התיישנות רוכשת במקרקעין

בע"א 520/89 מדינת ישראל נ' שבלי, פ"ד מו(2) 81, נפסק, כי לאחר חוק יסוד: מקרקעי ישראל, הקובע כי הבעלות במקרקעי ישראל לא תועבר, "ההתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק, אינה עוד 'רוכשת', ומקנה זכויות קניין, אלא דיונית בלבד, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול". התנאים להחלת סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני הם תנאים מצטברים הכוללים: המדינה היא צד לתביעה; הוכחת עיבוד רצוף ובפועל וכן חזקה נוגדת (ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה מוסה כחאל, פ"ד מ(4) 29, ע"א 458/84 עזבון המנוחה ג'הרה מלחם מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 381). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות רוכשת במקרקעין: לפניי תביעת קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל (להלן: "קרן היסוד" או "התובעת"), לפינוי הנתבע ממקרקעין שבבעלותה הידועים כחלקות: 4-11, 14-17 בגוש 16669, וחלקות: 40-43, 81 (חלקה 81 הייתה ידועה בעבר כחלקות 24,25,26), בגוש 16665, (להלן: "המקרקעין"), וכן לתשלום דמי שכירות בסך 3,260 ₪ נכון ליום התביעה. רקע וטענות הצדדים: טענות התובעת: 1. לטענת התובעת, בינה ובין הנתבע נחתם הסכם שכירות ביום 16.2.1971, לפיו שכר הנתבע מאת התובעת חלקים מהמקרקעין בגוש 16669, כמפורט בחוזה (להלן: "מושכר א'"), לתקופה החל מ-1.10.1970 ועד ליום 5.9.1975 לצורך עיבוד חקלאי (להלן: "חוזה א'"). במועד שאינו ידוע נכרת חוזה שכירות נוסף, לפיו שכרו הנתבע, יחד עם אחר בשם אהרון מגל, מאת התובעת חלקים מהמקרקעין בגוש 16665, כמפורט בחוזה (להלן: "מושכר ב'"), לתקופה החל מיום 6.9.1975 ועד יום 10.9.1980 (להלן: "חוזה ב'"). חוזה א' וחוזה ב' ייקראו להלן: "החוזים המקוריים"; מושכר א' ומושכר ב' ייקראו להלן: "המושכר". בתום תקופות השכירות במושכרים הנ"ל, הוארכה תקופת השכירות מפעם לפעם, מדי שנה לתקופה של שנה, על-פי פניית הנתבע, ולאחר שחתם על בקשה לשכור את המושכר. 2. בשנת 2005 לערך, התקבלה החלטה אצל התובעת למכור את זכויותיה במקרקעין, ולכן פנתה תחילה באמצעות חברת הניהול, "השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ" (להלן: "חברת הניהול") אל הנתבע במכתב מיום 8.5.05, והציעה לו לרכוש זכויות בעלות במושכר. משלא התקבלה תשובה, פנתה חברת הניהול לנתבע ביום 6.9.05 בכתב בדרישה לפנות את המושכר ולהשיב את החזקה בו לידי התובעת עם סיום תקופת השכירות ביום 30.9.05. אף מכתב זה לא זכה למענה מצד הנתבע, ואז פנתה התובעת פעם נוספת, באמצעות בא כוחה, במכתב מיום 5.3.06, בו הובהר לנתבע פעם נוספת, כי אין בכוונתה להאריך עוד את תקופת השכירות, ועל כן הוא מתבקש לפנות את המושכר ולהשיב החזקה בו לידיה. 3. בעקבות מכתב תזכורת למכתב הנ"ל, התקיימה פגישה בין נציג חברת הניהול לבין הנתבע, במהלכה סוכם, כי הנתבע יחתום על כתב התחייבות בנוסח שהומצא לו, ובכפוף לכך, תיאות התובעת להרשות לו המשך חזקה במושכר עד ליום 30.10.06. מאחר והנתבע לא השיב את כתב ההתחייבות, פנתה התובעת באמצעות בא כוחה במכתב מיום 5.7.06 לנתבע, לפיו נדרש לחתום, עד לא יאוחר מ-13.07.06, על כתב ההתחייבות שהומצא לו, שאם לא כן תהא הצעתה מבוטלת והוא יידרש לפנות את המושכר לאלתר. ביום 5.11.06 התקבל מכתב ב"כ הנתבע, לפיו אין הנתבע נכון לחתום על כתב ההתחייבות, ולא כל שכן לפנות את המושכר. 4. השוכר הנוסף יחד עם הנתבע של מושכר ב', מגל, נענה לפניית התובעת והודיע במכתב מיום 20.4.06, כי המקרקעין המוחזקים על ידו מכוח חוזי השכירות יוחזרו לתובעת באופן מיידי. בחודש יולי הודיע לחברת הניהול כי פינה את המקרקעין. 5. נטען, כי בהתאם לסעיף 3 לחוזים המקוריים, אשר הוחלו על תקופת הארכה, התחייב השוכר לשלם לתובעת דמי חכירה. מאחר ותקופת השכירות הסתיימה ולא הוארכה עוד, ומאחר והיא ביקשה מהנתבע לפנות את המושכר ולהשיבו לידיה, הרי שהנתבע מחזיק במושכר בניגוד לרצונה וללא כל זכות בדין. יתרה מזו, הנתבע אינו משלם דמי שימוש בגין השימוש במושכר, ומכאן חובו ליום הגשת התביעה הינו בסך 3,260 ₪. טענות הנתבע: 6. הנתבע אינו מחזיק באדמות שבבעלות התובעת בגוש 16665. בעבר עד לשנת 2000 לערך, אכן החזיק שטחים של התובעת בגוש 16665, אך במסגרת תכנית איחוד וחלוקה, ביוזמת העיר עפולה, שבוצעה סמוך לאותו מועד, הועברו לבעלותו אותם שטחים בגוש 16665 שהוחזקו ועובדו על ידו. 7. לטענתו, לא ניתן לנתק את