קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התמוטטות קיר על בנאדם / אחריות על התמוטטות קיר: התביעה, טענות הצדדים וראיותיהם 1. התובע, יליד 1950, עותר לחייב את הנתבעים בנזק גוף שנגרם לו כתוצאה מהתמוטטות קיר בחדר מדרגות בנכס נטוש של הנתבעת 1 (להלן: "עמידר"), בו ביקר ביום 15/11/06. 2. לטענת התובע, לא הייתה לו ידיעה או יכולת לדעת מה היו הסיבות שגרמו לתאונה, מהלך המדרגות הלא תקין מהווה דבר מסוכן, כהגדרתו בפקודת הנזיקין, ונמצא בשליטתה של עמידר. זו לא נהגה בזהירות המתבקשת, לא דאגה לשילוט הבניין כבניין מסוכן, ולא דאגה לנעילת המבנה. 3. ממקום התאונה הועבר התובע לבית חולים רמב"ם, נבדק ונמצא כי סובל מפציעות וחבלות בכל חלקי גופו, ובעקבות חשד לשבר הושם גבס על רגל ימין עד ליום 25/12/06 ולאחר מכן קיבל התובע מספר טיפולי פיזיותרפיה. 4. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת מומחה, לפיה עומדת נכותו האורטופדית על 19%. עוד טוען התובע בתביעתו, כי נגרם לו נזק לשיניים המתבטא בשברים בשני חלקי גשר חרסינה. בגין פגיעה נטענת זו לא צורפה חוות דעת מומחה. 5. הנתבעות מכחישות את כל הנטען בתביעה, למעט העובדה שהנכס היה בבעלות עמידר. לטענתן, הנכס היה סגור ונעול והתובע פרץ את הדלת תוך שבירת המנעול והסיג גבול. עוד הן טוענות כי על הדלת או במקום אחר בכניסה לנכס היה שלט המזהיר מפני התמוטטות. 6. לעניין המצב הרפואי, הגישו הנתבעות חוות דעת, לפיה לתובע לא נותרה כל נכות אורטופדית. ביחס לפגיעה הנטענת בשיניים, טוענות הנתבעות כי התובע מנוע להעלות כל טענה שברפואה, הואיל ולא הוגשה חוות דעת, ובכל מקרה, אין קשר בין נזקים כלשהם בשיניים (המוכחשים) לבין התאונה, והמסמך היחיד שצורף ע"י התובע בתחום השיניים נערך לאחר למעלה משנה מהתאונה ואין לו קשר סיבתי אליה. 7. מטעם בית המשפט מונה פרופ' צינמן כמומחה בתחום האורטופדי ובהתאם לחוות דעתו לא נמצאה הגבלה בתנועות הקרסול ובצילום נראה איחוי מלא של השבר ללא תזוזה. אי לכך, נקבע כי לתובע לא נותרה נכות כתוצאה מהפגיעה בתאונה. 8. באופן עובדתי, התובע טוען שביקש לרכוש דירה עבור אחד מבניו, ולשם כך הגיע לנכס ברח' יפו 82 בחיפה (להלן: "הנכס"). על פי תצהירו (ת/1), גם בעבר רכש לאחד מבניו נכס מעמידר שהיה נטוש ולא מאוכלס. על פי עדותו, ביום 15/11/06 בשעה 14:30 או בסמוך לכך, הגיע לנכס אשר דלת הכניסה לא הייתה נעולה במנעול או מפתח, אלא באמצעות כפתור שמזיזים אותו שמאלה וימינה לפתיחת וסגירת הדלת (בריח). עוד הוא מוסיף, כי בכניסה לנכס לא היה כל שלט אשר מעיד על מבנה מסוכן או על התחלת עבודה בבניין ו/או על סכנה של מפולת. על פי עדותו, לאחר שנכנס לנכס, עלה במדרגות וביקש לרדת בחזרה, קרס לפתע חדר המדרגות והוא נפל מהקומה העליונה עד לרצפת קומת הקרקע. 9. יובהר כי בשל תלונת עמידר למשטרה בדבר הסגת גבול + גניבה, גבתה המשטרה עדויות, ברם החליטה בסופו של יום לסגור את התיק מהסיבה שהעניין אינו מצדיק המשך חקירה ו/או העמדה לדין. 10. הצדדים הסכימו כי תיק המשטרה על מלוא ההודעות שנגבו בו, יעמוד לעיון בית המשפט כראיה תוך ויתור על העדת העדים בבית המשפט. 