קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לביצוע עבודות קידוח: 1. בפני תביעה ותביעה שכנגד. התובעים (והנתבעים שכנגד) משתייכים לעדה הבדואית, שבט טראבין אלסאנע, מתגוררים בדרום הארץ, סמוך ליישוב עומר, בשטחי מקרקעין מוסדרים, אשר שייכים למדינת ישראל. מינהל מקרקעי ישראל עותר (במסגרת התביעה שכנגד) לפנות את הנתבעים שכנגד ממקום מושבם ואילו התובעים עותרים (במסגרת התביעה העיקרית) לאסור על מינהל מקרקעי ישראל והמועצה המקומית עומר להיכנס לאזור מגוריהם ולבצע בו עבודות קידוח. כתב התביעה 2. ביום 31.12.2007 הגישו 52 תובעים, המיוצגים על ידי עו"ד שמואל זילברמן, כתב תביעה, נשוא תיק זה, כנגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") והמועצה מקומית עומר (להלן: "מ.מ. עומר"), למתן סעד של סילוק יד וצו מניעה קבוע. 3. התובעים הינם חלק משבט טראבין אלסאנע (להלן: "השבט"), מתגוררים בסמוך לשטח מ.מ. עומר, שטח שאין מחלוקת שהינו בבעלות המדינה (להלן: "המקרקעין" או "המתחם"), אשר לטענתם נמסר לשבט לצורך מגורים בשנות ה - 60 של המאה הקודמת. 4. בכתב התביעה נטען כי ביום 15.10.2007 החלו הנתבעים לבצע עבודות קידוח בתוך מתחם השבט וזאת בניגוד לפסק דין שניתן ביום 16.03.1999, בת.א. 7030/96 מוחמד עבדאלה אלצאנע נ. מדינת ישראל ואח' (להלן: "פסק הדין"). 5. התובעים עותרים להורות לנתבעים לסלק את ידם ממתחם השבט, להפסיק ולבצע בו כל עבודה, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, לסלק את ידם של הנתבעים משטח מתחם השבט, לחייב את הנתבעים להימנע מלחזור ולפלוש למתחם או לבצע בו כל פעולה שהיא בניגוד לפסק הדין. פסק הדין בת.א. 7030/06 - מוחמד עבדאלה אלצאנע נ. מדינת ישראל ואח' 6. כתב התביעה בת.א. 7030/06 הוגש לביהמ"ש בחודש יולי 1996, במסגרתו התובע [היחיד] מר מחמוד עבדאלה אלצאנע, שהינו המוכתר של שבט טראבין אלצאנע (להלן: "המוכתר"), הגיש תביעה כנגד המינהל ומ.מ. עומר. 7. אף אחד מבעלי הדין בתיק זה לא היה צד להליכים בתביעה בת.א. 7030/06. ביום 16.03.1999 ניתן פסק דין בתובענה, בהסכמת בעלי הדין, בו נקבע, בין היתר, שכל זמן שלא יתקבל פסק דין פינוי נגד המוכתר והאנשים שהוא מייצג או שתהא החלטה אחרת של בית משפט מוסמך - על פינוי או הריסה של מבנה או מבנים במתחם - לא ייעשה באותו שטח כל מעשה ולא תינקט כל פעולה פיזית לשינוי של המצב הקיים. בפסק הדין צוין במפורש, כי אין באמור בהסדר שבין הצדדים, כדי לפגוע בזכותה של המדינה או הרשות המקומית או הועדה המקומית לתכנון ובנייה או כל רשות אחרת, לנקוט בצעד משפטי כלשהו ולפעול לאחר מכן על פי הצווים שינבעו מאותם סעדים משפטיים. הסכם המסגרת 8. ביום 18.05.2005 נחתם הסכם מסגרת בין המינהל (מצד אחד) לבין בני השבט טראבין אלצאנע, באמצעות נציגיהם. בהסכם פורטו 8 נציגים, ביניהם, מוכתר השבט, השייח מחמוד עבדאללה טראבין (להלן: "הסכם המסגרת"). 9. בהסכם המסגרת, התחייבו בני שבט טראבין, לפנות את מתחם השבט, הסמוך ליישוב עומר, להרוס את המחוברים ולעבור להתגורר במגורי הקבע בישוב טראבין, אשר הוקם על ידי מדינת ישראל - עבור בני השבט (להלן: "הישוב טראבין"). באמצעות הסכם המסגרת, התחייבה המדינה לפצות את בני השבט בגין המחוברים שבבעלותם, וליתן להם מגרש לבנייה בישוב הקבע טראבין. 10. התובעים מציינים בכתב התביעה כי עם הגשת התביעה (בחודש דצמבר 2007), התפנו כבר 50% מאנשי השבט, כך שבאותו מועד נשארו במתחם יתרת (50%) השבט, שמונים כ - 800 אנשים. צווי מניעה זמניים 11. התובעים הגישו ארבע בקשות למתן צווי מניעה זמניים, אשר נדחו על ידי בית משפט זה, וכן על ידי ערכאת הערעור וכפי שיפורט להלן. 12. במסגרת תיק בש"א 5363/07 (בקשה מיום 31.12.2007) עתרו התובעים ליתן צו מניעה זמני. כב' השופט גד גדעון, דחה את בקשת התובעים בהחלטה מפורטת שניתנה ביום 29.01.2008. במסגרת בקשת רשות ערעור ניתנה לתובעים האפשרות להגיש בקשה חדשה, ובכפוף לכך נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור. 13. במסגרת תיק בש"א 3784/08 (בקשה מיום 20.08.2008), נדחתה על ידי כב' השופט ישעיהו טישלר, בקשה נוספת אשר הגישו התובעים למתן צו מניעה זמני. 14. במסגרת תיק בש"א 1814/09 (בקשה מיום 09.03.09) עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני להורות לנתבעים לפתוח את שערי הכניסה המצויים בגדר, שבין היישוב עומר לבין מתחם השבט. בקשה זו נדחתה על ידי סגנית הנשיא, כב' השופטת ד. בית אור, במסגרת החלטה מנומקת, מיום 08.06.2009. 15. בקשות רשות ערעור שהגישו התובעים על שתי ההחלטות הנ"ל, המפורטות בסעיפים 13 ו- 14 לעיל, נדחו על ידי ביהמ"ש המחוזי, הנשיא, כב' השופט יוסף אלון, בהחלטתו מיום 12.04.2010, במסגרת רע"א 595/09 + רע"א 617/09. 