החוזים שנחתמו החל משנת 1971 ואילך מן העובדה שהוא ואביו החזיקו במקרקעין שבגוש 16669, השקיעו בהם, השביחו אותם ועיבדו אותם ברציפות למן שנות ה-20 של המאה הקודמת, במשך כשמונים שנה, ולמעשה כארבעים שנים עובר לחתימתו על "הסכם החכירה" עם התובעת. בשנת 1971 הוא נדרש על ידי התובעת לחתום על החוזה לאחר שהוצג לו והוסבר לו כי מטרתו של החוזה להסדיר את מעמדו החוקי, לזהות את החלקות הרלוונטיות ולהסדיר את המשך תשלום דמי החכירה. עוד הובהר לו, לטענתו, כי ההסכם לא נועד לפגוע ו/או לגרוע מזכויותיו במקרקעין. על פי רוח הדברים עם התובעת נועד "הסכם החכירה" להשוות את מעמדו למעמדם של חקלאים המחזיקים בקרקעות של מינהל מקרקעי ישראל. 8. על אף החתימה על חוזה השכירות בנוגע לגוש 16669, התובעת אינה זכאית לפנותו מאחר והוא מחזיק בזכויות במקרקעין מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, שעניינו חזקה רוכשת מכוח התיישנות, וזכות זו עומדת לו עוד בטרם החתימה על הסכם השכירות משנת 1971. ולחילופין, לנתבע זכויות בר רשות במקרקעין, שאינן ניתנות לביטול (טענה שנזנחה בסיכומי הנתבע). עוד לטענת הנתבע, חוזה השכירות מהווה חוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים - התשמ"ג- 1982, הכולל תנייה מקפחת, בין היתר, מכוח החזקה הקבועה בסעיף 4(6) לחוק זה, ועל-כן יש לבטלו. 9. נטען, כי לנתבע זכות קדימה לרכוש את המקרקעין בסכום שיוצע לתובעת על ידי צד שלישי. זכות זו חלה, במיוחד, לאור הצהרת התובעת, כי היא דורשת את פינויו לנוכח הצעות שקיבלה לרכישת הקרקע. לטענתו, זכות הקדימה מגינה עליו מפני תביעת פינוי. אמנם התובעת הכירה בזכות הקדימה שלו, כפי שעולה מפנייתה מיום 8.5.05 ואולם, עת פנה לתובעת לצורך קבלת פרטים נוספים, סירבה היא לשתף אתו פעולה. יותר מכך, כאשר הוא פנה לתובעת בהצעה כספית לרכישת המקרקעין בגוש 16669, התובעת סירבה סירוב מוחלט לפנייתו. 10. התובעת, כמי שניהלה אדמות למען ועבור הציבור, ניהלה אותן בדומה לדרך בה ניהל מינהל מקרקעי ישראל אדמותיו (להלן: "המינהל"), ולראיה בהסכמים המקוריים צוין, כי דמי החכירה יהיו צמודים לשיעור דמי החכירה הנגבים במקרים דומים על ידי המינהל. לפיכך, החלטת התובעת למכור קרקע חקלאית, שהוחזקה ועובדה על ידי הנתבע ומשפחתו במשך כשמונים שנה, ללא כל סיבה ומבלי ששונָּה ייעודה למטרה אחרת, הינה החלטה בלתי סבירה, בלתי הוגנת ומנוגדת לכללי המשפט המנהלי. ניסיונה של התובעת לפנות חקלאי אשר החזיק, השקיע ועיבד מזה עשרות שנים את המקרקעין מאדמתו, אך על מנת למכרה למרבה במחיר, מנוגדת לחובתה, כרשות ציבורית, לפעול בסבירות ולהגנת הקרקעות שבניהולה, וכן מנוגדת לשוויוניות לה היא מחויבת וממנה נהנים החקלאים החוכרים אדמתם מהמינהל, אשר לא ניתן לפנותם מהקרקע החקלאית שעיבדו שנים רבות ללא שינוי ייעודה למטרה שאינה חקלאית. 11. באשר לתביעה הכספית לתשלום הסך 3,260 ₪, טוען הנתבע כי בטעות יסודה, שכן היא כוללת חיוב בדמי השימוש עבור חלקות אשר הינן בבעלותו. התובעת חייבה אותו במשך כל השנים עבור 84.743 דונם קרקע הכוללים את השטחים בגוש 16665 אשר הנתבע אינו חוכר מזה שנים רבות והינם בבעלותו. יוצא אם כן, שהוא חויב ביתר סך 522 ₪ לשנה מאז סוף שנות ה- 90, בגין המקרקעין בגוש 16665, וסה"כ סך 4,178 ₪, שאותם יש לקזז. לטענתו, כאשר נודע לו על כך, הוא פנה באמצעות בא כוחו לתובעת על מנת שיערך לו חישוב מחדש, אולם התובעת השיבה ביום 13.3.07 בשלילה. העדים: 12. מטעם התובעת העיד מרדכי נוסבאום, מנהל מחוז צפון של חברת הניהול; מטעם הנתבע העידו הוא עצמו ויואל צפריר, מי שהחזיק ועיבד חלק מהחלקות בגוש 16665 שבבעלות התובעת. דיון והכרעה: 13. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 12.10.2009 הודיע ב"כ הנתבע, כי הנתבע אינו מחזיק ואינו מתכוון להחזיק בחלקה 81 בגוש 16665, ולנוכח הצהרה זו הודיעה ב"כ התובעת כי היא חוזרת בה מהתביעה לגבי חלקה: 81, בגוש: 16665, ומסתפקת בהצהרת ב"כ התובע (ר' עמ' 4, ש' 4-7). יובהר כי ככל הנראה כוונת הצדדים הייתה לכל החלקות בגוש 16665; זאת גם נוכח הצהרת הנתבע כי אינו מחזיק במקרקעין כלשהם שבבעלות התובעת בגוש זה, אם-כי מחזיק הוא בחלקה 80 הרשומה על שמו בלשכת רישום המקרקעין, ועל כך אין חולק. 14. ביחס למקרקעין בגוש 16669 חתמו הצדדים, כאמור, ביום 16.2.1971 על "חוזה החכרה" (נספח ב1 לתצהיר נציג קרן היסוד - ת/1), במסגרתו מצוין, כי תקופת החכירה מתחילה מיום א' תשרי תשל"א ומסתיימת בסוף אלול תשל"ה. בסעיף 