האם יש התיישנות על צירוף חוות דעת ? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות על צירוף חוות דעת: שתי הכרעות נדרשות בבקשות המונחות לפני: האחת- ב-3 בקשות לסילוק על הסף שהוגשו ע"י נתבעות והמתייחסות לתביעה שהגיש המשיב נגד המבקשים, וזאת מחמת העדר חוות דעת רפואית ו/או התיישנות ו/או העדר עילה ו/או שיהוי. השנייה- בבקשת המשיב להארכת מועד לתיקון כתב תביעה על דרך צירוף חוות דעת רפואיות ומתן צו לגילוי מסמכים. רקע ביום 2.11.10 הגיש המשיב תביעת פיצויים נגד המבקשים בגין רשלנות רפואית נטענת. על פי הנטען בכתב התביעה עברה אם המשיב, בהיותה בהריון, בדיקה אצל מבקש 1 (להלן:- "מכון מור") ובמהלכה לא אובחנה אצל המשיב בעיית כליות חמורה, בעייה עמה נולד ב 4.11.1985 , אצל מבקשת 4 (להלן:- "אסותא"). עוד נטען בכתב התביעה כי טיפול לקוי, לאחר לידת המשיב גרם לו נזק בלתי הפיך באחת מכיליותיו ולפגיעה בליבו שהובילה לפגיעה מוחית ונפשית. התביעה הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות. המבקשים 1-3, וכן אסותא, ומבקשת 5 הגישו בקשות לסילוק על הסף של התביעה. המשיב הגיש תשובתו וכן בקשה משלו להארכת מועד לתיקון כתב התביעה על דרך צירופן של חוות דעת רפואיות ומתן צו לגילוי מסמכים. משהוגשו תשובות המבקשים ניתן להכריע בבקשות. טענות הצדדים, דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות בתגובה לבקשות ובתשובות לתגובה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשות לסילוק על הסף של התביעה להידחות ודין הבקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף חוות דעת רפואיות להתקבל. תקנה 100 ותקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן:- "התקנות") מגדירות את המסגרת לסילוק תובענה על הסף וכוללות את הטעמים שמכוחם מוסמך בית המשפט לדחות תובענה על הסף ביניהם "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע"(תקנה 101(א)(3) לתקנות). כבר נקבע ששימוש בסעד של סילוק על הסף יעשה במשורה ורק במקרים חריגים: "בהם יהיה ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן פ"ד לז(4) 721, פס' 5 (1983)). אין מחלוקת כי לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, אין גם מחלוקת שאם לא צורפה חוות דעת שכזו, לא רשאי התובע/המשיב להוכיח עניין שברפואה מכח תקנה 137 לתקנות. לא יכולה להיות גם מחלוקת על כך שאם ניתן להציל התובענה ע"י תיקונה, ובמקרה דנן, ע"י תיקונה בדרך של צירוף חוות דעת, יעשה כן בית המשפט ופיצוי הצד שכנגד יהיה בדרך של פסיקת הוצאות. אלא שבמקרה דנן, המקרה מורכב יותר. מאחר והתביעה הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, טוענים המבקשים כי צירוף חוות הדעת לכתב התביעה, בהיותו חובה, הוא בבחינת חלק מיסודות העילה, ומשלא צורפה- חוות הדעת הרפואית מלכתחילה, לא בוססה עילה נגד המבקשים וכיום לא ניתן לאפשר תיקון המחדל בשל התיישנות העילה. השאלה הטעונה הכרעה אם כך היא האם קיומה של חוות הדעת הרפואית במצורף לכתב התביעה מהווה חלק מעילת התביעה, או שמדובר בראיה שאמנם יש הכרח לצרפה לכתב התביעה, אך אין בכך כדי להשפיע על מעמדה כראיה. המבחן לקיומה של עילה לעניין תקנה 100 ותקנה 101 לתקנות נקבע בע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח פ"ד ה 1585, פס' 9 לפסק דינו של כבוד הנשיא (בתוארו אז), השופט זמורה (1951):"התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על-ידו". רוצה לאמר; ההוכחה היא המקימה מחסום בין התובע לבין קבלת הסעד המבוקש על ידו אולם אינה עומדת בינו ובין הזכות הקנוייה לו להשמיע טיעוניו בפני בית המשפט:"הכרעה בגורל התביעה בטרם נשמעו ראיות וטיעונים לגופן של עילות התביעה מהווה אמצעי קיצוני, שיש בו כדי להגביל את נגישותם של תובעים לערכאות. לכן, יש לנקוט בו בזהירות המתחייבת, ולהפעילו רק מקום שנעלה מספק שאין סיכוי, ולו קלוש ביותר, לקבלת התביעה, אם תישמע לגופה". (ע"א 7547/99 מכבי שירות בריאות נ דובק בע"מ, דינים עליון 2011 (94) 1183, פס' 24 לפסק דינה של השופטת בדימ' (כתוארה אז) א' פרוקצ'יה) (ההדגשות שלי ה.