קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות שכנים להרחבת דירה בבית משותף: 1. זהו פסק דין בתביעה ותביעה שכנגד, במסגרתם עותר כל אחד מהצדדים, שהינם דיירים בבית משותף, למתן צווי מניעה וצווי הריסה, נגד הצד האחר. הוחלט לדחות את התביעה בת.א. 29336-03-10 ולקבל חלקית את התביעה בת.א. 31413-11-10. להלן הנימוקים. 2. הבית המשותף בו מדובר, הממוקם ברחוב גורדון 13 באר שבע (גוש 38023 חלקה 46 תת חלקה 1), הינו בניין בן שתי קומות, כאשר בכל קומה שתי דירות (להלן: "הבית המשותף"), אשר נרשם ביום 23.12.1991, בפנקס הדפים המשותפים בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע. התובעות ושבעת אחיהן ואחיותיהן, הינם היורשים של עזבון אמן, אשר כלל את זכויות החכירה בשתי הדירות בקומה העליונה של הבית המשותף. הנתבעים נרשמו בפנקס הבתים המשותפים ביום 29.11.2009, כבעלי זכות החכירה, בשכירות מהוונת של אחת הדירות בקומה התחתונה של הבית המשותף (בחלק הצפוני של המבנה). זכויות החכירה בדירה הנותרת (בצד הדרומי בקומה התחתונה של המבנה), שייכות לצד ג' - משפחת דבוש. שטח דירתם של הנתבעים כיום כ - 31 מ"ר, והם מבקשים להגדיל את שטח דירתם לכ - 116 מ"ר. 3. התובעות עתרו בתביעתן (ת.א 29336-03-10), ליתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים או מי מטעמם, המשך בנייה, וכל בנייה נוספת ברכוש המשותף, וכן צו שיחייב את הנתבעים להרוס כל שנבנה במסגרת העבודות להרחבת דירתם, עובר להגשת הבקשה, ולהשיב את המצב לקדמותו לפני תחילת הבניה. כמו כן, ביקשו להתיר להן פיצול סעדים, על מנת שתוכלנה לתבוע בעתיד פיצוי עבור הנזקים שנגרמו להן. זאת, באשר לטענתן, החלו הנתבעים לבצע עבודות בנייה להרחבת דירתם, שלא כחוק. יצויין, כי כתב התביעה הוגש לאחר שהתקבלה בקשת התובעות, ליתן צו מניעה זמני נגד הנתבעים כאמור להלן. התובעות טענו, בין היתר, כי לפני כשישים שנה הגיעו דיירי הבית המשותף דאז, להסכמה לפיה תחולק החצר המשותפת בין בעלי הדירות, באופן שהחלקים הצפוני והמערבי של החצר, יוקצו למשפחת התובעות, משפחת ניסן, שהינה בעלת הזכויות בשתי דירות מתוך ארבע הדירות בבניין, החלק הדרומי של החצר יוקצה, למשפחת דבוש, ואילו החלק המזרחי של החצר, יוקצה למשפחת טחן, שהתגוררה בדירה, אותה רכשו הנתבעים בשנת 2009. לטענת התובעות, בחלקה הצפוני מערבי של החצר הוקם מחסן השייך למשפחתן ואילו בחלקה המזרחי של החצר, נבנה מחסן השייך למשפחת דבוש. נטען, כי דרך הכניסה לדירת משפחת ניסן, עוברת בחלקה הצפוני של החצר, ואילו משפחת ניסן העניקה למשפחת טחן, זכות מעבר לצורך כניסה לדירתה בחלק הצפוני של החצר. התובעות טענו, כי דיירי הבית פעלו בהתאם להסכמה האמורה, במהלך כששים שנה. לטענת התובעות, בשלהי שנת 2009, הגישו הנתבעים לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בקשה להיתר בנייה להרחבת דירתם. התובעות טענו, כי "הבקשה להיתר והתכנית לא הומצאו לתובעות ואף על פי כן, כשהבקשה נעדרת חתימת התובעות, ניתן לנתבעים היתר בנייה בלא שמתקיים דיון בוועדה המקומית בנוכחות התובעות ושכן נוסף (משפחת דבוש)". בהמשך, נוכח פניית התובעות, הוחלט לקיים דיון בהשתתפות המתנגדים. ביום 18.11.2009, התקיים דיון בוועדה המקומית במהלכו נמסר העתק התכנית למתנגדים, אשר ביקשו להגיש תגובה מסודרת בהמשך. לטענת התובעות, הן התבקשו להמתין להחלטת הועדה, לבקשתן להגיש באופן מסודר ומפורט, את נימוקי התנגדותן. נספח א' לכתב התביעה, הינו מכתב הוועדה המקומית מיום 14.12.2009, המופנה אל התובעות, ממנו עולה כי לאחר שקיימה "דיון חוזר לאחר ביטול הסכמת שכן", החליטה הועדה, כי "הבקשה תובא לדיון נוסף לאחר סיור מהנדס העיר והיועץ המשפטי במקום". מכתב הוועדה מיום 25.1.2010 מלמד, כי ביום 23.12.2009, אישרה וועדת המשנה, את בקשת הנתבעים, ליתן היתר להרחבת הדירה, בתנאי שתוגש תכנית מתוקנות ע"פ דרישות משרד מהנדס העיר. מהמכתב האמור עולה, כי ההחלטה ניתנה במסגרת "דיון חוזר לאחר שמיעת השכנים בוועדה מיום 18.11.09 ולאחר סיור מהנדס העיר והיועץ המשפטי במקום". התובענות טענו, כי מכתב זה התקבל אצלן בחודש