קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין בעסקת מקרקעין: ביום 2.1.97 רכשה התובעת, תמר כאלי שהתגוררה עד אז בירושלים את הזכויות בדירה בת 2 חדרים בשכונת שושנת העמקים בנתניה מאברהם ודבורה אסולין תמורת סך של 160,000 דולר. (ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה). הנתבע, עו"ד, ייצג שני הצדדים בהסכם זה. במועד חתימת ההסכם טרם נרשמו זכויות המוכרים במינהל מקרקעי ישראל ועל כן לא ניתן היה אף לרשום הערת אזהרה על שם התובעת. בהסכם צוין שנמסרו חוזי חכירה ושטרי העברת זכויות לחתימה סופית של המינהל וכאשר אלה יחתמו על ידי המינהל יועברו לרישום בלשכת רישום המקרקעין. לענין מועדי התשלום צוין בהסכם שסך של 80,000 דולר ישולם במעמד חתימת ההסכם. סך של 30,000 דולר ישולם כנגד רישום הדירה על שם המוכר ורישום הערת אזהרה על שם הקונה וסך של 50,000 דולר ישולם לא יאוחר מיום 2.4.97 וכנגד מסירת החזקה לקונים ובתנאי כי עד אז סולקה או נגררה המשכנתא. כמפורט בכתב התביעה לפי הוראתו המפורשת של הנתבע כי רישום הזכויות הינו הליך של שבועות ספורים העבירה לידי המוכרים את יתרת התמורה בסך של 80,000 דולר מבלי שזכויות המוכרים בנכס נרשמו ומבלי שנרשמה לטובתה הערת אזהרה. כן קיבלה החזקה בדירה. לאחר שנכנסה לדירה הבינה שעשתה מקח טעות שכן מדובר בשכונה מפוקפקת שורצת עבריינים ועל כן לאחר כארבעה חודשים עזבה התובעת הדירה, השכירה אותה וחזרה לגור בירושלים. רק באפריל 2005 הודיע הנתבע לתובעת שעדיין לא נרשמה לטובתה הערת אזהרה. התובעת חתמה על אישור כלפי חוכרי המשנה של המקרקעין ואז נרשמה לטובתה הערת אזהרה על ידי הנתבע. אז גם הוברר לתובעת שרישום הזכויות על שמה לא יבוצע בעתיד. במהלך שנת 2005 חלתה התובעת במחלקת כבד נגיפית והפכה לנכה ב- 100% . היא ביקשה למכור דירתה אולם לא יכלה לעשות כן לאור מצבה המשפטי שהרתיע קונים. רק ביולי 2007 מכרה התובעת דירתה בסך של 107,000 דולר (הסכם מכר זה צורף כנספח ה' לכתב התביעה). בתביעתה טוענת התובעת כנגד רשלנות הנתבע בכך שהעדיף אינטרסי המוכרים על פני אינטרסיה, לא טרח לידעה אודות מצב הדברים הנכון של הזכויות בדירה, לא רשם הערת אזהרה לטובתה ולא טרח לרשום זכויותיה. התובעת הגישה אף חוות דעת שמאי (צורפה לכתב התביעה כנספח ו' ) לפיה אילו זכויותיה בדירה היו רשומות כנדרש היתה דירתה שווה 127,000 דולר. משכך הגישה תביעתה בסכומים כדלקמן: סך של 20,000 דולר הפרש בהתאם לחוות דעת השמאי. הפסד דמי שכירות בתקופה שהעמידה הדירה למכירה בסך 58,431 ₪. פיצוי בגין עוגמת נפש - 50,000 ₪. סה"כ התביעה הועמד בגובה 205,526 ₪. הנתבע הגיש הגנתו לתביעה זו במסגרתה טען ראשית להתיישנות התביעה כנגדו. לגופו של ענין העלה מספר טענות: הסביר לצדדים שאין לדעת מתי יירשמו זכויות המוכר במנהל מקרקעי ישראל ועל כן עמד על כך שירשם בחוזה שהתשלום השני ישולם רק בכפוף לרישום זכויות המוכרים ורישום הערת אזהרה לטובת התובעת. הנתבע פעל במטרה לגרום לרישום זכויות החכירה