16. במסגרת תיק בש"א 2092/09 (בקשה מיום 26.03.09), עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני להורות לנתבעים לחדול מפעולתם להקמת גדר בתוך מתחם השבט. בקשה זו נזנחה על ידי התובעים ולא נתבררה. כתב התביעה שכנגד 17. ביום 22.05.2008 הגישה מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, תביעה שכנגד, ביחס ל- 66 נתבעים עיקריים ובני משפחותיהם לרבות ילדים קטינים (בסך הכל כ- 291 נתבעים שכנגד) (להלן: "התביעה שכנגד"). 18. עניינה של התביעה שכנגד בפינוי הנתבעים שכנגד ממתחם השבט, המצוי על קרקע השייכת למדינת ישראל, עליהם בנו התובעים צריפים ומבנים שונים ללא כל תוכנית ו/או היתרי בניה מאושרים. 19. נטען, כי קודם להגשת התביעה שכנגד החל תהליך מורכב ורב שנים, במסגרתו השקיעה המדינה מאמצים אדירים ומשאבים מרובים בניסיון להגיע עם בני השבט להסכמה בדבר פתרון להתיישבות קבע עבורם. בני השבט דחו פעם אחר פעם הצעות לפתרונות למגורים עבורם עד שלבסוף, לאחר מו"מ ממושך ומפרך, הקימה המדינה בשנת 2005, למען השבט ובהסכמתו, בהשקעות אדירות, את היישוב הקבע "טראבין" בסמוך לעיר רהט. המדינה ונציגי השבט אף חתמו על "הסכם מסגרת" בו נקבעו התנאים וההטבות למעבר ליישוב טראבין. עוד נטען, כי על אף ההסכמות ועל אף שהמדינה הציעה ומציעה לנתבעים שכנגד פיצוי כספי ומגרשים למגורים ביישוב קבע מוסדר, מסרבים הנתבעים שכנגד לעבור ליישוב החדש ולפנות את מתחם השבט. 20. המינהל מוסיף וטוען, כי עד עתה, לא פעלה המדינה לסילוק ידם של הנתבעים שכנגד, מאחר שהמדינה סברה שהם יעברו ליישוב החדש ביחד עם השייח' ויתר בני השבט, ובהתאם לתנאי הסכם המסגרת, אליו הם מחויבים. המדינה פעלה למעבר הנתבעים שכנגד באמצעים שונים ובניסיונות הידברות, אך סופו של דבר - אלו לא נשאו פרי. 21. עוד נטען, כי סירובם של הנתבעים שכנגד להתפנות, נועד להפעיל לחץ על המדינה, בכדי שתיאות ליתן להם תנאים משופרים וטובים יותר, מאלו שניתנו לבני השבט, אשר כבר עברו ליישוב החדש. 22. בפן המשפטי טוען המינהל, כי לנתבעים שכנגד אין כל זכות להחזיק במתחם השבט וכי ההחזקה נעשית שלא כדין, תוך הסגת גבול ושלילת זכותה של המדינה. לחלופין נטען, כי ככול שעובדות המקרה יוצרות "רישיון" להחזיק במקרקעין, הרי שזה בוטל עם החתימה על הסכם המסגרת (אשר מסדיר את המעבר ליישוב טראבין) ולכל המאוחר עת קיבלו הנתבעים שכנגד הודעה על סיומו של הרישיון עם הגשת כתב התביעה שכנגד. בכך (לטענת המדינה) הסתיימה ההרשאה ועל הנתבעים שכנגד לפנות את המתחם. ההליכים שלאחר הגשת כתב התביעה 23. גם בשלב שלאחר הגשת התובענה המשיכו הצדדים לנהל מו"מ לצורך הגעה להסדר פשרה. 24. עו"ד זילברמן המשיך לייצג את מרבית התובעים והנתבעים שכנגד, כאשר בשלב מסוים חלק מהתובעים (והנתבעים שכנגד), הודיעו על שחרורו של עו"ד זילברמן מהמשך ייצוגם. 25. במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 06.10.2010 הגיש עו"ד זילברמן הסדר פשרה לדחיית התביעה שהגישו התובעים המיוצגים על ידו. ביחס לתביעה שכנגד, הוסכם שהנתבעים שכנגד, המיוצגים על ידי עו"ד זילברמן, יפנו ויסלקו את ידם ממתחם השבט, ויחזירו את החזקה במתחם לידי המדינה, עד ליום 01.01.2011. בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של פסק דין חלקי. 26. לנוכח פסק הדין החלקי, מתוך 52 תובעים אשר הגישו את תביעתם במקור, נותרו 9 תובעים, אשר מיוצגים על ידי שלושה עורכי דין שונים, כמפורט בכותרת לעיל. מתוך כ - 291 נתבעים שכנגד, נותרו 9 משפחות בלבד (בסה"כ 58 נפשות כולל קטינים). מרבית בני השבט, שמונה כ- 1,600 נפשות, פינו את המתחם ועברו למגורי הקבע ביישוב טראבין. הראיות 27. התובעים [והנתבעים שכנגד] חדלו בהגשת ראיות להוכחת טענותיהם. אף לא אחד מהם הגיש תצהיר מטעמו או נתן עדות במהלך המשפט, לא ביחס לתביעה ולא ביחס לתביעה שכנגד. הראיה היחידה שהוגשה על ידי התובעים - הינה חקירתו הראשית של מר פיני בדש, ראש המועצה המקומית עומר [תצהירו של מר פיני בדש, אשר הוגש כעדות ראשית מטעם הנתבעת 2 - נמחק לבקשת הנתבעת מס' 2]. ביהמ"ש אפשר לתובעים אינספור הזדמנויות חוזרות ונשנות להגיש ראיות נוספות מטעמם ואולם עקב מחדליהם החוזרים והנשנים הם נמנעו מלעשות כן (ראה לעניין זה החלטותיי מיום 06.10.2010 ו- 04.11.2010). 