קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת פלת''ד: 1. עניינה של התובענה שבפניי, נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1977 עקב תאונת דרכים שעבר ביום 30.12.02. התביעה הוגשה לביהמ"ש ביום 3.1.10, מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1976. 2. הנתבעת עותרת לדחיית התביעה על הסף, עקב התיישנות. זאת בטענה כי הוגשה בחלוף 7 שנים מיום שנולדה עילת התובענה. שני הצדדים השמיעו טענותיהם ביחס לטענת ההתיישנות בדיון שהתקיים בפני ביום 7.9.11 ולאחר מכן סיכמו בכתב ביחס לטענת ההתיישנות. 3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים וקראתי בעיון רב את הסיכומים, לרבות סיכומי התשובה, אני קובע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. סיכומי הצדדים העלו שלוש שאלות עיקריות שבמחלוקת. להלן אדון בהן כסדרן: תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין 4. לטענת התובע, על פי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהיום שבו נולדה עילת התובענה ומקום שבו עילת התובענה היא נזק והנזק לא התגלה ביום שארע, יחל מניין הימים ביום שבו נתגלה הנזק. לשיטת התובע, היום שבו התגלו נזקיו הינו 19.4.05 עת אובחנה אצלו מחלת קרוהן וביום 20.7.08 עת איבחן אורטופד שבדק אותו, נזק אורטופדי בפיקה שבברך שמאל. מאידך גיסא, הנתבעת טוענת כי בתביעה לפי חוק הפלת"ד, אין עוסקים בשאלת מועד התגלות הנזק ולכן שאלת מועד גילוי הנזק כלל לא רלוונטית בענייננו. לטענתה, על פי דין, נבחנת שאלת מועד קרות התאונה בלבד. 5. מאחר ואנו עוסקים בתאונת דרכים יש להדגיש כי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 מחיל מפורשות בסעיף 4 (א) בו, את סעיף 89 לפקודת הנזיקין על תביעות פיצויים שעילתן תאונת דרכים. אולם, אין הוראה בחוק זה, הקובעת כי חוק ההתיישנות "הכללי" לא יחול עליו. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כך: "לעניין תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות-היום שנולדה עילת התובענה היא אחד מאלה: (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה התיישנה התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". אין חולק כי "המעשה" הנזכר בסעיף - הינו אירוע התאונה. "יום אירוע הנזק" - הנזק שנגרם ע"י המעשה ארע ביום התאונה. "לא נתגלה הנזק ביום שאירע"-כל עוד לא נתגלה הנזק, אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ. אלא שמשנתגלה נזק פיזי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיזי של אותו נזק. "נפסק, כי נתגלה אין פירושו נתגבש אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר". [ע"א 83/80, זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז (3) 122 6. ויפים דברים אלו לענייננו. עיון בתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה מעלה כי כבר ביום התאונה, בסמוך לאחר שהגיע התובע לביה"ח אסף הרופא, אובחנו אצלו שברים בכף יד שמאל והיא הושמה בסד גבס. אין חולק גם שבשלב מאוחר יותר, ולענייננו מספר שנים לאחר התאונה, התגלו אצל התובע ממצאים ונוספים בתחום האורטופדי, וכן מחלת קרוהן. אלא שבכדי להגיש את התביעה, די היה בקיומם של ממצאים כדוגמת השברים בידו כדי להגיש התביעה. עובדת התגלות השברים ביום התאונה מצביעה על כך כי כבר ביום התאונה היו סימני הנזק-הפגיעה, משמע "גילוי הנזק" ע"י