במנהל אולם בשנת 1998 שינה המינהל מדיניותו והודיע שאינו מאפשר רישום העברת זכויות עד שהבנין כולו ירשם כבית משותף. הנתבע אינו מייצג כלל את כל בעלי הדירות ושירותיו לא נשכרו על מנת לרשום בית משותף. הנתבע הודיע עוד בשנת 1998 לתובעת שרישום הזכויות בשמה אינו תלוי בו או במוכרים וכי נדרשת התארגנות של כלל בעלי הזכויות בבנין לצורך רישומו. רק בשנת 2005 פנתה אליו התובעת וביקשה סיועו לרישום הערת האזהרה לזכותה. הנתבע הבהיר לה שיש צורך לאתר את החוכר הרשום, בני משפחת ימין. הוא טרח ואיתר ה"ה ימין ושכנע אותם לחתום על רישום הערת אזהרה לטובת התובעת, הם הסכימו ואכן נרשמה הערת אזהרה על שם התובעת. התובעת רכשה דירה הרשומה על שם מנהל מקרקעי ישראל אשר זכות החכירה של המוכרים לא היתה רשומה וזה היה מצבה אף בעת מכירתה על ידי התובעת לאחרים. דיון משפטי- הנתבע הגיש עם כתב הגנתו אף בקשה לדחיית התביעה בטענת ההתיישנות לטענתו התובעת יכולה היתה לגלות העובדה שהליכי הרישום לא הוסדרו בעבר והעובדה שלא התעניינה בדירה אינה מצדיקה הארכת תקופת ההתיישנות. לאחר שקיבלתי תגובת התובעת קבעתי שלא אוכל לקבוע בשלב זה התיישנות שכן לא ברור עד מתי היה על הנתבע לדאוג לרישום הזכויות על שם הקונה בדירה. מאחר והליך של דחיה על הסף הינו הליך קיצוני שבית המשפט ישתמש בו במשורה, ולא ברור מהו פרק הזמן שהקציבו הצדדים לביצוע הרישום אזי יש מקום לקיים הליך הוכחות אשר במסגרתו יובאו ראיות אף לענין זה ואז ניתן יהיה לשוב ולטעון הטענה. בסיכומיו מעלה שוב הנתבע טענה זו. התובעת טוענת שנזקיה התגבשו רק בעת מכירת הדירה שכן בעטיים נאלצה למכור דירתה במחיר מופחת. עוד טוענת שבטחה בנתבע, והסתמכה על דבריו שיסדיר הרישום. סבורני שהצדק עם הנתבע וכי התביעה כנגדו התיישנה כפי שאפרט להלן. התובעת הגדירה עילות התביעה כנגד הנתבע כרשלנותו כמפורט בסעיף 20 לכתב התביעה. לאור רשלנותו בהעדפת אינטרסי המוכרים ואי ביצוע המוטל עליו בהתאם להסכם נגרמו נזקיה. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע . לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. מדובר בתביעה שעילתה רשלנותו המקצועית של הנתבע אשר גרמה לנזק כספי של התובעת. משכך מקרה שלפנינו נכנס לגדר ס' 89 לפקודת הנזיקין.   "מהפסיקה אנו למדים כי כאשר מדובר בתביעת רשלנות, ובכלל זאת רשלנות מקצועית - כפי שהדבר בענייננו, ההתיישנות נקבעת בהתאם לסעיף 89(2) לפקודה (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3)673, בעמ' 679; ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528)." ע"א (ת"א) 2253/08 שמשון ורולקר נ' עו"ד מנשה קמפלר, עמ' 8.   לטענת התובעת הנתבע התרשל בכך שלא יידע את התובעת במצב הדברים הנכון ביחס לזכויותיה בדירה, ולא רשם את הנכס על שמה. משמע, מדובר במחדל אשר החל בשנת 1998 שכן אז בזמן סביר לאחר חתימת ההסכם היה על הנתבע לדאוג לרישום הנכס על שם התובעת. לטענת התובעת יש לחשב את תחילת מרוץ ההתיישנות ממועד בו נודע לה על מחדליו של הנתבע (אפריל 2005), כאשר הודיע לה האחרון כי לא נרשמה הערת ההזהרה על שמה של התובעת. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע, כי כאשר מדובר בעילת תביעה נזיקית והנזק לא התגלה ביום שאירע - תקופת ההתיישנות תחל מהיום שהתגלה הנזק, כפי שגם נקבע בחוק ההתיישנות, אך מוסיף הסעיף וקובע, כי קיים מחסום להגשת התובענה, וכי תקופת ההתיישנות תסתיים בכל מקרה לא יאוחר מעשר שנים מיום קרות הנזק (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה), וכפי שהנשיא (בדימוס) א' גורן ציין בספרו: "מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי' להתיישנותן של תביעות, שבהן מתגלה הנזק לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה בגין עוולה שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר שחלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק" [א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה), בעמ' 113]."   ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." סעיף זה הינו הוראה כללי ולכן הוא חל גם על מקרים בהם קיים דין מיוחד (ס' 89(2) לפקודת הנזיקין), כפי שהדברים במקרה שלפנינו. כאשר מדובר בעוולת נזיקין המתבססת על נזק, מועד גילויו של הנזק והשפעתו על תחילת מירוץ ההתיישנות מוכרע על פי האמור בסעיף 89(2) לפקודה. לעומת זאת, ביחס למרכיבים אחרים בעילת התביעה שאינם מרכיב הנזק, חל כלל "ההתיישנות שלא מדעת" בחוק ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק. משמעות הדבר היא כי גילוי מאוחר של מרכיבי עילת התובענה בנזיקין, הקשורים במעשה האשם או במרכיב הקשר הסיבתי בין האשם לנזק, נבחן על פי אמות המידה שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כלל גילוי מאוחר בעל אופי אובייקטיבי, במובן הבא: כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות בשל גילוי מאוחר של עובדות מאטריליות לעילה, אין די בכך שאדם גילה את העובדות הללו באיחור. כדי לבסס הגנה של גילוי מאוחר על פי סעיף 8, על התובע להוכיח כי אי הגילוי נבע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. משמעות הדבר היא, כי מקום שהעובדות המטריאליות מצויות בידיעת התובע, ולו "בכח", הוא ייחשב כאילו ידע אותן "בפועל"   ס' 8 מעלה מבחן נוסף והוא "האם היה בידי התובעת לגלות באמצעים סבירים את מצב רישום הדירה טרם שהדבר נודע לה בפועל מהנתבע?". "המבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות בגילוי הנזק לצורך סעיף 89(2) הוא מבחנו של האדם הסביר - קרי: באלו נסיבות היה אדם סביר מגיש תביעה על בסיס הנזק שהתגלה (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ פ"ד לח(4) 554, 559 (1984).   