11. נציג עמידר, מר משה שטיינבך, מסר בתצהירו (נ/4) כי ההודעה על היות הנכס מבנה מסוכן התקבלה אצל עמידר כבר ביום 26/01/06. בסעיף 4 לתצהירו הוא מעיד כי בהתאם להודעה התקשרה עמידר עם קבלן לצורך ביצוע עבודות, וזה החל בביצוען ביום 19/11/06 (דהיינו לאחר הארוע מושא התביעה). מר שטיינבך טוען כי עם קבלת ההודעה מעירית חיפה על מבנה מסוכן, הוצב שלט גדול לבן עליו באותיות אדומות וגדולות היה רשום "מבנה רעוע סכנת התמוטטות" ועוד הוא טוען כי הדלת הייתה נעולה במנעול. על פי עדותו, ביום הארוע קיבל מר שטיינבך דיווח על אדם שנפל בגרם המדרגות בתוך הנכס, והואיל ומשרדו נמצא בקרבת הנכס, הגיע מיד למקום, או אז ראה שהמנעול נפרץ (הוציאו את הסוגר שנעל את הדלת). מר שטיינבך טוען כי, טענת התובע לפיה הוא ביקש לראות את הדירה כדי לבדוק אפשרות קנייתה, שקרית, זאת הואיל והדירה כלל לא הייתה מיועדת למכירה ועד היום היא איננה מיועדת למכירה. על פי הנוהל בעמידר, לצורך מכירה מתנהל מכרז פומבי, ברם בעניין נכס זה לא פורסם כל מכרז בזמנים הרלבנטיים לתביעה. לא זו אף זו, גם אם הנכס היה מיועד למכירה, אין בכך שום היתר לתובע לפרוץ את המנעול ולהיכנס אליו ללא רשות. דיון והכרעה 12. טענת עמידר היא כי הדלת הייתה נעולה במנעול, וכי התובע הוא שפרץ את המנעול ונכנס לנכס, חרף שלט המתריע מפני הסכנה והכניסה לבניין. תזה זו של הנתבעת לא הוכחה להנחת דעתי. 13. באשר לשלט - מר שטיינבך טען כאמור בסעיף 5 לתצהירו כי עם קבלת ההודעה על מבנה מסוכן, הוצב שלט בפתח/שער/דלת הנכס, שעה שהתובע טען שלא היה כל שלט כזה בעת הארוע. אין חולק כי חרף ההודעה בכתב שקיבלה עמידר מעירית חיפה כבר בינואר 2006 ובה היא נדרשת להסיר את הסכנה תוך 30 יום, היא התקשרה עם קבלן והורתה לו להתחיל את העבודה רק ביום 19/11/06 (10 חודשים לאחר הדרישה) ונראה שלא מדובר בתאריך מקרי, אלא בתאריך שהוא 4 ימים לאחר התאונה, וככל הנראה בשל תוצאותיה. מר שטיינבך נחקר אודות עניין השלט בשאלות ממוקדות, והשיב שהוא אמנם לא ביקר במקום כדי לבצע תכנון ולעקוב אחרי מה שנעשה, ברם על פי הנוהל ברגע שמקבלים את ההודעה על מבנה מסוכן, דואגים לתת לאחד הקבלנים שלט ומחייבים אותו לתלות אותו. על פי עדותו, את השלט נתנה עמידר לקבלן אחרי שקיבלה את מכתב ההתראה מעירית חיפה בדבר המבנה המסוכן, ברם העד לא ידע לומר מה התאריך המדויק שנמסר השלט לקבלן. לשאלת בית המשפט הוא השיב שמי ששם את השלט הוא הקבלן, והיה זה סמוך לביקור המהנדסת במקום שגם ביחס אליו לא ידע לומר מתי הוא התקיים. תמוה היה בעיני שמר שטיינבך, שיצא לשטח מיד לאחר התאונה ודאג לתעד בצילומים טריים את כל הראיות בדבר הסגת גבול ופריצת הדלת, תוך צילום 8 תמונות, לא דאג לצלם את השלט הנטען בדבר סכנה/אין כניסה לנכס, ובכך לא סתר את גרסת התובע לפיה בזמן הארוע לא היה כל שלט. לא זו אף זו, מתוך עיון ביומן העבודה של הקבלן שהתקשר עם עמידר (נספח ב' לתצהיר שטיינבך נ/4), נרשם כהאי לישנא: "הוראות לקבלן: 19/11/06 - לפני עבודות הריסת גג ומדרגות לגַדר שטח, להרכיב שלט סכנה כאן בונים". הדברים מדברים בעד עצמם ואין צורך להוסיף. נמצא איפוא שעדות מר שטיינבך בתצהירו ובחקירה הנגדית אינה מדויקת באשר למועד תליית השלט, ואני קובעת כי בעת התאונה לא היה שלט האוסר את הכניסה, בדיוק כפי שהעיד התובע, וזה הושם רק לאחר שהקבלן נכנס לשטח כ-5 ימים לאחר התאונה. 