ג). תקנה 9(5) לתקנות קובעת כי "כתב התביעה יכיל את העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה"(ההדגשה שלי ה.ג). גם תקנה 71(א), הנמצאת במסגרת פרק ז סימן א של התקנות העוסק בצורה ותוכן, אינה מזכירה חריגים בכל מה שקשור לעובדות שיש לכלול בכתב התביעה. תקנה 127 לתקנות באה לקבוע נוסחה להוכחת עובדות רפואיות המוזכרות בתובענה: "רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה"(ההדגשה שלי ה.ג). בהמשך, בסיפא של תקנה 137 (א) לתקנות, מובהר איך צריך לנהוג בית המשפט אם בעל דין לא יוכיח את טענותיו על פי אותה הנוסחה שנקבעה: "לא יזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון"(ההדגשה שלי ה.ג). מהאמור לעיל עולה כי קיימת הבחנה ברורה בין דרך הצגת העובדות המהוות את עילת התביעה לבין דרך הוכחת אותן עובדות. בכל האמור לדרך ניסוחן והצגתן של העובדות אין בתקנות הנחיות שונות לעובדות רפואיות ושאינן כאלה. הוסף לכל אלה את הכלל כי: "חוות דעת מומחה, בין אם רפואית ובין אם לעניין אחר, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו" (ע"א 7895/08 אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין, דינים עליון 2011 (116) 492, פס' 20)(ההדגשה שלי ה.ג), ומתבקשת המסקנה כי חוות הדעת הרפואית אינה חלק מהצורה והתוכן הנדרש לניסוח עובדות רפואיות המגבשות את עילת התביעה ולפיכך אינה חלק ממרכיבי העילה, אלא מכשיר להוכחת העילה הנטענת. קיימים מצבים בהם מכוח הדין מהווה מסמך חלק מעילת התביעה דוגמת דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, שם מדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית (ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, דינים עליון 2011 (39) 497,פס' 18 לפסק דינה של השופטת א. חיות), מנגד קבע כבוד הנשיא (בתוארו אז) שמגר בע"א 520/80 רוזנברג נ' רובינשטיין ואח' פ"ד לח(1) 85, פס' 10(1984) (להלן:- "רוזנברג"), כי בניסיון לפרש את החוק: "עלינו לשים לנגד עינינו לא רק את לשונו של החוק, אלא עלינו לנסות ולחדור לכוונה, העומדת מאחורי לשון זו, כך שפרשנותו תשקף בצורה הנאמנה ביותר את רצונו וכוונתו של המחוקק. על הפרשן לרדת במידת הצורך, כאילו לתוך לשון החוק ולדלות ממעמקיה את כוונת המחוקק. כך נבחן ההקשר הכללי, בו עוסק החוק ואשר במסגרתו פועלים הצדדים, תוך הקפדה, שהזיקה בין לשון הכתוב לבין ההקשר הכללי והמיוחד של תוכן הכתוב לא תנותק, אלא האחד ישמש את האחר" והסיק מכך כי דרישת הכתב המופיעה בלשון סעיף 82 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, אינה מהותית והיא ראייתית בלבד. (הלכה זו נבחנה ונתקבלה גם בד"נ 2/84 רוזנברג נ' רובינשטיין ואח' פ"ד ל"ח(3) 689 (1984), ראה גם בת"א (מחוזי נצ') 827/07 בן סימון נ' עירו , (2008) ). במקרה שלפני ההקשר הכללי בו עוסק הפרק בו מפורטת התקנה הוא עניינם של המומחים שעדותם או חוות הדעת שלהם , כבר נאמר, הן בחזקת ראיה ככל ראיה אחרת. בסיפא של תקנה 127 לתקנות נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שירשמו ואין חולק שגם במקרה שבו ינתן פטור, עילת התביעה תמשיך להיות שרירה וקיימת על בסיס העובדות שפורטו בכתב התביעה. מכלל הנאמר עד כאן אני מסיקה כי חוות הדעת מובאת