קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת שיבוב של ביטוח לאומי: לפני בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. רקע כללי מוסכם- ביום 17/2/2003 התרחש אירוע תקיפה (להלן: "האירוע"), במהלכו פגע הנתבע בתיק זה, מר יניב ברכה (להלן: "הנתבע") באחר פלוני (להלן: "הנפגע") במקום עבודתם המשותף. היות והאירוע התרחש במסגרת העבודה - הוא הוכר כתאונת עבודה והנפגע קיבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), בסך של כ-90,000 ₪. ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בתובענה קודמת שהוגשה על ידי המל"ל כנגד הנתבע, ביום 14/12/2008 (ת.א. 7670-12-08, להלן: "התביעה הראשונה"). המדובר היה בתביעת שיבוב בה דרש המל"ל שהנתבע ישיב לו את התקבולים שקיבל הנפגע מהמל"ל. התביעה הראשונה נמחקה מחמת חוסר מעש ביום 9/8/2010, לאחר קצת פחות משנתיים ימים, הואיל ולא בוצעה מסירה של כתב התביעה לידי הנתבע. התובענה הנוכחית הוגשה מטעם המל"ל בתאריך 29/8/2010, שבע שנים וחצי לאחר האירוע ועשרים יום לאחר שנמחקה התביעה הראשונה. עסקינן בתביעה בעילת שיבוב זהה. טענות הצדדים - המחלוקת נסובה סביב פרשנותו ויישומו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), אשר הוראותיו כדלקמן: "הוגשה תובענה לפני בית משפט ... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." נקל אם כך להבין מהן עמדות הצדדים. כיון שבין מועד האירוע לבין מועד הגשת התביעה הנוכחית עברו שבע שנים וחצי, דינה להדחות מפאת התיישנות, אלא אם לא נמנה את התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה ועד מחיקתה (להלן: "תקופת התביעה הראשונה"), אשר ארכה כמעט שנתיים. לשיטת המל"ל יש להפחית מתקופת ההתיישנות לגבי תביעה זו את תקופת התביעה הראשונה - ולכן הנוכחית לא התיישנה. לשיטת הנתבע, אין להפחית את תקופת התביעה הראשונה, שכן לא מתקיימים המבחנים שהותוו בפסיקה המאפשרים את ניכוי תקופת התביעה הראשונה. דיון והכרעה- לאחר ששקלתי את טענות הצדדים - אני בדעה שיש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף מחמת ההתיישנות, דהיינו - שהתביעה דכאן לא התיישנה, וזאת מהטעמים שאפרט להלן. המסגרת הנורמטיבית - אזכיר כי הוראות סעיף 15 לחוק מתייחסות למצב בו התביעה הראשונה - "נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה". כעקרון, על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - יש הבדל משמעותי בין דחיית תביעה לבין מחיקתה. במקרה שלנו התביעה נמחקה, ולכן לכאורה היה מקום לסבור כי סעיף 15 לחוק, המתייחס לדחייה, אינו רלבנטי כלל; אולם, ההלכה הפסוקה היא כי הדיבר "נדחתה" כולל בחובו גם מצבים בהם התובענה "הופסקה" או "נמחקה" - וראו את פסה"ד המנחה בהקשר זה - רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג (2) 624, בעמ' 627-628 לאמור: " ... [ש]אין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי ... , אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון, כמו במקרה שלפנינו, שהתובענה הופסקה. בפרשנות כזו איני משיג את גבולו של המחוקק, כמו שטען פרקליט המערערת, שהרי כבר נפסק לא אחת, שלאותו מונח יכול להיות פירוש שונה בדברי חקיקה שונים". משמע, שהשלב הראשון בפיתוח ההלכה