התנגשות רוכב אופניים ברכב חונה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעת רוכב אופניים ברכב חונה / התנגשות רוכב אופניים ברכב חונה: מבוא התובע, יליד 1988, רכב ביום 28.4.08 על אופניים בכביש המוביל מירושלים לכיוון כביש ירושלים תל אביב (דרך מנהרת הארזים שנקראת גם כביש מס' 9). במהלך הרכיבה הוא נתקל ברכב מסוג פולקסווגן LT, (להלן: "הרכב"), שעמד בצד הדרך. הנתבע מס' 1, (להלן: "הנתבע"), היה נהג הרכב והרכב מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת מס' 2. לטענת התובע האירוע הנדון הוא 'תאונת דרכים' שכן מדובר בפגיעה ברכב שחנה במקום שהוא אסור לחניה ומכאן שחלה אחת החזקות המרבות שבסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, (להלן: "החוק"). הנתבעים טוענים כי אין מדובר בתאונת דרכים שכן הרכב חנה במקום שמותר לחנות בו וכן טוענים כי רק פגיעה של רכב ברכב חונה יכולה להוות תאונת דרכים. לפיכך הם מבקשים לדחות את התביעה. מאחר והנתבעים הודו בתחילה בחבותם, בכפוף להסתייגות לגבי שאלת קיום רשיון נהיגה (ר' הודעתם מיום 23.4.09), לא פוצל הדיון ומונו שלושה מומחים רפואיים לבדיקת התובע. לאחר שהושלם הליך הבדיקה ובשלב מאוחר יותר, לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 10157/09; 10162/09; 296/10 הכשרת הישוב נ' משה דוד פטקין (פורסם במאגרים, , 29.6.2010) (להלן: "פטקין")), חזרו בהם הנתבעים מעמדתם וביקשו לחלוק על חבותם. בהתאם לכך נדון בשאלת החבות ולאחריה בשאלת גובה הנזק. נסיבות אירוע התאונה התובע מתאר בתצהירו כי בעת שרכב על אופניים באיזור רמות הוא התנגש ברכב שעמד בצד הכביש שהוא כביש מהיר במקום אסור לחניה. לטענתו נהג הרכב היה במקום התאונה וישב ברכבו. בחקירה הנגדית תאר התובע כי נסע ביחד עם שני אחיו וכי סמוך לפני התאונה הוא עצר ורצה להחליף את אופניו עם אחד מאחיו אך האחים לא רצו (עמ' 2). לאחר מכן הוא המשיך בנסיעה, לא ראה את הרכב והתנגש בו (עמ' 3). הוא לא ידע היכן בדיוק היה נהג הרכב באותה עת אך הנהג הגיע אליו כדי לראות מה אירע (עמ' 4). עוד הפנה התובע לכך שקיים תמרור הניצב לפני המקום בו עמד הרכב והאוסר על החניה. הנתבע כותב בתצהירו כי בדרכו ליציאה מירושלים בכביש מנהרת הארזים הוא עצר את הרכב בתוך שולי הדרך במרחק מהדרך עצמה וזאת בשל התחממות המנוע, כיבה את המנוע וירד מהרכב כדי לבדוק את המים. הוא עצר את הרכב באופן שלא הפריע לתנועה ולאחר שעצר הבחין בשני רוכבי אופניים שחלפו על פני הרכב. לאחר מכן הוא שמע קול חבטה בחלקו האחורי של הרכב. ניגש לראות מה קרה ואז ראה את התובע. בין רגע העצירה לרגע שבו אירעה התאונה חלפו מספר דקות. הוא מעריך כי רוחב שולי הדרך הוא 'פעם וחצי מרוחב הרכב'. גרסה דומה נתן הנהג גם בהודעה שמסר למשטרה בסמוך למקרה (ת/2). בחקירה הנגדית הוא תאר כי הרכב התחמם ולכן ירד לבדוק אם חסר מים או