קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה בגין ירי חיילי צה''ל: לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.   1. עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב, ביום 20.4.1989, בהיותו בן 11 שנים עת, על פי הנטען בתביעה, נורה בראשו ע"י חיילי צה"ל (להלן: "האירוע") ונגרמה לו נכות נוירולוגית צמיתה, משוקללת, בשיעור 28%.   התביעה דנן, שהוגשה ביום 22.10.2008, הינה התביעה השניה המוגשת ע"י התובע בגין האירוע. התביעה הראשונה הוגשה ביום 22.4.1999 במסגרת ת.א. 504/99 (להלן: "התביעה הראשונה") והופסקה ביום 30.4.06 בשל כך שלא הוגשה חוות דעת רפואית מטעם התובע. בהחלטה שהורתה על הפסקת התביעה (להלן: "ההחלטה"), נקבע שהתביעה תופסק למשך 18 חודשים ושחידושה יהא אפשרי, מבלי שייטענו טענות התיישנות לגבי התקופה בה הופסקה התובענה, ובלבד שהתובע יגיש חוו"ד מטעמו (כפי שאכן הגיש במצורף לתביעה דנן).   טענות המבקשת : 2. המבקשת טוענת שתביעה זו התיישנה, מאחר שהיא הוגשה 19 שנים לאחר קרות האירוע וכי חלות עליה הוראות סעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952 (להלן: " חוק אחריות המדינה ") הקובע תקופת התיישנות של שנתיים וכן מאחר שהיא הוגשה כ- 30 חודשים מיום מתן ההחלטה, היינו - לאחר עבור התקופה של 18 חודשים שנקבעה.  טענות המשיב :  3. המשיב טוען שיש לדחות את הבקשה מטעמים פרוצדוראליים וכן מטעמים מהותיים. לדבריו, טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, שכן תחילה ביקשה המבקשת ארכות להגשת כתב הגנה ללא שהעלתה את סוגיית ההתיישנות והעלאת הטענה אף לוקה בחוסר תום לב, שכן המבקשת מתעלמת מהתקופה בה התנהלה התביעה הראשונה ומכך שהמבקשת היתה זו שמנעה, במהלך ניהול התביעה הראשונה, את כניסת התובע לארץ ולכן, מחוסר יכולת להיבדק ע"י רופא מומחה לשם קבלת חוות דעת, הופסקה התביעה הראשונה. ב"כ התובע מפנה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיו מופסק מירוץ ההתיישנות לפרק הזמן שבין הגשת תביעה ובין מחיקתה (ללא שייווצר מעשה בית דין) וטוען שאם מפחיתים את התקופה בה התנהלה התביעה הראשונה (מיום 20.4.99 ועד יום 30.4.06), התביעה דנא טרם התיישנה. עוד טוען הוא, כי על פי הפסיקה יש לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום וכי, ממילא, על פי סעיף 5א(3) לחוק אחריות המדינה, לבית המשפט שיקול דעת להאריך את תקופת ההתיישנות בתקופה נוספת של שלוש שנים נוספות ויש לעשות זאת בשל גילו של התובע בעת האירוע.   בנוסף טוען הוא, שיש להחיל על המקרה גם את כללי ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות ועל פי סעיף 10 לחוק "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין, הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה".   בפי ב"כ המשיב טענות נוספות בענין חוקיות חוק אחריות המדינה ומידתיות התנאים אשר בסעיף אשר, לטענתו, מהווים הסדר מפלה. דיון ומסקנה : 4. יש לדחות טענת המשיב לפיה המבקשת לא העלתה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה. בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, טומנת בחובה גם בקשה להארכת מועד לטעון כל טענה שניתן לטעון בכתב הגנה ובגדר זה - גם טענות מקדמיות והתיישנות בכללן. המבחן של "ההזדמנות הראשונה", הינו מבחן ענייני והבחינה נעשית, בין היתר, על פי מהותו של הדיון או ההליך הראשון שהתקיים ושעל פי הנטען היווה את ההזדמנות הראשונה לעורר את הטענה. ראו: רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) , פ"ד נא(4) 716 (1997). על פי מבחן זה, אין לראות בבקשות טכניות להארכות מועד להגשת כתב הגנה משום "הזדמנות ראשונה" ולכן, משנטענה הטענה בכתב ההגנה וכן בבקשה זו, יש לומר שהיא הועלתה בהזדמנות הראשונה. 5.  