קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות קנסות תעבורה ישנים: מבוא: ערעור זה עוסק בסוגיית התיישנות עונשים, והשאלה שמתעוררת האם הדרך האחת והיחידה לבירורה היא בהליך אזרחי? העובדות הרלוונטיות: לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתנה ביום 13.1.11, ע"י כב' השופט ש. בנג'ו בפ"מ 9280-12-10 . ההחלטה ניתנה בבקשת המערער ביחס לקנסות שהוטלו עליו בשני תיקים עליהם נידון מלפני 16 שנים. מהחומר שהוצג בפני עולה כי המערער נידון ביום 9.6.94, בתיק ת.פ 1945/93, לקנס בסך 1,000 ₪. המערער נדון בהעדרו ע"י כב' השופטת (כיום בדימוס) טובי-פרידמן. לטענתו, ביקש ביטול פסק הדין שניתן בהעדר, אך כנראה בקשתו נדחתה, אסמכתאות על כך לא צורפו. עוד צורף לחומר דו"ח ברירת משפט מיום 20.9.91 ובו נטען כי במועד הנ"ל נהג המערער רכב שגרר רכב מנועי ברחוב ההסתדרות בסמוך לצומת קרית אתא, לכוון צפון, כאשר הרכב הנגרר לא סומן כנגרר ובכך עבר עבירה לפי תקנה 90 (ב) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. המערער ביקש מבית המשפט לתעבורה ביטול הקנסות ותוספות הפיגורים שהוטלו עליו. הדיון בבקשתו התקיים ביום 13.1.11 ובמסגרת זו החליט בית משפט לתעבורה לבטל מחצית מתוספת הפיגורים ובלבד שהיתרה תשולם בתוך 6 חודשים, שאם לא כן, הבקשה נדחית. על ההחלטה דנא מופנה הערעור שבפניי. הדיון בבימ"ש מחוזי וטענות הצדדים: בהליך שבפני ביקש המערער מינוי סנגור. בקשתו הופנתה לסנגוריה המחוזית שבחנה זכאותו והודיעה על תוצאות בדיקתה לבית המשפט שעל פיהן מונה למערער סנגור שטען בשמו בפני. ב"כ המערער הפנה לדרישת המרכז לגביית קנסות בגין 5 תיקים כאשר הקנסות המקוריים הסתכמו בסך של 1,200 ₪ ותוספת הפיגורים עמדה ע"ס 8,700 ₪. לטענת המערער המדובר בקנסות מלפני 15 שנה, כך שפסקי הדין הפכו לחלוטים ומכאן שעונשים אלו התיישנו. עוד נטען כי גם אם בית המשפט לא יקבל טענת ההתיישנות הרי שהיה עליו להביא טענה זו במנין שיקוליו, כפי שהיה עליו להתייחס לנסיבותיו האישיות, למצבו הכלכלי ולנכותו של המערער וכן לעובדה שבעבר ריצה עונש מאסר בגין הקנס - (ריצה 60 ימי מאסר) - ואחרי שחרורו נעצר שוב למשך 30 יום בגין אותו תיק, כך נטען בפני. נטען עוד כי אין ביכולת המערער לשלם את הקרן ומחצית תוספת הפיגורים בסך 5,500 ₪ תוך 6 חודשים. ב"כ המשיבה טען כי שאלת ההתיישנות אמורה להיות נדונה בערכאה אזרחית. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. המערער הודה שקיבל קרוב ל-100,000 ₪ בגין מאסר השווא, כך שטענתו שמצבו הכלכלי קשה, אינה מוצדקת. דיון והכרעה: עיינתי בהחלטת בית משפט לתעבורה שקבע, ולכך אני מסכים, שפסקי הדין חלוטים ולכן יש לשאול האם יש משמעות לקביעה זו ביחס לטענת המערער להתיישנות הקנסות? (להלן: "השאלה הראשונה"). עוד נקבע בהחלטת בית משפט לתעבורה (עמ' 2 שורה 5) שהמערער פנה למרכז לגביית קנסות לפריסת תשלום הקנס, אך בקשתו נדחתה. האם יש לכך נפקות משפטית ביחס להליך המשפטי בו הוא הלך? (להלן: "השאלה השנייה"). אדון תחילה בשאלה האחרונה, קרי בשאלה השנייה: סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה - 1995 מעניק למנהל המרכז או למי שהוסמך למלא פוקנציה מעין שיפוטית במסגרת תפקידו על פי החוק, סמכות לבטל או לפרוס או לדחות את תשלום הקנס וזאת בהתקיים סיבות סבירות לאי התשלום במועד או בהתקיים נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות זאת. את החלטותיו של מנהל המרכז, ניתן לתקוף במסגרת הליך מנהלי . ביחס לשאלה השנייה ניתן לומר כי משנדחתה בקשת המערער ע"י הרשות המנהלית תרופתו בתקיפת ההחלטה בפני בימ"ש מנהלי. המערער לא המשיך בנתיב זה. וכעת אדון ביחס לשאלה הראשונה - שאלת התיישנות העונשים: הצדדים הפנו לפסק דין שנתתי בעפ"ת 30484-09-10 יוסף אברבנל נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 16.1.11) (להלן: "אברבנל"). בפסק דין זה התייחסתי לפסק דינו של בית משפט עליון בע"פ 3482/99 פסי נגד מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715 (להלן: "פסי") ובו הוחלט כי בנסיבות הענין ההוא סבר בית המשפט העליון כי שאלת התיישנות עונש הקנס ראויה לבירור, אך מקומה בהליך אזרחי, אולם בפסק דין אברבנל קבעתי כי מבלי להתעלם מהלכה זו ועפ"י הנתונים שהיו בפני מצאתי כי היה ניתן להכריע בטענת התיישנות עונשים גם במסגרת הליך פלילי ואף הכרעתי וקבעתי כי העונש התיישן. יחד עם זאת, אשוב ואפרט נימוקי. בפסק דין פסי קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן כי: "אין הוראה בחוק הקובעת מה דינו של מי שאינו משלם את הקנס, אינו מבקש לבטלו ואינו מודיע על רצונו להישפט, אולם נקבע בפסיקת בית-משפט זה לא מכבר, כי רואים את מקבל הודעת תשלום הקנס כמי שהורשע בדינו, במועד שבו הוא מחויב בתשלום כפל הקנס (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו [1]). ממועד זה הופך החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות (שם, בעמ' 549 לפסק-דינו של השופט מצא). לפיכך אין להבדיל בין עונש קנס שהוטל בפסק-דין ובין עונש קנס שהוטל מכוח הודעת תשלום קנס, שלא ביקשו להישפט על העבירה הקבועה בה". בהמשך נקבע כי: "קנס שלא שולם במועדו - הן זה המוטל על-פי הודעת קנס והן זה המוטל בעקבות הרשעה בבית-משפט - נגבה על-פי פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר על-פי סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הן בפקודת המסים (גביה) והן בחוק סדר הדין הפלילי אין כל הוראה המסדירה את אופן העלאת טענת התיישנותו של עונש והקובעת איזו ערכאה מוסמכת לדון בטענה כזו. בפסיקת בתי-המשפט השלום והמחוזי שנדרשו לסוגיה, מסתמנות עמדות שונות וניתן למצוא בה תשובות שונות לשאלה שלפנינו. בית-משפט זה טרם אמר את דברו בסוגיה זו"(עמ' 718). בימ"ש עליון לא הביא את הגישות השונות של הערכאות האחרות בסוגיה זו ולא שלל אותן או חלקן, אולם ניתן לומר כי לא הייתה אחידות דעים בסוגיה דנן. ניתן להוסיף ולומר כי בפסק דין פסי לא התייחסו לסעיף 3 לחסד"פ הקובע כי:  3. סדרי דין באין הוראות: " בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק. " כך, שעל בית המשפט לנהוג בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק, והאם הדרך היחידה "והטובה ביותר לעשיית צדק", בסוגיה