוטה ביותר לבררן. מכאן, כי כל העובדות המהוות את עילת התביעה לא נעלמו מעיניהם. (ג) דו"ח מבקר המדינה אשר פורסם ביום 6/5/09, איננו בגדר עובדה חדשה, אלא לכל היותר חוות דעת משפטית. כל ההוראות של ממ"י לרבות הוראות אגף 51 י' הינן הוראות פתוחות לציבור והובאו לידיעת התובעים במערכת ההסכמים עליהם חתמו. דו"ח המבקר לא יצר ולא שינה הלכה משפטית כלשהיא. דין איננו בגדר עובדה שהעלמתו מן התובעים יש בו כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות מחדש, מכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. (ד) הגדרת התשלום כתשלום בעד הוצאות פיתוח שהוצאו בעבר, אינו מחייב את הקיבוץ שלא להשתמש בו כדי הסרת השיעבודים, השימוש בכספים אלה למטרת הסרת השיעבודים הינו לגיטימי בהתאם לקבוע בהוראות אגף 51 י'. (ה) אין לקבל טענת התובעים, כי רק בעקבות דו"ח מבקר המדינה נודע להם שלא ניתן היה לחייבם לבנות על ידי הקבלן שנבחר על ידי הקיבוץ. התובעים ידעו, כבר בעת חתימתם על התצהיר, מהם נוהלי המינהל לפיהם אין לחייבם להתקשר עם הקבלן שנקבע על ידי האגודה. (ו) באשר לראש נזק הנטען בגין חיבור לתשתיות ציבוריות קיימות, נטען כי בחתימתם על הבקשה הצהירו כל התובעים (סעיף 9 לטופס), כי הם מוותרים על כל טענה לעניין זה. ויתור זה כוחו יפה גם לצורך השתק לענין ההתיישנות. מכאן שהתובעים מנועים מלטעון, כי מתוך דו"ח מבקר המדינה נודע להם לראשונה מהו יעודם של הכספים ועל כן אין מקום לטענת הגילוי המאוחר. (ז) ראש נזק נוסף כפי שנטען על ידי התובעים הינו בגין תשלום ששילמו כשכר טרחת עוה"ד נווה. נטען כי התובעים ידעו אודות חיובם זה בעת שחתמו על הבקשה, במפורש ובנפרד מהתשלום שנקבע בסעיף 9 לטופס הבקשה. מכאן שאין בדו"ח מבקר המדינה כדי לחדש דבר. תמצית טענות התובעים בתגובה לבקשה לסילוק על הסף: (א) העובדות המהוות תשתית לעילת התביעה ביחס לנסיבות גביית התשלומים והשימוש שנעשה בכספים אלה בפועל, נודע לתובעים רק בסוף ינואר 2011 על פי כתב ההגנה של הקיבוץ, זאת לאחר שחשדם התעורר בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה בחודש 6/2009. (ב) גם על פי מבחן זהירות סבירה לא יכולים היו התובעים למנוע מהקיבוץ לגבות הכספים בעת ביצוע התשלומים ולדרוש השבתם, לפני פרסום דוח מבקר המדינה. דו"ח המבקר חשף את הבעייתיות בגביית כספים אלה. במידה ויקבע כי הנתבעים נהגו כלפיהם תוך הונאה ותרמית, הרי יש למנות תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודעה התרמית. (ג) הקיבוץ אשר טוען כי נתיישנה תביעת התובעים בגין כך שיכולים היו לברר באופן ברור ופשוט את כל החלטות המינהל עליהם נסמכו ההסכמים לפני חתימתם, מודה בכתב הגנתו, כי מצגיו לתובעים לפני חתימת ההסכמים, לא היו מצגי אמת ומאשר כי תשלומי התובעים לא בוצעו בגין הוצאות חיבור לפיתוח ותשתיות קיימות, אלא כדי לשחרר את השיעבודים שהוטלו על הקרקע בגין חובות הקיבוץ. (ד) רק לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה 59 ב' לשנת 2008, שפורסם בחודש 5/2009, נודע לתובעים לראשונה, כי בהרחבת הקיבוץ נגבו כספים ביתר, בוצעו התקשרויות חוזיות שלא כדין עם היזם, וכי ממ"י והמועצה האזורית, לא מילאו את תפקידם כנדרש. התובעים לא יכולים היו לדעת ולא ידעו על חובותיו של הקיבוץ לבנק הפועלים וכי הסרת שיעבוד הקרקעות צריך היה להעשות באמצעות הכספים ששילמו התובעים. (ה) אין מקום לקבל הטענה, כי המועד הקובע לתחילת מניין תקופת ההתיישנות, בנסיבות אלה, הינו היום שבו נחתמה "הבקשה להקצאת המגרש". לאור האמור לעיל, מן הראוי שהוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות יחולו על תובענה זו. דיון: המסגרת הנורמטיבית: תקופת