בהתבסס על כך נשאלת השאלה האם בזהירות סבירה יכול היה אדם הסביר לברר את מצב רישום הדירה קודם לכן? ברור הוא שבבדיקה פשוטה בלשכת הרישום או בפניה לעורך הדין ניתן היה לבדוק האם אכן נרשמו זכויות התובעת על שמה. אף עילת התביעה בכל הנוגע להעדפת אינטרסי המוכרים התגבשה כבר במועד ההסכם. איני יכולה לקבל טענת התובעת שעילת התביעה התגבשה בעת שביקשה היא למכור דירתה ואז הבינה שהמחיר שתקבל הינו נמוך עקב העובדה שהדירה לא רשומה על שמה, שכן התובעת מבקשת לחייב הנתבע בגין רשלנותו הוא בטיפולו בעסקת המכר משנת 1997 ואז נגרמו נזקיה כתוצאה מאי ביצוע המוטל עליו בהתאם להסכם לטענתה. העובדה שבחרה למכור דירתה רק בשנת 2005 אינה מעלה ואינה מורידה לענין עילת התביעה שהתגבשה כבר שנים קודם לכן. כפי שהעיד המומחה השמאי מטעמה דירה הנמכרת כאשר הזכויות אינן רשומות על שם המוכר מחירה נמוך הוא ממחיר דירה הנמכרת כאשר הזכויות רשומות על שם המוכר, משכך ברור הוא שנזקה התגבש במועד בו לטענתה לא פעל הנתבע כנדרש ממנו ולא ביצע המוטל עליו ברישום כאשר אז לטענתה בשל העובדה שהדירה לא נרשמה על שמה נגרמה לדירה ירידת ערך, אותה ניתן היה לשום כבר אז. בהסכם פורט שהשטרות מוכנים והם מוגשים למינהל מקרקעי ישראל. אף התובעת העידה בבית המשפט שמאחר והשטרות היו מוכנים היה מדובר על פרק זמן של מספר שבועות לביצוע הרישום - "ש . עד מתי היה צריך לסדר ת. הוא אמר שזה ענין פעוט שלוקח מעט זמן, הוא לא נקב בזמן". (ראה עמ' 13 שורות 30-31 לפרוטוקול). הווה אומר אף לגרסתה הרישום היה צריך להתבצע על ידי הנתבע תוך פרק זמן של מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם. משלא נעשה כן, לא ברור מדוע לא הגישה התביעה במשך כל השנים שעברו וחיכתה. התובעת כך העידה שלא שאלה לאחר חתימת ההסכם את הנתבע במהלך השנים ולא התעניינה אודות הרישום. (ראה עמ' 16 שורות 19-26) . העובדה שבחרה להמתין כל השנים שכן סמכה על הנתבע אינה מצדיקה הארכת מועד ההתיישנות, כאשר עברו השנים והתובעת לא ראתה שאכן זכויותיה נרשמו, היה עליה לפעול ולפנות לנתבע ולברר מדוע לא נעשה כן, וכאשר לא עשתה כן, אינה יכולה להגיש תביעתה כעת לפיצוי על נזקיה כתוצאה מאי ביצוע המוטל עליו. למעלה מן הצורך אוסיף שאף לגופו של ענין לא שוכנעתי שיש מקום לפסוק לתובעת סכומים כפי שתבעה כפי שאפרט: בכל הנוגע לנזק הנובע מהפרש בין מכירת דירתה לבין מכירת דירה הרשומה על שמה. התובעת קיבלה החזקה בדירה במהלך חודש אפריל 1997 כך הוברר, וכבר ביום 4.6.97 הגיש הנתבע את כל המסמכים הדרושים לצורך ביצוע העברת הזכויות למינהל (ראה מסמך ב' 1 שצורף לתצהיר הנתבע אשר עליו קיימת חותמת של המינהל עם תאריך זה). לאחר מכן קיימים מכתבים נוספים של הנתבע למינהל המבקשים רישום הזכויות לאור המסמכים. אין מחלוקת בין הצדדים שבשנת 1998 שינה המינהל נהליו והחליט שלא לרשום עוד זכויות בבניינים כל עוד לא נרשם הבנין כבית משותף. על כן נשלח לנתבע מכתב על ידי המינהל ביום 14.6.98 אשר בו הוא מתבקש לבצע רישום בית משותף. (ראה נספח ח' לתצהירו). הנתבע כך עולה מהאמור לעיל פעל מיידית לאחר קבלת החזקה על ידי התובעת בדירה והגיש למנהל את כל שנדרש לביצוע רישום הזכויות. המינהל מטעמיו בחר שלא לרשום הזכויות כאשר לאחר