7 להסכם צוין: "כתום תקופת החכירה או עם סיומה מכל סיבה אחרת יפנה החוכר את המוחכר ויחזירו למחכיר באותו מצב שבו נמסר לו בהתחשב בבלאי שנגרם ע"י שימוש רגיל. לא יפנה החוכר את המוחכר כאמור יהיה המחכיר זכאי נוסף על כל סעד משפטי אחר בתשלום פיצויים קבועים ומוסכמים מראש בסך לטענת התובעת, החוזה התחדש משנה לשנה, ובשנת 2005 החליטה למכור את המקרקעין, ועל כן התבקש הנתבע לפנותו בהתאם לאמור בסעיף 7 להסכם החכרה. סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני: 15. טוען הנתבע כי על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, כפי שפורש בפסיקה, עומדת לו טענת הגנה מפני פינוי. סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני עניינו ברכישת בעלות במקרקעין מכוח שימוש והחזקה במקרקעין במשך 10 שנים: "מי שמחזיק בקרקע מירי או הקדש (מוקופה) עשר שנים רצופות בלי ערעור יש לו בה זכות של חזקה (פרסקריפציה), ובין שהיה לו שטר טאבו (קושאן) ובין שלא היה - אין הקרקע נידונה כרטושה (מחלול) והחזיק בה שלא ברשות, - אף על פי שהחזיק בה כמה שנים תוצע לו הקרקע בתשלום דמי טאבו, ואם אינו רוצה - מוכרים אותה במכירה פומבית". (ראה תרגום חוק הקרקעות העותמני בספרו של משה דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, מהדורה שנייה, עמ' 476). אין חולק בין הצדדים, כי המקרקעין נשוא התביעה הם מסוג מירי. סעיף 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 תיקן את הוראות סעיפים 20 ו- 78 לחוק הקרקעות העותמני, בציינו כדלקמן: "בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמני תבוא במקום התקופה בהם, תקופת חמש עשרה שנה ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - תקופת עשרים וחמש שנים..." .   16. בע"א 520/89 מדינת ישראל נ' שבלי, פ"ד מו(2) 81, נפסק, כי לאחר חוק יסוד: מקרקעי ישראל, הקובע כי הבעלות במקרקעי ישראל לא תועבר, "ההתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק, אינה עוד 'רוכשת', ומקנה זכויות קניין, אלא דיונית בלבד, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול". התנאים להחלת סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני הם תנאים מצטברים הכוללים: המדינה היא צד לתביעה; הוכחת עיבוד רצוף ובפועל וכן חזקה נוגדת (ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה מוסה כחאל, פ"ד מ(4) 29, ע"א 458/84 עזבון המנוחה ג'הרה מלחם מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 381). בענייננו המדינה אינה צד להליך ולכן הסעיף אינו חל. בחוק יסוד המקרקעי ישראל, ההתייחסות לרשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל, בתור בעלים של מקרקעין, כאל המדינה. לא כך לגבי התובעת. בכל מקרה, גם אם טעיתי , הרי שלא מתקיימים, גם חלק מהתנאים הנוספים של סעיף 78 לחוק המקרקעין העותמני, ואסביר; 17. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), קובע: "(ב) חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". משמע, טענת התיישנות במקרקעין מוסדרים, תשמש מגן מפני תביעת פינוי רק במידה וחלפו 25 שנים מהיום בו נולדה העילה ועד ליום כניסת חוק המקרקעין לתוקף, הוא יום 1.1.1970. 18. סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, קובע: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". על-כן, יש למנות את תקופת ההתיישנות מתאריך הרישום, ולא קודם לו (ר' בעניין זה: ע"א 547/74 אסעד אברהים חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 440; הפ 128/02 (מחוזי - נצרת) אורי הוכפלד נ' אברהם גרנוף (פורסם באתר נבו) (2004)). 19. הנתבע צירף לתצהירו נסח טאבו של גוש 16669, לפיו בשנת 1938 קהילת ציון מכרה את הקרקע לגוף בשם "קהילת יהודי שבדיה" (נספח א' לתצהיר הנתבע נ/3). הדבר מעיד כי מדובר במקרקעין מוסדרים מאז שנת 1938, לכל הפחות. לטענת הנתבע אביו עיבד את המקרקעין החל משנות ה- 20 של המאה הקודמת. משמעות הדבר, אם תתקבל הטענה, כי התנאי של חזקה ועיבוד מתקיים, שכן 25 שנות עיבוד המקרקעין החל משנת 1938, מסתיימים בשנת 1963 בטרם היכנסו של חוק המקרקעין לתוקף בשנת 1970. 