שבפני היא ההליך האזרחי? לכך אתייחס בהמשך. בסופו של יום נקבע כי: "נושא ההתיישנות מעלה שאלות שונות, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. הבירור העובדתי של סוגיית ההתיישנות יפה לבית-המשפט האזרחי לערכאותיו. חיזוק לאופייה האזרחי של הסוגיה ניתן למצוא בעובדה, כי בהליך של בירור סוגיית התיישנותו של העונש, אין התביעה המשטרתית - שהיא המייצגת את המדינה המאשימה בהליך פלילי - מוסמכת לייצגה עוד, ועל-פי סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 המדינה תיוצג על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או על-ידי בא-כוחו". לכאורה עולה מפסק דין פסי, כי בית משפט לתעבורה אינו מוסמך לדון בטענת התיישנות של קנס שניתן על פי פסק דין ושל קנס שהוטל בהודעת תשלום קנס, שכמוהו כעונש הנגזר בבית משפט לתעבורה והוא במהותו פסק דין חלוט. הסמכות להעניק סעד הצהרתי בעניינים כגון דא מוגבלת לבית המשפט הדן בעניינים אזרחיים על פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון ברע"פ 101/08 אורליה משי נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 17.4.08) וכן ברע"א 2747/08 יעקב שאוליאן נגד רונית חורש (ניתנה ביום 21.8.08), שם נקבע כי בהתאם לסעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על הליכי גביית קנס אשר לא שולם במועדו יחולו הוראות פקודת המסים (גביה), אשר מטבע הדברים מקומן להתברר בפני ערכאה אזרחית. אזכיר, כי ההחלטות בבקשות רשות ערעור אינן מהוות הלכות מחייבות - לעניין זה ראו רע"א 7152/94 פנינה שידלוב נגד קיהן, מט(5) 309, שם נקבע בעמ' 313 כי: "החלטה בבקשה לרשות לערער, אינה קובעת מימצא ואיננה משמשת מעשה בית-דין או תקדים וכל פועלה האופרטיבי הוא אך לקבוע שאין קיימת עילה מספקת לתת למבקש רשות לערער;...". אין חולק שבימ"ש לתעבורה רשאי לקבל בקשה להארכת המועד להישפט ואז פסק הדין - הדו"ח שלא שולם, מתבטל, וההליך העיקרי יתנהל בפניו, לכן תמוה מדוע לצמצם סמכותו לדון ולהכריע בטענת ההתיישנות הקבועה בחסד"פ, מבלי שהדבר נאמר מפורשות בחוק. הוראת החוק הקובעת מתי עונש מתיישן אינה עושה אבחנה בין סוגי הענישה ולכן בבחינת הדין נמצא כי גם קנס בא בגדרו של עונש - ראו לעניין זה סעיף 1 לחוק העונשין הקובע כי: " אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או עלפיו." ובסעיף 2 לחוק העונשין התייחס המחוקק לענישה על פי חקיקת המשנה תוך שהוא תוחם את סמכותו של מחוקק המשנה הן בקביעת אורך עונש המאסר והן בקביעת גובה הקנס, כך שגם קנס שנקבע על ידי מחוקק המשנה בא בגדרו של עונש, ומכאן ההקשר בין עונש זה לבין האמור בסעיף 10 לחסד"פ הדן בסוגיית התיישנות עונשים שבחינתה ובירורה יש לעשות בדרך "הטובה ביותר לעשיית צדק". סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") הקובע כדלקמן: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו- (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים ; (3) בחטא - שלוש שנים". על כן האם בהעדר קביעה מי ביהמ"ש המוסמך לדון בכך, ניתן לשלול סמכות זו מסוגי בתי משפט כי הרי בירור ובחינת הטענה של