קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות פוליסת ביטוח תלמידים: לפני תובענה לתשלום תגמולי ביטוח מכח פוליסת ביטוח לתלמידים. רקע כללי - התובעת, הגב' זהרית ניזרי (להלן: "התובעת"), ילידת 1987, נפגעה ביום 8/1/05 בתאונה אשר הסבה לה נזק בקרסולה (להלן: "התאונה"). אין מחלוקת כי במועדים הרלבנטיים היתה התובעת מבוטחת בפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, אשר הונפקה על ידי הנתבעת, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"). אין אף חולק כי התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לקבלת תגמולים בהתאם להוראות הפוליסה וקיבלה פיצוי שחושב בהתאם לימי ההיעדרות שדווחו. התובעת פנתה לנתבעת לקבל פיצוי נוסף בגין הנכות הצמיתה שנותרה לה לטענתה, אך דרישה זו נדחתה מחמת התיישנות. לטענת התובעת נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10% וכי נכות זו מקנה לה פיצוי בשיעור של 8,000$ (היות והפיצוי המקסימאלי לגבי 100% נכות עומד ע"ס של 80,000$). בהתאם עותרת התובעת לפיצוי בסך של כ-37,000 ₪ בהתאם לשער הדולר הרלבנטי ותוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה. לטענת הנתבעת התביעה התיישנה, שכן היא הוגשה ביום 1/4/09 והיות והתובעת נולדה ב-10/9/87 מלאו לה 18 ביום 10/9/05 והיה עליה להגיש את התביעה תוך 3 שנים, דהיינו, עד יום 10/9/08 לכל המאוחר. לחילופין, טוענת הנתבעת כי שיעור הנכות הצמיתה הינו 5% בלבד ולכן הפיצוי המקסימאלי יכול להיות רק כמחצית מהסכום לו עותרת התובעת. מהלך הדיון - לצערי, לא הצלחתי לשכנע את הצדדים להגיע לפשרה בתיק זה, למרות שהמשמעות הכספית של הפער בין העמדות אינה גבוהה. בהתאם, נשמעו בפניי התובעת, הגב' אתי לביא (ממחלקת התביעות של הנתבעת, להלן: "לביא"), ד"ר נמרוד רון אשר הגיש חוו"ד מטעם התובעת (להלן: "ד"ר רון") וד"ר יוסף וייס, אשר הגיש חוו"ד מטעם הנתבעת (להלן: "ד"ר וייס"). דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל וזאת מחמת הנימוקים שאפרט להלן. שאלת ההתיישנות - אזכיר כי עמדת הנתבעת היא שהתביעה התיישנה בהתבסס על סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, אשר קובע תקופת ההתיישנות של 3 שנים ממועד קרות הביטוח, ובהתבסס על ההלכה שנפסקה בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (מיום 21/5/08) . אני מסכימה כי יישום הלכת אמיתי הנ"ל מחייבת את המסקנה שיש למנות את מועד ההתישנות מיום קרות האירוע ולא מהיות בו הוגשה חוות הדעת לגבי שיעור הנכות הצמיתה, אך אני מוצאת שבנסיבותיו של תיק זה, לא יכולה לעמוד לנתבעת טענת ההתיישנות, בשל חלופת המכתבים שהוחלפה בין הנציגה של הנתבעת, לביא, לבין באת כוחה של התובעת. מעיון במסמכים שצורפו לתיק, עולה כי ביום 20/9/05 פנתה באת כוחה של התובעת לחברה למשק ולכלכלה ודרשה פיצוי בגין התאונה (והמדובר בפניה שבוצעה 10 ימים לאחר שמלאו לתובעת 18). לביא, ממחלקת התביעות של הנתבעת השיבה לה, במכתב מיום 5/12/05, כי על מנת שיהיה באפשרותה לטפל