השתחרר צינור (עמ' 9). לטענתו הוא הפעיל את ארבעת המאותתים בטרם ירד מהרכב אך לא היה לו הסבר מדוע הדבר לא נרשם בתצהיר (עמ' 10). מתמונות שהוגשו נראה הכביש. כמו כן נראה תמרור הניצב לפני מקום התאונה וממנו נלמד כי תם השטח שהוא 'שטח בנוי' וכי החל מאותו שלב מדובר בדרך שהיא בינעירונית. מתוך העדויות, שאין כמעט פער ביניהן, ניתן לקבוע כי התובע רכב על אופניו בדרך שהיא בינעירונית; הרכב עמד בשולי הדרך כאשר הוא נמצא במרחק קצר מהקו הצהוב וכן מותיר מעבר צר מצדו הימני. אחד או שניים מאחיו של התובע הצליחו לרכוב על אופניהם לפני התובע מצדו הימני של הרכב אך התובע שהיה רכוב על האופניים לאחר מכן לא הבחין ברכב ונכנס בו מאחור. האם מדובר בתאונת דרכים אין מחלוקת בין הצדדים כי במקרה זה יש לבחון את השאלה האם חלה במקרה זה אחת החזקות המרבות להגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק ולקבוע האם מדובר ב'מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו'. בהקשר זה מתחייב הדיון בשאלה האם הרכב שבו נהג הנתבע חנה במקום שאסור לחנות בו והאם פגיעת רוכב אופניים ברכב היא 'פגיעה ברכב'. עוד יש להידרש לשאלת הקשר שבין עמידת הרכב באותו מקום לבין הפגיעה בו. האם הרכב חנה במקום שאסור לחנות בו השאלה הראשונה בה יש לדון היא האם חנה הרכב במקום שאסור לחנות בו. כמפורט לעיל, חנה הרכב בשוליה של דרך בינעירונית לאחר שאירעה בו תקלה. אף שחניה כזו מותרת (סעיף 69 (ה') לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961) כאשר הרכב יוצא מכלל פעולה היא יכולה עדיין להקים 'סיכון תחבורתי' שיש בו כדי להפוך את החניה לחניה במקום שאסור לחנות בו. ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' יצחק אדרי, פ"ד נח (1) 817 (2004) (להלן: "אדרי") דן בכך כב' המשנה לנשיא, ת' אור, וקבע כי גם כאשר מדובר בחניה שמותרת על פי דין - הרי שככל שיש בה סיכון תחבורתי - יש בה כדי להביא לתחולת החזקה המרבה (אדרי, 824). המקרה שבפנינו דומה בעובדותיו למקרה שנדון בפסק הדין בעניין אדרי. שם כמו כאן דובר בחניית כלי רכב בשוליה של דרך בין עירונית לצורך תיקון לאחר שאירעה ברכב תקלה ויש לקבוע כמו שנקבע בפרשת אדרי כי מתקיים היסוד של 'חניה במקום אסור לחניה'. נוכח הדמיון בין שני המקרים לא מצאתי כי יש צורך להרחיב בנקודה זו. האם מדובר בפגיעה ברכב התובע מבקש לקבוע כי גם כאשר אופניים או הולך רגל פוגעים ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו מדובר בפגיעה המקימה עילת תביעה לפי החוק. הנתבעים טוענים שאין הדבר כך וכי פגיעה ברכב חונה יכולה להיות רק פגיעתו של רכב אחר ברכב החונה. הנתבעים נסמכים בעמדתם על הדברים שכתב כב' המשנה לנשיאה, א' ריבלין, בפרשת פטקין שם נאמרו הדברים הבאים על ידי כב' המשנה לנשיאה: "הטוענים בערעור זה בזכות תחולתו של חוק הפיצויים על התאונה, מצביעים על