התיישנותה של תביעה, כאשר אין עסקינן במקרקעין, הינה 7 שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, אשר מסדירה את מניין מרוץ ההתיישנות מורה אותנו כך: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה." הפסיקה פירשה את משמעות המונח עילת תביעה כמכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבל סעד (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, 133-134 (להלן: "זוסמן"). מרוץ ההתיישנות יחל במועד בו נולדה עילת התביעה. דהיינו, במועד בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע כי הנתבע יקיים את חיוביו כלפיו (ראה: ע"א 331/74 כהן נ' גרודיזינסקי, פ"ד כט (1) 689, 697 (1975)). הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות מוסיפה וקובעת, כי תחילת מנין תקופת ההתיישנות אינה תמיד ביום שבו נולדה עילת התביעה אלא, ביום שבו העילה נודעה לתובע, בנסיבות בהן העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן (ראה: ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485, 497 (1996)). בענייננו, המועד בו התגבשו העובדות המהותיות המולידות את זכות התובעים להגיש תביעה כספית, דהיינו, המועד שממנו ואילך התובעים היו בעלי יכולת ממשית לגבש את עילת תביעתם וסעדיהם ולממשם הלכה למעשה, הינו מועד חתימתם על ה"בקשה למתן המלצה להקצאת מגרש" (להלן: "הבקשה"), , מן הנימוקים להלן. כפתח דבר, יודגש, כי אף אחד מהתובעים לא טען כי לא קרא את המסמכים עליהם חתם או כי לא ידע על מה הוא חותם, ועל כן, ככל מתקשר בהסכם, בגיר ושאינו פסול דין, מוחזקים התובעים כמי שידעו על מה הם חותמים, הבינו את לשון המסמכים כפשוטם, והסכימו לתנאים המפורשים והברורים הנקובים בהם (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (2000)). עוד יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בע"א 413/79 - ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור . פ"ד לד(4), 29 ,עמ' 37-38 (1980), שם נאמר: "מהותה וגבולותיה של טענת non est factum נבחנו, בהרחבה רבה בפסק-דינו של בית הלורדים בענין Gallie v. Lee (תחת השם v. Anglia Building Society Saunders 1971) A.C. 1004)). וכסיכומו של הלורד ווילברפורס (Wilberforce). (Executrix of the Will of Rose Maud Gallie, Deceased) v. Anglia) Saunders (Building Society (1971) A.C. 1004, 1026, 1035, 1036. יש לראות מסמך כבטל (להבדיל מראייתו כניתן לביטול), אך ורק כאשר יסוד ההסכמה למסמך נעדר לחלוטין, היינו, (אם נאמר זאת) בצורה מוחשית יותר, כאשר העסקה אותה נועד המסמך ליצור, היא שונה באופן בסיסי (essentially) מבחינת מהותה (substance) או מבחינת סוגה, מן העסקה אשר (אחד הצדדים - מ' ש') נתכוון אליה." (ע' 1026) בית-המשפט מוסיף ומעיר בהקשר זה כי לצד הביטוי essentially או במקומו ניתן היה לנקוט שמות תואר דומים כגון "radically" ,"basically" או "fundamentally.... פשיטא מבחינת העיקרון וההלכה כי אם מקריאים חוזה בכתב בצורה בלתי נכונה לעיוור, למי שאינו יודע לקרוא או למי שבשל טעם כלשהו (שאינו כרוך בהתרשלות) נמנע מקריאתו, ואם מי שמקריא סוטה מן הכתוב במידה כזאת שהחוזה בכתב הוא בעל אופי (nature) שונה לחלוטין מן החוזה שהתימרו לקוראו מן הכתוב ואשר עליו חותם העיוור או מי שאינו יודע לקרוא) אזי, לפחות אם אין התרשלות, החתימה שהושגה נעדרת תוקף כלשהו; והיא חסרת תוקף לא רק בשל המרמה, מקום בו נתקיימה מרמה, אלא מן הטעם שדעתו של החותם לא נתלוותה לחתימה; במלים אחרות, שהוא מעולם לא נתכוון לחתום ועל כן, בעיני החוק, לא חתם על החוזה אשר שמו הוסף בו (שם, ע' 1035) מאידך גיסא, לא ניתן להישען על