התובע היה ביום התאונה ולא מאוחר יותר כפי שהוא טוען כעת. 7. אכן, בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 , מבהיר בית המשפט העליון כי לא די בהתגלות נזק כלשהו כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה: "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו". אלא שסבורני כי אדם סביר, אשר יודע כי עבר תאונת דרכים, ולאחר התאונה אובחנו אצלו שברים בכף היד, לא היה מחכה מעל 7 שנים ממועד התאונה בכדי להגיש תביעה, משום שלא מדובר בנזק של "מה בכך". העובדה ששנים לאחר התאונה, התגלו ממצאים נוספים, אין בה כשלעצמה כדי לעצור את תחילת מניין תקופת ההתיישנות בהינתן שכבר ביום התאונה התגלו נזקים המאפשרים הגשת התביעה. לפיכך, התחיל מרוץ ההתיישנות ביום קרות התאונה - 30.12.02., והסתיים ב-30.12.09 היינו קודם להגשת התביעה. הודאת הנתבעת בקיום זכות המשיב - סעיף 9 לחוק ההתיישנות 8. לטענת התובע, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, היה והודה נתבע בקיום זכותו של התובע, יהא בכך כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות. לטענתו, תוקף ההודאה מותנה בשניים: שהיא תהא בכתב ושאין עמה טיעון התיישנות. הנתבעת טוענת מאידך גיסא, שמתוכנו של המכתב אין ניתן ללמוד על קיומה של הודאה בקיום זכות התובע כפי שמונח זה פורש בפסיקה. 9. בשאלה זו דעתי כדעת הנתבעת. שהרי שהלכה היא כי ניהול מו"מ לצורך ברור אפשרות פשרה איננו נחשב כהודאה בזכות. סעיף 9 לחוק ההתיישנות (להלן: "החוק) שכותרתו "הודאה בקיום זכות", קובע : "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית- המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". כב' הש' זמיר בע"א 1017/91 קבע כי סעיף זה: "דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע' כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע מבית המשפט לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום של העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". 10. עיון במכתב ששלחה הנתבעת לב"כ התובע ביום 9.9.03 מעלה כי אין בו כל הודאה מפורשת או משתמעת בקיום זכות התובע, שכן, כל שנרשם במכתב הינו: "..בהתייחס לתאונה שבנדון ולאחר בחינת נסיבות התאונה ותוצאותיה, הננו נכונים לפצות מרשך בסך כולל של 5,000 ₪..עם קבלת שטר הפטור החתום, נמציא המחאתנו בהקדם". היינו מדובר למעשה בהצעת פשרה לסילוק התביעה ("ומבלי לפגוע בזכויות") שנשלחה במסגרת משא ומתן בין התובע לבין המבטחת. 11. הכלל המרכזי העולה מפסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים לעניין משא ומתן בין מבטחת ובין מי שתובע תגמולי ביטוח הוא, כי כל עוד פועלת המבטחת ומנהלת משא ומתן באופן ענייני במטרה להגיע לפשרה היא לא תיחשב כמודה בזכות התובע. הצעת פשרה בפני עצמה לא תיחשב כהודאה בקיום זכות. לעומת זאת, מבטחת המטעה את התובע לחשוב שתביעתו תידון באופן ענייני ושהיא לא תעמוד על טענת ההתיישנות לא תוכל לטעון לאחר מעשה שהתובענה התיישנה, אף אם מדובר בהטעיה בתום לב. אם מנוהל משא ומתן בסמוך לתום תקופת ההתיישנות על המבטחת להזהיר המבוטח שאם לא יפעל למימוש זכותו היא עלולה להתיישן, כאשר כלל זה נובע מחובת תום הלב המוטלת על המבטחת. 