בחינת טענת ההתיישנות לגופו של ענין מעלה, כי התביעה אמנם התיישנה. לאור ההחלטה, בה נקבע, שהתביעה "תופסק למשך 18 חודשים ושחידושה יהא אפשרי, מבלי שייטענו טענות התיישנות לגבי התקופה בה הופסקה התובענה ובלבד שהתובע יגיש חוו"ד מטעמו", הרי לוּ היתה התביעה מוגשת בתוך אותם 18 חודשים, לא יכולה היתה המדינה לטעון טענת התיישנות. אולם, התביעה לא הוגשה בתוך אותם 18 חודשים, אלא לאחר עבור כשנתיים וחצי מהיום בו הופסקה התביעה הראשונה, היינו - כשנה לאחר תום אותם 18 חודשים שנקבעו בהחלטה, כך שהמבקשת אינה מנועה מלטעון טענת התיישנות. אין חולק שעל התביעה חל סעיף 5 א(3) לחוק אחריות המדינה, שהוסף במסגרת תיקון מס' 4 משנת 2002, שתחילת תוקפו הוא יום 1.8.02 (להלן: "תיקון מספר 4"), הקובע הוראת התיישנות מיוחדת בת שנתיים, הניתנת להארכה בשנה, כאשר התובע הינו בגיר ובשלוש שנים (בתנאים מסוימים), כאשר התובע הינו קטין. "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". התיקון אף קבע הוראות מעבר, המצויה בסעיף 4(ב), לעניין תחולת החוק על תובענה שעילתה מעשה שאירע לפני תחילתו של חוק זה וטרם התיישנה וזו לשונה: "על אף האמור בפסקה (3) לעיל, לענין תובענה שעילתה מעשה שאירע לפני 1.8.2002 וטרם התיישנה, יימנו המועדים בפסקה מיום זה, ובלבד שבכל מקרה לא תעלה תקופת ההתיישנות על תקופת ההתיישנות שחלה לפי הדין ביום המעשה." (להלן: "הוראת המעבר") (ההדגשות אינן במקור). 6. אין מקום לקבל את טענת המשיב לפיה הוראתו של סעיף 5א' לחוק אחריות המדינה היא הוראה מפלה, טענה שהינה בניגוד להלכה הפסוקה ראו: בג"צ 8276/05 - עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון . (לא פורסם, , ניתן ביום 12.12.2006). 7. כך גם יש לדחות את טענת ב"כ המשיב, להחלת דיני ההתיישנות הכלליים חלים על כל הוראת התיישנות בכל דבר חקיקה ועל הוראות ההתיישנות שבחוק הנזיקים. הוראות ההתיישנות שבחוק הנזיקים מהוות הסדר כולל, המאזן בין האינטרסים המיוחדים הקיימים במצבים עליהם חל החוק ומתייחס, בין היתר, גם להתיישנות לגבי תובענות של קטינים, תוך שהוא קובע הסדר שונה, מהותית, מההסדר אשר בחוק ההתיישנות וכבר נקבע, כי הוראות חוק ההתיישנות, אינן חלות על ההתיישנות לפי חוק אחריות המדינה. ראו, למשל: בש"א (מחוזי נצרת) 1575/05 רשיד נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (לא פורסם, , ניתן ביום 22.1.06), פסקאות 5-6 להחלטה ; ת"א (שלום י-ם) 3380/07, בש"א 6463/07 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' חליל (לא פורסם, , ניתן ביום 25.2.08) (להלן: ענין חליל ), פסקאות 14-23 לפסק הדין; השאלה אם הוראות חוק ההתיישנות הכללית חלות על הוראת חוק ספציפית תיחתך על פי "בחינת מהותו של ההסדר הספציפי ונקיטת עמדה בשאלה מהו תחום ההתפרסות של הסדר זה, ועד כמה יש ללמוד מהסדריו הווצרותו של תחום המוסדר על ידיו (בין במפורש, בין במשתמע, בין בהסדר חיובי, ובין בהסדר שלילי) והדוחק את תחולתם של דיני ההתישנות הכללים. אך טבעי הוא שכל הסדר ובחינתו שלו וזאת על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו" - בר"ע 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים , פ"ד לח (3) 13, 17 (להלן- "בן הלל" ). קביעה זו אומצה, בדעת רוב, בד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589, תוך שהובהר, כי שעה שדבר החקיקה נוקט באמירות מפורשות העומדות בניגוד להוראות הכלליות של חוק ההתיישנות, ההנחה היא כי הוא קובע הסדר הדוחק את תחולת הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות. המסקנה לפיה חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות הנכללות בחוק אחריות המדינה, נתמכת בשני אדנים מרכזיים: האחד - מטרת המחוקק בקבעו בחוק אחריות המדינה תקופת התיישנות קצרה. הנימוק העיקרי לכך נעוץ בקושי הראייתי המיוחד המאפיין את בירורן של תביעות מסוג זה ופוגע ביכולתה של המדינה