הטענה הנ"ל אם החותם הבין כי מדובר על מסמך המתיחס, למשל, לעסקה בקשר לנכס פלוני, אך שגה באשר לתוצאותיה המשפטיות של העסקה או באשר להוראות המפורטות הכלולות במסמך. אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית- המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". ההנחה היא אם כן, כי התובעים ידעו על מה הם חותמים. התובעים אף לא העלו כל טענה בעניין זה, ולפיכך, ברור כי ידעו על מה הם חתמו וכי קראו את המסמכים טרם חתימתם כאמור. בפני שלוש שאלות עיקריות, לצורך ההכרעה בסוגיית ההתיישנות הנטענת, בהן אדון להלן: 1. מהו המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות- מועד חתימת התובעים על הבקשה או שמא מועד ביצוע התשלום? לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בשאלה זו, ובמסמכים שצורפו, המסקנה המתבקשת הינה כי התובעים גמרו בדעתם להתקשר עם הנתבעים בחוזה בר תוקף כאשר חתמו על הבקשה. הבקשה הסדירה את היחסים החוזיים בין הצדדים. בבקשה נקבע מנגנון התשלום. מנגנון התשלום מהווה חלק מתנאי ההסכם, ומועד התשלום בפועל אינו מהווה, כשלעצמו, מועד בו השתכלל החוזה שבין הצדדים, אלא שהינו בגדר, מילוי אחר תנאי ההסכם והתחייבויות שנטלו הצדדים על עצמם. מכאן, כי מועד חתימת התובעים על הבקשה, הוא המועד בה נולדה עילת התביעה, וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. ממועד זה ועד ליום הגשת התובענה על-ידי מרבית התובעים, למעט תובעים מס' 20- 21, חלפו למעלה מ-7 שנים, הואיל והבקשה נחתמה על ידם בין התאריכים 24.8.00- 2.10.03, ואילו התביעה הוגשה רק ביום 11.11.10. לפיכך, התביעה התיישנה (ראה לעניין מועד החתימה כמועד הקובע- ע"א 6253/03 כפר מל"ל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' שרה הרמן, ניתן ביום 27.06.05; בש"א (ראשל"צ) 3937/05 נוה גן השקעות בע"מ נ' רותי סלוצקי, ניתן ביום 27.11.05). 2. לאחר שכך קבעתי, יש לבחון האם חלים בענייננו החריגים שבחוק ההתיישנות. לשם כך עלינו לבחון שאלה נוספת, האם ניתן להחיל בענייננו את סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לפיו יש למנות את מרוץ תקופת ההתיישנות מיום שבו נודעה לתובע "התרמית או אונאה"? סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע, כך: "7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה". מהותה של טענה בכתב התביעה לא תיקבע על פי כותרת שבחרו התובעים להכתירה, אלא על פי העובדות הנטענות בה. בעניננו, בכתב התביעה אין כל התייחסות לסעיף 7 לחוק ההתיישנות. גם בתגובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף לא מצאנו פירוט של עילת ה"הונאה" או ה"תרמית" של הקיבוץ. כל שנטען הוא, כך: "...יתכן ויש להחיל את ההוראה האמורה בעניין המחלוקת הנדונה, כיוון שבדיעבד מתברר כי בפני התובעים הוצגו מצגים מטעים ביחס ליעוד הכספים אשר נגבו מהם". כבר נפסק לענין זה כי: "אולם תנאי סף הוא לצורך הפעלתו של סעיף 7, כי טענת התרמית או ההונאה 'תהיה עילת התביעה עצמה…' (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 371). לשם כך, על טענה זו להיטען 'בפירוש ובפירוט' (ע"א 744/81 לסלו (שר ובניו השוזר) נ' 'ציון' חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(2) 472, 474). דבר זה עולה מלשונה של תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984…" (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, 458-459 (1994)) (ההדגשות לעיל של נ.