החזקה המרבה של "חניה במקום שאסור לחנות בו" - כעל הוראה המביאה את המקרה שבפנינו אל גדרו של החוק. הטענה היא שאל היה לה למשאית להיכנס לרחוב, בו עמדה להתבצע הפריקה, בעת שהולך רגל נכנס אליו. זו טענה מרחיקה לכת. ספק אם ניתן לראות במשאית כרכב שחנה במקום "שאסור לחנות בו", זאת משכוונה המשאית למקום עומדה על-ידי שוטר לצורך ביצוע פריקה מורשית. העובדה ששוטר התיר, בה בעת, גם את כניסתו של הולך הרגל אינה הופכת את עמידת המשאית במקום לחניה במקום שאסור לחנות בו. ומכל מקום, המאורע נשוא הערעור לא נגרם "עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", שהרי "פגיעה" - פגיעת רכב - הכוונה; "פגיעתו" של הולך רגל ברכב חונה לאו פגיעה היא ברכב חונה. ממילא אין ממש בטענה בדבר תחולת החזקה המרבה האמורה." (פטקין, פסקה 8; ההדגשה שלי - א.ד.). אף שעולה לכאורה כי עמדת הנתבעים נובעת ממה שנכתב בפרשת פטקין - דומה כי דברים אלה הכלולים בפסק הדין נאמרו כהערת אגב ואינם חלק מההכרעה בפסק הדין. העובדות בפרשת פטקין שונות ושם דובר במצב שבו הולך רגל נתקל בסרט מתוח שחסם את המעבר. לאחר שהותר לו לעבור את המחסום על ידי שוטר נפל מטען מתוך משאית על רגליו. בית המשפט העליון מצא כי אין מדובר בתאונת דרכים תוך שהוא בוחן חלופות שונות לתחולת החוק ואולם קשה ללמוד מפסק הדין כי הטענה לפיה יש לראות באירוע כזה כ'פגיעה ברכב חונה' הייתה חלק מההנמקה העניינית בפסק הדין לקביעה כי אין מדובר בתאונת דרכים ולכן דומה כי יש לראות את הדברים האמורים כאמרת אגב, שאינה חלק מההלכה המחייבת (להבחנה בין 'הלכת הפסק' ה- Ratio decidendi לבין 'אמרת האגב' ה- Obiter Dicta ר' א' ברק, שיקול דעת שיפוטי, 116-118 (1993) וההפניות שם). עיון בפסק הדין מלמד כי במהותו הוא עוסק בשאלות אחרות ובעיקר בשאלה של נפילת מטען; פריקה וטעינה וכד'. כך גם ניתן ללמוד מפסק דינו של כב' השופט מ' דרורי, נשוא הערעור (ת.א. (י"ם) 7342/05 משה דוד פטקין נ' רודי אוריס (פורסם במאגרים, , 29.11.09)). זאת ועוד, הבחנה זו בין הפגיעה ברכב חונה על ידי רכב אחר או על ידי הולך רגל או רוכב אופניים אף אינה נלמדת מהרציונל העומד בבסיס החזקה המרבה (ר' י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עמ' 103-108 (2007)). מסקנה זו אף נובעת מהדוגמאות שנתן כב' המשנה לנשיא, ת' אור, בפרשת אדרי (שם, עמ' 823), שגם מהן לא ניתן ללמוד על כך שנשללה האפשרות לראות פגיעה של הולך רגל או רוכב אופניים ברכב חונה כפגיעה המקימה את החזקה, כאשר הרכב חונה במקום שהוא אסור לחניה ויוצר סיכון תחבורתי כפי שהיה במקרה זה. לפיכך מצאתי כי מדובר בפגיעה ברכב. הקשר הסיבתי השאלה האחרונה העומדת להכרעה היא האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הסיכון התחבורתי שנוצר מעמידת הרכב בשולי הדרך לבין פגיעת התובע, כשהוא רוכב על אופניו, ברכב. בעניין זה דומה