קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה לפי אמנת ורשה: זוהי בקשה לדחייה על הסף של התביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת ואחרים מחמת התיישנותה (להלן:- "הבקשה"). 1. רקע (א) עניינה של התביעה שבכותרת היא גמלאות תלויים ושארים, המשולמים לאלמנות המנוחים אורי לוי ז"ל, ראובן ציגלר ז"ל ועמוס בר ז"ל (להלן יחד:- "המנוחים") שנספו בהתרסקות מטוס פרטי בשדה התעופה בחיפה ביום 7.8.08 (להלן:- "התאונה"). בתאונה נספה גם הטייס, דורון עמיר ז"ל (להלן:- "הטייס"). (ב) המבקשת והמשיבים הפורמאליים הם הנתבעים בתביעה (להלן ביחד:- "הנתבעים"), כאשר על פי האמור בכתב התביעה, המבקשת הייתה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או בעלת השליטה ו/או המפעילה של המטוס. (ג) בכתב התביעה נטען, כי בהתאם לחוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 (להלן:- "חוק התובלה האוירית") והוראות האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בין לאומית באוויר שנחתמה בוורשה ביום 12.10.1929 לרבות הפרוטוקול המתקן שנחתם בהאג ביום 28.9.1955 וכל תיקון לאמנה (להלן:- "אמנת ורשה" או "האמנה"), המבקשת היתה המובילה של המנוחים ומפעילת כלי הטיס שביצע הטסה של נוסעים. בתביעה נטען, כי בהתאם לסעיף 17 לאמנה, המובילה חייבת באחריות מוחלטת לכל נזק לגוף שייגרם לנוסעים ואחראית לפצות אותם או את יורשיהם בכל נזק לגוף במגבלות הקבועות באמנה לעניין זה. (ד) עוד נטען בכתב התביעה לגבי המבקשת, כי האחרונה לא הוציאה כרטיס לטיסה נושא התביעה בו היא מציינת את חלות הוראות החוק והאמנה ולכן על פי הוראת סעיף 3(2) לאמנה, לא יחולו עליה כל הוראות האמנה המגבילות ותוחמות את היקף אחריותה. (ה) לנוכח האמור, טוען המשיב בכתב התביעה כי המבקשת אחראית לפצות את המנוחים בגין מלוא נזקיהם, כפי שיוכחו, באחריות מוחלטת וללא כל הגבלה בסכום, ומאחר שהמשיב בא בנעלי המנוחים, היא חבה בפיצויו. לחילופין טוען המשיב בכתב התביעה, כי אם ייקבע שהוראות האמנה והחוק לא חלות על הטיסה, הרי שהמבקשת אחראית באחריות שילוחית לכל מעשיו ומחדליו של הטייס בהיותה מעסיקתו ו/או מפעילתו ו/או אחראית למעשיו או מחדליו הנטענים בכתב התביעה. (ו) המבקשת הגישה את הבקשה דנן. המשיב הגיש תגובה לבקשה והמבקשת הגישה תשובה לתגובה. 2. טענות הצדדים טענות המבקשת: (א) המבקשת גורסת שיש לדחות התביעה על הסף בשל התיישנות, שהרי המשיב טוען בכתב התביעה במפורש כי המבקשת חבה באחריות מוחלטת לכל נזק גוף שיגרם לנוסעים בטיסה מכוח אמנת ורשה, ובהתאם להוראת סעיף 29 לאמנת ורשה, תביעת דמי נזק מתיישנת ופוקעת תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעודו או מהתאריך שבו צריך היה להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה. משכך, אליבא דמבקשת, במקרה דנן, התיישנה התביעה ביום 7.8.10. (ב) בהמשך לכך טוענת המבקשת שתביעת המשיב היא תביעת שיבוב ולכן כל טענה העומדת לה כלפי הניזוק עומדת כלפי התובע (המשיב כאן) ומאחר שתביעת הניזוק מתיישנת בתום שנתיים הרי שגם תביעת התובע מתיישנת בתום שנתיים. גם העובדה שהניזוקים הגישו תביעתם בתוך תקופת השנתיים ותביעתם לא התיישנה, אין בה כדי לסייע למשיב בתביעת