פברואר 2010. התובעות טענו, כי: "ביום 15.3.10 חסמו הנתבעים במפתיע ובמהירות את הכניסה לבית משפחת ניסן, עקרו את שביל הגישה, השתלטו על מקרקעיהן ועל הרכוש המשותף והחלו בבהילות בעבודות בניה מאסיביות במקרקעין". זאת, לטענת התובעות, בניגוד להוראות החוק, מבלי שהומצאו לתובעות תכניות מתוקנות, והחלטות הוועדה, וכאשר נמנע מהן להגיש התנגדות. עוד טענו, כי הבנייה בוצעה על שטחה הפרטי של משפחתן ועל הרכוש המשותף, ללא שהתקבלה הסכמה כדין. ביום 17.3.10, הגישה התובעת מס' 1, בקשה למתן צו מניעה זמני להפסקת הבנייה במעמד צד אחד. באותו יום ניתן צו ארעי במעמד צד אחד. ביום 23.3.10, הוחלט לאחר דיון במעמד הצדדים, ליתן צו זמני כמבוקש. התובעת מס' 2, אחותה של התובעת מס' 1 שהינה עורכת דין, ייצגה את התובעת מס' 1, במהלך הדיון בבקשה, והצטרפה לבקשה כמבקשת. סמוך להגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני, הגישה התובעת מס' 2, בשם "משפחת ניסן", ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה ליתן לנתבעים היתר בנייה, כאשר הסעד העיקרי שהתבקש בערר, היה החזרת הדיון לוועדה המקומית, וחיובה לשמוע את נימוקי המתנגדים. הערר נדחה, בהחלטת ועדת הערר המחוזית, במסגרתה נדחו טענות עובדתיות ומשפטיות שהעלתה התובעת מס' 2, בערר שהגישה. בין היתר, נדחתה הטענה, כי לא ניתנה לעוררת הזדמנות לפרט טענותיה, במסגרת הדיון בפני הוועדה המקומית. נקבע, על יסוד הודאת העוררת, כי עוד בחודש נובמבר 2009, היתה בידיה הבקשה להיתר, ואף היתה מיוצגת במהלך הדיון, וחרף זאת, לא הגישה "... כל התנגדות עניינית לא לועדה המקומית ואף לא לועדת הערר". עוד נקבע, כי ההיתר ניתן כדין וכי לא נפגעו זכויות העוררת. בהתייחס לשינויים בתכנית, שבוצעו, עפ"י דרישות הוועדה כתנאי להיתר, נקבע : "... העובדה שלאחר החלטת הועדה המקומית נעשו שינויים מינוריים להוצאת ההיתר הינה דבר סביר ומקובל, כך שבמקרים רבים החלטת הועדה המקומית ליתן היתר מותנית בתיקון הבקשה להיתר ובעמידה בתנאים. כאשר כל עוד אין מדובר בתיקונים מהותיים, אין למתנגדים זכות להתנגד פעם נוספת". ועדת הערר קבעה, כי השינויים שבוצעו בתכנית, היו אכן "... שינויים מינוריים". וועדת הערר גם סברה, כי הערר הוגש בחוסר תום לב, באשר בעבר כבר נדונו טענות העוררת, הן על ידי הועדה המקומית, והן על ידי ועדת הערר, בגין בקשה דומה להיתר שהוגשה בעבר, ועובדות אלה לא גולו עובר להגשת הערר. נקבע לענין זה בהחלטת הועדה: "מעבר לאמור לעיל, הרי מצאנו פגם חמור בתום הלב של העוררת, אשר אף הוא מצדיק מחיקת הערר. העוררת הגישה ערר לועדת הערר, ללא שציינה כי בעבר נדונה בקשה להיתר דומה (ולמעשה כמעט זהה), כאשר ההתנגדות של העוררת נדחתה הן על ידי המשיבה והן על ידי ועדת הערר וזאת בהחלטה מפורטת ומנומקת. אנו סבורים, כי הייתה חובה על העוררת לציין, כי בעבר הוגשה בקשה להיתר כמעט זהה אשר הוכרעה, אך היא כאמור לא טרחה לעשות כן. למען הסר ספק, בחנה ועדת הערר מחדש את הבקשה להיתר החדשה לעומת הבקשה להיתר הקודמת ולא מצאה כל שינוי מהותי, המצדיק את שינוי ההחלטה שניתנה לגבי הבקשה להיתר הקודמת". ועדת הערר קבעה עם זאת, בהתייחס להליכים האזרחיים בבית משפט זה (הבקשה לצו מניעה זמני), כי "... אין במחיקת הערר בכדי להוות הכרעה כל שהיא בנושאים הקניינים הנדונים בבית משפט השלום". התובעות טענו בכתב התביעה, כי הנתבעים אינם זכאים להרחיב את דירתם, משום שאינם עומדים בהוראת סעיף 71 ב (א) לחוק המקרקעין, המתנה הוצאת חלקים מרכוש משותף והצמדתם לדירה לצורך הרחבתה, בהסכמת בעלי שלושה רבעים מהדירות, אשר שני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם. עוד טענו, כי הבקשה להיתר לא נחתמה על ידי בעלי הזכויות בנכס, וכי נמנעה מהתובעות, הזכות לשטוח טענותיהם בפני הועדה. נטען, כי הבנייה מבוצעת בניגוד להסכמת הדיירים, לפיה חולקה חצר הבית המשותף, בין בעלי הדירות כאמור לעיל. כן טענו, כי הועדה אישרה בנייה על קו ביוב קיים, בניגוד להוראות החוק. 4. הנתבעים טענו בכתב הגנתם, בין היתר, כי התובעות הינן הבעלים של שתי תשיעיות בלבד מדירות משפחתן, וכי