20. האם הנתבע עמד בנטל ההוכחה והוכיח טענתו כי המקרקעין הנדונים עובדו באותן שנים? סבורני כי הנתבע לא עמד בנטל. הנתבע טוען, כי אביו החזיק ועיבד את המקרקעין החל משנות ה- 20 של המאה הקודמת וכי הוא הצטרף לאביו בשנת 1952 (הנתבע יליד 1936), וסייע לו בעיבוד המקרקעין (סעיפים 5 ו-9 לתצהיר הנתבע - נ/3). בחקירתו טען הנתבע כדלקמן: "ת. בזמנו אבי עיבד 2000 דונם בעפולה, והוא עיבד 2000 דונם בשנת 46' אמא שלי קיבלה מכה מפרה, הייתה לנו רפת, והיא שברה את חוט השדרה ואז אבא שלי החליט למכור את הפרות והוא הלך וקנה בית מלון ב- 46' 47' מיהודי שקראו לו, היה יהודי גרמני שהיה לו את המלון הראשון בעפולה. אנחנו המשכנו לעבד את האדמות עם שותף ממושב מרחביה בשם יצחק גולדמן וב- 52' אני נפצעתי בתאונת דרכים בקורס מכים של הגדנ"ע ומאז אני במשק עד שהתגייסתי לצבא השותף היה עד שחזרתי מהצבא ומאז שחזרתי מהצבא נגמרה השותפות ומאז אני לבד". (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 16-21). 21. הנתבע לא הביא ולו ראשית ראייה להוכחת טענתו, כי אביו והוא עיבדו את המקרקעין נשוא התביעה. בע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל, פ"ד מ(4), 29, נקבע כי על התובע זכות מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני להוכיח חזקה ועיבוד סדיר בהתחשב בטיבה של הקרקע. בין היתר, יכול היה הנתבע להציג תצלומי אויר מתקופות שונות, כדי להוכיח חזקה ועיבוד, מה שלא נעשה. כבר נפסק, כי תצלומי אוויר הם ראיה אוביקטיבית וכל עוד לא הוכח אחרת, אלו הם "מקפיא הזמן" הטוב ביותר, הקיים כדי לעמוד על מצב המקרקעין בעת שנערך התצלום. בע"א 574/81 אלריאטי נ' ביטחה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד לט(2) 181 נפסק: "אין צורך להרבות במילים על- מנת לומר, שתצלומי האוויר מהווים הוכחה אובייקטיבית שאין דרכה לשקר, ובית המשפט קמא היה רשאי לתת לתצלומים אלה את הערך הראייתי שהם ראויים לו". 22. עוד נטען על ידי הנתבע, כי החזקה שלו במקרקעין הינה חזקה נוגדת; ומהי חזקה נוגדת? "מעצם כינויה ניתן ללמוד כי היא 'עוינת' לזכותו של הטוען לבעלות רשומה על הקרקע. על המחזיק המבקש להרשם כבעלים מוטל הנטל להוכיח שהחזקתו 'איננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב'". (ע"א 223/52 גרייבר נ' גרין, פ"ד ט 47). ועוד נפסק: "על מנת שתתבסס טענה להתיישנות, צריכים המבקשים להחזיק בקרקע חזקה נוגדת, כאשר מרוץ ההתיישנות מוחל רק בעת שנולדת לבעל הקרקע עילה לתבוע את פינויו של הפולש לקרקע". (ה"פ 128/02 אורי הוכפלד נ' אברהם גרנוף (פורסם באתר נבו); ע"א 816/81 פאטמה חסן גרה נ' רשות הפיתוח, פד"י לט(1) 542)). טוען הנתבע בסיכומיו, כי אמנם החקלאים, וביניהם הוא בעצמו, שילמו דמי חכירה לקהילת ציון וליהודי שבדיה, אך את קרן היסוד (התובעת) לא הכירו בכלל, והיא לא הכירה בהם, עד פנייתה אליהם ב- 1969 במסגרתה טענה, כי אין להם כלל זכויות בקרקע. המכתב משנת 1969 הוא מכתב המתייחס לקרן היסוד בלבד ואין לו כל השלכה לבעלים הקודמים. במהלך השנים, מודה הנתבע, כי הוא שילם דמי חכירה לקהילת ציון וליהודי שבדיה מבלי שעלתה כל התנגדות. אם כן, בתקופה הרלוונטית לענייננו, עת קהילת ציון ויהודי שבדיה היו הבעלים של המקרקעין, אין לומר, כי הייתה חזקה נוגדת. וגם אם נאמר כי הייתה חזקה נוגדת בשנת 1969, הרי שאז יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה, והתוצאה על-כן, כי, בכל מקרה, לא התקיימו תנאי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, שכן חוק המקרקעין נכנס לתוקף כבר בשנת 1970. 23. אשר-על-כן, אני קובע, כי הנתבע לא הוכיח תנאי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, ולכן לא קמה לו טענת הגנה מפני פינוי. סעיף 44 לחוק הקרקעות העותמני/זכות קדימה: 24. נטען ע"י הנתבע, כי קיימת לו זכות קדימה מכוח סעיף 44 לחוק הקרקעות העותמני ולכן אין לפנותו. סעיף 44 לחוק העותמני קובע כדלקמן: "מי שהיו לו בנינים ונטיעות בשדה חברו, והחזיק על ידם אף בשדה עצמה כדי תשמישם וזרע, אין בעל השדה רשאי ליתנה לאחר בין במתנה ובין במכירה, כל זמן שבעל הבניינים והנטיעות רוצה ליקח אותה בדמי שוויה בשעת המכירה (טאבו - מת'ל). ואם עבר המחזיק ומסרה לאחרים - רשאי בעל הבניינים והנטיעות לבוא במשך עשר שנים (התקופה קוצרה לשנה - פק' הקרקעות (תיקון) משנת 1933, משה דוכן, עמ' 177) ולדרוש את הקרקע ולסלק את המחזיק, והוא משלם לו דמי הקרקע כפי שהיא שווה בשעת הדרישה (בדל מת'ל). ואם בא לאחר זמן זה, ואפילו בא בטענה שהיה קטן או שוטה או בדרך רחוקה וכל כיוצא בזה - אין שומעים לו". (ראה, משה דוכן, בספרו לעיל, עמ' 471). 