מ.) בתביעתם לא טענו התובעים טענת תרמית או הונאה. טענה זו, לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, נטענה בשפה רפה לראשונה, בתגובתם לבקשה לסילוק על הסף, ללא פירוט. לפיכך, אין מקום להחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות. 3. לאחר שקבעתי, כי אין מקום להחלת החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, נבחן את השאלה השלישית, הדרושה לצורך ההכרעה בשאלת ההתיישנות, האם יש מקום להחיל בעניננו את החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נתגלו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה? סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "8.נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הכלל הוא, כי נטל השכנוע לקיומם של תנאי סעיף 8 לעיל, מוטל על הטוען לתחולתו. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אברהם יעקב בת"א (מרכז) 09-11-13229 גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-מח 2010(4), 14004, 14007 (2010) לפיהם: "הנטל להוכחת הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו. כך, על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות טענה זו ולהראות, ראשית, כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, ושנית, כי עובדות אלה נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן".   גם בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (ניתן ביום 19/09/10) נקבע כי המבחן אודות ידיעתו בפועל וידיעתו בכוח של התובע הוא מבחן אובייקטיבי, הנמדד על פי אמות המידה של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע, ובלשון בית המשפט שם: "במסגרת המבחן האובייקטיבי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אנו בוחנים את הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה, כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע או גודל הנזק, ואלו הם 'נסיבות העניין'".   מן הכלל אל הפרט: תחילה נבחן השאלה, האם נעלמו מן התובעים העובדות המהוות את עילת התובענה? בתגובתם לבקשה לסילוק התובענה על הסף, טוענים התובעים כי תביעתם הכספית מתמקדת ב 3 ראשי נזק (ממוניים) בהם חוייבו ביתר. להלן אדון בכל אחת מהטענות לראשי נזק אלה, בהתאם ועל פי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. 1. חיוב התובעים ע"י הקיבוץ- כתנאי מתלה למתן המלצת הקיבוץ אל הנתבע 1, לרכוש מגרש בהרחבת הקיבוץ, בתשלום שהוגדר כתשלום בגין 'חיבור לתשתיות הציבוריות שהוקמו בעבר בקיבוץ שניר' (כמצוין בחשבוניות, נספח ה' לכתב התביעה).   אין מקום לקבל טענת התובעים לפיה רק בסוף ינואר 2011, עת הגיש הקיבוץ כתב הגנה מטעמו, נודע להם כי הכספים ששולמו על ידם בגין חיבור לתשתיות שהוקמו בקיבוץ שניר, שימשו בפועל להסרת שעבודים. נדגיש, כי עוד בטרם הוגשה תביעתם של התובעים, כבר במהלך ההתכתבויות בין באי כוחם, ידעו התובעים ברורות אודות השימוש שנעשה בכספים ששולמו על ידם. בסעיף 4 למכתב התשובה של עו"ד נווה (נספח ח' לכתב התביעה) נכתב מפורשות: "הכספים ששולמו לקיבוץ שניר על ידי המשתכנים שולמו בהתאם להוראות הדין והחלטות המינהל. למותר לציין כי הם שימשו במישרין לצורך הסרת השעבודים על מקרקעי ההרחבה ששווקו למשתכנים ובתוכם יש להניח גם למרשיכם, שאלמלא אלה לא יכול היה המינהל להקצות בהם זכויות נקיות מזכויות צדדים שלישיים למשתכנים".   