אין בידן צו ירושה כדין. כן טענו, כי לא עומדת לתובעות זכות עמידה ביחס לתובענה, משום שאינן מתגוררות בדירת המשפחה. לטענת הנתבעים, הסירו בני משפחת דבוש התנגדותן לבנייה, לאחר שהגיעו להסכמה עם הנתבעים, וכן טענו, כי מתנהל משא ומתן עם אחיהן של התובעות, לקבלת הסכמתם לבנייה. הנתבעים טענו, כי התובעות מנועות מלהתנגד להרחבת דירת הנתבעים, משום שדירת משפחתן הורחבה על חשבון הרכוש המשותף. זאת, בהסתמך על הוראת סעיף 71 ב(ג) לחוק המקרקעין המורה, כי: "בעל דירה שהורחבה יראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בנין". כן נטען, כי התובעות משתמשות "... במחסן בלתי חוקי ללא היתר, ולרבות בשביל שלטענתן קיים עשרות בשנים גם ללא כל היתר...". הנתבעים הסתמכו בעניינים אלה, גם על טענות שטען ב"כ הועדה המקומית, במסגרת הדיון בערר, שהגישה אמן המנוחה של התובעות בשנת 2003, על החלטת הועדה המקומית ליתן היתר, להרחבת הדירה אותה רכשו בהמשך הנתבעים (הרחבה שלא בוצעה בסופו של דבר). עוד טענו, כי לצורך בניית הממ"ד, שהינו חלק מהרחבה המתוכננת, נחוצה הסכמת בעלי 60% מהדירות בלבד. 5. כאמור, עוד קודם הגשת התביעה, הגישה התובעת מס' 1 בקשה לצו מניעה זמני נגד הנתבעים (כאשר התובעת מס' 2 הצטרפה בהמשך כמבקשת). בתשובתם לבקשה טענו הנתבעים בין היתר, להעדר זכות עמידה של המבקשות. הנתבעים טענו, כי הבניה מבוצעת כדין ועל פי היתר, על שטח שאיננו בבעלות המבקשת, ותוך שהועמד לרשות המבקשת מעבר חלופי, במקום המעבר שנחסם באופן ארעי לצורך הבניה. כן טענו, כי מחסן השייך למבקשת, ואשר נמצא בחצר הבית המשותף, נבנה שלא כדין. בדיון שהתקיים ביום 23.3.10, במעמד שני הצדדים, התקבלה בקשת התובעות למתן צו מניעה זמני. זאת נוכח הוראת סעיף 71ב (א) לחוק המקרקעין, המתנה כאמור הוצאת שטח מהרכוש המשותף לצורך בניה בהסכמת שלושה רבעים מבעלי הדירות, אשר שני שליש מהרכוש המשותף צמודים לדירותיהן. יצוין, כי במעמד הדיון אישר ב"כ המשיבים, כי הבניה מבוצעת בתוך הרכוש המשותף, וכי אין בידיו כל החלטה של בעלי הדירות בבנין המאשרת הוצאת השטח עליו בוצעה הבניה, מכלל הרכוש המשותף. נקבע גם, כי גם אם ניתן לנתבעים היתר בניה כדין, אין הוא גובר על הוראות חוק המקרקעין. טענת הנתבעים, לפיה אין לתובעות זכות עמידה, נדחתה, בהסתמך על טענת המבקשת, כי היא מתגוררת בדירת משפחתה שבבית המשותף, ונגרמת לה הפרעה עקב הבניה. 6. במסגרת ת.א 31413-11-10 (להלן התביעה שכנגד), תבעו הנתבעים (התובעים שכנגד), לחייב את התובעות לפתוח את דלת הכניסה לחדר המדרגות במבנה, לפרק את הדלת, להרוס את המחסן ואת השביל המרוצף המוביל לדירת התובעות, וכן עתרו ליתן להם היתר לפיצול סעדים, על מנת שיוכלו לתבוע בעתיד פיצוי על נזקיהם. זאת, נוכח הטענה כי השביל והמחסן נבנו ללא היתר כחוק, וכאשר הדלת שהוצבה בפתח חדר המדרגות, מונעת מהתובעים גישה לארון החשמל שלהם. יחד עם התביעה, הגישו הנתבעים בקשה למתן צו מניעה זמני. הבקשה נידונה בפני כב' השופט ע. רוזין ביום 28.10.10, במעמד שני הצדדים. נקבע, כי על המשיבות לאפשר למשיבים גישה לארוני החשמל, לצורך קריאת מונה או ביצוע תיקונים, כפוף לתיאום בין הצדדים. התביעות אוחדו בהמשך. הנתבעים חזרו בהם מהתביעה להריסת המחסן, בהתאם לסיכום שנערך בין הנתבע ובין אחיהם של התובעות, מר ציון ניסן. נותרו על כן, תביעותיהם למתן צווים לענין דלת חדר המדרגות, המונעת מהם כאמור גישה חופשית למוני החשמל. 7. לקראת ישיבת קדם המשפט הראשונה, הגישו הנתבעים מסמכים המעידים על הסכמת שניים מאחיהן של התובעות - מר ציון ניסן ומר משה ניסן - להרחבת דירתם של הנתבעים. כמו כן, הגישו הנתבעים העתק התקנון המוסכם של הבית המשותף, אשר אותר בלשכת רישום המקרקעין, לאחר הגשת התביעה. התקנון נערך על פי האמור בו, על ידי רשות הפיתוח, כבעלת הדירות. המסמך נושא חתימות וחותמות של מנהל מקרקעי ישראל, ובעלי תפקידים בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע. על פי החותמות והחתימות המופיעות בעמוד השני של התקנון, הרי שאושר על ידי המפקח רישום המקרקעין ביום 18.12.91. בין היתר נקבע בתקנון האמור: " 