בהקשר זה היה כי ניתן ליישם את סעיף 15 גם במקום בו התביעה נמחקה ולא רק נדחתה (וראו אף את ע"א 502/88 שמעון נ' עזבון המנוח שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833, ע"א 748/89 שפירא נ' חייט, פ"ד מח(2) 365, וע"א 2215/00 גורי נ' דנגור, פ"ד נו(3) 932). השלב הבא בהתפתחות ההלכה היה בקביעה לפיה במצבים של "מחיקה" - אין הארכה "אוטומטית" של תקופת ההתיישנות אלא שיש לבחון מדוע נמחקה התובענה הראשונה: האם המדובר בהליך שהסתיים בשל סיבות "פורמליות", כגון חוסר סמכות, בקשה להפסקת תובענה, חוסר מעש וכו' או שההליך הסתיים לגופו (שאז קיים מעשה בית דין ולא ניתן להגיש תביעה שניה באותה עילה). מתארת את ההפרדה, כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166 בעמ' 178, אם כי יש לזכור שדעתה באותו עניין היתה דעת מיעוט והתוצאה הסופית בעניין שם היתה שהתביעה השניה כן נדחתה על הסף - וכך נקבע באופן כללי לגבי סעיף 15 לחוק: "הוראה זו שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות מהווה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין במובן הבא: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי ... ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני התיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השניה לא תיחסם מחמת התיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השניה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין." עוד יש להפנות בהקשר זה לדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 (הצ"ח 312, תשי"ז, עמ' 280, בעמ' 285), לגבי סעיף 16 להצעה, שהוא סעיף 15 כיום, לאמור:  "סעיף 16 מוסיף הוראה חדשה לפיה אם נדחתה תביעה ללא דיון בגופו של ענין אלא על סמך טענות פרלימינריות כגון חוסר סמכות וכדומה לא יובא במנין תקופת ההתיישנות אותו פרק זמן שבין הגשת התביעה ודחייתה כדי שלא לקפח את בעל הדין שהפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה". וראו אף את ספרו של יהודאי, דיני התיישנות בישראל, 1991, כרך א' עמ' 253 ואילך. מכאן, שסיום תביעה מטעמים "טכניים", "פרלימינריים" או בשל "טעות פורמלית" אינו חוסם את הדרך להגשת תביעה שניה תחת מטרית סעיף 15, אך עתה נשאלה השאלה מה דינה של מחיקה מחוסר מעש. האם זו מחיקה "פורמלית"/"טכנית" אם לאו ? הקושי כאן נעוץ בכך שבתי המשפט נרתעו מלעודד מצבים בהם התובע ינהל את תביעתו הראשונה בעצלתיים, במשך שנים רבות, ללא השקעת מאמץ לקדם את בירור התביעה - ולאחר שתביעה שכזו תמחק מחוסר מעש - אותו תובע יוכל להגיש תובענה שניה, שנים נוספות לאחר מכן - וכך להאריך לעצמו את תקופת ההתישנות, תוך שמחדליו הם אשר מזכים אותו ב"הנחות". התנהלות שכזו בוודאי שראויה לכל גינוי וכפי שנפסק בע"א (מחוזי ירושלים) 3411-03-10 לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, לאמור: "אין כל הגיון לאפשר לתובע ליהנות מפרי מחדליו הדיוניים בהליך הראשון ולהאריך על יסודם, לפרקי זמן ממשיים, את תקופת ההתיישנות. אם נעשה כן, תהיה בכך פגיעה חמורה בנתבע, ולא למצבים כאלה נוצר הכלל שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות." לכן, השלב הבא בהתפתחות הפסיקתית היה אבחנה בין מצבים שונים של "חוסר