כראיה ולא כחלק ממרכיבי העילה, והצירוף הנדרש לכתב התביעה הוא צירוף דיוני גרידא. במקרה דנן, נטענות בכתב התביעה טענות עובדתיות המייחסות למבקשים השונים אחריות לנזקיו של המשיב. אם יוכחו העובדות כדבעי יחויבו המבקשים או מי מהם באחריות לנזקי המשיב, ולכן, אין לקבל גם את הטענה בדבר התיישנותה של העילה שכן התביעה הוגשה לפני תום תקופת ההתיישנות ואי צירוף חוות-הדעת לכתב התביעה אינו מעלה ואינו מוריד בסוגיה זו. טענה אחרת אותה מעלים המבקשים היא טענת השיהוי. המבקשים טוענים כי נזקיו של המשיב התגבשו לפני כעשרים וחמש שנים ואין כל הצדקה להגשת התובענה באיחור כה ניכר, מה עוד שהמשיב לא פרט הסיבות לאיחור שיש בו להביא לנזק של ממש ביכולת המבקשים להגן על עצמם. מנגד טוען המשיב כי טענת שיהוי אינה מהווה עילה למחיקת תובענה על הסף. לצורך הצלחה בטענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של הנתבע (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433,פס' 14 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2003)). איחור בהגשת התביעה כשלעצמו אינו מעיד כי התובע זנח את הזכות העומדת לו והנפקות העיקרית של טענת שיהוי היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי (רע"א 9788/08 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עזבון המנוח אלקסלסי ז"ל, דינים עליון 2010 (143) 1158, פס' 97 לפסק הדין של השופט י.עמית) . מבקשים 3,4 טוענים כי נגרם להם נזק ראייתי כתוצאה ממחדלו של המשיב שנמנע מלצרף חוות דעת. מבקשים אלו לא צרפו תצהיר לבקשתם וממילא לא הובאה לי כל ראיה לקיומו של נזק ראייתי ופגיעה ביכולת ההגנה שלהם. מבקשת 5, שאף היא לא צירפה תצהיר לבקשתה, מתבססת על הנחה שבחלוף השנים נשתכחו עובדות ומידע מהצוות הרפואי אך אין בטענותיה כדי לבסס הוכחה ממשית של הפגיעה הנטענת שנגרמה לה. גם את טענות ההשתק וחוסר תום הלב איני יכולה לקבל בנסיבות מקרה זה. לסיכום: לא מצאתי שהמבקשים עמדו בנטל ההוכחה בכל הקשור לנזק שנגרם להם כתוצאה מחלוף הזמן ולפיכך אני דוחה גם את טענת השיהוי. מבקשים 2 ו 3 טוענים אף לחוסר יריבות:- מבקשת 2 טוענת כי היא אישיות משפטית נפרדת ממכון מור ואין כלפיה כל טענה ישירה. לעניין זה משיב המשיב כי לא צורפה כל ראיה לכך שמעקב ההריון של אמו בוצע שלא ע"י המבקשת 2 - ומקובלת עלי טענתו זו. באשר למבקשת 3- זו טוענת כי אינה חברה לביטוח אלא סוכנות ולא היא זו שביטחה. משיב המשיב כי אין לקבל טענה זו ואין מדובר בסוכנות ביטוח אלא באישיות משפטית המבטחת רופאים, קופ"ח וגופים רפואיים והיא זו הנושאת בתשלומים עת מחויבים הללו בתשלום פיצויים. אכן לא הוצגה הוכחה ברורה וחד משמעית למעמדה של מבקשת 3 ובית המשפט לא רשאי לעשות שימוש בידע הקיים לו ושאינו ידע שיפוטי, ולכן, לא ניתן למחוק התביעה נגד מבקשת 3 בהיעדר יריבות, אולם מוצע לבכ' המשיב לשקול מחיקת המבקשת 3 מיוזמתו בכל זאת, כדי לחסוך הוצאות ועלויות בהמשך. מבקשות 1-3 טוענות גם לחוסר כשרות משפטית של המשיב כפי שעולה מכתב התביעה. סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962, עוסק בכשרות המשפטית של בעל דין וקובע כי: "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או בפסק דין של בית המשפט". אין חולק שכשרותו של המשיב לפעולות משפטיות לא נשללה, ולפיכך איני יכולה לקבל טענה זו. סוף דבר הבקשות לסילוק על הסף נדחות. אני מתירה תיקון כתב התביעה ע"י צירוף חוות-דעת. המשיבים ימציאו תצהירי גילוי מסמכים כמבוקש בתוך 45 ימים מהיום. כתבי הגנה יוגשו תוך 30 יום מהיום. איני עושה צו להוצאות בשל העובדה שהוצאות הבקשות מקוזזות כנגד הוצאות התיקון. צירוף חוות דעתחוות דעתהתיישנות