כי אין מתעוררת מחלוקת ממשית שכן אין חולק כי הרכב עמד בשולי הדרך ולמעשה חסם את מרבית המעבר בשולי הרכב תוך שהוא משאיר פתח למעבר צר מצד ימין. בנסיבות אלה נוצר הסיכון התחבורתי וכך גם קם הקשר בין סיכון זה לבין הפגיעה של התובע עם אופניו ברכב (השווה אדרי, שם, וכן ר' רע"א 3436/09 ביטוי ישיר חברה לביטוח נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, (פורסם במאגרים, , 12.6.09)). לסיכום, המדובר בתאונת דרכים והנתבעים חבים בפיצוי התובע על נזקיו. חוות דעת המומחים לבדיקת התובע מונו שלושה מומחים רפואיים בתחומי הא.א.ג, רפואת השיניים והכירורגיה הפלסטית. ד"ר יורם גורביץ שבדק את התובע בתחום האף, אוזן וגרון מתאר כי לתובע נגרם שבר באף שגרם להטיית המחיצה הפנימית בחלקה הקדמי, הרחבת צד האף השמאלי ופציעות חיצוניות. הוא מצא כי התובע סובל מחסימה חלקית (כ- 50%) של מעבר האויר בנחיר השמאלי אך בנחיר הימני הנשימה תקינה. בהיבט האסטטי הוא מציין שיש צלקות על חזית הפנים באף ובשפה אך הן כמעט ולא נראות אלא ממבט קרוב. גם ההרחבה של האף מהווה הפרעה אסטטית קלה מאוד. הוא מעריך כי לתובע נכות של 5% לצמיתות בשל הבעיה הנשימתית ונכות של 3.3% בשל הליקויים האסטטיים. באשר להיבט התפקודי מצייין המומחה כי קיימת הגבלה קלה בלבד בעבודה או בפעילות גופנית הדורשת נשימה מוגברת מהרגיל. ד"ר גורביץ מציין כי ניתן לתקן את הליקויים בניתוח אך אינו ממליץ על ניתוח חיצוני. עם זאת הוא מציע שייעשה ניתוח מחיצה לשיפור הנשימה שיביא גם לשינוי אסטטי. עלות הניתוח לדבריו היא כ- 6,000 - 8,000 ₪ בנוסף לאשפוז. את הניתוח ניתן לבצע בהרדמה מקומית או כללית וסיכויי ההצלחה שלו הם כ- 80%. במקרה כזה הנכות צפויה לרדת בהתאמה. לד"ר גורביץ נשלחו שאלות הבהרה. באשר לניתוח הוא כתב כי מדובר בניתוח סטנדרטי מהמקובלים בתחום רפואת הא.א.ג ומאוד שכיח אך יש סיכוי לתקלות. הסבירות להצלחת הניתוח היא של 80%. ככל שהניתוח יצליח הנכות יכולה להיות בין 0% ל- 9% אך להיות מורעת באותן סבירויות שציין לעיל. ד"ר אורית הרמתי שבדקה את התובע בתחום רפואת השיניים מציינת כי בתאונה התובע איבד שתי שיניים קדמיות תחתונות. התובע טופל בעלות משוערת של 1,000 ₪ לאחר התאונה וכן כי קיבל טיפול נוסף אצל רופא אחר בעלות שהתובע ציין שהייתה 8,300 ₪. לדבריה הטיפול שניתן לו מאוד לא אסתטי; קיים חוסר עצם ניכר והיה אבדן מקום. לאחר שהתובע איבד שתי שיניים שוחזרה שן אחת בגודל של שן וחצי דבר הפוגע במראה. חוסר העצם והעמדה של העצם מקשים על שמירת היגיינה באותו איזור וקיימת דלקת שתגרום לספיגת עצם ולכן לא ברור מה תהיה תוחלת החיים של השתל. הטיפול שמוצע לתובע מורכב ודורש טיפול על ידי מומחים. הערכת המומחית לפי הצעת מחיר של בית הספר לרפואת שיניים בהדסה עומדת על 36,000 ₪. כמו כן נדרשת החלפה עתידית של שחזורי החרסינה בכל 10 שנים והעלות המשוערת