מכאן ברור, כי התובעים ידעו אודות יעודם של כספים אלה. יתרה מכך, התובעים, חתמו על הבקשה, וכפי שכבר קבעתי לעיל, המועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות הינו מועד החתימה על הבקשה. בסעיף 9 לבקשה נאמר מפורשות: "ידוע לנו כי תנאי לקבלת המלצתכם להקצאת מגרש לח"מ, הינו תשלום של 15,000$ (חמישה עשר אלף דולר של ארה"ב) לקיבוץ שניר, בהתאם להחלטה 737 הנזכרת לעיל, בגין מתן הזכות לחיבור המגרש ומתן זכות השימוש למחזיק בו, לתשתיות הציבוריות הקיימות בשניר שהוקמו בעבר על- ידי קיבוץ שניר... אנחנו מסכימים ומצהירים כי ידוע לנו כי הסכום האמור הינו סכום גלובלי ואחיד, שנקבע על דרך ההערכה בלבד, ואנו מוותרים בזה על פירוט כל ההוצאות הכלולות בו, וכן על כל טענה בעניין זה...". מכאן אנו למדים ברורות, כי התובעים וויתרו, עוד במעמד חתימתם על הבקשה, על כל טענה הנוגעת לסכום ששילמו בגין התשתיות שהוקמו בקיבוץ. וויתור זה נעשה במודע ובאופן ברור לאחר שגם בעת חתימתם על הבקשה ידעו, כי הכל נעשה בהתאם לקבוע בהחלטות המינהל (הכל כמפורט שם). בנוסף, יודגש, כי התובעים חתמו על הבקשה לאחר שניתנה להם האפשרות להיוועץ בעו"ד, עוד בטרם חתימתם, כפי שעולה מסעיף 20 לבקשה, אשר זו לשונו:   "אנו מצהירים כי מסרתם לנו כי משרד עורכי הדין נווה ושות' המטפל בעניין זה עבורכם אינו מטפל בנו, וכי אנו רשאים והוצע והומלץ והתאפשר לנו, להיוועץ בעורך דין מטעמנו טרם חתימה על בקשה זו".   כמו כן, אף בהסכם להזמנת שירותי בנייה (נספח ה' 16 לכתב התביעה) עליו חתמו התובעים, בין התאריכים 24.8.00- 2.10.03 (למעט תובעים מס' 20- 21), הוזכרו מפורשות החלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל והוראת אגף 51 י', ולהלן הדברים: "והואיל ולפי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 737, ישנה אפשרות לקבל את הסכמת ממ"י להקצות מגרשים במקרקעין האמורים לבניית בתי מגורים על ידי צדדים שלישיים, כפוף לתנאים המפורטים באותה החלטה ובהוראת אגף של מנהל מקרקעי ישראל מספר 51 י'".   הנה כי כן, כבר מתחילת הדרך הודע לתובעים, כי הכל נעשה בהתאם לאותן החלטות מינהל מקרקעי ישראל ובכפוף להן. עוד אדגיש, כי אף בסעיף 2 לבקשה הצהירו התובעים מפורשות, כך: "הודע לנו כי הקצאת המגרש מותנית בתנאי החלטה 737 והנהלים המקובלים במנהל מקרקעי ישראל ו/או הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ואנו מצהירים כי קראנו והבנו את האמור בהחלטה 737 האמורה וכי ערכנו את הבדיקות והבירורים הנדרשים..."   מכאן, מתבקשת המסקנה האחת לפיה התובעים ידעו היטב, כי המהלך כולו נעשה על פי החלטות המינהל כמפורט, וכי יכולים היו בנקל ובלא מאמץ כלשהו, לפנות ולבדוק את התנאים המפורטים בהחלטה 737 ובהוראות אגף 51 י', וכך להיווכח כי הקיבוץ רשאי להשתמש בכספים שישולמו לו כאמור, על מנת לקדם את פרויקט ההרחבה בקיבוץ, ובעיקר כדי לסלק את השעבודים שרובצים על המגרשים.   סעיף 3.א. להוראת אגף 51 י' קובע: "האגודה לא תהיה רשאית לקבוע תשלום כספי, שישולם לה או למי מטעמה, כקריטריון וכתנאי לבחירת מועמד..." סעיף 3.ג. מסייג את ההוראה האמורה, וקובע: "...דרישה לתשלום הוצאות פיתוח, לרבות העמסת תשתיות על ופינוי- אם יש כאלו, לא תחשב כעומדת בסתירה לאמור לעיל". בענייננו, הקיבוץ טוען בתגובתו לתגובת התובעים לבקשה זו, כי השתמש בכספים ששולמו לו על מנת לשחרר את המגרשים מהשעבודים שרבצו עליהם, ובכך איפשר, הלכה למעשה, רכישת המגרשים ע"י התובעים. לא מצאתי כל פגם בהנהלות הקיבוץ ובשימוש שעשה בכספים ששולמו לו ע"י התובעים. למעלה מן הדרוש, אדגיש בעניין זה, כי יכול והשעבודים שנוצרו, נוצרו עקב הוצאות הקמת התשתיות הציבוריות הקיימות בקיבוץ, אשר הוקמו בעבר, ולפיכך, שימוש בכספי התובעים לסילוק השעבודים, יכול ונובע מהקמת התשתיות כאמור. נדגיש עוד, כי הקיבוץ קיבל את התשלום מאת התובעים בגין הוצאות שהוצאו בעבר בגין הקמת התשתיות הציבוריות, אולם, לא נאמר במקום כלשהוא מהו השימוש שהקיבוץ יעשה בכספים אלה ואיני רואה כל מניעה שהקיבוץ יעשה שימוש בכספים ששולמו לו לשם מימוש מטרה כה לגיטימית כבענייננו - הסרת השיעבודים מהחלקות לשם שיווקן.   