28. מטעם המינהל הוגש תצהיר של מר אילן ישורון, אשר עובד ברשות להסדרת הבדואים בנגב, אשר נתן עדות ראשית מפורטת ונחקר על ידי התובעים בחקירה נגדית. לתצהירו של מר ישורון, צורפו מסמכים רבים. הפלוגתאות ונטל ההוכחה 29. במסגרת התביעה שכנגד יש לבחון האם "הסכם המסגרת" מיום 18.1.2005, אשר הושג בין המינהל לבין נציגי השבט, מחייב את הנתבעים שכנגד; האם ניתנה לנתבעים שכנגד רשות (רישיון) להשתמש במתחם על ידי מי מהנתבעים; במידה ואכן ניתן רישיון לשימוש במקרקעין - האם המינהל (נתבע 1) רשאי להודיע על הפסקת הרישיון לשימוש במקרקעין או ביטול הרישיון וכתוצאה מכך לפנות את התובעים מהמתחם ? האם יש ממש בטענת התובעים כי זכותם לשבת במקרקעין הינה זכות בלתי הדירה ? 30. אם תידחה התביעה שכנגד יהא מקום לברר את תביעת התובעים, כאשר במקרה כזה יש לבחון, בין היתר, את זכות התובעים במקרקעין, האם העבודות אותן מבצעים הנתבעים במקרקעין הינן בגדר הסגת גבול ולפיכך על הנתבעים לחדול מביצוע אותן עבודות; האם יש מקום לסלק את ידם של הנתבעים מהמקרקעין ולאסור עליהם לחזור ולפלוש אל השטח ולבצע בו עבודות. 31. אין מחלוקת שהמדינה הינה בעלת המתחם וכי המקרקעין במתחם מנוהלים עבורה, ע"י מינהל מקרקעי ישראל. לפיכך, רובץ על התובעים (והנתבעים שכנגד) הנטל להוכיח כי יש להם זכות במקרקעין וכי לא ניתן לדרוש פינויים מן המקרקעין או כי יש מקום להתנות את הפינוי בתנאי כלשהו. סבורני כי התובעים (והנתבעים שכנגד) לא הרימו נטל זה. אדון תחילה בתביעה שכנגד, היינו בתביעת הפינוי שהגיש המינהל כנגד בני השבט שנותרו להתגורר במתחם. דיון - בתביעה שכנגד 32. התובעת שכנגד עותרת, כאמור, לסלק את ידם של הנתבעים שכנגד ממתחם השבט, לפנות את כל המחוברים והמיטלטלין השייכים לנתבעים שכנגד ולהחזיר לה את החזקה במקרקעין. מנגד, הנתבעים שכנגד טוענים, בין היתר, שאין מקום לפנותם מהמתחם לפני שיוצע להם פתרון סביר אחר "ראוי ושיוויוני" - בדומה למה שהוצע לבני השבט האחרים, שכבר התפנו מהמתחם. 33. לעניין שאלת הבעלות במקרקעין לא קיימת כל מחלוקת. המדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה והנמצאים בבעלותה הבלעדית של מדינת ישראל. מכח הבעלות הקיימת למדינה וכן מכח ת.ב.ע. 14/במ/148 משנת 1994, העמידה מדינת ישראל את המקרקעין לרשות המועצה המקומית עומר. לא הונחה בפני כל תשתית ראייתית לפיה התובעים הגישו כל תזכיר תביעה בגין המקרקעין הנדונים וגם לא הוגש כל הליך ערעור על הליכי הרישום של המקרקעין. 34. יש לבחון תחילה, האם הסכם המסגרת, אשר הושג בין המינהל לבין נציגי השבט טראבין חל גם על התובעים והנתבעים שכנגד - בתיק זה. כפי שכבר ציינתי לעיל ביום 18.05.2005 נחתם הסכם המסגרת, לפיו התחייבו בני שבט טראבין לפנות את המקרקעין, להרוס את המחוברים ולעבור להתגורר במגורי הקבע בישוב טראבין, כאשר המדינה התחייבה לתת להם פיצוי כספי ומגרשים לבנייה. 35. אף אחד מהתובעים או הנתבעים שכנגד לא חתם, בכוחות בעצמו, על הסכם המסגרת. הסכם המסגרת נחתם, מצד אחד, על ידי נציג המינהל ומצד שני על ידי "בני השבט תראבין אל-צאנע, באמצעות נציגיהם..." (ההדגשה שלי - ע.ר.). בהסכם המסגרת פורטו שמונה נציגים של בני השבט טראבין, ביניהם השייח' מחמוד עבדללה טראבין אלצאנע. הואיל והחתימה על הסכם המסגרת מטעם בני השבט נעשתה באמצעות נציגים, הואיל והתובעת שכנגד לא הציגה בפני יפויי כוח, לפיהם מי מהתובעים ייפו את כוחם של "נציגיהם" לחתום בשמם על הסכם המסגרת, לנוכח קיומו של חשש שהשבט פוצל למס' פלגים, ולאור כך שחלק מהנתבעים שכנגד אף נולדו לאחר שנחתם הסכם המסגרת - הגעתי למסקנה לפיה הנתבעים שכנגד אינם מחויבים לפנות את המקרקעין מכוחו של הסכם זה. 36. לאור מסקנתי לעיל, יש לדון בסוגיה - מכח מה מחזיקים התובעים במקרקעין. האם ניתן לתובעים רישיון מטעם הנתבעים להתיישב בקרקע ו/או האם עומדת לזכותם זכות בלתי הדירה ? רישיון לשימוש במקרקעין ומתן זכות בלתי הדירה: 37. המעבר לריכוזי קבע לשם התיישבותם של שבטי הבדואים החל רק בעשורים האחרונים. תהליך זה גובש בהדרגתיות תוך כדי מעבר של האוכלוסייה הבדואית מחיי נוודות להתיישבות קבע. המעבר לא נעשה בצורה מתוכננת ומאורגנת ולפיכך אופיין גם בתופעות שכללו תפיסת אדמות מדינה, התיישבות בהן ובניה בלתי חוקית, תוך כדי היעדר שירותים ציבוריים חיוניים. 38. הפסיקה בנושא זה הינה רחבה ונותנת דעתה באופן מפורש בצורך בסיוע ביישוב האוכלוסייה הבדואית ביישובי קבע ובאינטרס הציבורי הרב העומד לצידו. מדובר באינטרס המתבסס הן על שיקולים הקשורים במתן שירותים ציבוריים מתוקנים והן על שיקולים תכנוניים. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ת. אור בבג"ץ 528/88 אליעזר אביטן נ' מנהל מקרקעי ישראל פ"ד מג(4) 297, 303:- "...