השיבוב, שהוגשה מאוחר יותר. (ג) מאחר שהמשיב עצמו טוען שעל המבקשת חלים חוק התובלה האוירית ואמנת ורשה, הרי שעל פי עקרון ייחוד העילה הקבועים מפורשות בחוק ובאמנה, אין כל נפקות לכל טענה חלופית אחרת בדבר קיומה של אחריות לכאורה של המבקשת, שאינה מכוח אמנת ורשה. (ד) המשיב אינו רשאי לטעון שהאמור בכתב התביעה אינו נכון ובאותה נשימה לא לבקש לתקן את כתב התביעה. אין כל חשיבות לעמדת המבקשת בסוגיה זו שכן המשיב טוען לתחולתה של אמנת ורשה ולצורך הכרעה בבקשה זו על בית המשפט לקבוע: האם, בהנחה שהמשיב יוכיח את הנטען בכתב התביעה, הוא יהיה זכאי לסעד המבוקש. טענות המשיב (א) יש לדחות את הבקשה מהטעם שהיה על המבקשת להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, קרי בישיבה הראשונה שהתקיימה ביום 7.11.10. (ב) לחילופין, טוען המשיב, כי טרם מתן החלטה בבקשה, יש להכריע האם האמנה חלה על התביעה אם לאו. בתביעת העזבונות שהגישה המבקשת, יחד עם הנתבעים האחרים בתביעה דנן, והמאוחדת עם תביעה זו, הצהירה המבקשת כי האמנה לא חלה בעניין זה, והדבר מחייב אותה בבחינת הודאת בעל דין, המבקשת אינה יכולה לסגת מהודאה זו. לכן, טרם מתן החלטה בשאלת ההתיישנות על פי האמנה, על בית המשפט להכריע בשאלה אם האמנה חלה על התביעה דנן, בהתאם לתנאים שבאמנה עצמה. (ג) בית המשפט אינו יכול לקבוע כי האמנה חלה, רק על בסיס טענתו המשפטית של המשיב. אם יקבע בית המשפט שהאמנה לא חלה, תעמוד למשיב עילתו החלופית לפי פקודת הנזיקין. בהתאם, עקרון ייחוד העילה לפי האמנה רלוונטי רק אם בית המשפט קובע פוזיטיבית ועל בסיס ראיות, שהאמנה חלה. (ד) פסקי הדין עליהם התבססה המבקשת אינם רלוונטיים לענייננו, שכן כאשר הבירור העובדתי עשוי להשליך על אופן ההכרעה בשאלת ההתיישנות, יידחה הדיון בשאלת ההתיישנות לשלב שלאחר שמיעת הראיות והדבר תואם במדוייק את נסיבות תביעה זו. כך, אם יוכרע שהאמנה אינה חלה, כטענת המבקשת, אין כל מקום לדון בסוגיית ההתיישנות. זו שאלה עובדתית המוכחת בראיות. (ה) לטענת המשיב, אף אם יקבע בית המשפט כי האמנה חלה, הרי שהתביעה לא התיישנה. זאת הוא מסיק לנוכח סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן:- "חוק הפרשנות") שלפיו מקום שנקבעה תקופה לעשיית פעולה משפטית והימים האחרונים בתקופה הם ימי פגרה ואותה פעולה משפטית נעשית לאחר ימי הפגרה, רואים אותה כפעולה שנעשתה במועד. 3. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בבקשה לדחייה על הסף, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות הבקשה לסילוק על הסף בשלב זה ולהכריע בטענת ההתיישנות במהלך בירור התביעה, ואפרט. (א) כדי להכריע בסוגיית ההתיישנות עלי לקבוע אם אמנת ורשה חלה, אם לאו. המבקשת גורסת כאמור שלנוכח הנטען בכתב התביעה - יש לקבוע שהאמנה חלה והתביעה התיישנה, והמשיב טוען מנגד, כי טרם מתן החלטה בבקשת הסילוק על הסף, על בית המשפט להכריע בשאלה האם אמנת ורשה חלה על התביעה אם לאו, שכן אם בית המשפט יקבע שאין האמנה חלה, מתייתר הצורך לדון בטענת ההתיישנות ולמשיב תעמוד עילתו החלופית לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעניין זה, הלכה פסוקה היא כי:- "מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. כאשר הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון כטענת סף." (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, לא פורסם, , 19.9.10). המשיב משתית טענתו זו על סיפת פסקה זו וטוען שמאחר שטענתו בתביעה שהאמנה חלה היא טענה משפטית שהעובדות לבחינתה לא נדונו, הרי שיש צורך בבירור עובדתי ראייתי בסוגיה, שעשוי להשליך על אופן ההכרעה בשאלת ההתיישנות ולכן יש לדחות הדיון בסוגיה זו לשלב שלאחר שמיעת הראיות. מנגד, טוענת המבקשת, שהתובע הוא שקובע את גדר המחלוקת המונחת להכרעת בית המשפט ושבמקרה דנן טוען הוא במפורש בכתב התביעה שאמנת ורשה חלה ועליה מבסס תביעתו ולכן לצורך הכרעה בבקשה דנן אין להכריע האם האמנה חלה אם לאו. כעקרון, צודקת המבקשת בטענתה זו, ואכן לכאורה, יש לבחון הבקשה בהנחה שהעובדות הנטענות בכתב התביעה נכונות הן ואינן שנויות במחלוקת. כך היה עלי לעשות אילו היה המשיב משתית את כתב התביעה נגד המבקשת אך ורק על הוראות אמנת ורשה, אולם אין זה המקרה. המשיב העלה בתביעתו טענה חלופית למקרה שבית המשפט לא יקבל את עמדתו לעניין תחולת האמנה, וכך כותב הוא בסעיף 12 לכתב התביעה:- "לחילופין ואם יקבע בית המשפט כי הוראות האמנה והחוק אינן חלות על הטיסה, הרי שהנתבעת אחראית באחריות שילוחית לכל מעשיו ומחדליו של הטייס בהיותה מעסיקתו ו/או מפעילתו ו/או אחראית למעשיו או מחדליו המפורטים לעיל." דהיינו, המשיב דאג לשמר בכתב התביעה עילת תביעה חלופית נגד המבקשת, במקרה שייקבע כי האמנה לא חלה. אין לקבל את טענת המבקשת, כי לטענה החילופית של המשיב דלעיל אין כל משקל, מאחר שהמשיב טוען כי על נסיבות התביעה חלות הוראות חוק התובלה האוירית והוראות אמנת ורשה וכי המבקשת חבה באחריות לפיצוי הנוסעים מכוח אמנת ורשה. אמנם נכון הוא, שכאשר ציין המשיב בכתב התביעה את אחריותה של המבקשת לתאונה, התייחס להוראות אמנת ורשה, אולם תחולתה של האמנה אינה מוסכמת על כל הנוגעים בדבר, ולכן משהעלה אף טענה חילופית, למקרה שייקבע שהאמנה לא חלה בתביעה דנן, ושלפיה המבקשת אחראית באחריות שילוחית לכל מעשיו ומחדליו של הטייס המפורטים בתביעה, לא ניתן להתעלם מכך ולסלק את התביעה על הסף רק לנוכח העובדה שהמשיב ייחס למבקשת אחריות בהתאם להוראות האמנה. לפיכך, הגעתי למסקנה שיש לדחות ההכרעה בטענת ההתיישנות להמשך ההליך לאחר שייקבע האם האמנה חלה אם לאו. בקביעתי זו לא לקחתי בחשבון את העובדה שבתביעת העזבונות, המאוחדת עם תביעה זו, הצהירה המבקשת עצמה, במסגרת הסדר פשרה שהאמנה אינה חלה בעניין דנן והצהרה זו, לטענת המשיב, מחייבת אותה כהודאת בעל-דין. אם אכן ייקבע בהמשך כי האמנה חלה, דין התביעה יהיה דחייה מחמת התיישנות, כפי שיובהר ויוסבר להלן:- (ב) לית מאן דפליג שחלפו למעלה משנתיים ממועד היווצר העילה הנטענת ועד הגשת התביעה באופן שהתביעה התיישנה אלא אם כן יימצא טעם ראוי להארכת תקופת ההתיישנות. הטעם המועלה על ידי ב"כ המשיב נוגע לפגרת בתי המשפט ולטענתו שהתביעה לא התיישנה מאחר שהוגשה במהלך פגרת בתי המשפט בתאריך 31.8.10. המשיב מסתמך בטענתו זו על סעיף 29(2) לאמנה הקובע כי אופן חישוב זמן ההתיישנות ייקבע על פי דיני בית המשפט הדן בעניין וטוען שבית המשפט העליון קבע בעניין דדון (ע"א 20/83 סלומון דדון נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד לח(3) 785 (1984)) ובעניין טייכנר (ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 (1987)) שההפניה לדין המקומי בסעיף 29(2) לאמנה מוגבלת לפרטים טכניים שוליים בקשר לחישוב תקופת השנתיים. כך נתן השופט ברק דוגמא בפסק דינו בעניין טייכנר, כי הוראה זו נועדה להפנות לדין הלאומי כגון התחשבות בחגים ובשעה המדוייקת לתחילת ההתיישנות וסיומה. לטענת המשיב, השופט ברק שאב דוגמא זו מסעיף 10 לחוק הפרשנות, הוא הדין המקומי המסדיר חישובי תקופות ובסעיף זה המונח "פגרה" כולל בחובו גם חגים וגם את פגרת הקיץ. לכן טוען המשיב, שכפי שיש להתחשב בפגרת החגים אם הם הימים האחרונים בתקופה, כך יש גם להתחשב בפגרת הקיץ אם היו ימים אלה הימים האחרונים בתקופה. מכאן מסיק המשיב, כי מקום שנקבעה תקופה לעשיית פעולה משפטית, והימים האחרונים בתקופה הם ימי פגרה, ואותה פעולה משפטית נעשית לאחר ימי הפגרה, כבמקרה דנן, רואים אותה כפעולה שנעשתה במועד. ולכן, במקרה דנן טוען המשיב, ימי הפגרה מיום 7.8 עד ליום 1.9 אינם באים במניין הימים וניתן להגיש התביעה עד ליום 1.9. אין לקבל אף טענה זו של המשיב. פסקי-הדין בעניין דדון ובעניין טייכנר הם פסקי הדין המנחים בסוגייה זו וקובעים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הפירוש שחייבים לתת לסעיף 29(1) הוא שזכות התביעה פוקעת בתום שנתיים וכי קביעה זו היא אבסולוטית ולא ניתן להאריכה על פי הכללים של הדין המקומי. בעניין דדון עוד הוסיף בית המשפט העליון וציין כי לכתחילה, בטיוטת האמנה נקבע שאופן חישוב תקופת ההתיישנות כולל העילות להשהייתה ולהפסקתה יהיה על פי דיני בית המשפט שדן בעניין, אולם לאחר שהושמעה התנגדות לנוסח זה מהטעם שהעילות שונות ממדינה למדינה, שונה הסעיף וכתוצאה משינוי זה נחקק סעיף 29 הנוכחי (עניין דדון, בעמ' 806). עניין דדון הגיע לדיון נוסף, הוא עניין טייכנר, בו דחה בית המשפט העליון את העתירה לדיון נוסף ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט ברק (אליה אתייחס להלן) וחזר על הקביעה כי פרשנות נכונה של אמנת ורשה ובחינת המטרות שאותן ביקשה להשיג מחייבות את המסקנה שתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 29(1) לאמנה, אבסולוטית וממצה עד שהיא דוחה לחלוטין את תחולת הוראות ההארכה שבחוק הכללי המקומי (עניין טייכנר, בעמ' 623). המשיב כאמור מנסה להסתמך על דברי השופט ברק בדעת המיעוט בעניין טייכנר, וליתר דיוק על אמירתו כי "אכן, מוכן אני להניח, בעקבות חברי, כי אין בסעיף זה כדי לשמש בסיס להפניה מהאמנה אל הדין הלאומי בכל הנוגע לדיני ההתיישנות הכלליים, לרבות עילות ההארכה, מקובל עלי, כי כל שהוראה זו נועדה להשיג הוא להפנות לדין הלאומי בכל הנוגע לחישוב השנתיים, כגון התחשבות בחגים, השעה המדויקת לתחילת ההתיישנות וסיומה, וכיוצא בהם עניינים בעלי אופי טכני". (הדגשה שלי - ה.