יתרה מזאת, סעיף 6 להחלטה 737 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל, אליה הופנו התובעים ואף הצהירו כי קרואה (ראה סעיף 2 "לבקשה"), קובע כי האגודה תהא אחראית לפינוי השטח המיועד להרחבה למגורים והן להסרתם של שעבודים ומשכונות, באם קיימים, על השטח המיועד להרחבה למגורים. מכאן, שהתובעים יכולים היו בעצמם ו/או באמצעות באי כוחם, שכן מרביתם היו מיוצגים, לפנות לקיבוץ ולברר אודות מצבם המשפטי של החלקות שבהרחבה, וכך לגלות בנקל כי על המגרשים בהרחבה קיימים שיעבודים שיש להסירם. עוד אומר בעניין זה, כי בהסכם להזמנת שירותי בניה, עליו חתמו התובעים, הצהירו מפורשות בסעיף 4.1 להסכם, כך: "המזמין מצהיר ומתחייב כי ניתנה לו האפשרות לבדוק את המצב המשפטי, את המצב הפיסי, ואת המצב התכנוני, של המקרקעין והמגרש, וכי ידועות לו בין היתר הוראות החלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 737, הוראות אגף מס' 51 והוראות כל תכניות בניין עיר..." מכלל האמור לעיל יחד, ברור, כי לתובעים ניתנו הזדמנויות רבות לבדוק מצבם המשפטי, הפיזי והשיעבודי של המגרשים, ולהיווכח כי רובצים עליהם שעבודים, ולערוך בירורים מתאימים. ברור עוד, כי התובעים כולם ידעו היטב את המצב המשפטי עליו מבוסס הליך ההרחבה ותנאיו. מכאן שתקופת ההתיישנות להגשת תביעה חלפה זה מכבר. אין מקום להחלת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הואיל ומכל אשר הבאתי מעלה עולה ברורות, כי העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לתובעים, לכל המאוחר, בעת חתימתם על הבקשה, וממועד זה ועד ליום הגשת התביעה, חלפו למעלה משבע שנים, ועל כן התביעה התיישנה. נזכיר כי חלקם הארי של התובעים, למעט תובעים מס' 20- 21, חתמו על הבקשה ועל חוזה הזמנת הבניה בין המועדים 24.8.00 עד 2.10.03, לפי הטבלה המפורטת בבקשות למחיקה על הסף, על נספחיהן. למעלה מן הצורך, אציין כי גם ממכתבו של עו"ד מנחם טנאי מיום 28.8.00, אשר ייצג את חלקם הארי של התובעים, עולה ברורות כי סוגיית החיוב בתשלום בגין התשתיות שהוקמו בקיבוץ בעבר, נדונה בדיון שהתקיים בקיבוץ ביום 24.8.00, בנוכחות עו"ד טנאי. במכתבו דלעיל, העלה עו"ד טנאי את שאלת התשלום בגין התשתיות (סעיף 4 למכתב). לפיכך, אין מקום לטענת התובעים לפיה העובדות ביחס לשימוש שנעשה בכסף ששילמו בגין התשתיות, נתגלו להם מתוך כתב ההגנה שהוגש ע"י הקיבוץ.   2. אשר לטענתם הנוספת של התובעים לפיה חויבו, כתנאי מתלה להמלצת הקיבוץ, להתקשר בחוזה לבניית ביתם רק עם הנתבע 3, כדי שישמש כקבלן יחיד לבניית בתי התובעים. דין טענה זו להידחות. מרבית התובעים, למעט תובעים מס' 20- 21 כאמור, חתמו בין התאריכים 31.8.00- 2.10.03, על תצהיר נספח ב' להוראת אגף 51 י', אשר זו לשונו: "כמו כן אנו מצהירים בזאת כי לא חויבנו לבנות במגרש באמצעות חברת בניה או קבלן בנין שנקבע על ידי האגודה, כתנאי למתן המלצת האגודה למינהל כי המגרש יוחכר לנו" (ראה נספח 1 לתשובת הקיבוץ לתגובת התובעים לבקשת הקיבוץ לדחיית התובענה על הסף). מכאן, מסקנתי, כי בעת חתימת התובעים על התצהיר דלעיל, ידעו התובעים כי לא ניתן לחייבם לבנות באמצעות קבלן שיקבע על ידי הקיבוץ. משכך, אין בידי לקבל טענתם לפיה רק לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה גילו האחרונים כי חויבו לבנות באמצעות קבלן שקבע הקיבוץ, כתנאי לקבלת המלצת הקיבוץ. לפיכך, חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, שכן מעת חתימתם על התצהיר הנ"ל ועד ליום הגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים. עוד יודגש בעניין זה, כי שאלה זו כבר הועלתה בדיון שהתקיים בקיבוץ ביום 