2. חלקים ברכוש המשותף של הבית המשותף : נקבע בזאת בהתאם לסעיף 57 (א) לחוק כדלהלן : א. החלקים ברכוש המשותף של הבית המשותף הצמודים לכל דירה ודירה יהיו שווים. ב. שינויים ו/או תוספות בניה לדירה לא ישנו, למרות הרחבת שטח רצפתה של הדירה את החלקים ברכשו המשותף של הבית המשותף הצמודים לאותה דירה. 3. זכות בניה : כל בעל דירה יהיה רשאי בכפיפות לתנאי חוזה החכירה, להוסיף תוספת בניה לדירתו בתנאי שיקבל תחילה את הסכמת מנהל מקרקעי ישראל והרשויות המוסמכות לתכנון ובניה ובתנאי שהשטח הכולל של דירתו ושל תוספות הבניה שביצע ו/או שברצונו לבצע לא יעלו על חלקו באחוזי הבניה המירביים המותרים ו/או המאושרים לחלקה בשלמותה וחלקו זה הוא כחלקה של דירתו ברכוש המשותף של הביתה משותף." בקדם המשפט הראשון שהתקיים, טענה התובעת מס' 2, כי התקנון אינו חל על הצדדים, ואינו גובר על ההסכמות הבלתי כתובות בין הדיירים, לפיהם נהגו בפועל במהלך שנים רבות. התובעות טענו, כי התקנון איננו מייתר קבלת הסכמת בעלי הדירות, על פי הוראת סעיף 71ב (א) לחוק המקרקעין. בהמשך, טענו התובעות, כי התקנון שהוגש לבית המשפט זוייף. 8. ס"ק 62 (א) לחוק המקרקעין מורה : "בעלי הדירות רשאים לערוך תקנון ולשנות את הוראותיו ברוב של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף צמודים לדירותיהם, אולם אין לקבוע או לשנות בתקנון זכויות של בעלי דירות או להטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק זה אלא בהסכמתם, ואין לקבוע הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות". ס"ק 71 ב (א) לחוק המקרקעין מורה: " על אף הוראת סעיף 62(א) לתקנון המצוי שבתוספת, רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסוימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בנייה שמטרתה הרחבת אותה דירה, וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה; ואולם, היה נושא ההחלטה כאמור הרחבת דירה פלונית אחת או יותר לשם בניית מרחב מוגן דירתי או מרחב מוגן קומתי, רשאים להחליט על כך מי שבבעלותם שישים אחוז מהדירות". ס"ק 71 ב (ג) אשר צוטט לעיל, מורה כאמור, כי בעל דירה שדירתו הורחבה יראה כמסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בניין. אין כאמור מחלוקת, כי הבניה נעשית על פי היתר, וכי השטח בו מבוצעת הבניה בפועל, מהווה כיום חלק מהרכוש המשותף. אין גם מחלוקת, כי הנתבעים לא הציגו החלטה של בעלי שלושה רבעים מהדירות, על הוצאת השטח המיועד להרחבת הדירה, מתוך הרכוש המשותף, והצמדתו לדירתם. הנתבעים מסתמכים על סעיף 3 לתקנון המוסכם, אשר צוטט לעיל, לפיו רשאי כל בעל דירה , "... להוסיף תוספת בנייה לדירתו...", וזאת, ע"פ לשון הסעיף, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: "... בכפיפות לתנאי חוזה החכירה...", "...בתנאי שיקבל תחילה את הסכמת מינהל מקרקעי ישראל והרשויות המוסמכות לתכנון ובניה...", וכן בתנאי שהשטח הכולל של הדירה המורחבת לאחר בניית התוספת, לא יעלה "... על חלקו באחוזי הבנייה המירביים המותרים ו/או המאושרים לחלקה בשלמותה וחלקו זה הוא כחלקה של דירתו ברכוש המשותף של הבית המשותף". התובעות טענו בסיכומיהן, כי יש לדחות את טענת הנתבעים, לפיה עומדים הם בהוראות חוק המקרקעין לעניין הצמדת חלק מהרכוש המשותף, נוכח לשון סעיף 3 לתקנון. התובעות טענו בסיכומיהן, כי העלאת הטענה לעניין התקנון, לראשונה בשלב קדם המשפט, מבלי שתוקן כתב ההגנה, מהווה הרחבה אסורה של יריעת המחלוקת. כן טענו, כי המסמך שהגישו הנתבעים לביהמ"ש, איננו אותנטי, ומדובר בתקנון מזויף. עוד טענו התובעות, כי לא מתקיימים התנאים שנקבעו בסעיף 3 לתקנון. זאת, כאשר תכנית הבקשה להיתר, לא נחתמה בחותמת מינהל מקרקעי ישראל, ומכאן לשיטתן, כי לא ניתנה הסכמת מינהל מקרקעי ישראל, הדרושה לבנייה ע"פ הסעיף האמור. לטענתן, העדר ההסכמה, משמעותו גם, כי הבניה אינה מבוצעת ע"פ תנאי חוזה החכירה. טענה נוספת שטענו התובעות בסיכומיהן, הינה כי אם תבוצע הבנייה, יהווה שטח דירתם המורחבת של הנתבעים, 29.5% משטח המגרש, עליו בנוי הבית המשותף, ויעלה על חלקם של הנתבעים באחוזי בנייה