25. סעיף 158 (1) לחוק המקרקעין קובע, כי חוק הקרקעות העותמני משנת 1274 להג'רה וכל חקיקה עותמנית אחרת שעניינה מקרקעין מבוטלים. סעיף 166 לחוק המקרקעין, שעניינו הוראות מעבר, קובע כדלקמן: "א) עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם. (ב) זכות במקרקעין שחוק זה דן בה יחול עליה חוק זה אף אם נוצרה לפני תחילתו". 26. עולה השאלה האם סעיף 44 לחוק הקרקעות העותמני חל לאחר חקיקת חוק המקרקעין? בע"א 342/79 יפה בלסקי נ' אמריקן ישראל הולדינגס בע"מ, פ"ד לה(2) 729 (להלן: "עניין בלסקי"), נפסקו הדברים הבאים, אמנם בהקשר לסעיף 41 לחוק הקרקעות העותמני, אך גם סעיף זה עניינו זכות הקדימה, והדברים רלוונטיים גם לענייננו: "שאלה טרומית, אותה יש לשוב ולהבהיר, נוגעת למהותה של ההוראה אשר בסעיף 166 לחוק המקרקעין. הוראת חוק האמורה קובעת, כי זכות במקרקעין, שחוק המקרקעין דן בה, יחול עליה החוק האמור, אף אם נוצרה לפני תחילתו. יכול ותעלה על- כן השאלה, שמא יש בהתייחסותו של החוק מתשכ"ט לזכויות במקרקעי הזולת באופן כללי ולזכות הקדימה אשר בסימן ד' לפרק ז בפרט כדי להפוך את עניין האולוייה (זכות קדימה - .ס.י) לזכות, אשר חוק המקרקעין דן בשכמותה, אם כי האולוייה בהיקף הכולל, כמותווה בסעיף 41 לחוק הקרקעות העותמני, בטלה מן העולם. הווה אומר, האם די בכך שחוק המקרקעין החדש דן בנושא של זכות קדימה בהיקף ובצורה כלשהם, כדי שניתן יהיה לראות גם זכות הקדימה, מסוג אשר החוק אינו מכיר בו עוד, כזכות במקרקעין, שהחוק דן בה. התשובה לשאלה האמורה היא שלילית, והיא הובהרה הבהר היטב בדברי השופט לנדוי...לפיהם יש לראות את כל אחת מזכויות הקדימה, שהיו קיימות לפי החוק הקודם, כזכות נפרדת ועומדת בפני עצמה. לעניין זה אין הכוונה רק למצרנות (שופעה) לגבי מקרקעי מולכ להבדיל מזכות הקדימה (אולוייה), אלא גם לכל אחד מסוגי זכות הקדימה למיניהם: אם מכיר עתה חוק המקרקעין החדש בזכות קדימה בנסיבות נתונות, על-פי הסכם בין יורשים או בין בני-זוג ותו לא, יש לראות את זכות האולוייה במערכת הנסיבות, שנתנה יסוד להתגבשותה, לפי סעיף 41 לחוק הקרקעות העותמני, ואשר אינה חופפת זכות מאלו המוקנות לפי סעיף ד' לפרק ז' מחוק המקרקעין, כזכות במקרקעין, שהחוק מתשכ"ט אינו מכיר בה, כנוסחו של סעיף 166(א) שבו". 27. סעיף 41 לחוק הקרקעות העותמני קובע, כי בעל חלק בלתי נפרד באדמת מירי אינו יכול להעביר חלקו, לא במתנה ולא תמורת תשלום, בלי הסכמת האנשים שיש להם אינטרסים משותפים באותה האדמה. בפסה"ד בעניין בלסקי הנ"ל, נפסק לבסוף כדלקמן: "מקובלת עלי ההשקפה, כי זכות האולוייה, כפי שנוצרה מכוח הוראותיו של סעיף 41 לחוק הקרקעות העותמני, מתהווה רק מעת העברת הזכות. במקרה שלפנינו בוצעה ההעברה בשנת 1973, ולפני תחילתו של חוק המקרקעין לא נעשה מאומה כדי לבצע העברה למשיבה או אף לדון בה. כאשר בוצעה ההעברה בשנת 1973, כבר לא היה סעיף 41 לחוק הקרקעות העותמני בתוקף, ולפני תחילתו של חוק המקרקעין, היינו, לפני יום 1.1.70, לא הייתה עדיין מוקנית למערערים זכות במקרקעין, אשר ניתן היה להוסיף ולתבוע אותה, אף כי החוק החדש מתשכ"ט אינו מכיר בה. מכאן, כי אין אפשרות להחיל כאן את הוראותיו של סעיף 166(א) לחוק המקרקעין. למותר לחזור ולציין, כי החוק מתשכ"ט איננו מכיר בזכות האולוייה, כפי שנתבעה כאן." 28. גם בענייננו חוק המקרקעין אינו מכיר בזכות דין הקדימה לפי סעיף 44 לחוק הקרקעות העותמני, ולכן עולה השאלה מתי קמה לנתבע הזכות, האם טרם חקיקת חוק המקרקעין או לאחריו? משה דוכן בספרו מתייחס לעניין מועד הזכאות לזכות דין קדימה, בציינו: "בתי המשפט הורו שדין - קדימה אולויה נוצר מחדש והזכות מתחדשת בכל מכר ומכר" (עמ' 179). משמע, גם בענייננו, הזכות לדין קדימה קמה לנתבע בהתאם לסעיף 44 לחוק הקרקעות העותמני, עם המועד למכירה של המקרקעין. התובעת הביעה כוונתה למכור את המקרקעין החל משנת 20005, משמע, לאחר שנת 1970, מועד חקיקת חוק המקרקעין, שאז הוראת 44 לחוק הקרקעות העותמני בוטלה במסגרתו, ולכן אינה חלה בענייננו. 29. אשר על כן, טענת הנתבע, כי קנויה לו זכות לדין קדימה מכוח סעיף 44 לחוק הקרקעות העותמני, דינה להידחות. תנאי מקפח בחוזה אחיד: 30. לטענת הנתבע חוזה השכירות הינו חוזה אחיד כהגדרתו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"), שכן מדובר בנוסח קבוע שנערך ע"י התובעת מראש, ועליו הוחתמו החקלאים המחזיקים באדמותיה החקלאיות. סעיף 4 לחוק החוזים האחידים קובע חזקות לתנאים מקפחים. בין היתר נקבע כי, תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדת ללקוח על פי דין או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה על פי דין, חזקה שהוא תנאי מקפח (סעיף 4 (6) לחוק). לטענתו סעיף 7 בחוזה השכירות, המחייב את השוכר הנתבע לפנות את הקרקע בתום תקופת השכירות מכל סיבה שהיא, שולל את ההגנות המוקנות לו במועד חתימת החוזה מכח חזקה והתיישנות ומכוח דין קדימה ועל כן יש לסווגו כסעיף מקפח בחוזה אחיד. משדחיתי, כאמור לעיל, טענות הנתבע באשר להתיישנות רוכשת ודין קדימה מכוח חוק הקרקעות העותמני, אין אני נדרש לדון בטענתו בדבר תנייה מקפחת בחוזה אחיד, שכן הגנותיו נדונו ונדחו לגופן. 