ג.) בהתאם למשפט זה טוען המשיב כי כפי שיש להתחשב בפגרת החגים כך יש להתחשב בפגרת הקיץ. איני מקבלת טיעון זה. השופטים כולם, כולל השופט ברק בדעת המיעוט, הסכימו לכך שההפנייה לדין המקומי שבסעיף 29(2) לאמנה מוגבלת לפרטים טכניים שוליים בקשר לחישוב תקופת השנתיים אך לא לעילות להארכת התקופה המנויות בדיני ההתיישנות המקומיים. לא בכדי נתן הש' ברק דוגמה של חגים ושעה מדוייקת ולא ציין את עניין הפגרה. הכוונה המפורשת היא שהפרטים הטכניים השוליים עניינם מקרים בהם לא ניתן להגיש תביעה למשל, כך בחגים כאשר בית המשפט סגור וכך שעות קבלת הקהל. במהלך הפגרה אין מניעה להגיש תביעות לבית המשפט ולכן הפגרה לטעמי, היא בדיוק מסוג המקרים שאין להתחשב בהם, מול ההוראה האבסולוטית של ההתיישנות באמנת ורשה. (ג) הפניית המשיב לע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד ש' ז' פונדמינסקי, פ"ד נה(5) 817 (2001) בתור דוגמה למקרה בו קבע בית המשפט העליון שאם היום האחרון להתיישנות חל במהלך הפגרה ניתן להגיש תביעה עד ליום 1.9, הוא היום הראשון שלאחר תום הפגרה, אינה רלוונטית כלל וכלל, שעה שעסקינן בדין ההתיישנות הספציפי והממצה שבהוראות אמנת ורשה. (ד) למעלה מן הצורך אציין כי איני מקבלת את טענת המשיב שלפיה יש לדחות טענת ההתיישנות מהטעם שלא נטענה בהזדמנות הראשונה שלדידו הייתה במהלך הדיון הראשון שהתקיים ביום 7.11.10. בע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן, פ"ד נח(4) 769, 784 (2004) נקבע לגבי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות כי:- "הקושי ביישום מונח זה מתייחס בדרך-כלל לשלבים שונים של דיונים הקודמים בזמן להגשת כתבי-הטענות, אולם בכל מקרה, על המבקש להשמיע טענת התיישנות להעלותה לכל המאוחר בכתב-טענותיו. ישנם מצבים שבהם נדרש בעל-דין להעלות טענת התיישנות עוד בהליכים הקודמים להגשת כתב-הטענות, ואם ניתנת לו הזדמנות לעשות כן והוא מחמיץ אותה, תאבד זכותו להעלותה." איני סבורה שהעובדה כי המבקשת לא העלתה את טענת ההתיישנות בדיון הראשון משמעה כי היא החמיצה את ההזדמנות הראשונה להעלות טענה זו. נקבע זה מכבר באשר למצב בו התקיים דיון בו לא הועלתה הטענה כי:- "יש חשיבות למהות הדיון, או ההליך, הראשון שהתקיים, אשר על-פי הנטען היווה את ההזדמנות הראשונה לעורר בו את טענת ההתיישנות. חשוב העניין שהיה לנתבע באותו דיון, וחשוב גם אם השתתף בו אם לאו." (רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), פ"ד נא(4) 716, 718 (1997)). בדיון הראשון שהתקיים היה נוכח רק מנכ"ל המבקשת מטעמה. הדיון היה ישיבת קדם משפט ראשונה, בתיק עם 8 צדדים שונים, בה סוכם על איחוד שני התיקים ולא הועלתה כל טענה מטעם מי מהצדדים לגופה של התביעה, מלבד טענת המשיב שהסכמת הצדדים בתיק העזבונות שאוחד עם תיק זה לא מחייבת אותו. לא מדובר בהליך אותו יזמה המבקשת בעניין אחר וטענה לגופו של העניין האחר. בנסיבות כאמור, אין לומר כי המבקשת החמיצה את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות. (ה) לנוכח האמור, אם ייקבע, בשלב בירור התביעה, כי אמנת ורשה חלה, יש להורות על דחיית התביעה נגד המבקשת מחמת התיישנות. אם ייקבע כי אמנת ורשה לא חלה על התביעה, לא מתעוררת כלל שאלת ההתיישנות. 4. סוף דבר מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה בשלב זה ודוחה את ההכרעה בה לשלב מאוחר יותר, לאחר הכרעה במסגרת הבירור העובדתי בשאלה האם אמנת ורשה חלה על התביעה אם לאו. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאמנת ורשהאמנה בינלאומיתהתיישנות