24.8.00, ועלתה גם במכתבו של עו"ד טנאי מיום 28.8.00, בו ציין בסעיף 2, כך: "הועלתה שאלת ההגבלה המצויה בהוראת המינהל בעניין היחס קבלן- קיבוץ-מזמין", ובסעיף 17 לאותו מכתב ציין מפורשות כי: "עו"ד א. אלבג ממשרד נווה, הודיע כי ההתקשרות בין הקבלן לבין המזמין בשלב הראשון של ההתקשרות ולאחר מכן פניה לקבוץ ע"י המזמין, פותרת את ההגבלה מטעם מינהל מקרקעי ישראל ואת הצהרת המזמין בתצהיר שיוגש למינהל, שלא נכפה עליו קבלן וכי אין סתירה בין התצהיר שיוגש למינהל, במסגרת הבקשה להקצאת מגרש, לבין ההתקשרות עם הקבלן".   אם כן, ברור לכל הדעות, כי העובדות ביחס להתקשרות עם קבלן לבניית ביתם של התובעים, היו ידועות לתובעים עוד בעת החתימה על ההסכם ושנים רבות מאוד טרם פרסום דו"ח מבקר המדינה. משכך, חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, היינו, שבע שנים, ביחס לכל התובעים, למעט תובעים מס' 20- 21, לגביהם התביעה בשאלה זו טרם נתיישנה, הואיל וחתמו על התצהיר- נספח ב' להוראת אגף 51 י' ביום 8.8.05, ומשכך טרם חלפו שבע שנים, ממועד חתימתם ועד ליום הגשת התביעה- 11.11.10. עם זאת ובזהירות רבה אומר, כי גם לגופו של עניין, טענת התובעים אין לה על מה לסמוך, הואיל וחתימתם על נספח ב' להוראת אגף 51 י' מהווה ראיה לכאורה לכך שלא חוייבו לבנות באמצעות הנתבע 3 - הקבלן.   3. טענתם האחרונה של התובעים, לפיה חוייבו להשתף בשכר טרחת עו"ד אסנת נווה, לאחר שהוצג להם מצג שווא לפיו חיוב זה נועד לצורך השתתפותם במימון עלויות התשתיות והפיתוח, בעוד שחיוב זה נועד לכיסוי עלויות עו"ד נווה אשר ייצגה את הקיבוץ במסגרת ההתדיינות להסדרת חובות הקיבוץ בבנק, דינה להידחות.   חיובם של התובעים בהשתתפות בהוצאות משפטיות של הקיבוץ, הייתה ידועה להם בעת חתימתם על הבקשה. בסעיף 10 לבקשה הצהירו התובעים, כך: "בנוסף לתשלום שנשלם לכם בגין תשתיות ציבוריות קיימות שהוקמו על ידכם, כאמור לעיל, נשלם סך של 2,378$ (4.18 ₪=$) כהשתתפות בהוצאותיכם המשפטיות בקשר להרחבה הקהילתית הכפרית בניר..."   מכאן, עולה באופן ברור, כי התובעים ידעו והסכימו, כבר בעת שחתמו על הבקשה, להשתתף בהוצאות המשפטיות הנובעות מקידום פרויקט ההרחבה בקיבוץ, ולא הוצג בפניהם מצג אחר כלשהו, כאילו התשלום נועד לצורך השתתפותם במימון עלויות התשתיות והפיתוח.   יתרה מכך, ידיעת התובעים באשר לתשלום ההוצאות המשפטיות, עולה גם ממכתבו של עו"ד טנאי מיום 28.8.00, בו ציין בסעיף 12: "הועלתה שאלת ההוצאות המשפטיות הנדרשות מהמזמין לקיבוץ". וכך גם בסעיף 23 הוסיף הנ"ל: "הח"מ הודיע ש'ההוצאות המשפטיות' הנדרשות בבקשה להקצאת המגרש היא דרישה שבמחלוקת... אם אמנם זו תמשיך להיות עמדתם של הקבוץ ושל הקבלן, ישקול המזמין, האם לקבל דרישה זו...".   ברור, אם כן, שהתובעים ידעו כי השתתפותם בשכ"ט עו"ד נווה, מהווה השתתפות בהוצאות המשפטיות של הקיבוץ, ואין מקום לטענתם לפיה עובדה זו נתגלתה להם לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה.   מכלל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי תביעת התובעים התיישנה על כל חלקיה, ודינה להדחות על הסף מחמת התיישנות. נדגיש, כי התובעים ידעו בפועל ו/או במאמץ פשוט וסביר יכולים היו לדעת את כל אותן עובדות אשר הם טוענים שנודעו להם רק לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה - טענה שכפי שהבאתי מעלה דינה להידחות.   דו"ח מבקר המדינה: יחד עם זאת, ראיתי מקום להתייחס למעמדו של דו"ח מבקר המדינה.   