המירבים המותרים, שהינו לטענתן, 25% בלבד. התובעות הוסיפו וטענו, כי התקנון אינו מחייב את דיירי הבית המשותף, משום שנעשה על ידי רשות הפיתוח, ולא על ידי הדיירים עצמם. 9. סבורני, כי אין לקבל את טענת התובעות בעניין הרחבת חזית. טענת הרחבת החזית, נטענה לראשונה בסיכומי התובעות, כאשר התובעות הסתמכו לעניין זה, על החלטת בית המשפט מיום 21.6.11 (במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה), במסגרתה נדחתה בקשת התובעות, להוציא את תצהירי הנתבעים מן התיק, אך נקבע, כי אין בכך להכשיר ראיות שאינן קבילות או הרחבת חזית אסורה. כאמור, הוגש העתק התקנון לביהמ"ש עוד קודם קיום ישיבת קדם המשפט הראשונה. התובעות לא טענו כאמור, להרחבת חזית עם הגשת התקנון ואף לא בדיוני ההוכחות. יתרה מזאת, לאחר שהוגש העתק התקנון על ידי הנתבעים, והתובעות טענו כי ההעתק שצורף איננו מלא, הוחלט כי על התובעות לצרף לתצהיריהן "... העתק נכון ומלא מתקנון הבית המשותף", ואכן, התובעות הגישו בהמשך תצהיר עדות ראשית של התובעת מס' 2, אליו צורף העתק התקנון, הזהה בכל להעתק התקנון שהגישו הנתבעים, כאשר התובעת מס' 2 טענה בתצהירה כי "עיון בתקנון מגלה אי כשרות היורדת לשורשו", ואולם נמנעה שוב, מלטעון להרחבת חזית. בהמשך, העידו התובעות עצמן, את הגב' אילנה אוזן, ראש תחום רישום והסדר במנהל מקרקעי ישראל. במהלך חקירתה הראשית, הציגה התובעת מס' 2 בפני העדה, את התקנון, והעדה אישרה כי היא חתומה עליו, כי המסמך נערך על ידי "... החברה המשכנת בהתאם להתחייבויות שלה כלפי הדיירים", וכי עו"ד י. בקמן, אשר גם הוא חתום לכאורה על המסמך, היה עו"ד של חברת "עמידר". במצב זה, כאשר טענת הרחבת החזית נטענה בשלב הסיכומים בלבד, כאשר התובעות עצמן הגישו את העתק המסמך, מבלי שטענו להרחבת חזית, וכאשר המסמך הוגש כדין, בין היתר באמצעות הגב' אוזן אשר חתמה עליו, יש לדחות את טענת הרחבת החזית. 10. התובעות טענו כאמור, כי התקנון זויף. סבורני, כי לא עלה בידי התובעות להוכיח טענה זו. התובעות העלו את הטענה, בשל העובדה, שכל אחד משני הדפים של התקנון נכתב בגופן שונה, בשל חסר נטען בחותמת המפקח על רישום המקרקעין באחד המסמכים, בשל העדר חתימת הגב' אוזן בעמוד האחרון של התקנון, ובטענה, כי עו"ד י. בקמן לא שימש יועמ"ש של חברת "עמידר", בתקופה בה נחתם התקנון. דא עקא, התובעות לא הוכיחו טענתן לעניין זיוף חתימת עו"ד בקמן, ולא הוכיחו כי נדרשה חתימת המפקח על רישום המקרקעין. מלבד דברי התובעת עצמה בעניין זה, שהינם בגדר עדות סברה כרגע, אין בפנינו ראיה כלשהי התומכת בטענות האמורות. יתרה מזאת, בסיכומיה, טענה התובעת מס' 2, כי שמעה מהמפקח על רישום המקרקעין בתקופה הרלוונטית, מר פנחס לוי, כי "...לא יעלה על הדעת שאין חתימה וחותמת שלו", בעמוד הראשון של המסמך, ואולם, התובעות נמנעו מלהעיד את מר פנחס לוי עצמו, או כל פקיד אחר אשר עשוי היה לכאורה, לאשר את הדברים. מחדל זה יש לזקוף לחובת התובעות במאזן הראיות. ההבדל בגופן בין שני העמודים, לכשעצמו, איננו מבסס את המסקנה לעניין זיוף המסמך ברמת ההסתברות הנדרשת, ויתכנו הסברים סבירים לעניין זה. יצוין, כי חתימתה וחותמתה של הגב' אוזן, מופיעות בעמוד השני של התקנון, הוא העמוד הכולל את סעיף מס' 3, שעניינו זכויות הבנייה של בעלי הדירות בבית המשותף, אשר צוטט לעיל. מעבר לכל האמור לעיל, הרי שאין מחלוקת כי המסמך האמור נמסר לשני הצדדים, על ידי לשכת רישום המקרקעין, וכי המסמך שהוגש הוא המסמך אשר נמצא בפנקס הבתים המשותפים בלשכה. במצב זה, קשה עוד יותר לקבל את הטענה בעניין זיוף המסמך. 11. יש לדחות את טענת התובעות, לפיה, אין התקנון מחייב את דיירי הבית, משום שנעשה על ידי רשות הפיתוח ולא על ידי הדיירים עצמם. התקנון אכן נערך על ידי רשות הפיתוח, כאמור במבוא למסמך: "אני הח"מ רשות הפיתוח בעלי המקרקעין הידועים... קובעים בזאת כדלהלן...". אין מחלוקת, כי רשות הפיתוח היא נציגתה המוסמכת של מדינת ישראל, בעלת המקרקעין. יצוין, כי בתקנון אחר, אותו צרפה התובעת מס' 2 לתצהירה, בניסיון להוכיח את טענת הזיוף שנדחתה לעיל, מופיעה במבוא למסמך, הצהרת רשות הפיתוח, בנוסח זהה לנוסח שצוטט לעיל. התובעות נשענו בסיכומיהן בענין זה, על פסק הדין בת.