14. באשר למנעול - התמונות שהוגשו ודוח הפעולה של השוטר שהגיע למקום (חלק מתיק המשטרה שצורף כנספח לתצהיר שטיינבך) מדברים בעד עצמם, ולפיהם על בריח הדלת היה תלוי מנעול שהיה סגור (ולא פרוץ), ברם חלק המתכת שאליו נכנסת הלשונית של הבריח על המשקוף, היה חסר, ובמקום זה היו על המשקוף שני חורים. בחיפוש שביצע השוטר במבנה, מצא את חלק המתכת הנ"ל ביחד עם הברגים שחיברו אותו למשקוף. החלק נמצא בכניסה למבנה, בסמוך למדרגה הראשונה בגרם המדרגות. ממצא זה לא מעיד בהכרח על פריצה ויתכן שמעיד על התרופפות של הברגים ונפילת אותו חלק מתכת מהמשקוף, ברם גם אם יש בממצא כדי להעיד שנעשתה פריצה, לא הוכח בשום דרך כי התובע הוא זה שפירק את חלק המתכת מהמשקוף ובאותה מידת סבירות שהוא עשה זאת, יתכן שמאן דהו אחר עשה זאת במועד כלשהו בסמוך לארוע. לא מיותר לציין בעניין זה כי על פי התשתית הראייתית, לא נמצאו במקום כלי פריצה. 15. לסיכום הנקודה, אינני מוכנה לקבוע כי הוכח במידה הנדרשת שהתובע הוא שפרץ לנכס ביום 15/11/06, שכן על מנת להוכיח מעשה זה שהינו עבירה פלילית, יש צורך בנטל ראיה מוגבר העולה על המידה הנדרשת במשפט האזרחי, וזה כאמור לא הורם. כך גם הוכח שחרף גרסת עמידר, בפועל לא הושם שלט על הנכס, אלא לאחר הארוע. 16. מה הייתה מטרתו של התובע בכניסתו לנכס, הוא דבר שנותר בגדר תעלומה. גרסתו הייתה כי ביקש לקנות לבנו דירה והלך להתרשם מהנכס. גרסה זו לא הוכחה להנחת דעתי. בניגוד לדירה קודמת שרכש התובע לאחד מבניו, הנכס בענייננו כלל לא היה מיועד למכירה ולא התפרסם שום מכרז לגביו בזמנים הרלבנטיים לתביעה. לא זו אף זו, בנו של התובע שנחקר במשטרה, לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע הוא ואביו נכנסו לנכס, ואף הוסיף וטען כי הוא ואביו, סתם רצו להסתכל על הבניין ובכלל לא ידעו שהוא שייך לעמידר או למישהו אחר, ואילו היו יודעים, לא היו נכנסים לנכס. אותו בן, מוסטפא, לא הובא למתן עדות והצדדים כאמור הסכימו כי ההודעות במשטרה תשמשנה כראייה. עדותו, לפיה כלל לא ידעו שהבית שייך לעמידר וסתם נכנסו אליו, היא תמוהה כשלעצמה ואין בה הסבר למטרת הכניסה, ברם היא עומדת בסתירה לטענה לפיה ביקשו לראות את הנכס לצורך קניה לאחד מבניו של התובע. 17. כך גם לגבי הכניסה לנכס, התובע טען בתצהירו שהדלת לא הייתה נעולה ולא היה מפתח, אלא היה מדובר בדלת עם לשונית שמזיזים ימינה ושמאלה לפתיחה וסגירה, אך לא מעבר לאותו בריח. זו גם גרסת בנו מוסטפא במשטרה, לפיה הוא הזיז את הלשונית ופתח את הדלת (ש' 3-4 להודעת מוסטפא במשטרה). בחקירתו בבית המשפט שינה התובע את הגרסה וטען שהדלת הייתה פתוחה או פתוחה ב-30%. כך או כך, לתובע ולבנו לא היה מה לחפש באותו נכס, בין אם היה נעול וטעון הזזה של הלשונית, ובין אם היה חצי פתוח, ונראה כי עצם כניסת התובע ובנו לנכס, מהווה הסגת גבול. 18. הנתבעת סבורה כי הסגת גבול זו מקנה לה חסינות מפני אחריות. אין בידי לקבל עמדתה. סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין אשר תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה". בהתאם להלכה הפסוקה, אין בהוראת סעיף זה כדי לגרוע מקיומה העקרוני של חובת הזהירות גם כלפי מסיג גבול והמבחן הקובע בעניין זה הוא מבחן הצפיות. ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113, ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, ע"א 3197/09 (מחוזי י-ם) עירית ירושלים ואח' נ' אברהם נשיא ואח' . בענייננו, הייתה עמידר צריכה לצפות נוכחותם של סקרנים/עוברי אורח ואף מסיגי גבול למיניהם בנכס, ולכן הייתה צריכה לדאוג לחסימת הפתח בצורה סבירה ומשמעותית, דוגמת איטום הכניסה ולהעמדת שלטי אזהרה מתאימים. הואיל וקבעתי שבזמן התאונה לא היו שלטי אזהרה מתאימים, ואין אפשרות לדעת מי פתח את הדלת ומנעול הלשונית ומתי, והואיל ואמצעי נעילה זה לא הוכיח את עצמו כיעיל מספיק, והואיל וכל אלה עלולים לגרום נזק למי שיכנס לנכס כפי שאכן התרחש בפועל, מכאן אחריותה של עמידר לתאונה. 19. באשר להוראת החסינות, כבר קבעתי שלא הוכח כי התובע נכנס לנכס בכוונה לעבור עבירה, וכך גם לא הוכח שפעל בחוסר תום לב, ולכן לא עומדת לעמידר החסינות שבסעיף 37 לעיל. 20. יחד עם זאת, אין ספק כי לאור הסגת הגבול והעובדה שלא היה לתובע מה לחפש באותו מקום, ולאור התהיות שנותרו באשר למטרת הכניסה, ולאור חוסר ההגיון שבכניסה לנכס שעה שפתח את הדלת וראה מבנה רעוע והחליט בכל זאת להיכנס, מן הראוי להטיל עליו אשם תורם בשל ההסתכנות מרצון בשיעור משמעותי, ואני סבורה כי יש להעמיד את האשם התורם על שיעור 70%. 21. מטעם בית המשפט מונה המומחה פרופ' צינמן, שלא מצא הגבלה בתנועות הקרסול. הוא מצא כי השבר עבר איחוי מלא ללא תזוזה. לפיכך, אין לתובע נכות אורטופדית והוא לא חולק על כך. 22. ביחס לטענת התובע לפיה נגרם לו נזק בשיניים, יש לדחות את הטענה, זאת הואיל ואין תיעוד תומך ממועד התאונה על פגיעה בלסת או בשיניים, ואף לא מתאריכים סמוכים לאחר התאונה, אלא לראשונה למעלה משנה לאחר הארוע, ועל פי התיעוד נראה כי הממצאים אינם קשורים בכל קשר לתאונה. זאת ועוד, אין גם חוות דעת מומחה מטעם התובע בעניין זה, ולכן הוא מנוע מלהוכיח כל עניין שברפואה בתחום זה. 23. באשר לגובה הנזק - התובע היה בעת התאונה כבן 60, ועל פי טענתו הוא הפסיק לעבוד באפריל 2004 מחמת פגימות כאלה ואחרות ומאז הוא מקבל הבטחת הכנסה. משכך, לתובע לא נגרמו הפסדי השתכרות בעבר, וממילא הוא לא סובל מפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד. 24. התובע לא הוכיח נזק מיוחד לעבר דוגמת הוצאות, נסיעות, טיפולים, עזרת צד ג' בכל דרך. אני נכונה להניח כי חרף אי המצאת כל קבלה שהיא ובשל העובדה שהתהלך בגבס תקופה מסוימת ואף עבר טיפולי פיזיותרפיה והיה במעקב רפואי, הוציא התובע הוצאות ואני מעמידה את הסכום הראוי לפיצוי בגין מלוא הנזק המיוחד, על סך גלובאלי של 4,000 ₪. 25. כאב וסבל - מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי בנסיבות העניין על סך 10,000 ₪. סך הכל הפיצוי המצטבר עומד על 14,000 ₪, ובניכוי אשם תורם בשיעור 70% עומד הסכום על 4,200 ₪. 26. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך 4,200 ₪. הנתבעות תשפנה את התובע בגין אגרה ששולמה עם פתיחת התיק, שכ"ט מומחה מטעמו ומטעם בית המשפט בהם נשא לפי קבלות שתומצאנה, ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 975 ₪. נזקי גוףקירות