בתביעה, יש צורך לשלוח אליה אישור של רופא אורטופד לגבי תקופת השהות בבית וכן כי יש צורך להמציא - "חוות דעת מרופא מומחה המעידה על נכות לצמיתות במידה ונותרה". במהלך חקירתה של לביא בבהמ"ש היא נשאלה מדוע היא דרשה מהתובעת לצרף חוות דעת ומדוע לא הפנתה את התובעת לרופא מטעם הנתבעת, כמותנה בפוליסה. לביא לא הצליחה להסביר מדוע היא דרשה הצגת חוות דעת והסתפקה בכך שהשיבה כי : "במידה ואת רוצה לתבוע נכות צמיתה, את צריכה להראות לי שיש נכות צמיתה" (עמ' 5 שורה 26). יודגש כי במכתב זה לא פרטה לביא מהו המועד להגשת חוות דעת שכזו. בפינה השמאלית העליונה של המכתב אמנם מצוין "מבלי לפגוע בזכויות ומבלי לפגוע בטענת התיישנות", ויחד עם זאת - אני סבורה שכאשר נציגת חברת הביטוח שולחת את המבוטח להכין חוות דעת מטעמו עליה לקבוע במדויק את המועד להגשתה. בכל אופן, באת כוחה של התובעת השיבה ללביא על המכתב כאמור במכתב מטעמה מיום 19/2/06, אליו צירפה אישור אורטופד כמבוקש (לעניין הפיצוי היומי), והוסיפה כי לאחר שתתגבש הנכות הצמיתה, היא תפנה פעם נוספת - בצירוף חוות דעת כנדרש. בעקבות המכתב מיום 19/2/06, שולמו לתובעת כ-14,000 ₪, בכל הנוגע להיעדרותה של התובעת מביה"ס. המכתב הבא שהוצג לעיוני, היה מכתב מיום 23/3/09, אשר שלחה באת כוחה של התובעת לנתבעת ואשר אליו צורפה חוו"ד של ד"ר רון מטעמה של התובעת. על מכתב זה השיבה הנתבעת ביום 26/4/09, וטענה כי הדרישה התיישנה והתביעה נדחית. על בסיס תיאור ההתכתבויות הנ"ל, מצאתי לקבל את עמדת התובעת לפיה יש לראות בתכתובת כהסכמה "לעצור את מירוץ ההתיישנות", תוך הפניה לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אשר מורה כדלקמן: "הודה הנתבע בכתב או בפני ביהמ"ש, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודעה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות". לחילופין, אני סבורה כי התכתובות ואי ציון המועד להגשת חוות הדעת מגבשות מניעות מצד הנתבעת מהעלאת טענת ההתישנות כפי שהועלתה. לשיטתי, מהתכתובות עולה שהנתבעת ידעה שהתובעת טוענת שנותרה לה גם נכות צמיתה ושהיא מתכוונת להגיש דרישה לקבלת תקבולים גם לגבי נכות צמיתה (ולא להסתפק רק בתקבולים שהיא קיבלה בגין הימים בהם שהתה בחופשה). עולה מהתכתובות שלביא לא הפנתה את התובעת לבדיקה על ידי מומחה מטעמה ולא הסתפקה במסמכים אלא ביקשה ממנה להגיש חוו"ד לביסוס טענתה באשר לנכות צמיתה, ובהתאם, אכן פנתה התובעת להכנת חוות דעתו של ד"ר רון. לא אכנס בשלב הזה לדיון מעמיק בשאלה אם מן הראוי היה להפנות את התובעת להכין חוו"ד מטעמה ולא אתייחס לשאלה מדוע לא הופנתה התובעת למומחה מטעם הנתבעת, אך די בכך שהנתבעת הודיעה לתובעת שעליה להכין חוו"ד מטעמה כדי ללמדנו שהיא חייבת היתה להפנות את תשומת ליבה לכך שיש מועד להגשת אותה חוו"ד ושאם הגשת חווה"ד תארך זה ארוך מדי, הרי שתחלוף לה תקופת ההתיישנות. בכל המכתבים שהוגשו לעיוני, אין ולו הוראה בודדת לגבי מועד להגשת חוו"ד, או אזהרה, או הפנייה חד משמעית לגבי מועד ההתישנות. עוד יש לתת משקל לכך