מעש", ואנו רואים כי בפסקי הדין שדנו בסוגיה בוצעה בחינה של הסיבות לחוסר המעש. לסיכום ההלכה עד כה נאמר כי "נדחתה" בסעיף 15 לחוק, משמעה גם "נמחקה", כי "נמחקה" משמע לרבות "מחוסר מעש", אך כי יש לבחון את מהות חוסר המעש ואין הארכה אוטומטית במצבי מחיקה מחוסר מעש. בהתאם, מטבע הדברים, המקרים שנדונו בפסיקה היו מגוונים ועמדות השופטים לגבי הסוגיה נבדלות האחת מן השניה. לעיתים, חוסר המעש חייב את המסקנה שאין לאפשר לתובע הגשה מחדש של תביעה זהה; ולעיתים - העמדה של בהמ"ש היתה הפוכה. אתחיל במתן כמה דוגמאות למקרים בהם בהמ"ש מצא לנכון שלא להאריך את תקופת ההתיישנות, כלומר - מקרים בהם נקבע כי מחדלי התביעה מחייבים את המסקנה לפיה נזנחה התביעה וכי אין לאפשר את הגשתה מחדש: ע"א (מחוזי ירושלים) 4262/03 קטש נ' משרד הבינוי והשיכון, שם נדחתה התביעה הראשונה מחמת אי תשלום אגרה, ולמרות זאת בהמ"ש לא איפשר להגיש תביעה שניה, בחלוף שבע שנים, מן הטעם שההתנהגות של התובע אשר לא שילם את האגרה, מלמדת על ויתור (אם כי באותו מקרה היתה בעיה גם לפי סעיף 16 לחוק). ע"א (מחוזי ירושלים) 9277/06 אברהמי נ' משרד החינוך, שם דובר בתביעה שנמחקה מחמת אי תשלום אגרה, ותביעה שניה שהוגשה מאוחר יותר סולקה על הסף מחמת ההתיישנות. ע"א (מחוזי ירושלים) 3411-03-10 לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', בו קבע בהמ"ש כי התובע ישן על זכויותיו במהלך התביעה הראשונה, שכן במשך התקופה בה ההליך היה תלוי ועומד הוא לא גילה עניין בהליך באשר לא הגיב להחלטות של בית המשפט ולא קיימן. ת.א. (תל אביב) 4363/95 חשב סקיוריטי בע"מ ואח' נ' מלון זוהר ירושלים בע"מ - שם התביעה הראשונה נמחקה עקב אי הגשת תצהירי עדות ראשית, ונפסק כי זהו מחדל אשר אינו מאפשר את הארכת תקופת ההתיישנות. ת.א. (שלום חיפה) 2934/04, בש"א 3944/05 עיריית אום אל פחם נ' אגרביה, שם המדובר היה בתובעת שהגישה שלוש תביעות במועדים שונים, כאשר כל אחת נמחקה מטעמים שונים (חוסר מעש, חוסר התייצבות וכו'). התובעת שבה והגישה תביעה רביעית וביקשה לעשות שימוש בסעיף 15 לחוק על מנת להתגבר על מכשול ההתיישנות - אך בהמ"ש לא התיר זאת. ת.א. (שלום תל-אביב) 24266-11-09 בן שמעון נ' הראל - שם התובענה הראשונה לא הומצאה לנתבע, ונדחתה על הסך מחמת ההתיישנות התביעה השניה שהוגשה לאחר חלוף יותר מ-7 שנים. ת.א. (שלום חיפה) 5661/02 רוג'ה נ' האחים עופר, שם נמחקה התביעה הראשונה בשל אי הגשת חוות דעת רפואית מטעם התובע, למרות כמה אורכות - והתביעה השניה שהוגשה נדחתה מחמת ההתיישנות. בש"א (שלום חדרה) 2436/05 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' אבו נימר, שם נקבע כי אין לאפשר להאריך את מועד ההתיישנות מקום בו התביעה הראשונה נכשלה מסיבות שתלויות בתובע. ת.א. (שלום נתניה) 2978/05 מאג'ד נ' מ"מ מג'דל שמס, שם נמחקה התביעה הראשונה בשל אי הגשת סיכומים מטעם התובע לאחר שמיעת הראיות, למרות אורכות - והתביעה השניה שהוגשה נדחתה מחמת ההתישנות. עע"ב 806/06 זעירא נ' אוניברסיטת בר אילן, שם נמחקה התביעה הראשונה בשל אי תשלום האגרה ואי המצאת כתב התביעה לנתבעת - ובה"ד הארצי לעבודה קבע כי התביעה השניה שהוגשה נדחית על הסף מחמת ההתישנות. מנגד, אמנה כמה דוגמאות למקרים בהם בתי המשפט יישמו את סעיף 15 והתירו את הגשת התביעה השניה, למרות מחדלים ורשלנות בניהול התביעה הראשונה, משמע - מקרים בהם תקופת ההתישנות הוארכה: רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג (2) 624 , אשר צוטט מעלה, שם נדונה תביעה בגין תאונה עבודה. התביעה הראשונה הופסקה מחמת אי התייצבות, לבקשת ב"כ התובעת, וכאשר הוגשה התביעה השניה - הועלתה טענת ההתיישנות, אשר נדחתה. ע"א (מחוזי חיפה) 4292/98 א.