12(א). ב- ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל תק-על 2001 (4) 915, נדונה השאלה האם תשלום תכוף הוא בבחינת "הודאה" בהתאם להוראת סע' 9 לחוק, וביהמ"ש השיב על שאלה זו בשלילה. בברע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-על 2005 (3), 2111) ציין ביהמ"ש המחוזי בנצרת, תוך התייחסות להלכת רייזנר, כי בעניינם היה מדובר בדין אחר - פקודת הנזיקין ולא בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך הבדל זה הוא בבחינת קל וחומר. שכן אם התשלום התכוף הקובע את אחריותן המוחלטת של המבטחות אינו נחשב כהודאה, בוודאי שניהול מו"מ לצרכי פשרה לא יכול לשמש כהודאה בקיום הזכות . הצעת פשרה לכשעצמה, לסילוק דרישת מבוטח, לא מהווה הודאה בזכות או ביצוע מקצת הזכות. (ב) מסקנת בית המשפט העליון בפרשת בטחיש, לפיה נראה כי הצעת הפשרה שהוצעה במכתב, לא נבעה בהכרח מהכרה באחריות, אלא המדובר היה בהצעה שנועדה לסלק את מטרד התביעה . בפרשת בטחיש קבע בית המשפט העליון לענין זה כי : "אשר לרישום "מבלי לפגוע בזכויות", אשר נזכר בכותרת המכתבים, הרי שהלכה היא כי משמעותו של הרישום "בלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות" במסמך הינה מוגבלת, אולם גם אם נפקותו של הסייג האמור אינה חלה על תוכן המסמך, וככלל אין בו כדי לפגוע בהתחייבות הכלולה במסמך; הרי עיקר תכליתו נועדה לנסיבות של משא ומתן לפשרה כדי לסייג את ההתחייבות המוצעת ולהגבילה להצעת הפשרה בלבד. כבר נפסק כי כאשר מופיע רישום כזה במסמכים הנכתבים במהלך משא ומתן לפשרה, אין מסמכים אלה יכולים לשמש כהודאת בעל דין בבית המשפט כאשר המשא ומתן נכשל (ראו: ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר פ"ד ל(2) 260,274; ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ פ"ד מז (1) 311, 333-334). מעבר לדרוש, ומבלי לקבוע מסמרות, יצויין כי לדעתנו הרישום הסטנדרטי " בלי לפגוע בזכויות" בכותרת מסמך כשלעצמו אינו שולל בהכרח, בכל הנסיבות, את האפשרות לקבוע כי האמור במסמך מהווה הודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות; כל מסמך ייבחן על פי תוכנו בהתאם לנסיבות המקרה. מכל מקום , בעניינו המכתבים נכתבו כהצעה לצרכי פשרה בלבד וברור מתוכנם כי לא היוו הודאה בזכותו של המבקש לפיצויים". 13. לנוכח הפסיקה המפורטת לעיל ולאחר עיון במכתב ששלחה הנתבעת לתובע ביום 9.9.03, אני קובע כי בענייננו, מדובר בהצעת פשרה בלבד אשר אין לראות בה הודאה בזכות התובע לקבל פיצויים אלא נכונות להגיע לפשרה על מנת לסיים את התביעה בערך מטרד, ולא בכדי נכתב בסיפא של המכתב האמור, כי "המסמכים דלים וסמוכים ליום התאונה, ואין בהם ממש. אין עדות להפסדים או להוצאות". ניכר כי ההצעה ניתנה לצרכי פשרה בלבד ולסילוק התביעה ואין לראות בה משום הודאה בזכות התובעת לפיצויים. מכל מקום, באותה עת לא היה על הנתבעת להזהיר התובע כי בבוא היום תעמוד על תקופת ההתיישנות שהרי המשא ומתן כלל לא היה סמוך לתום התקופה, אלא היה בתקופה הסמוכה למועד התאונה. 14. נוכח האמור בפרוטוקול ישיבת 7.9.11 בשורה 16 ע"י ב"כ התובע כי "אם ביהמ"ש לא יקבל את שתי הטענות הראשונות לא נעמוד על הטענה השלישית", הרי שלמעשה בשעת הדיון ויתר ב"כ התובע על טענתו העובדתית לעניין הנחיית הגזברות ובכך לטעמי הותיר רק את שני הטיעונים המשפטיים שנדונו לעיל. ולכן די בכל האמור לעיל כדי לדחות את התביעה. אולם למעלה מן הצורך, אתייחס גם לטענה השלישית. הנחיית הגזברות 15. טענתו השלישית של התובע,שכאמור ויתר עליה, הינה כי היא תכננה להגיש התביעה ביום האחרון למניין