שלביא העידה בחקירתה כי ניתן היה (אולי) להתבסס על צילומי רנטגן (עמ' 6 שורה 10), חלף הכנת חוות דעת, ולא ברור לי מדוע אפשרות זו לא פורטה במכתב. ברי כי הגשת צילומים שכאלו היתה יכולה להיות מהירה יותר (וזולה יותר) - ומן הראוי היה לפרט אפשרות זאת במכתב. בנוסף, הרי שאין חולק שבעקבות התאונה עברה התובעת שני ניתוחים וכי היה צורך, מבחינתה לפחות, לחכות עד לאחר החלמתה מהניתוח השני, טרם היא תוכל לפנות למומחה מטעמה ולבקש ממנו להכין חוו"ד בעניינה. במקרה זה, הסיבה אשר בעטייה הנכות הצמיתה התגבשה רק בשלב מאוחר יותר, היתה שהתובעת עברה ניתוח שקשור לפגיעה בפברואר 2007 וכי לאחר הניתוח, קבע מומחה מטעמה כי קיימות לה נכויות זמניות למשך מספר חודשים וכי רק לאחר מכן, ניתן יהיה לברר אם נותרה נכות צמיתה. בכך יש טעם נוסף לדחיית טענת ההתישנות מבחינתי, שכן לא יעלה על הדעת לדרוש מהתובעת להכין חוות דעת מטעמה, ועל חשבונה, ולא להמתין עד שהמצב הרפואי מאפשר להגיש את אותה חוות דעת. בהקשר זה אתייחס לטענה נוספת אשר בפי הנתבעת, לפיה לא היה מקום להמתין עם הגשת חוות הדעת עד לאחר הניתוח השני כיון שהוא ממילא לא השפיע על דרגת הנכות. אזכיר כאן כי במהלך הניתוח הראשון הוכנסו ברגים לקרסולה של התובעת ובמהלך הניתוח השני בורג אחד הוצא החוצה. טוענת הנתבעת ששני המומחים מסכימים שלהוצאת הבורג אין השלכה באשר לשיעור הנכות הצמיתה שנותרה, ולכן - לא היתה כל סיבה להמתין עד אשר יבוצע הניתוח השני טרם הכנת חוו"ד. לא אוכל לקבל אף טענה זו, שכן היא יכולה לעלות, אם בכלל, רק בדיעבד. התובעת לא היתה יכולה לדעת מראש מה יהיו תוצאות הניתוח השני, לא היתה יכולה לדעת מראש מה יקבע המומחה מטעמה לגבי הנכות הצמיתה שלה ומכאן, שההחלטה להמתין עד אשר יתגבש מצבה הסופי לאחר שתחלים מהניתוח השני, ורק אז לפנות למומחה רפואי מטעמה, היתה החלטה סבירה. בוודאי שאין מקום לדחות את התביעה מחמת ההתיישנות בשל השיהוי בהכנת חווה"ד בנסיבות המפורטות מעלה. הדבר מצטבר לעמדתי לפיה מן הראוי היה שבאותן תכתובות, שהוחלפו בין נציגי הצדדים "בזמן אמת", תבהיר הנתבעת חד משמעית שיש צורך להכין חוו"ד, שיש מועד להגשת אותה חוו"ד ושיש צורך לפעול כאמור גם אם המצב הרפואי לא התגבש סופית עקב ניתוח צפוי. בהקשר זה אפנה לעניין שנדון בפני כב' השופטת כאמלה ג'דעון ולאחר מכן בפני כב' השופט יצחק עמית בבר"ע (מחוזי חיפה) 3219/08 כלל נ' חראמי (מיום 19/8/09, ). אף שם, כמו כאן, המדובר היה על תביעה מכח פוליסת ביטוח תאונות אישיות, אשר הוגשה לאחר יותר מ-3 שנים ממועד הגיעו של התובע לגיל 18. בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי מצאו כי אין מקום לסילוק התובענה על הסף, בשל קיומן של תכתובות בין הצדדים, אשר מהן ניתן ללמוד על האפשרות בדבר הארכת תקופת ההתיישנות. בין היתר, ההתייחסות היתה למכתב ששלחה המבטחת שם לתובע, ביום 4/11/03, שם צוין כי התובע עשוי לעבור ניתוח וכי רק לאחר הניתוח, יהיה ניתן לקבוע את הנכות הצמיתה. בימ"ש השלום קבע כי יש במכתב כדי להוות הודאה בקיום