פ. פני בע"מ נ' גבאי, שם הוארכה תקופת ההתישנות למשך פרק הזמן שהצדדים ניהלו בוררות אשר הסתיימה בשל החלטת הבורר. בש"א (מחוזי חיפה) 13294/03 אבו עמריה נ' טטנאור בע"מ, שם בהמ"ש דן במקרה בו נסיבות המחיקה של התובענה הראשונה לא הוכחו וקבע כי אף אם הסיבה היתה רשלנות של התובע, אין למנות את תקופת ניהול התביעה הראשונה ולכן התביעה השניה שהוגשה לא התיישנה. ת.א. (מחוזי ירושלים) 226/00 גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, סעיפים 138-155 לפסק הדין, שם בהמ"ש מצא שלא לדחות על הסף את התביעה מחמת התיישנות הן לאור העובדה שהתובע לא היה מיוצג בחלק מפרק הזמן הרלבנטי והן לאור קביעה לפיה תכתובות בין התובעת לבין הנתבעת (חברת הביטוח) קטעו אף הן את מירוץ ההתישנות. ת.א. (מחוזי באר-שבע) 50002-05-10, קרני נ' תמר מפעלי רהיטים ואח', מאגר דטה חוק ומשפט (2011), שם בהמ"ש מצא להאריך את תקופת ההתיישנות למרות מה שכינה "חוסר מעש רשלני ובוטה" בניהול ההליך הראשון. ת"א (שלום תל-אביב) 13129/07 ויגזן נ' מלון קיסר, מאגר דטה חוק ומשפט (2011), שם התובע שהה בחו"ל ולא התייצב לבדיקה בפני המומחה הרפואי שמונה על ידי בהמ"ש. בהמ"ש התרה בתובע מספר פעמים והסביר כי לא ניתן לקדם את התיק עד אשר תבוצע הבדיקה, והתובע ביקש להפסיק את התביעה הראשונה. בהמ"ש הורה על הפסקה התביעה, וקבע כי במידה ותוגש תביעה חדשה - הדבר כרוך בהוצאות בסך 5,000 ₪. כאשר התביעה הוגשה שנית, לאחר תשלום ההוצאות, היה זה לאחר יותר משבע שנים מיום התאונה, הועלתה טענת התיישנות והיא נדחתה. ת"א (שלום ירושלים) 7852/02 אחאי עבודות עפר נ' נמרוד יזהר, שם נדחו שתי תביעות קודמות בשל חוסר מעש לאור אי הגשת חוות דעת הנדסית, אך בהמ"ש אפשר הגשתה של תביעה שלישית ולא מנה את משך בירורן של שתי התביעות שנמחקו. ע"ע 393/05 טהה נ' מקיאס בע"מ, שם נמחקה התביעה הראשונה מחמת חוסר מעש היות והתובע לא המציא את כתב התביעה לנתבעת, שכן לא הצליח לאתר אותה, ובה"ד הארצי לעבודה קבע כי אין מקום לשלול את תחולת ס' 15 לחוק. עע"ב 706/05 ישראלי נ' מפעלי פרג, שם נמחקה התביעה הראשונה מחמת חוסר מעש ובה"ד הארצי לעבודה קבע כי מחיקת התביעה הראשונה בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך, שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדנים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בימ"ש, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת ס' 15 לחוק. סיכום ההלכה - מהדוגמאות המוזכרות מעלה (וישנן עוד רבות) עולים כמה עקרונות יסוד: כאשר התובענה הראשונה נמחקת מחמת אי תשלום אגרה - הרי שלמעשה יש לראותה ככזו שמעולם לא הוגשה או שלא החלה - ולא תוארך תקופת ההתיישנות. כאשר התובענה הראשונה נמחקת מחמת אי המצאת כתב התביעה לנתבע - הדעות חלוקות. בעניין בן