להתגונן מפניהן (קושי באיתור עדים, בשחזור האירוע וכיו"ב), קושי ההולך ומתעצם ככל שחולף זמן רב יותר ממועד האירוע. השני - בחינת ההוראות הספציפיות אשר בחוק אחריות המדינה, אל מול הוראות שונות בחוק ההתיישנות, מעלה, שנקבעו בחוק זה קבע הסדרים חלופיים להוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות. כל אלה, בצירוף העובדה כי תיקון מס' 4 מאוחר לחוק ההתיישנות, תומכים במסקנה כי החוק "ביקש להחיל מערכת כוללת של דיני התיישנות" וכי הארכת תקופת ההתיישנות אפשרית רק בהתאם להוראותיו (ראו ענין חליל, בפסקאות 20-21 לפסק הדין). כן ראו: בש"א (מחוזי נצרת) 1575/05 רשיד נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (מיום 22.1.06), בפסקאות 5-6 להחלטה. 8. במקרה דנן אירע האירוע ביום 20.4.89 כך שעילת התובענה נולדה לפני תחילת התיקון ולכן חלה, בענייננו, הוראת המעבר וב"כ המשיב מבקש לעשות שימוש בהוראה זו, על מנת להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר למועד בו הופסקה התביעה. לשיטתו, יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות בת השנתיים, אשר בסעיף 5א(3), לא מיום 1.8.2002, כפי שנקבע בהוראת המעבר, אלא החֵל מהיום בו הופסקה התובענה (היינו - מיום 30.4.2006), כך שהמועד האחרון להגשת התביעה דנן (לפני הפעלת שיקול דעת ביהמ"ש המאפשר לו להאריך את התקופה בשלוש שנים נוספות), הוא 30.4.2008. על כך, טוען הוא, יש להוסיף הארכה של שלוש שנים, לאור כך שהמשיב הינו קטין ולכן יש, לשיטתו, לומר שתביעה זו, אשר הוגשה ביום 22.10.08 - כשנתיים וחצי לאחר הפסקת התובענה הראשונה, לא התיישנה. 9. לא אוכל לקבל טענה זו, משני טעמים. האחד - הוראת המעבר נועדה לפתור בעייה שנוצרה לנפגעים שבמועד חקיקת חוק אחריות המדינה עברו למעלה משנתיים מאז האירוע אך טרם חלפה תקופת ההתיישנות לפי הדין הקודם (כך שלולא התיקון תביעתם טרם התיישנה, אך על פי התיקון, שקבע תקופת התיישנות קצרה יותר, כבר חלפה תקופת ההתיישנות) ולאפשר להם פרק זמן בו יוכלו להגיש את תביעתם. לולא הוראה זו, היו נפגעים אלה "נלכדים" בהוראת סעיף 5א(3) לחוק אחריות המדינה ובתקופת ההתיישנות בת השנתיים הקבועה בו ואם כבר עברו שנתיים מיום האירוע וכן עברה תקופת ההארכה האפשרית על פי התיקון, לא יכולים היו להגיש תביעה. הוראת המעבר אינה נדרשת מקום בו, בעת חקיקת התיקון כבר הוגשה התביעה ואין כל רציונאל בהחלתה על תובענות שהופסקו או נמחקו ובהן כבר ניתן לתובע יומו בביהמ"ש. ודוק: הוראת המעבר לא נקבה בתקופה של שנתיים מעת קרות אירוע כלשהו, אלא בתקופה של שנתיים ממועד קבוע מסויים - 1.8.2002, הוא מועד תחילת תחולת התיקון. מדובר, איפוא, בהוראה דווקנית, שנועדה למטרה הספציפית האמורה לעיל, ולא ניתן "להעביר אותה" למועד אחר ולהחילה על התקופה שמיום הפסקת התובענה. השני - גם לוּ ניתן היה "להעביר" את מועד תחילת מנין השנתיים אשר בהוראת המעבר ולמנות אותן מעת הפסקת התביעה, לא היה בכך כדי להועיל למשיב, שכן התביעה דנן הוגשה לאחר שעברו שנתיים מאז הפסקתה, ללא שהוגשה בקשה להארכת המועד. לא רק זאת, אלא שגם בתגובת המשיב (שאינה נתמכה בתצהיר), לא הובא ולו נימוק אחד, אשר יסביר מדוע לא הוגשה התביעה במסגרת 18 החודשים שניתנו לתובע לעשות כן (בהחלטת המחיקה של התביעה הראשונה), מעבר לטענה כי המשיב היה בעת האירוע בן 11 שנים בלבד, טענה שאין בה, כשלעצמה, כדי להוות נימוק המצדיק הארכת תקופת ההתיישנות. אינני מתעלמת מהטענות שנטענו ע"י ב"כ המשיב, בתגובתו, לענין התארכות הדיון בתביעה הראשונה ולענין טעמי מחיקתה, אולם טענות אלה אינן חלות, אוטומטית, על התקופה שלאחר מחיקת התביעה וכאמור - טענות לגבי תקופה זו, לא נטענו. 10. לפיכך, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה בשל התיישנותה. רק לפנים משורת הדין לא אעשה צו להוצאות. צבאצה"לחייליםמקרי יריהתיישנות