א. (מחוזי י-ם) 18410/90 מאיר בן דוד ואח' נ. מרדכי קסיס ואח', שם נפסק בין היתר, כי אישור מנהל מקרקעי ישראל לעניין שינוי ברכוש המשותף, איננו גובר על הוראות החוק, לפיהן נדרשת הסכמת בעלי הזכויות האחרים, לבניה ברכוש המשותף. סבורני, כי פסק הדין האמור, איננו מסייע לתובעות בענייננו - באותו מקרה דובר בדיירים, אשר אימצו את התקנון המשותף שבתוספת לחוק המקרקעין, והדיון בעניין אישור מנהל מקרקעי ישראל, נסמך על סעיף 14ג' לחוזה החכירה שם, בו נקבע "החוכר אינו זכאי למנוע ממחזיקי יתר הדירות בבית המשותף, לבצע באותן הדירות ברכוש המשותף הצמוד להן, את אותם השינויים וההוספות שאושרו ע"י המדינה ועמידר". נפסק שם, כי הוראת סעיף זה איננה מייתרת את הצורך בקבלת הסכמת יתר הדיירים, כיוון שהסכמת מנהלי מקרקעי ישראל, ניתנה במישור התכנוני בלבד. שונים הדברים בענייננו, שכן הנתבעים אינם מסתמכים על הסכמת המינהל במסגרת הוראות חוזה החכירה, כי אם על תקנון, אשר נערך, ונרשם כדין. יצוין ויודגש לעניין זה - מעמדה של רשות הפיתוח כבעלת הדירות, עובר לעריכת התקנון, וכמי שרשאית הייתה לערוך את התקנון, נלמד משטר רישום הנכס, בצו רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים, מיום 18.12.91 (שהינו גם המועד בו נחתם תקנון הבית המשותף), אשר צורף כנספח ז' לתצהיר התובעת מס' 2. במסמך האמור נאמר מפורשות: "... הבעלות: הבעלות על הדירות לרבות הצמידויות הנ"ל, תרשמנה בשם רשות הפיתוח בשלמות. ... תקנון: בדף הרישום של כל דירה ודירה וכן בדף הרישום של הרכוש המשותף תרשם הערה: "קיים תקנון מוסכם". ... נציגות: בתוך סמכותי לפי סעיף 66 (א) ובהתאם להמלצה המבקש, אני ממנה את "עמידר" החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ ... לשמש נציגות זמנית עד שתיכון הנציגות הראשונה לפי התקנון". סעיף 62 (ג) לחוק המקרקעין מורה: "תקנון וכל שינוי בו ניתנים לרישום, ומשנרשמו כוחם יפה גם כלפי אדם שנעשה בעל דירה לאחר מכן". ברי, כי דיירי הבית המשותף, יכולים היו לשנות את התקנון ברוב הדרוש, לאחר שרכשו את הדירות, ואולם, אין כל טענה, כי במהלך השנים שחלפו מאז נרשם התקנון בפנקס הבתים המשותפים, נעשה בו שינוי כלשהו. ממילא, לא מתועד שינוי כלשהו בתקנון, בפנקס הבתים המשותפים. משנרשם התקנון כדין, הרי הוא עומד איפוא בתוקף, כלפי כל דיירי הבית המשותף. אשר לטענה, בדבר הסכמה של הדיירים לחלק את חצר הבית המשותף, בין בעלי הדירות, הרי שטענה זו נטענה מפי התובעות בלבד, ולא נתמכה בראיה נוספת כלשהי. עדות התובעות לעניין זה, הינה עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, אשר בית המשפט יטה שלא לקבלה אלא אם שוכנע במהימנותה. יצויין כי התובעות עצמן, לא טענו כי היו צד לסיכום האמור, לכל היותר יכולות להעיד, על חלוקת השימוש בפועל מאז ילדותן. התובעות גם נמנעו מלהעיד, מי מבעלי הדירות האחרים, הנוכחים או הקודמים, לעניין זה. מכל מקום, גם אם נהגה בפועל בין הדיירים, חלוקת השימוש בשטח החצר, כנטען, הרי אין הסכמתם גוברת על הוראות התקנון המוסכם, אשר נרשם כדין. מה עוד, שלא הוכח כי ההסכמה הנטענת, הובאה לידיעת הנתבעים, עובר לרכישת דירתם. 12. אין לקבל טענות התובעות, לענין אי עמידת הנתבעים, בתנאים שנקבעו בסעיף 3 לתקנון המוסכם. התובעות טענו כאמור, כי הנתבעים לא קיבלו מראש את הסכמת מנהל מקרקעי ישראל לבניה, חרף הוראת סעיף 3 לתקנון המוסכם וחרף הוראת סעיף 9 (ב) לחוזה החכירה של דירת הנתבעים, המחייבת גם היא, קבלת אישור מנהל מקרקעי ישראל מראש ובכתב לתוספת בניה. הנתבעים טענו, כי הם פטורים מקבלת הסכמה פרטנית לבניה, נוכח הוראות מנהל מקרקעי ישראל לעניין דירות בבניה רוויה, בחכירה מהוונת. טענת הנתבעים, הוכחה בתעודת עובד ציבור שערכה הגברת דינה ברודר, ראש מדור חוזים במנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום, בה נאמר: "על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 998, 1185 - מי שדירתו רשומה במנהל מקרקעי ישראל כדירה בבנייה רוויה ששולמו