זכות, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות וביהמ"ש המחוזי דחה את הבר"ע שהוגשה לגבי קביעה זו. פס"ד נוסף דומה הינו ע"א (מחוזי חיפה) 6398-11-08 חייט נ' דקלה (מיום 27/4/2010, ), אשר אף שם הגיע בהמ"ש למסקנה כי חברת הביטוח מנועה מלהעלות את טענת ההתישנות לאור אי הבלטת מועד ההתישנות, לאור אי קציבת מועדים להגשת מסמכים ולאור הפרשנות שיש ליתן לתכתובות שבין הצדדים (שם היה מדובר בדרישה להציג מסמכים מהמל"ל בתמיכה לדרישה לקבלת תגמולי ביטוח על בסיס טענה לנכות צמיתה - וראו אף את האסמכתאות הנוספות המוזכרות שם). אשר על כן - לסיכום נושא ההתיישנות, הרי שמסקנתי היא שהתביעה לא התיישנה, הגם שהוגשה לאחר שחלפו 3 שנים מהיום בו הגיעה התובעת לגיל 18. גובה הנכות - בשאלה זו, כפי שציינתי לעיל, קיימת מחלוקת בין שני המומחים. ד"ר רון, אשר בדק את התובעת ביום 21/9/08, קבע כי לתובעת נותרה נכות בגין הגבלה בתנועות במפרק הקרסול ברגל ימין. בבדיקתו את טווחי התנועה של הקרסול הוא מצא שברגל שנפגעה, רגל ימין, הכיפוף הגבי הינו בשיעור של 10 מעלות בלבד, לעומת 20 מעלות ברגל שמאל (הרגל שלא נפגעה) וכי שיעור הכיפוף הכפי הינו 25 מעלות בלבד ברגל ימין, לעומת 45 מעלות ברגל שמאל. עוד קובע ד"ר רון כי בסקירת ה-CT הוא מצא שקיימות עדויות לשינויים פוסט-טראומתיים במספר אזורים במפרק כתוצאה מהשבר, ולכן - הוא מעריך את הנכות כנכות צמיתה בשיעור של 10% לפי תקנה 48(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן:"תקנות המל"ל"). עיון בתקנות המל"ל מראה שתקנה 48(3)(א) מתייחסת למצב שבו קיימת - "הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול". בחקירתו התבקש ד"ר רון להסביר מתי להערכתו ניתן לקבוע שקיימת הגבלה "ניכרת" בתנועות הקרסול ומתי יש לומר שמדובר בהגבלה "קלה" בלבד. ד"ר רון הסביר כי המקובל הוא שכאשר טווח התנועות ברגל שנפגעה הינו בשיעור של 50% בלבד או פחות מכך, מהטווח הנורמלי - כלומר מהטווח ברגל ה"בריאה" - אזי, המדובר בהגבלה ניכרת. ד"ר רון הוסיף ואמר כי המדובר בנוהג, אך אין הנחיה כתובה בהקשר זה ואין הוראה חד משמעית באשר לשאלה מה ההבדל המדויק בין הגבלה "ניכרת" לבין הגבלה "קלה". המומחה המשיך והסביר שכאשר הטווח ברגל הפגועה נמוך מאשר הטווח ברגל הבריאה, אך כי ההפרש אינו עולה עד כדי 50%, הוא מעניק נכות בהתאם לאותו סעיף, אך לא בשיעור של 10% אלא מבצע חישוב יחסי ומבצע חישוב "מתואם" (לכדי 5% או 3% וכדומה). אם ניישם את הסבריו של ד"ר רון לגבי טווחי התנועה שנמדדו על ידו בחודש ספטמבר שנת 2008, אזי נמצא שלגבי הכיפוף הגבי אכן המדובר בהגבלה ניכרת (10 מעלות ברגל הפגועה לעומת 20 מעלות בבריאה); ועם זאת, ההגבלה לגבי הכיפוף השני שנמדד, הכיפוף הכפי, אינה עולה כדי הגבלה ניכרת (שכן שם ההפרש הינו בין 25 מעלות ברגל ימין, לבין 45 ברגל שמאל). לכן, לפי אותו קריטריון "טכני" שהציע ד"ר רון לאבחנה בין הגבלה קלה לבין הגבלה ניכרת, נמצא שלא בטוח שהמדובר במקרה זה בהגבלה ניכרת, כיוון שיש לקחת בחשבון את שני סוגי