של כך היא 8,000 ₪ לכל החלפה (הצדדים הסכימו כי הערך הכולל של ההחלפות עומד על 54,000 ₪). בכל הנוגע לנכות - נכותו של התובע עומדת על 0.5%. ד"ר סרג'יו לוסטהאוז מונה מומחה רפואי בתחום הכירורוגיה הפלסטית והתייחס לצלקות שנדונו גם על ידי ד"ר גורביץ. הוא כותב כי יש לתובע צלקות מזעריות על האף והשפה וכי אלו אינן מעוותות את הפנים וכן כי קיימת סטייה שמאלה של מחיצת האף. הוא מציע לקבוע נכויות זמניות וכן נכות צמיתה של 2.5% בתחום זה. הנכות הרפואית הצדדים חלוקים בשאלת הנכות הרפואית שנותרה לתובע בשני היבטים: החפיפה בין הנכויות שניתנו על ידי ד"ר גורביץ וד"ר לוסטהאוז בנוגע לצלקות וכן בשאלה האם אין מקום להפחתת הנכות שניתנה עבור ההפרעה בנשימה בשל האפשרות לשיפור בניתוח. התובע מבקש לקבוע כי הנכות הרפואית היא הנכות המשוקללת של כל הנכויות כולן. בכל הנוגע לניתוח הוא נסמך על עדותו כי אינו מתכוון לעבור את הניתוח נוכח הסיכון שטמון בו. בחקירה הנגדית הוא נשעל על כך והבהיר כי אינו מעוניין לעבור ניתוח שאין בו 100% סיכויי הצלחה (עמ' 6). הנתבעים מבקשים לראות בנכויות כחופפות ולהתעלם מהנכות האסטטית שקבע ד"ר גורביץ ומכן להסיק כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 7.84%. באשר לניתוח הם סבורים כי יש להניח כי מצב התובע יכול להשתפר ככל שיעבור את הניתוח ולכן יש להביא בחשבון גם את הירידה האפשרית בנכות ככל שהניתוח יצליח. במחלוקת בין הצדדים מצאתי כי יש להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 7.84% כפי שהציעו הנתבעים וזאת בהינתן כי אני סבור, כטענת הנתבעים, שיש להעדיף את קביעת ד"ר לוסטהאוז בנוגע לנזק האסטטי על קביעתו של ד"ר גורביץ וכי בכל מקרה מדובר באותו נזק עצמו. כפי שאפרט להלן החשיבות שיש לכך היא מוגבלת מאחר ובנסיבותיו של מקרה זה שאלת הערכת הנזק אינה מושפעת באופן דרמטי מהשינוי האפשרי באחוזי הנכות. באשר לניתוח האפשרי - גם בעניין זה מצאתי כי נוכח הנכות הקלה ממילא בה מדובר הרי שאין צורך להכריע בשאלה האם על התובע לעבור את הניתוח או שיש לזקוף לחובתו את ההימנעות מכך, שכן ההשלכות שיש לכך על שומת הפיצוי אינן בעלות משמעות רבה (השווה ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח פ"ד מה (4) 45, 55 (1991); ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' גורג' בורבה פ"ד מט (2) 257, 261 (1995)). הנזק הנזק הלא ממוני בהתחשב במהות הפגיעה; השבר שאירע, הצורך בטיפולי שיניים והצורך העתידי בטיפולים כאלה אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 15,000 ₪. גריעה מכושר ההשתכרות התובע לומד בכולל בישיבת קול תורה בירושלים. הוא למד שם בעת התאונה ועושה כן גם כיום. הוא אינו משתכר מעבודה אלא נתמך על ידי קצבה המשולמת לו על ידי הישיבה. עם זאת, בתצהירו הוא כותב שלאור המצב הכלכלי השורר היום והשינויים שנעשים בחברה