קיים אינטרס ציבורי לסייע לבדואים להתיישב התיישבות קבע ביישובים עירוניים, הן משיקולים הקשורים במתן שירותים ציבוריים מתוקנים להם - כמו חינוך, בריאות, תברואה, שירותים מוניציפליים ואחרים - שירותים אשר ניתן לתתם להם ברמה נאותה רק במסגרת יישובי קבע שתוכננו לכך; והן משיקולים תכנוניים וציבוריים אחרים, הקשורים בצורך לפנות אדמות מדינה שנתפסו על-יי בדואים ולהרוס מבנים אשר נבנו ללא רישיון. אינטרס זה, כשהוא משולב בצורך בשינוי ערכים, מנהגים והליכות של המיגזר הבדואי מזה דורות רבים, מצדיק את העדפתם של הבדואים במתן מגרשים בתנאים מסובסדים ביישוב שנועד ליישובם יישוב קבע...". 39. אל מול החשיבות הקיימת לסיוע בהתיישבות האוכלוסייה הבדואית, ידועה התכלית הקיימת למקרקעי ישראל וחשיבות היותם משאב ציבורי חשוב אשר יש לדאוג לניצולו תוך שמירה על צרכי הדורות הבאים:- "בדורות האחרונים, התגברה ההכרה כי מקרקעין הם משאב ציבורי החשוף לכלייה באם ניצולו ייעשה בלא שים לב לצרכי הדורות הבאים. את מקומה של תפיסת התכנון המסורתית, אשר התירה מיצוי מירבי של ערכה הכלכלי של הקרקע בטווח הזמן הקצר, תפסו דיני התכנון המודרניים, הקשובים במיוחד לצורך בשמירה על אינטרסים ארוכי טווח של החברה, ולצורך בנקיטת גישה זהירה בהיקף ניצולה של הקרקע, מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך, דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבנייה..." (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(1) 3390 (2006)). בעקבות חשיבות רבה זו על בית המשפט לדאוג לאכיפת הדין ולא לתת יד למסיגי גבול ולפלישות בלתי חוקיות. לשם כך עליו להטיל לא אחת מגבלות ביחס לשימוש בקרקע ולהגביל מיצוי ההנאה ממנה והשימוש בה בהתחשב בשיקולים ובאינטרסים שונים. בית המשפט העליון נתן דעתו על כך בשורה רחבה של פסקי דין:- "...אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור." (רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' שרון הלוי, תק-על 2006(1) 3115 (2006)) וכן:- " ...ואולם, בית משפט זה, ובתי המשפט בכלל, מצווים גם על האינטרס הציבורי, קרי, שלא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי הציבור ולמאבק בהפקרות בתחום זה, שעה שהרשויות מתגייסות לכך..." (רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, תקדין על 2005 (2) 1150 (2005)). 40. בעניינינו, עומדת בפני בית המשפט שאלת הצדק, בגינה עליו להניח על כפות המאזניים האינטרסים המהותיים הקיימים מטעם שני הצדדים ולהכריע בהם את הכף. אנשי שבט הטראבין יושבים במקרקעין משך זמן לא מבוטל, משך כ- 45 שנים. המדינה מטעמה הייתה מודעת להתיישבות השבט במקום. התובעים, שהינם חלק מהשבט, סומכים ידיהם על הטענה כי ידיעת המדינה על התיישבותם בקרקע ואי פינויים במשך שנים ארוכות- מהווה רישיון, ולמצער מתן זכות בלתי הדירה, להתיישב בשטח או לחילופין מזכה אותם בקבלת פיצוי בגין פינויים מהקרקע. 41. רישיון במקרקעין ניתן בעקבות שימוש במקרקעין שאינו "שלא כדין" ולפיכך מסווג הוא כבר רשות, כמעין "מקלט זכויות", אשר "... במהותו הינו כל סוג של שימוש או הנאה במקרקעין אשר לא מוצאים את מקומם במסגרת הגדרות אחרות של שימושים במקרקעין ואשר קבועה בחוק" (מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, מהדורה שניה, עמוד 385). כאשר בית המשפט מגיע לבחון מתן זכות רישיון שימוש במקרקעין, יהא עליו לבחון זאת בהתאם למכלול הנסיבות הקיימות שהביאו להענקת הזכות, מהתנהגות ומאומד דעתם של הצדדים (מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, מהדורה שניה, עמוד 396). יצוין, כי גם אם התובעים הינם "ברי רשות" במתחם, הרי שהשימוש במקרקעין אינו מקנה להם זכות קנין במקרקעין, שכן לא קיים במקרה כגון דא האלמנט הקנייני, עם זאת ניתן יהא ליתן להם "זכויות על המקרקעין" (מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, מהדורה שניה, עמוד 401). 42. במקרה שלפני הוברר, כי לאורך השנים בהם ישב השבט במתחם, עמדה המדינה על דעתה באופן נחרץ וחד משמעי בטענה, כי ההתיישבות במתחם השבט הינה זמנית ומנעה מבני השבט להקים מבני קבע במקום. המדינה, כ"נותנת" הזכות שיקפה באמצעות מעשיה כוונות אשר אינן משתמעות לשתי פנים, לפיהן הנתבעים יושבים במקרקעין למשך תקופה קצובה ובכל שלב, על פי דעתה הבלעדית של המדינה תהיה יכולה ורשאית לפנותם מהשטח. עמד על כך מר אילן ישורון בתצהיר העדות הראשית מטעמו: "בני השבט קיבלו בהסכמים שנחתמו עימם קרקע לעיבוד חקלאי לתקופות קצובות. בחוזים נאסרה בניית מבנים בקרקע. מגורי השבט היו אמורים להיות בהתאם לדין ובאופן חוקי באחד היישובים הקיימים. בשום שלב לא היו זכאים בני השבט להתיישב יישוב של קבע במקום" (ראה תצהיר העדות הראשית של מר ישורון, עמוד 1, פסקה 4). וכן המשיך וציין בתצהירו:- "לכל אורך הדרך