מכן אף שינה נהליו. משכך איני סבורה כלל שקיימת רשלנות הנתבע בכל הנוגע לרישום הזכויות, שכן הגשת השטרות והמסמכים בפרק הזמן בו הוגשה אינה מלמדת על כל רשלנות. לענין הערת האזהרה, אכן לא נרשמה היא במועד . הייתי מצפה מהנתבע המייצג שני הצדדים להסכם בו מצוין שיש לרשום זכויות התובעת שידאג לכל הפחות לרישום הערת האזהרה על שמה. לא קיבלתי ממנו כל הסבר מספק מדוע לא נרשמה הערת אזהרה על שמה. למרות מסקנה זו התובעת לא הוכיחה כל נזק שנגרם לה באי הרישום הערת האזהרה שכן כאשר ביקשה התובעת למכור דירתה, נרשמה הערת האזהרה על שמה באופן מיידי לפי בקשתה. לא הוכח בפני שנגרם לתובעת נזק כלשהוא שכן לא נערכה כל עסקה נוגדת בזמן זה ואף לא הוטל עיקול על זכויות המוכרים. חוות דעת השמאי מטעמה מתייחסת למצב של רישום הזכויות על שמה, כאשר השמאי מציין שקיים הפרש במחיר בו נמכרת דירה הרשומה על שם המוכר לעומת מצב בו אין רישום על שם המוכר. מאחר וכאמור לעיל איני סבורה שקמה התרשלות הנתבע בכל הנוגע לרישום הזכויות, אזי אי רישום הערת האזהרה במועד אינו מעלה ואינו מוריד לגבי המחיר בו נמכרה הדירה, מה גם שלא הוכח בפני שלא ניתן היה למכור הדירה עקב אי רישום ההערה בלבד . על כן אין כל מקום לפסוק סכום כלשהו בגין ההפרש בין מחיר הדירה. אף לגבי קביעת השמאי, עלי לציין שהתובעת בעצמה הצהירה שהדירה היתה בשכונה מפוקפקת אשר היא ביקשה לעזבה בהקדם האפשרי. הקונים החדשים שרכשו הנכס הכירו המקום כך העידה ומשכך יכול והסכום שנרכשה הדירה על ידם משקף את מצב הדירה בעוד שהיא כאשר רכשה הדירה כלל לא ידעה על מיקומה הבעייתי ויכול ששילמה סכום הגבוה ממחיר השוק לאור אי ידיעתה זו. אף לענין שכר הדירה המצב דומה. משלא הוכחה רשלנות הנתבע באי הרישום במועד אין כל מקום לפצות אף בגין ראש נזק זה. זאת ועוד , התובעת העידה שמטעמיה היא בחרה שלא להשכיר הדירה כאשר ביקשה למכרה שכן שיפצה הדירה וסברה שתשיג מחיר גבוה יותר במכירתה אם לא תושכר, כן המרחק מהעיר ירושלים הקשה על השכרתה. עם זאת הודתה שיכולה היתה להמשיך להשכיר הדירה ואף למכרה. (ראה עמ' 20 שורות 15-23). על כן אף מן הטעם הזה אין כל מקום להשית על הנתבע נזקיה בגין אי השכרת הדירה. לענין רשלנות הנתבע בהעדפת אינטרסי המוכרים על פניה, התובעת טענה ששילמה לנתבע סך של 80,000 דולר על פי דרישתו והוא העבירם למוכרים כאשר מסר לה שהכל יהיה בסדר. בהתאם להסכם סך של 50,000 דולר אכן היה צריך להיות משולם כנגד קבלת החזקה והסרת המשכנתא. מאחר והמשכנתא הוסרה והתובעת קיבלה חזקה בדירה היה מקום לשלם סך זה. בכל הנוגע לסך של 30,000 דולר הצדדים חלוקים בענין זה. התובעת טוענת שלפי בקשת הנתבע שילמה לו הסכום בשיק בעוד שהנתבע טוען שהיא עשתה כן לאור דרישת המוכר שדרש כתנאי להעברת החזקה בדירה תשלום סכום זה. טוענת התובעת לנאמנות הנתבע בקבלת הסך ששולם לידו. טענה זו לא נטענה כלל בכתב התביעה ועל כן הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. כן אף לגופו של ענין לא הוכחה