התובעים טוענים כי נודע להם כי המשיבים גבו מהם כספים שלא כדין, רק לאחר ומתוך הדברים שפורסמו בדו"ח מבקר המדינה בשנת 2009, ולפיכך ביקשו למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה (סעיף 11 בכתב התביעה וסעיף א' בתגובת התובעים) כבר קבעתי לעיל, כי התובעים ידעו על קיומה של החלטה 737 של ממ"י וכן הוראת אגף 51 י', ועל כן יכולים היו במאמץ סביר וללא כל קושי לברר מה על בגורל הכספים ששולמו על ידם למי מהנתבעים. עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, אבקש להתייחס למעמדו של דו"ח מבקר המדינה ומשמעו במסגרת הליך משפטי. לטעמי, דו"ח מבקר המדינה אינו אלא חוות דעת משפטית, ולפיכך, לא ניתן לבסס ממצא עובדתי כלשהוא על פיו. סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"א-1958 קובע כדלקמן: "30 . חומר שאינו ראיה [תיקון: תשל"א] דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי." מסעיף זה אנו למדים, כי התובעים אינם יכולים לבסס טענתם לפיה העובדות המהוות את עילת התביעה נתגלו להם בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה, הואיל ותוכן הדו"ח אינו יכול לשמש ראיה בהליך שבפני, ומשכך, אין לייחס לדו"ח ולכתוב בו משקל כלשהו במסגרת בחינת שאלת ההתיישנות. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט רון שפירא בע"פ 1764/04 הזימה עלי נ' מ"י, לפיהם: "בנסיבות אלו כאשר לא הוסכם במפורש ע"י הצדדים כי דו"ח מבקר המדינה יוגש כראיה לאמיתות תוכנו גוברות הוראות סעיף 30 לחוק מבקר המדינה ואין לעשות בדו"ח שימוש כראיה לאמיתות תוכנו. מובן כי דין זה חל על כלל העובדות שבדו"ח, בין אם פועלות עובדות אלו לטובת צד זה או אחר". מכאן המסקנה, כי גם אם לא הייתי קובעת כי העובדות היו ידועות לתובעים במועד חתימתם על הבקשה וכי ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות, כך או כך, הם לא היו יכולים להסתמך על תוכן דו"ח המבקר כדי לבסס טענתם בדבר החלת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הואיל והדו"ח אינו יכולה לשמש כראיה בהליך משפטי כלשהו, כפי שעולה מסעיף 30 לחוק מבקר המדינה כאמור. הנתבעת 4: אשר לטענת התובעים (בתגובתם לבקשת הקיבוץ לדחיית התובענה על הסף מטעמי התיישנות) כי המועצה- הנתבעת 4, לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שניתנה לה במסגרת כתב ההגנה, ולפיכך, אין מקום, לטענתם, לדחות את התביעה כנגדה, מחמת התיישנות. דין טענה זו להדחות. עיון מעמיק בכתב התביעה שהוגש מטעם התובעים מלמד, באופן ברור, כי מדובר באותה עילה כנגד כל הנתבעים, ואין עסקינן בעילה נפרדת, והתובעים אף לא ערכו הפרדה כאמור במסגרת כתבי בי- הדין שהוגשו על ידם. טענותיהם של התובעים מופנות כנגד כל הנתבעים ומהוות מקשה אחת. לפיכך, אף עפ"י שהמועצה לא העלתה את טענת ההתיישנות במסגרת כתב הגנתה, אלא הצטרפה לבקשת הדחייה על הסף שהוגשה מטעם הקיבוץ, לא ראיתי מקום לקבל טענת התובעים כאמור, ועל כן המסקנה הינה כי התביעה התיישנה. במאמר מוסגר, אציין, כי גם לגופו של עניין, קביעתי דלעיל לפיה התובעים אינם יכולים לעשות שימוש בדו"ח מבקר המדינה במסגרת תביעתם, לאור הקבוע בסעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה והעובדה, כי על פי המסמכים עליהם חתמו, ידעו התובעים את כל הנטען על ידם, כל אלה מובילים למסקנה לפיה, לכאורה, אין לתביעתם כנגד המועצה על מה לסמוך. בשל המסקנה כי תביעת התובעים התיישנה, מתייתר הצורך לדון בשאלת היריבות בין המועצה לבין התובעים, וביתר הטענות שהועלו במסגרת כתבי הטענות של הצדדים. התוצאה: דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנות, למעט תביעתם של תובעים מס' 20- 21. התובעים כולם, למעט תובעים מס' 20-21, ישלמו לכל אחד מיחידי הנתבעים סך של 15,000 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד. קרקעותהקצאת מגרשיםהקצאת קרקעותהתיישנות