הכיפופים (הכפי והגבי). בנוסף, יש לזכור כי ההפרש בין הטווחים שנמדדו הינו בשיעור של 5 מעלות בלבד וברור שלהערכה הכוללת בדבר שיעור ההגבלה תורמים רכיבים נוספים כגון ההתרשמות הכללית באשר לתפקוד הקרסול. כאן יש לפנות להתרשמותו הכוללת של ד"ר רון, לרבות מהבדיקה הקלינית שהוא ביצע, ומהתרשמותו באשר לתלונות התובעת, בעת שנבדקה במרפאתו. עוד אעיר כי אמנם ד"ר רון כתב שהוא גם מצא שינויים פוסט-טראומתיים במפרק הקרסול לאחר שעיין בצילומי ההדמיה, אך בחווה"ד הוא לא הסביר כיצד אותם שינויים תורמים למסקנה שעסקינן במגבלה ניכרת ואף בחקירתו הוא לא פירט אם הממצאים שנחזו בהדמיות אכן תורמים לכך שהמדובר בהגבלה ניכרת ולא רק "קלה". נעבור עתה לעיון בחווה"ד של ד"ר וייס אשר בדק את התובעת ביום 8/2/10, כלומר, כשנה וחצי לאחר בדיקתו של ד"ר רון. ד"ר וייס בדק אף הוא את תנועות הקרסול ומצא שברגל ימין הכיפוף הגבי הינו בשיעור של 10 מעלות בלבד, לעומת 15 מעלות ברגל שמאל וכי שיעור הכיפוף הכפי הינו 60 מעלות בלבד ברגל ימין, לעומת 70 מעלות ברגל שמאל. ד"ר וייס התייחס בחוות דעתו לפרמטרים נוספים אשר נבדקו על ידו ומסקנתו הסופית היתה שיש להעניק לתובעת 5% נכות בלבד מכח תקנה 35(1)(א) ו-(ב) לתקנות המל"ל, כאשר יש לבצע התאמה של האמור בסעיף לגבי 5%. בכל הנוגע לכיפוף הגבי אנו מוצאים שהמדידה של שני המומחים די דומה, שכן הכיפוף ברגל שנפגעה נמדד על ידי שניהם בצורה זהה וקיים הפרש קל בשיעור של 5 מעלות בין המדידות ששניהם ביצעו בכל הנוגע לרגל הבריאה דווקא. לגבי הכיפוף מהסוג השני, הכיפוף הכפי, הרי שקיים פער מאוד משמעותי לגבי שתי הרגליים. טען ד"ר רון בחקירתו שהממצאים של ד"ר וייס אינם סבירים ואינם מקובלים וכי המדובר בטווחים מאוד חריגים. עם כל הכבוד, לא מצאתי שיש כל סיבה להניח שהיתה טעות בבדיקה. ד"ר וייס בחקירתו לא נשאל בכלל לגבי הבדיקה שהוא ביצע לגבי טווחי התנועה ולא התבקש להתייחס לטענה שהמדובר בטווחים "לא ריאליים". אמנם מדובר בכיפוף "מרשים" כלפי הכף (כלומר, יכולת למתוח את האצבעות) אך אינני בטוחה שההנחה של ד"ר רון לפיה הדבר בלתי אפשרי ולא מקובל, היא הנחה שהוכחה כדבעי. המדובר בבחורה צעירה שייתכן מאוד ומסוגלת למתוח את כף הרגל (ויש להדגיש כי גם על מנת להגיע לטווחים של 60-70 מעלות, אין צורך במתיחת רגל מושלמת כשל רקדנית בלט וזאת כפי שעולה מהתרשים שהגיש ד"ר רון וסומן ת/7). לכן, לא מצאתי שיש כל סיבה שלא לקבל את טענתו של ד"ר וייס שכתב בחווה"ד שהוא מדד את הכיפוף הכפי בשיעורים של 60 מעלות ו-70 מעלות כפי שמדד, ובמיוחד יש לקחת בחשבון את העובדה שהבדיקה בוצעה שנה וחצי לאחר הבדיקה של ד"ר רון ויכול מאוד להיות שחלה הטבה במצבה של התובעת במשך אותו פרק זמן. אם יורשה לי אעיר עוד כי בתמונות שצורפו לגבי קרסוליה של התובעת ניתן לראות שהיא עומדת כששתי כפות רגליה פתוחות בזווית של כמעט 180 מעלות, כלומר - "בעמידה ראשונה", למי מבין הקוראים אשר מכירים מונח זה מתחום המחול. עמידה שכזו - לא רק שיכולה לשמש אינדיקציה להיקף המגבלה בקרסול אלא שגם