בעבורה דמי חכירה מהוונים יהיה: א. פטור מתשלום למנהל תמורת שינויים או תוספות בנייה בדירה שבחכירתו. ב. פטור מן הצורך בבקשת אישור מן המנהל לשינויים או לתוספות בניה בדירה שבחכירתו. ג. פטור מן הצורך בתשלום ובבקשת אישור מן המנהל לבניית יחידת דיור נוספת לדירה שבחכירתו (אם יש אפשרות לבנית יחידה כזו) מאחר שהדירה ברח' גורדון 13/1 (258) הידועה כגוש 38023 חלקה מס' 46, חלקת משנה 1, (להלן:"הדירה"), רשומה במנהל מקרקעי ישראל כדירה בבניה רוויה, ששולמה בעבורה דמי חכירה מהוונים, הנך פטור מתשלום למנהל מקרקעי ישראל בעבור שינויים ותוספות בניה בדירה זו והן מבקשת אישורים בעבורם מן המנהל. אם ברצונך לבצע פעולה מן הפעולות הנמנות לעיל, תוכל לגשת ישירות לוועדה המקומית לתכנון ובניה במקום מגוריך על מנת לקבל היתר בניה. אין עוד צורך להציג כבעבר אישור מן המנהל. בכפוף לנכונות הנתונים שבספרי המנהל, מהווה מכתב זה אישור לכך שאין למנהל מקרקעי ישראל התנגדות לבקשה שהוגשה על ידך להיתר בניה בהתאם לתקנה 2א' (6) (א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאים ואגרות), התש"ל - 1970". הגברת ברודר נחקרה ע"י ב"כ התובעת בחקירה נגדית, על תעודת עובד הציבור האמורה, ואישרה, כי החלטה מס' 1185 התקבלה ביום 28.12.09, ונכנסה לתוקף ביום 1.1.10. התובעת מס' 2 טענה על כן בסיכומיה, כי ההוראה האמורה, לא חלה, על בקשת הנתבעים להיתר בניה, שהוגשה קודם המועד האמור. ב"כ הנתבעים טען בתשובה, כי ההיתר ניתן בפועל, רק בחודש מרץ 2010, לאחר תיקון התכנית ע"י הנתבעים, ולאחר שההחלטה נכנסה לתוקף. אין לקבל טענת התובעות בענין זה - מעיון בהחלטות הנזכרות בתעודת עובד הציבור של גב' ברודר, עולה כי הפטור שניתן לנתבעים, מהצורך באישור מנהל מקרקעי ישראל, ע"ג תכנית ההיתר לתוספת הבניה, נקבע בהחלטה 998 של מועצת מקרקעי ישראל, כאשר בסעיף 4 של ההחלטה האמורה נאמר: "לעניין תקנה 2 א' (6) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970, יראו החלטה זו כהודעת המינהל בדבר הסכמתו לבקשה להיתר". החלטה זו, התקבלה בישיבת מועצת מקרקעי ישראל ביום 4.3.04, ותיקנה את החלטה מס' 931, מיום 24.6.02, אשר כללה הוראה זהה. מכאן, כי בשעת הגשת הבקשה להיתר, היו הנתבעים פטורים מקבלת אישור פרטני מאת מנהל מקרקעי ישראל, ויש לראותם על פי ההחלטה האמורה, כמי שקיבלו את אישור מנהל מקרקעי ישראל לבניית התוספת, על פי ההוראות המחייבות בתקנון המוסכם, ובהסכם החכירה. יש לדחות גם את טענת התובעות, כי הנתבעים לא עמדו בהוראת הסיפא של סעיף 3 לתקנון המוסכם, לפיה, תנאי נוסף להוספת תוספת בניה ע"י בעל דירה הינו, "... שהשטח הכולל של דירתו בשל תוספות הבניה שביצע ... לא יעלו על חלקו באחוזי הבניה המירביים המותרים ו/או המאושרים לחלקה בשלמותה וחלקו זה הוא כחלקה של דירתו ברכוש המשותף של הבית המשותף". התובעת מס' 2 טענה בסיכומיה לענין זה, כי ע"פ הוראת הסיפא של סעיף 3 לתקנון המוסכם, רשאים הנתבעים, בהתקיים יתר התנאים להרחיב את דירתם, לשטח מקסימלי של 25% משטח המגרש עליו בנוי הבית המשותף. ממסמכי ההיתר נלמד, כי לאחר בניית התוספת, יהווה שטח דירתם של הנתבעים, 26.48% משטח המגרש. החישוב שערכה התובעת מס' 2, ועומד בבסיס טענתה, כי שטחה הכולל של הדירה המורחבת יהווה כ-29.5% משטח המגרש, נובע משטח התוספת הנקובה בהיתר - 99 מ"ר, מה שמביא לשטח כולל של כ - 130 מ"ר. טענת התובעות, לעניין חריגה מזכויות הבניה המקסמיליות המותרות, נטענת כטענה אריתמטית פשוטה, לכאורה, ומתעלמת ממצב זכויות הבניה בפועל, ומהעובדה שזכויות הבניה, מתייחסות לדירות המצויות, בשתי הקומות של הבית המשותף. זאת, באשר בתקנון התכנית החלה על המקרקעין - ת.