שמעון - בהמ"ש מצא שלא להאריך את תקופת ההתיישנות, ולעומת זאת - בעניין טהה, בבה"ד לעבודה, הוארכה התקופה. במקרים שכאלו - הקושי נעוץ בעיקר בכל הנוגע למודעותו של הנתבע לקיומם של ההליכים וביכולתו לפעול לשימור ראיותיו. אם נגרם לנתבע נזק ראייתי - הנטיה תהא להגן על האינטרס שלו. מצד שני - ככל שהאינטרס הינו שלא להטריד את הנתבע "פעמים", אזי כל עוד הוא לא ידע ממילא על התביעה הראשונה - היא לא "הטרידה" אותו ויש לחייב אותו להתמודד עם התביעה השניה. כאשר התובענה הראשונה הומצאה לנתבע ומתחיל בירור מהותי של התובענה הראשונה - יש להבחין בין מקרים בהם התובע עצמו מבקש להפסיק את התביעה הראשונה לבין מקרים בהם התביעה נמחקת על ידי בהמ"ש. במקרים בהם התובע עצמו מבקש להפסיק את התביעה, בדרך כלל יהא בכך כדי ללמדנו שהוא זונח את דרישותיו כלפי הנתבע, הנתבע יפתח ציפיות באשר לזניחת הדרישות, ולא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות על נקלה (אלא אם במועד בו ביקש התובע את המחיקה הוא הודיע לנתבע כי יבקש בעתיד להגיש את התביעה מחדש וכיוצ"ב חריגים). במקרים בהם המחיקה של התובענה הראשונה הינה ביוזמת בהמ"ש - יש להבחין בין מקרים בהם המדובר בזלזול בוטה בהחלטות בהמ"ש ובחוסר תום לב בניהול ההליך לבין מקרים של רשלנות "בלבד". במקרים מהסוג הראשון, במיוחד שעה שניכר חוסר תום לב בניהול ההליך הראשון ובהגשת ההליך השני - ברי כי לא תוארך תקופת ההתישנות. במקרים מהסוג השני - הדעות חלוקות. התנהלות "רשלנית" משמעה אי הגשת חוות דעת בזמן, אי התייצבות, אי הגשת תצהירים, אי הגשת סיכומים, אי קיום החלטות שיפוטיות וכו', כאשר ישנם שופטים שרואים בכך משום ויתור על הזכות לנהל תביעה בבהמ"ש וישנם אחרים שמחזיקים בדעה שאם זו "רק" רשלנות - אין לסלק את התביעה מחמת התיישנות. לכל אלו יש להוסיף את ההלכות מקדמת דנן לגבי האיזון שבין זכות הגישה לערכאות והחובה לעשות שימוש במשורה בסעד הקיצוני של סילוק על הסף, לבין זכותו של הנתבע שלא להדרש לבירור סוגיות "נושנות" והאינטרס הציבורי לנצל את המשאב השיפוטי לצורך בירור סוגיות "עכשוויות" רלבנטיות. עוד יש לזכור את האיזון שבין ציפיותיו של הנתבע (באשר לויתור מצד התובע לאחר חלוף תקופת ההתישנות) לבין ציפיותיו של התובע (שמניח שאם התביעה נמחקה ולא נדחתה, הוא יוכל להגיש אותה שוב לאור סעיף 15 לחוק). ישום ההלכה בענייננו - על מנת לבחון את היישום הנכון של האמור מעלה לגבי המקרה שבפנינו, יש צורך בשלב הזה לפרט מעט נתונים נוספים לגבי התביעה הראשונה. התביעה הראשונה הוגשה כאמור ביום 14/12/2008. המל"ל שלח בדואר רשום את כתב הטענות לכתובתו של הנתבע ברחוב השקד 27, נהריה, ברם כתב התביעה הושב למל"ל בציון "לא ידוע". מתברר מחקירתו של הנתבע כי הוא עבר מרח' השקד 27 לרח' השקד 9 בסוף שנת 2007, אם כי הוא לא עדכן את הכתובת במשרד הפנים, ולכן כתב התביעה הושב ללא מסירה. בתאריך 21/3/2009 נשלחה למל"ל התראה בדבר חוסר מעש. בתאריך 25/3/2009 הגיש המל"ל תגובה להתראה בדבר חוסר מעש בה נטען כי הצדדים מנהלים משא ומתן לסיום התיק מחוץ לכותלי בית המשפט ועל כן עוכבה הגשת ההגנה. בהמ"ש העניק אורכה להגשת כתב הגנה. בתאריך 17/9/2009 נשלחה למל"ל התראה נוספת בדבר חוסר מעש. המל"ל הגיש בקשה למתן אורכה לשם עשית פעולה