31. יחד עם זאת, ולגופו של עניין, ראוי להבהיר כי התמונה שונה מזו שמצייר הנתבע. חוזי השכירות שנחתמו עם הנתבע הינם לחמש שנים שהוארכו בתום התקופה לשנה נוספת, מפעם לפעם. מה הרקע לחתימה על הסכמי השכירות, על כך העיד הנתבע כדלקמן: "ש. ואז בשנת 69' אתם מקבלים מכתב מב"כ קרן היסוד. ת. לא. אם הייתי מקבל מכתב זה היה בתיק. ש. זה שוב סותר משהו שאתה אומר בתוך התצהיר שלך. אתה רושם בסעיף 9 לתצהיר עדות ראשית שבשנת 69' הייתה פנייה של ב"כ קרן היסוד לחקלאי עפולה בנוגע לקרקעות. מי זה חקלאי עפולה. ת. הוועדה החקלאית. ש. מי היו חברים בוועדה החקלאית. ת. היה אהרון מגל, אבא של שמוליק מילנר והשלישי בזמנו היה אריה כהן. ש. אז כשאתה אומר שנודע לך ולאביך אתה מתכוון שנודע לך מהוועדה החקלאית. ת. הוועדה החקלאית אז ניהלה את המו"מ. נודע לי מהוועדה החקלאית. ש. ואז אתה אומר שהתרעמתם, נכון. ת. נכון. ש. התרעמנו זה כולל אותך. ת. הוועדה ייצגה את כולם. ... ש. ואז הוועדה הלכה להלחם עבורכם על זכויותיכם. ת. היא כתבה את המכתבים וגם נסעה לירושלים לדבר עם קרן היסוד והנציגים שלה. ש. ולהלחם על זכויותיכם. ת. על הזכויות של חקלאי עפולה. ש. ובסופו של יום, בשנת 71' עליתם לירושלים לחתום על החוזה עם קרן היסוד. אמת. ת. כן. ש. החוזה זה נספח ב'(1) לתצהיר מר ניסנבאום. אמת. ת. כן. אני חתום עליו. ש. תאשר לי רק שאין חוזה אחר שנחתם בינך לקרן היסוד. ת. יש פה שני חוזים. ש. למעט ב'1 וב' 2 תאשר לי שאין חוזה אחר. ת. נכון". (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 28-32; עמ' 18 לפרוטוקול, ש 1-22). אם כן, מהאמור לעיל עולה, כי הוועדה של חקלאי עפולה ניהלה מו"מ עם ב"כ קרן היסוד באשר לתנאי חוזי השכירות, ואין המדובר בחוזה שהוכתב לנתבע או שנחתם בתנאי "מחטף". 32. עוד טוען הנתבע, כי קרן היסוד ערכה את חוזי החכירה שלה בהתאמה לחוזים של מינהל מקרקעי ישראל. בדרך זו הניחה את דעתו, כי לא יפונה ללא סיבה. שכן, המינהל אינו מחזיר לרשותו קרקע חקלאית אלא במקרה של שינוי ייעוד, וזאת בהסתמך על החלטה מס' 1 אשר עניינה "מדיניות הקרקע בישראל" הקובעת בסעיף 10 להחלטה, כי "במסגרת הסכמי חכירה של קרקע חקלאית ייקבע כי עם שינוי ייעודה של קרקע חקלאית לייעוד אחר, יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקע תוחזר למינהל מקרקעי ישראל. עם החזרת הקרקע יהי המחזיק זכאי לפיצויים....". 33. עוד לטענת הנתבע, הוראות החלטות 727 ו- 1023 של המינהל חלות גם על "מעבד עונתי" או על השכרה לזמן קצר, כך שגם לגבי שכירות לתקופות קצרות חלה ההוראה שאין לפנות קרקע חקלאית כל עוד לא השתנה ייעודה. מבלי להכריע בשאלה אם על התובעת לנהוג כפי שנוהג מינהל מקרקעי ישראל ובהתאם להחלטותיו הכלליות אדון בשאלה לגופה. החלטת מינהל 1023 מיום 2.5.2005 אשר כותרתה: "הפסקת חכירה בקרקע חקלאית - כללים לקביעת פיצוי בעד קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת מינהל מקרקעי ישראל", קובעת בסעיף 1, כי "קרקע חקלאית תושב למינהל אם שוּנָה יעודה (חוזה השכרה לזמן קצר או חוזה חכירה לזמן ארוך)". האם משתמע ה-"לאו" מן ה-"הן"? האם הכוונה כי רק במקרים בהם שוּנָה ייעודה של קרקע חקלאית, ניתן לְפָנּוֹת את השוכר? לדידי התשובה לכך שלילית. בהגדרת המושג "פיצוי" בהחלטה הנ"ל, צויין: "פיצוי כספי אשר ישולם בתמורה להשבת הקרקע למינהל, בעקבות שינוי יעודה, או מכל סיבה אחרת בגינה נדרשת השבתה למינהל" (ההדגשה שלי - ס.י). משמע, יכולה להיות סיבה אחרת להשבת הקרקע פרט לשינוי ייעוד. יתרה מזו, לדידי, ההחלטה אינה מקנה זכות, אלא מציינת את העובדה כי עם שינוי ייעוד המקרקעין חוזרים הם לידי המינהל, הא ותו לא. ובל נשכח, החלטה זו קובעת את הכללים לקביעת הפיצוי במקרה והקרקע מוחזרת למינהל, ולא דנה בכללי החזרת הקרקע למינהל. 