להלן סקירה משפטית בנושא התיישנות עילת תביעה: עילת תובענה לצורך סעיף 6 לחוק ההתיישנות סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. התיבות "עילה" ו - "עילת תביעה או תובענה" נושאות משמעויות שונות בהקשרים שונים. המבחן לקיומה של "עילת תובענה" לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, הוא רחב. הוא מחייב קיומם של הרכיבים המסורתיים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי ונתונים עובדתיים נוספים המהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות, ובמוקד, קיומו של "כח תביעה המצביע על בשלותה של זכות התביעה" ועל "קיומה של אפשרות ממשית לתבוע ולזכות בסעד המבוקש." "משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מרוץ ההתיישנות להתחיל [ע"א 3319/94, פפר נ' הול"ל, פד"י נא [2] 581, 594, הלכת אלנקווה, בפיסקה 20 והאסמכתאות שם]. ניתן לטעון כי הפסיקה העדכנית "הרחיבה" את גבולותיה של "עילת התובענה" ודחקה את מועד היווצרותה קדימה בזמן, כך למשל, בתביעות רשלנות בהן הנזק הינו אחד מיסודותיהן, על ידי סיווג ליברלי של "עילת תובענה" כאירוע מתמשך המייצר תביעות ונזקים מתחדשים, שכל אחד מחייב מניין מחודש של תקופת ההתיישנות גם לפי סעיף 89 [2] לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אך עדיין, ברגע בו התגבשו ונודעו מלוא הרכיבים הנדרשים לגיבוש עילת התובענה ובידיו של התובע היה גם כוח התביעה - מתחיל מרוץ ההתיישנות גם על פי פסיקה זו. סילוקה של תביעה על הסף בכלל ובפרט מחמת התיישנות מחייב את בית המשפט לזהירות מיוחדת לאור התוצאה ה"סופנית", הנועלת את שערי בית המשפט בפני תובע, טרם התקיים דיון לגופה של תביעה וזאת אך ורק עקב חלוף הזמן. דיני ההתיישנות באים לאזן בין אינטרסים נוגדים של מזיק, ניזוק והציבור כולו: "הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי-מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים. הגינות כלפי הניזוק משמעה אפשרות הניתנת לו להכין את תביעתו כראוי, ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבור הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" [השופט ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח [4] 554, 558 - 559]. לאיזון זה יש להוסיף את זכות הגישה לערכאות ואת משקלה החוקתי יצירי הפסיקה. הזכות ומשקלה מקרינים על צמצום פרשני של מנגנון ההתיישנות: "קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן. והכל "תוך כיבוד המסגרת המתחייבת של ההתיישנות, אשר נועדה להגן על האזרח מפני חשיפה בלתי מוגבלת בזמן לתביעה, בשל העדר יכולת אפקטיבית להתגונן מפניה" כדבריה של השופטת ביניש בפרשת אברהם נ' רשאד [השופטת פרוקצ'יה בע"א 9413/03, אלנקווה נ' הול"ל ירושלים, להלן - "הלכת אלנקווה"]. התיישנות