והפעולה הבאה שנקט בה היתה באוקטובר 2009, או אז שלח המל"ל שוב את כתב התביעה באמצעות שליח לאותה הכתובת ברחוב השקד 27. לאחר שלושה ביקורים במקום, הדביק השליח את המעטפה על דלת הדירה, למרות שאין חולק שבמועד זה כבר היה ידוע למל"ל כי הנתבע אינו מתגורר בכתובת זו וכי להדבקה על הדלת אין כל נפקות. בתאריך 24/1/2010 הגיש המל"ל בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה על בסיס פועלו של השליח. בקשה זו נדחתה על ידי כב' הרשמת אשר אף ציינה כי אין כל תועלת בהדבקה על הדלת הואיל וידוע כי הנתבע אינו מתגורר בכתובת זו. כמו כן, הוסיפה כב' הרשמת כי לפי הודעה קודמת מטעם המל"ל, התנהל מו"מ עם הנתבע ולכן סביר כי בידי המל"ל פרטים נוספים של הנתבע כגון מס' הטלפון שלו וכי יש לבצע איתור מחודש של הנתבע. בתאריך 7/4/2010 הגיש המל"ל בקשת אורכה נוספת לשם עשית פעולה, עד לתאריך 30/7/2010. היות ולא בוצעה כל פעולה שכזו ולא הוגשה כל הודעה או בקשת אורכה - בתאריך 9/8/2010 התובענה נמחקה מחמת חוסר מעש. בתאריך 29/8/2010 הוגשה התובענה השניה, הנוכחית, אשר הומצאה סוף סוף לנתבע - שכן הופעל חוקר מטעם המל"ל לצורך איתור הנתבע, והוא "אותר" בכתובתו שברח' השקד 9. עתה נחזור לבחינת השאלה אם יש לאפשר למל"ל להאריך את תקופת ההתיישנות, כאשר למעשה מחיקת התביעה הראשונה לא היתה ביוזמת התובע, אלא ביוזמת בהמ"ש, בשל אי המצאת כתב התביעה ואי קיום ההחלטה בדבר ביצוע פעולה למרות מתן אורכה. עמדתי היא כי במקרה זה - יש להפעיל את הוראות סעיף 15 ולא למנות את תקופת התביעה הראשונה במניין תקופת ההתיישנות, בשל כמה נימוקים עיקריים: ראשית, אין המדובר במקרה בו המל"ל גילה זלזול בבהמ"ש אלא במקרה בו הנסיונות לאיתור הנתבע היו רשלניים ותמוהים. בהקשר זה אציין כי לא ברור לי מדוע נטען שמנוהל מו"מ עם הנתבע ולאחר מכן נטען שלא ניתן לאתר אותו ואני שותפה לתמיהה שהעלתה כב' הרשמת בהקשר זה. אני נוטה לסבור כי נפלה טעות בהודעה לגבי ניהול המו"מ - אך אז התמיהה היא מדוע בוצעו נסיונות המצאה חוזרים ונשנים לכתובת שכבר היה ברור שאינה הנכונה. עוד לא ברור לי מדוע החוקר של המל"ל, אשר ככל הנראה נזקק לשבועיים בלבד לאיתור הנתבע, לא הופעל במהלך חייה של התביעה הראשונה. מעמדת המל"ל עולה כי רק לאחר מחיקת התביעה הראשונה היתה פניה לחוקר שכזה והוא הצליח במשימתו תוך 20 יום. תמוה בעיני מדוע לא נשלח חוקר לאתר את כתובתו של הנתבע במהלך השנתיים בהן התובענה הראשונה היתה תלויה ועומדת בבית המשפט. בנוסף, אין חולק כי הנתבע עובד מזה 16 שנה באותו מקום עבודה, בו אף התרחש האירוע נשוא ההליכים, ולא ברור מדוע המל"ל לא פעל לאיתור הנתבע במקום עבודתו - לרבות ביצוע מסירת כתב הטענות שם או בירור כתובתו המעודכנת. אם לא די בכך, אזי שהנתבע הציג טופסי 101 שמולאו ונשלחו למל"ל מטעם המעביד לגבי השנים 2008 ו-2009 שם נרשם כי כתובתו של הנתבע הינה ברח' השקד 9. אמנם, טופס 101 אינו "דרך המלך" לשינוי כתובת במשרד הפנים, אך שעה שהטפסים הגיעו למל"ל - ניתן היה לצפות שתוזן במאגרי המל"ל הכתובת המעודכנת. לכן, המל"ל התרשל בנסיונותיו לאתר את הנתבע ויכול היה לאתר אותו על נקלה לו היה מקדיש תשומת לב ראויה יותר לניהול התביעה הראשונה. יחד עם זאת, אין במתואר מעלה כדי ללמדינו על חוסר תום