34. יתרה מזו, הנתבע הגיש במסגרת ראיותיו נוסח של חוזה השכרה של המינהל לתקופה של שלוש שנים (נ/1), אשר מתייחס, בין היתר, לתקופת סיום השכירות בסעיף 13 כדלקמן: "13. א. בתום תקופת השכירות או עם סיומה מכל סיבה אחרת תפנה האגודה את המשבצת ותחזירה למשכיר, אלא אם יוסכם בכתב אחרת. ב. אם בתום תקופת השכירות תשאר האגודה על המשבצת בהסכמת המשכיר, מתחייבת האגודה להופיע במשרד המשכיר ללא דיחוי....". סעיף 14 לחוזה מתייחס לסיום החוזה בתקופת השכירות בציינו: "בנסיבות הנראות לו כנסיבות מיוחדות, המחייבות את הצורך לעשות זאת, רשאי המשכיר לפי שיקול דעתו בלבד להקדים את תאריך תום תקופת חוזה זה אך עליו להודיע על כך לאגודה לא יאוחר מ- 30 יום לפני תאריך מוקדם זה". משמע, מהסעיפים לעיל, אנו למדים שהמינהל כמשכיר יכול לסיים את החוזה עם השוכר מהנסיבות המוזכרות בסעיפים 13 ו- 14 לחוזה ללא קשר לשינוי ייעודה של הקרקע. 35. גם גדעון ויתקון בספרו, דיני מקרקעי ישראל, (2009) מתייחס לחוזי השכירות לתקופות קצרות של המינהל, בציינו: "חוזה השכירות הוא לתקופה של שלוש שנים או חמש שנים בלבד. אין בחוזה השכירות התייחסות לזכות השוכר להאריך את תקופת השכירות. יתרה מזו, החוזה אינו מקנה לאגודה זכות בכורה לקבלת זכות שכירות על שטחים שבמשבצת היישוב. למען הסר ספק נקבע במפורש, כי המינהל זכאי להשכיר שטחים אלה למי שירצה ובזמן שירצה מבלי להודיע על כך לאגודה". (עמ' 953). ובהמשך: "על אף שחוזה השכירות הוא לתקופה של שלוש שנים או חמש שנים בלבד, מתייחסים בחוזה אל השוכר כאילו הוא שוכר לדורות. מסיבה זו האגודה מתחייבת לשלם, כאילו הייתה חוכר לדורות, את כל המסים האגרות והארנונות ושאר תשלומי חובה לסוגיהם, העירוניים והממשלתיים - לרבות היטל השבחה החלים בקשר עם המשבצת, לפי כל דין, בין שאלה חלים על המחזיק ובין שאלה חלים על הבעלים.... בתום תקופת השכירות או עם סיומה מכל סיבה אחרת מתחייבת האגודה לפנות את המשבצת להחזירה למינהל, אלא אם יוסכם בכתב אחרת...." (עמ' 955). 36. לאור האמור, טענת הנתבע כי התובעת מנועה מלהביא את השכירות לסיום, כל עוד לא היה שינוי ייעוד של המקרקעין, דינה להידחות. טענת אפליה 37. טוען הנתבע, כי קרן היסוד הינה גוף ציבורי וככזה חלה עליו החובה כגוף ציבורי לנהוג בנכסיו בשוויון ותוך הימנעות מאפליה. קרן היסוד טוענת מאידך, כי היא אינה גוף ציבורי. כבר אומר, כי עד כמה שעלה בידי לבדוק, אין בנמצא פסקי דין רבים ביחס לקרן היסוד, אך בפסקי הדין המעטים הקיימים ההתייחסות לקרן היסוד כאל גוף ציבורי, אשר חלים עליו כללי המשפט המנהלי. בת.א. 1135/00 (מחוזי - חיפה) קרן היסוד בע"מ נ' חברת לינת הצדק - בית דינה חיפה (פורסם באתר נבו), צוין כדלקמן: "חוק קרן היסוד תשט"ז - 1956 מקים את "קרן היסוד - המגבית המאוחדת לישראל". חברה זו ספגה לתוכה את כל זכויותיה של קרן היסוד בע"מ, מכח החוק הנ"ל. ...." ובהמשך: "...שעה שאת התובעת (קרן היסוד - ס.י.) יש לראות כגוף ציבורי עליו חלים, ביתר שאת, גם כללי המשפט המינהלי שביסודם 'שיקולי הגינות וסבירות ועליו לפעול כנאמן הציבור...". סבורני כי התובעת הינה אכן גוף ציבורי הממלא תפקידיו על-פי דין. 38. לטענת הנתבע, התובעת לא הקפידה על חובתה כגוף ציבורי לנהוג בשוויון, שעה שהיא דורשת את פינויו בלא פיצוי כלשהו, ומסרבת למכור לו את הקרקעות, ובאותה שעה היא מתקשרת עם חקלאי מושב בלפוריה המחזיקים באדמות חקלאיות בבעלותה, המרוחקות רק קילומטרים אחדים מן השטח המוחזק על ידו. המחיר שבו נמכרו האדמות החקלאיות לחקלאי בלפוריה עומד על כ- 2,000 ₪ לדונם (ההסכמים מצורפים להודעת הנתבע מיום 14.4.10). לטענת התובעת, קיים שוני מהותי בין חוזי החכירה של בלפוריה, אשר צורפו לחוזי המכר בבלפוריה, לבין חוזי השכירות המקוריים בתיק דנן. בבלפוריה המדובר בחוכרים רשומים שלהם זכות חכירה בנחלות לתקופה של 49 שנים וזכות להארכת התקופה ל- 49 שנים נוספות. לעומת זאת, בענייננו, אין המדובר בנחלה וחוזי השכירות המקוריים נכרתו לתקופה של כ- 5 שנים בלבד ללא זכות להארכה. 39. אכן עיון בהסכמי המכר בבלפוריה לרבות הסכמי החכירה המצורפים להם, מעלה, כי אין המדובר בחוזים כדוגמת החוזים שבענייננו. בחוזי בלפוריה דובר על תקופת חכירה של 49 שנים, מאוקטובר 1938 עד 30 לספטמבר 1987, עם אפשרות להארכה ל- 49 שנים נוספות. יתרה מזו, בהסכמי החכירה שצורפו דובר על החכרת נחלה להבדיל ממקרקעין חקלאיים כדוגמת החוזים שבנדון. 