תקופת ההתיישנות, היינו, 30.12.09 אלא שעקב הנחיית הגזברות הארצית בהנהלת בתי המשפט, לא ניתן היה להגיש התביעה מיום 30.12.09 בשעה 10:00 ועד ליום 1.1.10. ולכן הוגשה התביעה ביום העוקב הראשון שניתן היה להגישה, דהיינו, יום ראשון-3.1.10. לטענת הנתבעת, התובע לקח על עצמו את הסיכון בעצם הגשת התביעה ביומה האחרון מבלי לוודא ולבדוק אם אכן ניתן לעשות כן. וממילא, אף לשיטת התובע, ניתן היה להגיש התביעה ביום 30.12.09 עובר לשעה 10:00 ועל כן התובע המתין, לא רק ליום האחרון, אלא גם לשנייה האחרונה. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע יכל למעשה להגיש התביעה במועד זה, בכל בית משפט ללא הגבלה של סמכות מקומית וזאת, הואיל והנתבעת הינה חברת ביטוח הפועלת בכל שטח המדינה. 16. טענתו השלישית של התובע התבססה על הנחייה לגזברויות שניתנה ע"י מר זאב מלכה ממרכז התקבולים בהנהלת בתי המשפט ובה נכתב כדלקמן: "לבתי משפט העובדים במערכת במ"ה: ניתן לקבל שיקים מעו"ד ב-30.12.09 עד השעה 10:00 בבוקר. יש להקפיד על הפקדת כל השיקים שהתקבלו באותו יום עד השעה 12:00". 17. בהודעה מיום 22.3.11, הבהיר מר זאב מלכה, כי ההנחיה הייתה עבור שיקים בלבד ולא הייתה כל הנחיה שלא לפתוח תיקים באמצעי תשלום אחרים כגון כרטיסי אשראי או הרשאה לחיוב חשבון או במזומן בבנק הדואר. בסעיף 35-38 לסיכומים מטעם התובע, נטען כי קיימות ברשות ב"כ התובע הקלטות של גורמים שונים מביהמ"ש בראשל"צ ולפיהן, בפועל, לא ניתן היה לפתוח תביעות ב-30.12.09 בכלל, לא באמצעות שיקים ואף לא באמצעות כרטיס אשראי. אלא שב"כ התובע ויתרה על חקירתה של המזכירה הראשית או של נציג גזברות בביהמ"ש השלום בראשל"צ. ומשכך למעשה, אין לה כל אפשרות להוכיח את הטענות העובדתיות ביחס להעדר אפשרות לפתוח תיקים במועד האמור. 18. לא נעלמה מעיני טענת ב"כ התובע בסיכומים בעניין זה, כפי שמופיעה בסעיף 41 סיפא, אלא שאין בידי לקבל את טענתה כי מאחר שהנתבעת לא ביקשה לחקור את ב"כ התובע על תצהירה, הרי שהאמור בו נותר על כנו. שכן, מי שיכול היה למעשה לשפוך אור אמיתי על השאלה שבמחלוקת ועל האפשרות או העדר האפשרות לפתוח תיקים ביום 30.12.09 הינה לא אחרת מנציגת המזכירות בביהמ"ש השלום בראשל"צ וזו למעשה הסיבה שהתיק הועבר להישמע בבית משפט זה, לאור ההצהרה המוקדמת כי בכוונת ב"כ התובע להעיד את אותה נציגה. ולכן, משלא הובאה אותה נציגה לעדות, הרי שלא הוכחה הטענה האמורה. 19. ומעל ומעבר לאמור לעיל, יאמר כי אף אילו הייתה מוכחת טענת התובע ולפיה לא ניתן היה בפועל לפתוח תיקים (ולשלם אגרת פתיחה עבורם) ביום 30.12.09 לאחר השעה 10:00 (לא באמצעות שיקים ולא באמצעי תשלום אחרים), הרי שאין חולק כי עד השעה 10:00 ניתן היה לעשות כן ובנוסף, האפשרות לפתוח התיק בבתי משפט אחרים, נותרה אף היא ברשות התובע. יתר על כן, ובנוסף לכל האמור לעיל, לא הוגשה כל בקשה של ב"כ התובע לאפשר לה ליתן עדות בתיק בו היא מייצגת, דבר אשר בא בניגוד לאמור בכללי האתיקה של לשכת עוה"ד. 20. התוצאה המתבקשת הינה, כי לא רק שלא הוכחה הטענה לעניין הוראת הגזברות, אלא ב"כ התובע אף ויתר עליה במהלך הדיון ולפיכך אני דוחה טענה זו. אשר על כן, ולנוכח כל המפורט לעיל, הרי שאני דוחה את התביעה על הסף מפאת התיישנותה. סוף דבר 21. התוצאה היא שהתביעה נדחית. ואני מחייב את התובע בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד ע"ס 10,000 ₪. תאונת דרכיםהתיישנות