שבה הוא חי 'ברור הדבר שאצא לעבודה' ואז תהיה השפעה למגבלות שמהן הוא סובל ובעיקר המראה הלא אסטטי שלו ובעיית הנשימה. בחקירתו הנגדית הוא אישר כי הוא לומד בישיבה משך 8 שנים וכי אשתו עובדת ומפרנסת את המשפחה (עמ' 5). בסיכומיו מבקש התובע להניח כי יצא למעגל העבודה בשנים הקרובות נוכח התמורות בחברה החרדית ודבריו שלו. הוא מפנה לאפשרויות השונות ללימודים אקדמאיים לתלמידי ישיבה אף אם אין ברשותם תעודת בגרות ולכך שהנכות יכולה לגרוע מכושר ההשתכרות. התובע מבקש כי יפסק לו פיצוי בדרך של אמדן גלובאלי המשקף את השיקולים השונים. הנתבעים סבורים כי אין לתובע כושר השתכרות והנכות הקלה שנותרה לו אינה גורמת לכל גריעה. לאחר בחינת עמדות הצדדים מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי על דרך של אומדן בסכום של 15,000 ₪. בקביעת הסכום הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים: הנכות בה מדובר, בין שהתובע יעבור את הניתוח ובין שלא, היא כוללת נכות קוסמטית בעיקרה שאין לה שום משמעות על יכולת ההשתכרות של התובע גם אם יכנס למעגל העבודה בשלב כלשהו של חייו. אף שהתובע הלין על הצלקות הרושם שעלה הוא כי מידת הבולטות שלהן היא מזערית וכך גם סטיית האף. הנכות הנוספת, שנוגעת לקשיי הנשימה, היא נכות שיש לה משמעות אך ורק בעבודות הדורשות מאמץ פיזי. בהינתן כי התובע ממילא אינו עובד כעת הסבירות שידרש דווקא לעבודות פיזיות אינה נראית גבוהה במיוחד. למרות זאת, מצאתי לפסוק פיצוי על דרך של אומדן מתוך הנחה כי קיים סיכוי מסוים להשתלבות התובע במעגל העבודה ולהפרעה אפשרית של הנכות על יכולת השתכרות. להשלמת התמונה אציין כי תחשיב הנערך על בסיס נכות של 5% וכושר השתכרות בגובה שכר המינימום (כ- 4,000 ₪) - הפסד חודשי של 200 ₪ - ממועד מתן פסק הדין ועד הגיע התובע לגיל 67 מגיע לסכום של הקרוב ל- 60,000 ₪. מאחר וחזרת התובע למעגל העבודה אינה צפויה בקרוב הרי שיש להפחית מסכום זה ואף לערוך לו היוון כפול. עזרה וסיעוד לטענת התובע כמפורט בתצהיר העדות הוא נעזר על ידי בני משפחתו והוריו, נאלץ לאכול עם כפית וקש משך זמן מסוים עד אשר נרפא איזור השפה והשיניים. התובע מבקש פיצוי עבור עזרת הזולת והנתבעים סבורים כי אין לכך מקום. בהתחשב במהות הפגיעה ובאי הכושר אני פוסק לתובע עבור עזרת הקרובים סכום של 3,000 ₪ נכון להיום. הוצאות רפואיות התובע צירף קבלות בסכום של 152 ₪ עבור בדיקה בהדסה; כרטיס טיפולים לגבי הטיפולים שבוצעו בעבר בסכום של 5,010 ₪ וכן קבלות עבור נסיעה במוניות וצילום שמסתכמות בכמה מאות שקלים. התובע מבקש לפסוק לו בנוסף להוצאות אלה גם את הוצאות הטיפול בשיניים בהתאם לחוות דעתה של ד"ר הרמתי. המדובר בהוצאות מיידיות בעלות של 36,000 ₪ ובעלויות עתידיות בערך נוכחי של 54,000 ₪ (לפי הודעתם המוסכמת של הצדדים). הנתבעים חולקים על כך שיש לפסוק לתובע את הפיצוי בערכים אלה ועמדתם