עמדה המדינה על כך שהמדובר במיקום זמני, ולא איפשרה לבני השבט להקים במקום מבני קבע. כך למשל במכתב המינהל מיום 08.09.70 צוין: "אשר לשטח מגורים למאהל - הנני להדגיש שאף פעם לא החכרנו שטח למאהל הפלג הנ"ל - והיה ידוע לאנשי הפלג כי הקמת מאהל זה היא זמנית עד להקצאת שטח מתוכנן למגורים על ידי הרשויות המוסמכות, ואמנם פותח והוקצה שטח כנ"ל באזור תל שבע ואנשי הפלג נתבקש לעבור אליו - אך הם מסרבים לעשות כן ..." (ראה תצהיר העדות הראשית של מר ישורון, עמוד 2, פסקה 7). יותר מכך, ומעבר לדברי הנתבעים, בני השבט עצמם היו מודעים לכך כי ישיבתם במקרקעין הינה זמנית בלבד עד אשר יימצא להם פתרון ליישוב קבע, זאת ניתן ללמוד מכתב התביעה, אשר הוגש בת.א. 7030/96, לפיו :- "התובע עותר לבית המשפט הנכבד בבקשה להצהיר כי הנתבעים, או מי מטעמם, מנועים להיכנס לשטח שהוא פחות מ- 200 מטרים מקצה מקום מגורי בני השבט, וזאת עד לחתימת הסכם סופי ומחייב בין הצדדים לגבי העתקת מקום מגורי השבט" (ראה תצהיר העדות הראשית של מר ישורון, נספח ז', עמוד 2, סעיף 12). וכן בהתאם לעדות הראשית של מר פיני בדש:- "...הם יודעים שיושבים על שטח לא שלהם והם מבקשים לעצור את העבודות עד להסדר שיהיה איתם..." (ראה עדותו של מר פיני בדש בדיון מיום 24.05.2011, עמוד 47, שורות 2-4). הרשות, כביכול, אשר ניתנה לתובעים להחזיק במקרקעין ואי נקיטת ההליכים מטעם המדינה לפינויים, נבעה בעקבות מצב לפיו טרם נמצאה לתובעים חלופה אלטרנטיבית למגורים. למרות הכל פעלה המדינה לאורך השנים, למציאת פתרון קבע עבור בני השבט:- "עם זאת, מתוך הבנה לצרכי בני השבט, ניהלה עמם המדינה משא ומתן ממושך ביותר למעברם להתיישבות מסודרת. במסגרת ניסיונות המדינה להגיע לפתרון מוסכם, הוצעו לשבט הצעות התיישבות שונות, ובין היתר באזור תל-שבע או שגב-שלום. כל ההצעות נדחו על ידי השבט" (ראה תצהיר העדות הראשית של מר ישורון, עמוד 2, פסקה 9). לפיכך אי נקיטת ההליכים על ידי המדינה אינה מקימה רישיון לתובעים ליישב במקרקעין לעולמי עד ואין בה כדי להנציח החזקת המקרקעין על ידם. לעניין זה התייחס כב' השופט ג. בך בבג"ץ 2678/91 צלאח עלי עווד אל-צנעא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ מו(3) 709, 711:- "העובדה, שהמשיבים לא נקטו הליכים על-פי החוק נגד הבונים ללא היתר (למעט במקרים מיוחדים כגון הסרת מבנים שנבנו על תוואי דרך), כל עוד לא עמדו אלטרנטיבות תכנוניות לפתרון בעיית המגורים במיגזר הבדואי, אינה יוצרת מניעות נגד המשיבים לפתוח באותם הליכים, כאשר אותן אלטרנטיבות אכן קמו לדעתם." 43. גם אם אצא מנקודת הנחה, לפיה ניתן לנתבעים שכנגד רישיון זמני להתיישב במקרקעין, הרי שפג תוקף רישיון זה עם החתימה על הסכם המסגרת משנת 2005 [לגבי אותם בעלי דין שהיו מודעים להסכם המסגרת והסמיכו את נציגיהם לחתום עליו] או לכל המאוחר במועד הגשת התביעה שכנגד. למרות שהוברר שאף אחד מהנתבעים שכנגד לא חתם על הסכם המסגרת, עדיין עומדת המדינה על טענתה, כי הסכם המסגרת נעשה על דעתם ובהסכמתם של הנתבעים שכנגד, אשר הסמיכו את נציגיהם לחתום על ההסכם גם בשמם. בנסיבות אלו היה על הנתבעים שכנגד להגיש תצהיר, על מנת לסתור טענה זו ואולם אף לא אחד מהם טרח לבסס את טענותיו בתצהיר. לפיכך ניתן לקבוע שהנתבעים שכנגד מתקשים לסתור את הטענה לפיה הסכם המסגרת נעשה בהסכמתם ועל דעתם. ראו בעניין זה הדברים שציין עו"ד כהן, בשם התובעים 49, 50, 51 ו- 52: "אין כפירה מוחלטת בייצוג של השייח. זה נכון שהשייח ייצג בתקופה מסויימת אבל החל מתקופה אחרת...לא היה שום ייצוג...". לאחר שהדברים נרשמו בפרוטוקול פנה עו"ד כהן לבית המשפט וציין, כי הוא חוזר בו מדברים אלו (ראו עמ' 63 לפרוטוקול משורה 22). אמנם לשם "... יצירת, רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה, התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רשיון מכללא (IMPLIED LICENSE) שלא היה קיים מלכתחילה..." (כב' השופט אשר בע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"מ לא(3) 210, 214). מתצהירו של מר ישורון עולה, כי בשנות ה- 60 קיבל השיח של השבט את החזקה במתחם לצורכי חקלאות - לעיבוד עונתי. בין המינהל לבין השיח של השבט נחתמו מעת לעת מספר חוזים לשכירות עונתית מתחדשת. חוזה השכירות האחרון (סומן א' 2 לתצהירו של ישורון) נחתם בשנת 1992. מדובר איפוא בתשלומים עבור שימוש בקרקע לחקלאות ואין טענה, כי תשלומים אלו שולמו כתמורה עבור זכות בעלות או חכירה לדורות במקרקעין. הזכות [הרישיון] לשבת במקרקעין הוקנתה לתובעים על ידי הנתבעים ללא תמורה, כלומר ללא כוונה להקנות זכות בעלת סממנים קנייניים במקרקעין (ראה בעניין זה מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, מהדורה שניה, עמוד 402). בהתאם לפסיקה הקיימת רישיון שניתן חינם ולא לזמן קצוב, עקב שתיקת בעליו מתבטל מיידית עם החלטת בעל המקרקעין, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון למסיגי הגבול, כאשר החלטה זו יכולה לבוא לידי ביטוי אף עם הגשת תובענה לבית המשפט:- " ... אי-מתן ההודעה מובן מתוך הקשר הדברים: המערער היה משוכנע כי המשיבה נשארה במעמדה ההתחלתי של מסיגת-גבול ולא חשב כלל על כך שבית-המשפט ימצא כי שתיקת קודמיו, לרבות שתיקתו הוא, עולות כדי יצירת רשיון מכללא. אין ספק בכך שהמערער רצה בסילוק-ידה של המשיבה מהמרפסת ובסילוקה של המרפסת עצמה, ולרצונו זה הוא נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים על-ידי הגשת תביעתו. כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים היא, שרישיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף-עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת תביעה לסילוק-יד בוודאי מגלה רצון זה..." (כב' השופט אשר בע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"מ לא(3) 210, 217-218). יותר מכך, ידוע כי גם אם המדינה משתהה ולא פעלה לפינוי הנכס משך שנים - אין בכך כדי להקנות זכויות למסיגי הגבול ולהיות למדינה כרועץ בעת דרישתה לפינוי המקרקעין:- " כאמור, המדובר במקרקעי מדינה. העובדה שהרשויות לא פעלו נגד השימוש בהם לאורך השנים, והחלו בפעולה רק בשנים האחרונות, אינה יכולה ליצור זכות למבקשים; הם נהנו ממחדלי הרשויות לאורך עשרות שנים, ואם הגיעה עת ורשויות המדינה החלו פועלות, על בית המשפט לסייע למימוש האינטרס הציבורי..." (רע"א 11889/04 חליל בן מוחמד אזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פדאור 05 (14) 593 (2005)). עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי:- "לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור..." (רע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל, תקדין על 2005 (2) 1150 (2005)).  למותר לציין, כי מזה תקופה ארוכה קודם להגשת התביעה שכנגד, לא שילמו התובעים למינהל, תשלום כלשהו, עבור הזכות להחזיק במקרקעין. 44. למרות שלא מדובר במצב בו המדינה שתקה משך כל השנים, שכן המקרקעין נמסרו לידי התובעים רק בשנות ה-60 למטרות של עיבוד עונתי בלבד, הרי שניתן לקבוע, כי שתיקת הנתבעים, נבעה בעקרה בעקבות אי מציאת פתרון חלופי הולם. אין לפרש שתיקה זו כהסכמה למתן רישיון או הקניית זכות בלתי הדירה לתובעים. אי נקיטת הליכים לא נבעה מתוך הסכמה ליתן לתובעים רישיון מכללא להתיישב בקרקע, אלא מניסיונותיה הרבים של המדינה, משך שנים לא מועטות בהם ניסתה למצוא פתרון הולם לשבט, אשר כולל קרקע חלופית ופיצוי כספי. חרף זאת - סירבו התובעים להצעות הפשרה ואף בחרו להתנער מהסכם המסגרת, לאחר שנחתם על ידי נציגים מטעמם. משך הזמן הרב שחלף המדינה לא מלאה פיה מים בעניין התיישבות השבט במקרקעין, אלא ניסתה פעמים אינספור למצוא לתובעים פתרון חלופי למגורים. כמו כן התנהל אל מול נציג מטעם התובעים משא ומתן משך שנים ארוכות לשם הקצאת קרקעות חלופיות, אך מו"מ זה כשל בסופו של יום עקב רצון התובעים לסגת ממנו (ראה בעניין זה תצהיר העדות הראשית של מר ישורון, עמודים 2-4). התרשמתי כי המדינה ניסתה ככל הניתן, ולעיתים פעלה אף לפנים משורות הדין, לבוא עם התובעים לידי פתרון לבעיית המגורים של השבט. בעניין זה הבאתי בחשבון גם את עדותו של ראש המועצה בנתבעת 2, לפיה:- "אין לי מעורבות אישית כי השתדלתי לא לבצע הריסות כל עוד שלא היה פתרון. היו לי צווי הריסה לאורך תקופה ארוכה שלא ביצעתי למרות לחץ שהיה עלי. כל עוד אין מקום מוסדר להעביר אני לא הורס כי אדם צריך להיות במקום כלשהו... ניסיתי כמה שפחות הריסה בכוח כי כל הריסה שבוצעה בכוח הם מאבדים את הפיצויים. זה ההסכם..." (ראה עדותו של מר פיני בדש בדיון מיום 24.05.2011, עמוד 48, שורות 3-8). כמו כן:- "אמרתי שכל עוד שלא היה להם פיתרון למרות שהיו צווי הריסה ולא הלכנו להליכים כבדים או קשים. לא אוכל להרוס למישהו ולהשאירו באוויר..." (ראה עדותו של מר פיני בדש בדיון מיום 24.05.2011, עמוד 49, שורות 15-16) . חרף זאת, התובעים [והנתבעים שכנגד], בחרו בכל פעם מחדש לסגת מהצעות למעבר ליישוב קבע ולא לשתף פעולה עם הנתבעים, להשלות את הגורמים המעורבים תוך כדי הפרת הסכמים שהושגו לאחר הליכי מו"מ ממושכים, התחמקויות - עד כדי חוסר תום לב. 45. לעניין טענת התובעים כי קיימת להם זכות בלתי הדירה לשבת במקרקעין היה עליהם להוכיח שתי דרישות מצטברות:- א. מתן רשות להקים מבנה על המקרקעין - ללא