יכולה להסביר מדוע התובעת יכולה למתוח את אצבעותיה בשתי הרגלים ולהגיע לזויות שאינן משקפות בהכרח את הממוצע. עוד אציין כי ד"ר וייס פירט כי הוא בדק גם את טווח התנועות הסובטלריות ומצא שהמדובר בטווח מלא, ציין כי התובעת מצליחה לעמוד על העקבים ועל קצות האצבעות ומסכים כי אכן בצילומי הרנטגן ניתן לראות שינויים פוסט טראומתיים במפרק. המסקנה הינה שלמרות שד"ר וייס לא התייחס לתצלומי ה-CT שאליהם התייחס ד"ר רון, הרי שהוא לא התעלם מהעובדה שקיימים שינויים פוסט טראומתיים ומסקנה נוספת הינה שהוא בדק פרמטרים נוספים לגבי שיעור ההגבלה בקרסול, כגון טווחי תנועה נוספים וכגון היכולת לעמוד על קצות האצבעות ועל העקבים. אם נחזור לעיין בחוות הדעת של ד"ר רון, נמצא שאין אינדיקציה לבדיקה שהוא ערך לגבי האפשרות לעמוד על העקבים ו/או על קצות האצבעות ואף לא מצאתי התייחסות לבדיקה באשר לטווח התנועות הסובטלריות. אשר על כן - אני מוצאת שהתובעת לא הרימה את הנטל שמוטל על שכמה ולא הצליחה להוכיח כנדרש שאכן שיעור הנכות הינו 10%, כלומר שהמדובר בהגבלה "ניכרת". במצב דברים זה, אני קובעת ששיעור הנכות הינו כפי שקבע ד"ר וייס, דהיינו, 5% בלבד בהתייחס להגבלה "קלה" (ויודגש כי לא מצאתי כל פסול בכך שד"ר וייס עשה שימוש בתקנה 35(1) (שהינה תקנה המכונה "תקנת סל") ולא בתקנה 48(3) שמתייחסת דווקא לקרסול, שכן גם ד"ר רון הסכים שבמידה והמדובר בהגבלה קלה ולא הגבלה ניכרת, הרי שיש צורך לבצע התאמה לגבי תקנה 48(3) ואין כל הבדל, לשיטתי, בין ביצוע התאמה לתקנה 35 לבין ביצוע התאמה לתקנה 48). תשלום ביתר ? הטענה האחרונה בה אדון הינה טענת הנתבעת לפיה שולם לתובעת פיצוי ביתר. לטענתה, הפיצוי ששולם לגבי ימי ההיעדרות חושב על בסיס 153 יום ואילו ד"ר רון, מטעם התובעת, קבע בעצמו כי נכותה היתה בשיעור של 100% רק למשך חודשיים. טענה זו אינני מקבלת ומוטב היה לה לו לא היתה עולה כלל. התשלום ששולם לתובעת התבסס על מסמכים שהוגשו ללביא, לרבות אישורי רופאים ואישור מבית הספר בו למדה התובעת לגבי ההיעדרות בפועל. לביא אישרה כי היא בדקה את כל המסמכים טרם אישרה את התשלום - ולא ברור לי על מה סומכת העמדה כיום לפיה בוצע תשלום ביתר (וראו את עדותה של לביא בעמ' 5 שורות 1-10). סיכום - אשר על כן, אני מוצאת שדין התביעה להתקבל, תוך שאני דוחה את טענת ההתיישנות וכי יש לחשב את התגמולים שמגיעים לתובעת בהתאם ל-5%. יש להמיר את התשלום לפי הוראות הפוליסה משער הדולר לשקלים בהתאם להוראות הפוליסה ולהוסיף לכך הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד היום. בנוסף, יש לשלם לתובעת את הוצאות המשפט כדלקמן: החזר אגרת בימה"ש, שכ"ט עו"ד בשיעור של 23% מהתגמולים שישולמו לתובעת (סכום שכולל כבר מע"מ) וכן יש להשיב לה את הוצאות שהוציאה בכל הנוגע לחוות דעתו של ד"ר רון - 2,900 ₪ בהתאם ל-ת/8, משוערך להיום וסכום נוסף של 1,500 ₪ + מע"מ, בכל הנוגע לשכר המומחה בגין עדותו בביהמ"ש. כל התשלומים ישולמו תוך 21 יום מהיום. דיני חינוךפוליסההתיישנות תביעות ביטוחביטוח תלמידיםהתיישנות