מ. 27/107/03/5 (שכונה א' באר-שבע, גושים 38022/38025) מיום 27.2.78, הוגדלו אחוזי הבניה לכל אחת מהדירות, מ - 25% משטח המגרש (דהיינו, 50% בכל קומה) ל - 30% משטח המגרש (דהיינו, 60% בכל קומה). אמנם, בסעיף הרלוונטי בתקנון נאמר: "בשטח המותחם בקו כחול יהיו אחוזי הבניה 30 במקום 25 בכל קומה", ולא נאמר "בכל דירה", ואולם אין חולק (והדבר עולה גם ממסמכי הועדה המקומית, מההתכתבויות הרלוונטיות, ומתשובת ב"כ הועדה המקומית, לערר שהגישה התובעת מס' 2 בשם אימה המנוחה, על ההחלטה להתיר בנית התוספת ע"י בעלי הזכויות שקדמו לנתבעים, משנת 2003), כי מדובר באחוזי הבניה המותרים לכל דירה. זכויות הבניה לכלל הדירות, בשתי הקומות של הבית המשותף, עומדות אפוא על 120% משטח המגרש, ואחוזי הבניה המרביים המותרים בכל דירה, עומדים על 30% משטח המגרש. מכאן, כי גם לאחר בניית התוספת, לא ינצלו הנתבעים את מלוא אחוזי הבניה המרביים, העומדים לרשותם, ובניית התוספות לא תבוא על חשבון זכויות הבניה של מי מבעלי הדירות האחרים, בבית המשותף. 13. סבורני אפוא, כי נוכח הוראות התקנון המוסכם, החלות על הבית המשותף, אכן לא נדרשה החלטה נוספת, של בעלי שלושה רבעים מהדירות, לצורך אישור הוצאת שטח תוספת הבניה מכלל הרכוש המשותף, שכן התקנון ממלא את התנאי האמור בסיפא לס"ק 62 (א), לחוק המקרקעין. 14. אין לקבל, את טענת הנתבעים, לפיה יש לראות את התובעות, כמי שהסכימו להרחבת דירות הנתבעים, בגין הרחבת דירתן בעבר, מכח הוראת סעיף 71 (ב)ג לחוק המקרקעין. אמנם, אין מחלוקת כי דירות התובעות שבקומה השניה הורחבו, ואולם, לטענת התובעת מס' 2 בסיכומיה, ההרחבה השתרעה על שטח המהווה כ - 10.8% משטח המגרש. הנתבעים לא סתרו טענה זו בראיות. אמנם, ההרחבה בדירת התובעות, בוצעה למטרת מגורים, וכך גם ההרחבה המתוכננת בדירת הנתבעים, ואולם, נראה כי לענין הוראת סעיף 71ב (ג), יש להתייחס גם לשטח הבניה, ולא רק למטרתה, שכן ברי, כי ככל שהבניה נרחבת יותר, השפעתה על יתר דיירי הבית, גדולה יותר. משלא נסתרה טענת התובעת מס' 2, לעניין שטח התוספת לדירות התובעות, אין לקבל את טענת התובעים לעניין זה. הנתבעים טענו כאמור, כי התובעות מנועות מלתבוע הפסקת הבניה, בשל בניית המחסן ע"י משפחתן, שלא כדין. אמנם, אין מחלוקת כי כאשר נבנה המחסן, הוא נבנה ללא היתר כחוק, ואף ננקטו הליכים בגין הקמתו, נגד אביהן המנוח של התובעות, ואולם, התובעות הציגו מסמכים מהם עולה, כי אביהן המנוח פעל להכשרת הבניה, ומילא אחר כל הדרישות שהוצבו בפניו, לעניין זה. היתר הבניה עצמו, לא נמצא בגנזך הועדה המקומית, ואולם, נוכח הזמן הרב שחלף, וכאשר הוכח כי מולאו כל הדרישות לקבלת היתר, הרי שטענת התובעות, לפיה בסופו של יום ניתן היתר, מתקבלת על הדעת. סבורני אפוא, כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח טענתם בענין זה. יש לדחות את טענות התובעות, לפיהן תוספת הבניה פסולה, משום שמבוצעת על גבי קו ביוב שלא כדין. הטענה לא הוכחה בראיות קבילות (כגון חוות דעת מומחה). בהיבט התכנוני, נדונה הטענה בועדה המקומית, ובוועדות הערר, ונדחתה. אין לקבל את הטענה, לפיה המעבר לדירת התובעות שיוותר לאחר הבניה, יהיה צר מדי. יוער, כי גם טענה זו נדונה במוסדות התכנון, ונדחתה. נראה, כי רוחב השביל המתוכנן, סביר. התוצאה היא, כי יש לדחות את תביעת התובעות בת.א. 29336-03-10. 15. אשר לתביעת הנתבעים נגד התובעות בת.א. 31413-11-10 - הוכח, כי הצבת הדלת אכן מונעת מהנתבעים גישה חופשית, למוני החשמל שלהם. אין בהכרח צורך להסיר את הדלת, אשר ככל הנראה נחוצה על מנת למנוע כניסה חופשית, של כל עובר אורח מזדמן, לדירתן של התובעות. לפיכך, ומתוך איזון בין האינטרסים של הצדדים, אני מורה כי תוך 10 ימים ממועד מסירת פסק הדין לידי התובעות, עליהן למסור לנתבעים, באמצעות בא כחם, מפתח לדלת האמורה, כאשר אם לא יעשו כן, עליהן להסיר תוך אותה תקופה, את הדלת. העתירה לסעד של הריסת המחסן נמחקה כאמור, ועל כן אין צורך להידרש לענין זה. ניתנת לנתבעים רשות לפיצול סעדים כמבוקש, בגין התביעה האמורה, בהעדר כל נימוק לדחות בקשתם לענין זה. 16. התביעה בת.א. 29336-03-10 נדחית אפוא. התביעה בת.א. 31413-11-10 מתקבלת באופן חלקי, כאמור לעיל. בנסיבות הענין, תשלמנה התובעות לנתבעים, שכר טרחת עורך דין בגין הדיון בתביעות, בסך 6,000 ₪, והוצאות המשפט בסך 2,000 ₪. צו המניעה הזמני שניתן בת.א. 29386-03-10, יעמוד בתוקף למשך 7 ימים נוספים, ממועד מסירת פסק הדין לידי התובעות. בניהבתים משותפיםהרחבת דירההתנגדות שכנים לבניהמקרקעיןהתנגדות לבניה