40. בע"א 1910/07 אברהם מרשי נ' קרן קיימת לישראל (פורסם באתר נבו), נפסק, כי: "נחלה היא אפוא חלקה או חלקות קרקע ביישוב או ביישוב שיתופי, הכוללת בית מגורים, חצר ומבני עזר וכן שטחים לעיבוד חקלאי, בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטה מס' 9 (ראו: ויתקון, דיני מינהל מקרקעי ישראל ב, 877; ה"פ (מחוזי נצ') 201/03 עפרוני נ' מינהל מקרקעי ישראל, פיסקה ה(1) (, 11.6.2006) - הערעור נמחק  (ע"א 7573/06))". בענייננו, אין חולק, כי המקרקעין שהושכרו אינם חלקות קרקע בייישוב או ביישוב שיתופי ולכן אינם מוגדרים נחלה. טוען הנתבע, כי חלק מהסכמי המכר הינם לגבי שטח מגורים בלבד או שטח חקלאי בלבד. עיינתי בהסכמים, ולא ברור לי כיצד הגיע הנתבע למסקנה זו. בכל מקרה, גם אם הסכמי המכר לא התייחסו לנחלה, הרי שהסכמי החכירה ל- 49 שנים כן התייחסו לנחלה להבדיל מחוזי השכירות שבענייננו. בנסיבות אלו אין מקום לגזור גזירה שווה מההסכמים שנחתמו עם חקלאי בלפוריה להסכמים בתיק דנן, ומכאן, שדין טענת הנתבע כי התובעת הפלתה אותו לרעה להידחות. בר-רשות בלתי הדירה 41. הנתבע טען בכתב הגנתו, כי לו מעמד של בר-רשות בלתי הדירה, ואף התובעת התייחסה בסיכומיה לטענה זו. אולם, הנתבע לא התייחס כלל בסיכומיו לטענה, ולכן משזנח אותה אין אני נדרש לדון בה. "כלל גדול נקוט בידי בית-המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר היא שאף אם הועלתה על-ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה." (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673, 678-677 (1967)). באופן דומה קבע הנשיא שמגר כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים- אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, פסקה 4 (1995). התביעה הכספית 42. לטענת התובעת, בשלב מסוים, עת נתגלע הסכסוך, הפסיק הנתבע לשלם את דמי השכירות ולכן הינו חייב נכון ליום הגשת התובענה סך 3,260 ₪ (כולל מע"מ), בגין שימוש במושכר, טענה שלא נסתרה ע"י הנתבע. 43. טוענת התובעת, כי הנתבע חב דמי שימוש בגין חלקה 81 בגוש 16665. על כך עונה הנתבע, כי בעקבות הליך איחוד וחלוקה בגוש 16665 נוצרו שתי חלקות חדשות, 80 ו-81, תחת החלקות 24, 25, 26, והוא נרשם כבעלים של חלקה 80. לטענתו, בעבר החזיק באדמות של התובעת, אולם בעקבות מהלך של איחוד וחלוקה שיזמה עיריית עפולה בשנות ה- 90 הוא קיבל את הזכויות באותן קרקעות שהחזיק. משמע, במהלך כל השנים החל מסוף שנות ה-90 הוא שילם דמי שימוש בגין המקרקעין של התובעת, אף על פי שלא עשה בהם שימוש ולא החזיק בהם. טענת הנתבע לקיזוז באופן הבא: ס"כ הדונמים לגביהם חויב הינו 84.7 דונם, הכוללים את הקרקעות בגוש 16665. משמע, הוא חויב בגין 6 דונם בגוש 16665, אותם דונמים אשר הועברו לבעלותו ולכן יש להשיב לו סך 522 ₪ לשנה בגין 6 הדונמים הללו מוכפל ב- 8 שנים, סה"כ סך 4,176 ₪, סכום העולה על סכום התביעה. ב"כ הנתבע הצהיר כי הנתבע אינו מחזיק ואינו מתכוון להחזיק בחלקה 81 בגוש 16665, ואילו ב"כ התובעת הצהירה כי לנוכח הצהרת הנתבע, היא חוזרת בה מהבקשה למתן פסק דין הצהרתי ביחס לגוש זה. 44. טוענת התובעת, כי הנתבע לא הודיע לה, כי אינו מחזיק בשטחים שבבעלותה בגוש 16665 ואף המשיך וחתם על בקשות להארכת חוזה השכירות גם בקשר למקרקעין בגוש זה. לטענתה, שעה שהיא קיבלה במסגרת תוכנית האיחוד והחלוקה חלק מהחלקות המקוריות והנתבע הוסיף לחתום על בקשה להארכה, היה זה סביר להניח כי הוא מוסיף להחזיק במקרקעין שלה ולעבד אותם. לפיכך, לטענתה, משלא ניתן כיום לקבוע אם הנתבע החזיק ועיבד או באיזה מועד הפסיק להחזיק בשטחים שבבעלותה בגוש 16665 אזי בדין חויב בדמי שכירות. 45. אין בידי לקבל טענה זו של התובעת. ברגע שהודיעה ב"כ התובעת כי היא חוזרת בה מהתביעה לפינוי הנתבע מהמקרקעין בגוש 16665 ולמעשה מקבלת את גרסת הנתבע כי הוא לא מחזיק במקרקעין, מוטל עליה הנטל להוכיח מתי פסקה חזקה זו של הנתבע, ומשלא עשתה כן אין לה אלא להלין על עצמה. 46. התובעת לא השיגה על אופן החישוב של הנתבע בכל הנוגע לדמי השכירות ששולמו על ידו ביחס למקרקעין בגוש 16665, ועל התקופה של 8 השנים לגביהם הוא טוען כי שילם את דמי השימוש בגין אותם מקרקעין בטעות. משום כך, אני מקבל טענת הנתבע כי בקיזוז התשלומים ששולמו לתובעת ביתר, נבלע סכום התביעה הכספית. לסיכום 47. לאור המקובץ לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה על פינוי הנתבע מהמקרקעין הידועים כחלקות: 4-11, ו-14-17, בגוש: 16669, אשר בבעלות התובעת והמוחזקים על ידו, וזאת תוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין. התביעה לתשלום דמי שכירות נדחית בזאת. בנסיבות, כל צד ישא בהוצאותיו. התיישנותהתיישנות רוכשתמקרקעין