הטענה שכן בהתאם להסכם לא הסכימו הצדדים שהסכום יופקד בנאמנות אצל הנתבע ומשכך ובהעדר כל ראיה אחרת לכך שעל הנתבע היה לשמור הכסף בנאמנות בידיו, איני יכולה לקבוע שכך הוסכם בין הצדדים. עלי לציין שהתובעת בתחילה בתצהיר עדותה הראשית הצהירה ששילמה לנתבע שני תשלומים אחד על סך 30,000 דולר, והשני על סך 50,000 דולר. לאחר מכן ביקש הנתבע וקיבל רשות להגיש תצהיר משלים שכן מצא מסמכים במשרדו. במסגרת תצהירו המשלים הצהיר וצירף מסמכים לפיהם הסכום שולם בשיק אחד לפקודת אסולין שהיווה את מלוא התמורה. הוא הצהיר שלאחר שהסביר לה שעדיין לא סולקה המשכנתא ולא נרשמה כל הערת אזהרה אזי הודיעה היא שתדבר עם נציג המוכרים. לאחר מספר ימים חזרה למשרדו ונתנה שיק לפקודתו כאשר הודיעה לו שסיכמה עם נציג המוכרים שלאחר שתוסר המשכנתא יעביר השיק לידי המוכרים. משכך ולאחר שהוסרה המשכנתא העביר הכסף בהוראות התובעת לידי המוכרים. הנתבעת הגישה אף היא תצהיר משלים לאחר הגשת תצהיר זה ובמסגרתו העלתה גרסא עובדתית חדשה לפיה הגיעה למשרדו של הנתבע לפי בקשתו כדי לשלם את יתרת התמורה. היא שילמה כל הכסף בשיק אחד. בתחילה היה זה שיק לפקודת המוכרים, מחשבונה בבנק בירושלים. מאחר אותה עת כבר העבירה פעילותה לחשבון חדש בנתניה ביקשה להחליף השיק והגיעה אחרי מספר ימים עם אחותה שיעצה לה לשנות את שם המוטב לנתבע. השיק הוחלף בשיק אחר מבנק בנתניה ואף שם המוטב שונה לשם הנתבע. לטענתה הנתבע לא הזהיר אותה ולא יעץ לה בשום אופן שלא לשלם את הסכום אלא הרגיעה שהכל בסדר. בבית המשפט עלה מעדות אחותה של התובעת שהסכום שולם על מנת שהתובעת תקבל חזקה בדירה (ראה עדותה בעמ' 21 שורות 30-31). כן עלה מעדות התובעת שהמוכרים דרשו את תשלום מלוא הסכום כתנאי לקבלת חזקה - "אסולין היה אסרטיבי הוא לא היה נותן לי להכנס אם לא הייתי משלמת". (ראה בעמ' 17 שורות 23-24). מעדויות אלה למדה אני שדרישת המוכרים היתה למעשה תשלם מלוא התמורה שאם לא כן לא היתה מקבלת היא חזקה בדירה, למרות שבהסכם צוין שסך של 30,000 דולר יישאר בידי התובעת עד להעברת הזכויות. התובעת פעלה לאחר ששוחחה עם המוכרים והחליטה שברצונה לקבל החזקה בדירה. יכול והיה אז על הנתבע להחתימה על מסמך המאשר שהיא מודעת לתוצאות מעשיה אלה, אולם עדיין איני רואה בכך רשלנות, שכן התובעת כך שוכנעתי היא שביקשה לעשות כן לאי דרישות המוכרים. עלי להוסיף במאמר מוסגר שכפי שפירטתי לעיל התובעת לא תבעה הסך של 80,000 דולר או חלקו בתביעה זו. אם אכן נכונה היתה טענתה היה עליה להגיש התביעה כנגד הנתבע לתשלום הסך של 30,000 דולר ששולם לו בנאמנות ושהועבר על ידו ברשלנות ותוך הפרת חובת הנאמנות לידי המוכרים. אף אם היתה תובעת סך זה, תביעתה בענין זה ככל הנראה היתה מתיישנת לאור פרק הזמן הארוך שעבר מעת התשלום ועד הגשת התביעה. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. בנסיבות הענין לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. רשלנות מקצועיתשאלות משפטיותרשלנותעורך דיןהתיישנות