היא כי המחירים שבהם נקבה ד"ר הרמתי הם מחירים גבוהים שאינם משקפים את העלות שהתובע ישא בה אם יטופל. הם טוענים בנוסף כי מעדות התובע עלה שממילא הוא אינו מתכוון לטפל בשיניים. אף שיתכן ויש ממש בעמדת הנתבעים כי מדובר במחירים גבוהים הרי שזה קנה המידה היחיד שהובא בפני בית המשפט. משלא הובאו נתונים אחרים אודות העלויות לטיפולים אלה במסגרת אחרת - כמו מחירוני קופות החולים המספקות טיפולי שיניים או כל מדד זמין אחר להערכת העלות - ומשלא נשלחו לד"ר הרמתי שאלות המבהירות האם ניתן לקבל את הטיפולים בעלות נמוכה יותר ומהן ההשלכות של טיפול בעלות כזו מבחינת האיכות לאור הקושי שנוצר במצב שיניו של התובע הרי שאין מנוס אלא מקבלת ההערכה שנעשתה על ידי המומחית. אמנם ניתן לפסוק פיצוי גם על בסיס אומדן (ר' ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח ד"ר אלברט מנחם, (פורסם במאגרים, , 14.12.06)) ואולם כל אומדן צריך שישען על תשתית עובדתית הכרחית אשר תאפשר לקבוע אותו במיוחד מקום בו מבוקש לסטות מהמחירים שקבעה מומחית מטעם בית המשפט. באשר לטענה השנייה הרי שהתובע לא אמר את שמייחסים לו הנתבעים. התובע אישר בעדותו כי עבר את הטיפול המינימאלי ובינתיים הוא הזניח את הטיפול אך לא עלה מדבריו כי מקום בו תעמוד לרשותו האפשרות הכספית לא יעשה כן (ר' עמ' 6). לפיכך ובהתחשב בהוצאות שהוציא התובע עד עתה ובהוצאות שהוא עתיד להוציא אני פוסק לו סכום של 100,000 ₪ המורכב משני הסכומים של 36,000 ₪ ו- 54,000 ₪ העולים מחוות דעת המומחית ומסכום נוסף המשקף החזר הוצאות שהוציא התובע לפי הקבלות ופיצוי עבור הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד לשם ביצוע הטיפולים. הרחבת החזית בשולי הדברים אתייחס לטענת התובע בסיכומיו כי אין לדון בטענות הנתבעים לעניין החבות בשל כך שהודו בחבות בשלב מוקדם יותר (ההודעה מיום 24.3.09). הנתבעים נסמכו על הודעתם כי הם עומדים על טענת החבות שניתנה בשלב מאוחר יותר - לאחר מתן פסק הדין בעניין פטקין. משהגעתי למסקנה כי יש לקבוע את חבות הנתבעים נמנעתי מלהתייחס לשאלה זו אך אעיר כי איני סבור שיש מקום לחסום את דרכם של הנתבעים מלהעלות את הטענה גם אם הייתה הודאה מוקדמת בחבות וניתן לראות בהודעתם המאוחרת יותר ובהחלטה על הגשת תצהירים כקבלת העמדה כי הם רשאים לחזור בהם מהודאתם. משניתנה לתובע מלוא האפשרות להתייחס לטענות אלה ולהשיב להן מצאתי כי בירור המחלוקת לגופה עדיף על קביעה הנשענת על שיקולים פרוצדורליים בלבד. סיכום 36. לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סכום של 133,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בסך 20,056 ₪ ואת החזר האגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו שולמה על ידי התובע. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי באי כוח הנתבעים. נזק לרכבהתנגשותרכב חונהאופנייםרכב