התיישנות עונש יכולה להיעשות באותה דרך לגבי כל סוגי הענישה ובלבד שיהיה בפנינו הנתונים של מועד מתן פסק הדין, דבר שבירורו פשוט לחלוטין, סוג העבירה, אם היא פשע, עוון או חטא, גם מלאכה זו פשוטה ואז תבחן התקופה שחלפה מאז מתן פסה"ד תוך הפחתת תקופת הזכות לערעור על פי דין שעם חלוף תקופה זו ובמידה ולא הוגש ערעור הופך פסק הדין לחלוט, לכן אם נמצא כי חלפה התקופה הדרושה לסוג העבירה ניתן לקבוע שהעונש התיישן. הוראת סעיף 10 לחסד"פ די ברורה וקובעת את מנין תקופת ההתיישנות מיום שפסק הדין הפך לחלוט. בעניינו של המערער לא הוגש ערעור וכי מאז מתן פסק הדין חלפו אותם 45 ימים המקנים זכות לערעור וגם המועדים הקבועים בדין ביחס לעבירות של ברירת משפט, כך שפסקי הדין הפכו לחלוטים ומכאן קביעתו הנכונה של בית משפט לתעבורה שהמדובר בפסקי דין חלוטים, אולם למרות קביעה זו הוא לא הסיק את המסקנה הרלוונטית לענין טענת ההתיישנות. מטבלת ריכוז חובות המערער עולה כי המדובר בתיקים משנת 1986 (מס' 5 בטבלה) ועד לשנת 1996 (מס' 4 שבטבלה) והאחרים משנת 1995 (מס' 1,2,3 שבטבלה), כך שמאז ועד היום חלפו 25 שנים ביחס להרשעה מס' 5 וחלפו 16 שנים ביחס להרשעות מס' (1,2,3 שבטבלה) ו- 15 שנים ביחס להרשעה מס' 4. כאמור עפ"י החסד"פ תקופת ההתיישנות של עונש בעבירה מסוג עוון היא 10 שנים. בעניינו של המערער חלפה תקופה ארוכה יותר. אלה הן העובדות והנתונים הדרושים לשם הכרעה בטענת ההתיישנות ולכן מדוע המסלול האזרחי יהיה עדיף על פני המסלול הפלילי כאשר מתבקש ביהמ"ש ומונחה על פי סעיף 3 לחסד"פ ללכת בדרך "הטובה ביותר לעשיית צדק"? אציין כי בפסק דין אברבנל סברתי, שהגם שבית המשפט העליון ראה כי המקום הנכון לבירור טענות התיישנות בהליך אזרחי, הוא לא שלל אפשרות בירור הסוגיה בהליך פלילי, במידה ואפשר לעשות זאת בדרך אחרת, בדרך של חישוב תקופת ההתיישנות מיום שגזר הדין הפך לחלוט ומבחינה מעשית הדבר אינו דורש בירור עובדתי במסגרת הליך אזרחי בלבד, כפי שהראתי לעיל. על כן, בימ"ש שהטיל את העונש או מוסמך לדון בעבירה, יכול לעשות זאת ולחשב תקופת ההתיישנות באחת משתי האפשריות כשראוי להעדיף את הדרך הקצרה, הברורה ו- "הטובה ביותר לעשיית צדק" ובענייננו החלת סעיף 10 לחסד"פ - קרי, הליכה במסלול הפלילי ולא האזרחי. יש לציין כי בתמצית פסק דין אברבנל כפי שמופיעה במיני רציו אשר הוכן ע"י צוות נבו, נפלה טעות כאשר צוין שם כי "בירור טענת ההתיישנות של עונש הפסילה, אפשרית ומחייבת שמיעת ראיות בהליך אזרחי", כי תכלית פסק דין אברבנל היא הקביעה שאין הדרך לבירור טענת ההתיישנות בהליך אזרחי בלבד כדרך אחת ויחידה לברור טענה זו וכי ניתן לעשות זאת בהליך הפלילי, עפ"י סעיף 10 לחסד"פ ועל יסוד זה קבעתי כי בעניינו של אברבנל העונשים התיישנו. מכל המקובץ לעיל אני מחליט לקבל את הערעור ולקבוע כי עונשי הקנס התיישנו ואין לדרוש מהמערער כל תשלום שהוא. על הרשות לפעול מייד ולא לשקוט על שמריה שנים רבות, ואם היא נקטה בשב ואל תעשה, אין לה להלין אלא על עצמה. על כן אני קובע כי העונשים התיישנו ואין לגבות מהמערער כל סכום בגין הקנסות. משפט תעבורהקנס תעבורה / דוח תנועהקנסהתיישנות