לב בניהול ההליך הראשון או על זלזול בוטה בסדרי הדין או בהליך השיפוטי, אשר מצדיק סנקציה חמורה כגון חסימת דרכה של התביעה. המל"ל ביקש מעת לעת אורכות לביצוע המסירה של כתב התביעה ואין ללמוד מכך על כוונתו לזנוח את דרישתו הכספית. שנית, לנתבע לא יכול היה להגרם נזק ראייתי במקרה זה. יוזכר כי עסקינן באירוע משנת 2003 במהלכו התקיף הנתבע את הנפגע. הנתבע הורשע ע"פ הודאתו ויחד עם זאת מעלה טענת הגנה לפיה האירוע החל כתוצאה מהתגרות של הנפגע וכי למעשה עסקינן בהתנהלות הדדית וכי יש לייחס לנפגע אשם תורם. כיון שהתיק הפלילי הסתיים בהודאה של הנתבע, לא נשמעו שם מלוא הראיות - ועל מנת לברר את הנסיבות המדוייקות של האירוע, באספקלריה של אשם תורם אפשרי - יהא על במ"ש זה לשמוע את העדים. כעקרון, ככל שהנתבע לא ידע במשך כל השנים על התביעה של המל"ל, כיון שלא הומצאה לו, הוא יכול תיאורטית לטעון שהוא לא סבר שעליו לשמור ראיות לגבי נסיבות התקיפה וכי זהו אחד מהטעמים שלא להאריך את תקופת ההתיישנות. דא עקא, שמוסכם כי הנפגע הגיש תביעה אזרחית כנגד הנתבע וכנגד מקום העבודה והמבטחת הרלבנטית לגבי האירוע עוד בשנת 2006 (במסגרת ת.א. 1734/06 בבהמ"ש השלום בנצרת) . בהליך זה שבנצרת, היה הנתבע מעורב, הוא יוצג על ידי עורכי דין, הוא הגיש הגנה - ומעיון במערכת בהמ"ש עולה כי התביעה שם אף נסגרה לאחרונה, בשנת 2011. מכאן, שבמקרה ספציפי זה, לא ניתן לומר שהנתבע לא ידע שעליו לשמור ראיות לגבי סוגית האשם התורם של הנפגע, כיון שהוא היה צריך לשומרן ממילא לצורך ניהול התיק בבהמ"ש בנצרת. מכאן, שטעם זה שמאחורי דיני ההתיישנות, שהינו לרוב נדבך מרכזי בהחלטות לגבי דחייה מחמת התיישנות - אינו רלבנטי במקרה דכאן. עוד יוער כי לגבי הדרישה הכספית של המל"ל - הרי שהיא מבוססת על תדפיסים באשר לתקבולים ששולמו - ואין כל קושי בבירור עובדתי בהקשר זה למרות חלוף הזמן. שלישית, ישנם שיקולים נוספים אשר בעטיים אני נוטה שלא לחסום את הגישה לערכאות על הסף במקרה זה. יש לתת משקל מסויים אף לעובדה כי עסקינן בתביעת שיבוב בגין אירוע תקיפה שבו הורשע הנתבע, כי התובעת מופקדת על כספים ציבורים, כי הנתבע "תרם" לכך שלא ניתן היה לאתר אותו בכך שלא עדכן את הכתובת כנדרש על פי חוק במשרד הפנים וכי התביעה הנוכחית הוגשה 20 יום בלבד לאחר המחיקה של התביעה הראשונה, וסביר להניח שאם המל"ל היה מבקש לבטל את המחיקה מחוסר מעש של התביעה הראשונה - בהמ"ש היה נעתר לבקשה (כפי שהיה בת.א. 33424-01-10 המל"ל נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, מאגר דטה חוק ומשפט (2011), שם המדובר היה במקרה זהה כמעט, של תביעת שיבוב של המל"ל כנגד מזיק, אשר נמחקה מחוסר מעש בשל אי המצאת כתב התביעה למזיק/הנתבע, ולאחר מכן נקבע כי יש לבטל את המחיקה ו"להחיות" מחדש את התיק). לסיכום- בנסיבות מקרה זה, אני סבורה שעסקינן במחדל מטעמו של המל"ל, כאשר ניתנו לו הזדמנויות לא מעטות להשלים את ההמצאה לנתבע אך הוא לא השכיל לנצלן. יחד עם זאת, אין מקום לצמצם את תחולת סעיף 15 לחוק ולהוציא מגדרו את המקרה הנוכחי. אין לחסום את הגישה לערכאות במכלול הנסיבות של מקרה מיוחד זה, מבלי לקבוע מסמרות לגבי מקרים אחרים - ודין הבקשה לסילוק על הסף להדחות. בנסיבות, אין צו להוצאות. תביעת שיבובביטוח לאומיהתיישנות