הגבלת זמן (ראה בעניין זה ע"א 92/69 חיר נ' חיר, כג2, 198; אליהו כהן, דיני מקרקעין, חלק ראשון, עמ' 53; ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', נח', 27; ע"א 346/69 פנינה רכטר ואח' נ' מנהל מס עזבון, ירושלים) . ב. מתן השימוש או הבניה במקרקעין נעשו בשיתוף פעולה מלא עם התובעת (ראה בעניין זה ע"א 463/79 גובראן נ' גובראן, לו 4, 403; אליהו כהן, דיני מקרקעין, חלק ראשון, עמ' 54). בעניינינו המדינה מעולם לא נתנה לתובעים את המקרקעין לשם בניית מבנים. מסירת המקרקעין לידי התובעים הייתה למטרות של עיבוד עונתי בלבד ומעולם הם לא היו רשאים לעשות שימוש במקרקעין לשם מגורים. אי לכך אין התובעים עומדים במבחנים שנקבעו לעניין הקניית זכות בלתי הדירה. 46. לנוכח האמור לעיל, אין אני יכול לקבל את עמדת התובעים לעניין קיומה של זכות בלתי הדירה. מעמדם של התובעים במקרקעין הינו מעמד של בני רשות, שכן אלה ישבו במקרקעין משך שנים ארוכות, ללא תמורה, בידיעת המדינה ובהסכמתה. עצם ישיבתם של התובעים בקרקע אינה מקנה להם זכות קניין, מעולם לא ניתנה להם כל הבטחה או ציפייה לפיה הקרקע בה הם יושבים תהווה קרקע למגורי קבע או כי יקבלו זכויות קבע במקרקעין, הפוך הוא הדבר, משך כל השנים ניסתה המדינה להגיע עם התובעים לפתרונות מושכלים תוך כדי ניהול משא ומתן ארוך ומייגע ואף ניהלו הליכים משפטיים בהם טענה המדינה, באופן מפורש, כי היא בעלת המקרקעין וכי לתובעים מעולם לא קיימות זכויות בקרקע. אמנם רשות לשימוש במקרקעין יכול שתינתן גם על ידי הודאה בשתיקה ו/או התנהגות הצדדים, המעידה על השלמת הישיבה של התובעים בשטח, אך בהתאם להלכה הפסוקה, שתיקת המדינה איננה מהווה הסכמה כוללת לעניין ישיבתם של מסיגי גבול בקרקע. לצד הנתבעים עומדת החובה לקיים משא ומתן עם התובעים, המהווים חלק מהאוכלוסייה הבדואית, לתת להם את הסיוע הנדרש והפתרונות הראויים ולאפשר להם להתיישב במקומות הולמים, בהם ניתן יהיה לספק שירותים ותשתיות בצורה מסודרת ורמה נאותה של מגורים, כל זאת טרם פינוים מהמקרקעין - וכך פעלו הנתבעים. 47. אם השקיעו התובעים בקרקע, הרי שבכל מקרה לא עלה בידם להוכיח את מהות ההשקעה ושוויה. זאת ועוד, גם אם השקיעו התובעים בקרקע, הרי שהם ידעו, באופן אשר אינו משתמע לשני פנים, כי ישיבתם במקרקעין הינה זמנית בלבד, עד אשר המדינה תאתר עבורם פתרון חלופי אחר. 48. בנסיבות המקרה שלפני לא ראיתי לנכון להתנות את ביטול הרישיון במתן פיצוי כספי לתובעים, בגין הפסקת הרישיון ופינויים מהמקרקעין. ראשית וכפי שציינתי לעיל, הכלל הקיים במתן רישיון חינם הינו כי ניתן לבטלו בכל עת על ידי מתן הודעה לבעל הרישיון. לעניין מתן הפיצוי לבר רשות יש לבחון "...האם ועד כמה הושבחו המקרקעין ובידיעת הבעלים ועד כמה ביטול הרישיון גורם להפסד לבר-רשות מבחינת מאזן הנזקים. כלומר, השאלה אינה אם ניתן לבטל את הרישיון אלא מהו המחיר, וזאת ייקבע בהתאם לציפיות ולהתנהגות הצדדים ותנאי הרשיון הנלמדים מהם" (מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, מהדורה שניה, עמוד 406). כפי שציינתי לעיל, הנתבעים לא נטעו כל ציפייה אצל התובעים כי קיימת להם זכות במקרקעין וכי רשאים הם לעשות בהם כרצונם. המדינה מלכתחילה סיכמה עמם כי ישיבתם במקרקעין הינה ארעית בלבד. שנית, התובעים לא עתרו לסעד כספי במסגרת התביעה או התביעה שכנגד. כתב התביעה מטעמם כלל בחובו סעד של סילוק יד בלבד. בכך כבלו התובעים ידיו של בית המשפט, שכן אין בית המשפט יכול לפסוק סעד אשר לא נדרש ע"י בעל דין ואשר לא שולמה בגינו האגרה. ממילא, גם אם היו עותרים התובעים לסעד כספי, הרי שהתובעים לא עמדו בנטל הדרוש להוכיח את סכום הפיצויים הראוי, בהתאם ליחס השקעותיהם במקרקעין. המבנים הארעיים שנבנו ע"י הנתבעים שכנגד, נבנו שלא כדין ואינם עשויים להיחשב, כהשקעה במקרקעין, בגינה יהיו זכאים לפיצויים כתנאי לפינוי. הטענה, כי יש להתנות את הפינוי בפיצוי כספי, נזנחה ע"י התובעים בסיכומים. לכן, ובהתאם לאמור לעיל, הן מטעמים פרוצדוראליים והן מטעמים מהותיים, איני רואה לנכון להתנות את ביטול הרישיון בתשלום פיצויים, בגין פינוי התובעים מהמקרקעין. 49. לסיכום, הרשות אשר ניתנה, לתובעים לשבת במקרקעין הייתה רשות ללא תמורה, ומכאן שהמדינה יכולה לדרוש פינוי, בכפוף למתן הודעה מראש. במקרה זה, גם כתב התביעה שכנגד מספק לעניין מתן ההודעה להפסקת הרישיון להשתמש במקרקעין. מטעמים אלו יש לקבוע, כי התובעים לא הוכיחו כל זכות קניין במקרקעין ולכל היותר קיבלו רשות מהתובעת שכנגד לשהות באופן זמני בקרקע - רשות שהינה הדירה. בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ולאחר שהמדינה הציעה לתובעים פיצוי כספי ומגרש חלופי בישוב קבע, הגעתי למסקנה שיהיה זה צודק לאפשר למדינה לבטל את הרישיון ולהתנער מן הרשות שנתנה ולתבוע את סילוקם של הנתבעים שכנגד מהמקרקעין מבלי להתנות את הביטול בתנאים. דיון - בתביעה שהגישו התובעים 50. לאור התוצאה אליה הגעתי במסגרת התביעה שכנגד, לפיה קמה למדינה זכות לפנות את התובעים מהמתחם, הרי שאין עוד מקום ליתן סעד בתביעה לסילוק יד שהגישו התובעים כנגד הנתבעים. למותר לציין, כי התובעים לא הציגו בפני בית המשפט כל תשתית ראייתית להוכחת הנטען בכתב התביעה שהוגש על ידם. הטענות העובדתיות שנטענו ע"י התובעים בסיכומיהם, לא הוכחו בפועל. במהלך הסיכומים צמצמו התובעים את תביעתם כך שהתביעה איננה מתייחסת עוד לכל שטח המתחם, אלא רק לשטח בו הם נמצאים כיום: "הדרישה לכל השטח הייתה בעבר ואיננה עומדת עוד ..." (ראו סיכומיו על עו"ד אייזנפלד בעמ' 56 לפרוטוקול משורה 10). התובעים לא טרחו להגדיר, באופן ברור ומדויק, את תחום המקרקעין, אשר אליו מתייחסת התביעה. ההסדר הדיוני בת.א. 7030/06 אינו מצמיח לתובעים זכות כלשהיא. במסגרת ההסדר שגובש, אשר קיבל תוקף של פסק דין, נקבע, בין היתר, על סמך הצהרת המדינה, שכל עוד לא יתקבל פסק דין לפינוי כנגד בני השבט, לא יעשה באותו שטח מקרקעין כל מעשה. כלומר, אין בהסדר האמור כדי למנוע הגשת תביעה לסילוק ידם של התובעים. המינהל היה רשאי לממש את זכותו לצורך הגשת תביעה לקבלת סעד של פינוי המקרקעין. 51. לפיכך ומכל המקובץ - אני מורה על דחיית התביעה שהגישו התובעים. הערות נוספות 52. באשר לטענת ההתיישנות, אשר הועלתה ע"י עו"ד נון אציין, כי מדובר במקרקעין מוסדרים. הנתבעים שכנגד לא החזיקו במקרקעין חזקה נוגדת מאחר וישיבתם במקום הייתה על דעת המינהל ובהסכמתו ולכן לא נרכשו זכויות מכח התיישנות. ראו בענין זה ע"א 2510/98 - למד שין בע"מ נ' מאירה חסיד ואח' פ"ד נג(5), 721. 53. התובעים והנתבעים שכנגד לא עמדו בנטל להוכיח, כי ניתנה להם הבטחה שלטונית, בע"פ או בכתב (וגם לא על דרך של התנהגות), לפיה יקבלו זכויות במתחם. לא הובאה לעניין זה כל ראיה העשויה להוכיח איזה מן היסודות הדרושים לקיום הבטחה שלטונית. 54. התובעים והנתבעים שכנגד לא עמדו בנטל להוכיח שהפתרון המוצע ע"י המדינה איננו מהווה פתרון סביר וראוי. אין כל בסיס בחומר הראיות לטענה שהועלתה ע"י התובעים בסיכומיהם, לפיה הפתרון שהציעה המינהל איננו סביר, רק בשל כך שהמגרשים שהוצעו לתובעים מצויים בקרבה של מגרשים שנמסרו למשפחה יריבה. 55. כפי שנטען ע"י הנתבעים גם הח"מ התרשם מכך שההליך בו נקטו התובעים נועד בעיקר כדי לשפר את מעמדם במו"מ מול המינהל או לוודא שמי מבני השבט האחרים לא קיבל פיצוי שונה מזה שהוצע להם. סוף דבר 56. לפיכך ומכל המקובץ, אני דוחה את התביעה שהגישו התובעים ומקבל את התביעה שכנגד, אשר הוגשה על ידי המינהל, ומורה כדלקמן:- א. אני מורה על דחיית התביעה שהגישו התובעים. ב. אני מחייב כל אחד מהתובעים [11, 46, 10, 29, 39, 49, 50, 51 ו- 52] לשלם לנתבעת מס' 2 שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪. ג. אני מקבל את התביעה שכנגד, אשר הוגשה ע"י מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, ונעתר לסעדים המבוקשים בסעיף 42 א', ב', ג', ד' ו- ה' לכתב התביעה שכנגד ומחייב את הנתבעים שכנגד לפנות ולסלק ידם מהמקרקעין במתחם השבט, כהגדרתם בכתב התביעה שכנגד ומורה לנתבעים שכנגד להחזיר לתובעת שכנגד את החזקה במקרקעין, כשהם ריקים מכל אדם, חפץ או חיה, אשר שייכים לנתבעים שכנגד. ד. על מנת לאפשר לנתבעים שכנגד להיערך לקראת פינוי המקרקעין, אני קובע שפסק הדין לפינוי וסילוק יד, המפורט בס"ק ג' לעיל ייכנס לתוקף ביום 1.12.2011. ה. אני מחייב כל אחד מהנתבעים שכנגד שמספרם: 10, 29 (מהנתבע 29 עד נתבע 29.16), 39 (מנתבע 39 עד נתבע 39.7), 11 (מנתבע 11 עד תובע 11.6), 46 (מנתבע 46 עד נתבע 46.3), 49 (מנתבע 49 עד נתבע 49.8), 50 (מנתבע 50 עד נתבע 50.1), 51 (מנתבע 51 עד נתבע 51.4) ו- 52 (מנתבע 52 עד נתבע 52.4) - לשלם לתובעת שכנגד שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪. ו. הוראות כלליות ביחס להוצאות שנפסקו בס"ק ב ו- ה' לעיל: 1) החיובים שהוטלו ביחס לכל משפחה - הינם חיובים נפרדים. 2) החיובים בתוך תא משפחתי אחד הינם ביחד ולחוד [לדוגמא מנתבע 29 עד נתבע 29.16]. 3) לא יחול כל חיוב בהוצאות כנגד מי שבמועד פסק הדין טרם מלאו לו 18 שנים. ז. הנתבעת מס' 2 רשאית להגיש פסיקתה מפורטת לחתימתי בציון כל הסעדים שנפסקו, לרבות אלו המפורטים בסעיף 42 א', ב', ג', ד' ו- ה' לכתב התביעה שכנגד ובציון הזיהוי המלא של המקרקעין, בהתאם לפרטיו בכתב התביעה שכנגד. קידוח