קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התעלפויות סחרחורות בשירות הצבאי: לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 20/08/06 לפיה אין להכיר במערער כמי שנפגע תוך כדי ועקב שרותו הצבאי. בהחלטת קצין התגמולים נקבע כי תלונותיו של המערער על סחרחורות, כאבי ראש והתעלפויות נובעות מחבלה שארעה לו בילדותו (טרם גיוסו), ולא קיימת נכות נוירולוגית הקשורה לארועים מיום 01/05/01 ומיום 03/12/02. כן נקבע כי לא נמצאה עדות לליקוי בתחום א.א.ג ומערכת שיווי משקל. המערער, יליד 1982, התגייס לשרות סדיר בצה"ל ביום 06/08/00. הוא עבר טירונות קרבית ולאחר מכן קורס גששים. לאחר הקורס, הוצב בחטיבת הגולן לתקופה של שנה, וביום 05/09/02 הוצב לשרות בחטיבת החרמון בתפקיד גשש. ביום 01/05/01, במהלך הטירונות, כאשר הרכיבו המערער וחבריו אוהל, נחבל המערער בראשו מעמוד שנפל עליו. לטענתו החבלה הסבה לו כאבים חזקים, ולאחריה ולאורך כל השרות המשיך לסבול מכאבי ראש וסחרחורות מעת לעת. עוד הוא טוען כי סבל מחום רב בשל תנורי חימום שפעלו בעוצמה רבה במוצב החרמון, ובעטיו סבל מקוצר נשימה מעת לעת. ביום 03/12/02 התקיים ביחידתו של המערער תרגיל חי"ר, במהלכו נעו המערער וחבריו עם נשק וציוד צבאי מלא תוך מאמץ פיזי רב. לפתע הרגיש המערער רע, איבד את ההכרה, הונשם בשטח ופונה לבית חולים זיו בצפת מחוסר הכרה. המערער אושפז והתעורר רק כעבור כיומיים, וחרף בדיקות רפואיות, בירורים ואבחונים שעבר, לא הצליחו הרופאים לאתר את הסיבה הברורה להתעלפותו ומצבו. המערער טוען כי עד היום הוא ממשיך לסבול מקוצר נשימה, כאבי ראש וסחרחורות. עוד הוא טוען כי הוא סובל מקשיים בזיכרון. המערער מדגיש כי גויס לצבא בבריאות טובה בפרופיל 97, וללא כל רקע תחלואתי קודם, וכי המשיב דחה את התביעה מבלי שסיפק הסבר ממשי לשאלה מה מקור התסמינים מהם סובל. המערער תמך את ערעורו בחוות דעת של הנוירולוג, ד"ר עזיז מזאריב, ולפיה הסימפטומים מהם סובל המערער אופייניים לתסמונת פוסט חבלתית בראש כתוצאה מהארוע מיום 01/05/01, הכוללים כאבי ראש תמידיים, עייפות, חוסר יציבות, עצבנות יתר, הפרעות וקשיים בריכוז הנמשכים בין חודשים לשנים, אשר הינם בלתי נשלטים תרופתית. המומחה ציין כי במסגרת התסמונת הפוסט חבלתית סובל המערער מסיבוכים משניים של חרדות ודיכאון. המשיב טוען כי החלטת קצין התגמולים ניתנה כדין והיא מבוססת על התיעוד המצוי בתיקו הרפואי של המערער ועל חוות הדעת הרפואיות של ד"ר יהודית מנליס בתחום הנוירולוגי ושל ד"ר נכטיגל בתחום א.א.ג. על פי חוות דעת ד"ר נכטיגל, לא אובחנו כל ליקויים בתחום א.א.ג בכלל ובמערכת שיווי המשקל בפרט. ד"ר נכטיגל מסכם בפרק הדיון שבחוות דעתו את התלונות והממצאים בדבר סחרחורות, כאבי ראש וקוצר נשימה. ביחס לחוסר היציבות, קובע ד"ר נכטיגל כי לנבדק לא היה בבדיקה הפיזיקלית כל ממצא המתאים לסחרחורות או אובדן שיווי משקל. בנוסף, נערכה בדיקת יציבה הכוללת את שלוש המערכות האחראיות לשיווי משקל, והן המערכת הוסטיבולרית (מערכת תחושת התנועה והמיקום במרחב המצויה באוזן הפנימית), המערכת הפרופדיוצפטיבית (מערכת התחושה המגיעה מגידי השרירים ומסייעת לתחושת מיקום הגוף), ומערכת הראיה (מאפשרת מעקב אחרי מנח הראש במרחב). שלושת המערכות נמצאו כמתפקדות באופן תקין. ביחס לכאב הראש, לא נמצאה בעיה הקשורה לסינוסיטיס, ולא אובחנה בעיה בתחום א.א.ג. CT מוח ו-EEG היו תקינים, וגם MRI שבוצע לו ביום 12/04/05 היה תקין. כמו כן, בבדיקות הרבות שעבר במסגרת מרפאה פנימית וריאות, לא נמצא ממצא אובייקטיבי הגורם להתקפי קוצר הנשימה. בבדיקתו של ד"ר נכטיגל לא נמצא ממצא חולני בכל הקשור למערכת הנשימה העליונה. ביחס למצב הנוירולוגי, קובעת ד"ר מנליס כי אין נכות נוירולוגית עקב החבלה מיום 01/05/01, ואין קשר בין תלונותיו במהלך השרות לבין אותה חבלה. התלונות על סחרחורות, כאבי ראש והתעלפויות החלו אחרי תאונת דרכים מיום 9/1/97 בהיותו בן 15, טרם חבלת הראש הקלה שארעה בצבא. עוד היא מפנה לתלונות מיום 24/1/97 לאחר אותה תאונה והפניה לנוירולוג, תלונה מיום 27/7/97 על סחרחורות ובדיקת EEG בעקבות התלונה ללא ממצא חולני. ד"ר מנליס שוללת את קביעות ד"ר מזאריב שכן תסמונת פוסט חבלתית עשויה להיגרם בעקבות זעזוע מוח שעה שלטענתה בחבלה מיום 1/5/01 לא היה איבוד הכרה ואיבוד זיכרון לטווח קצר המהווים התנאים הכרחיים לזעזוע מוח (Concussion). לאחר ששמענו את טענות הצדדים, עיינו בחוות דעת המומחים ובשאר הראיות, דין הערעור להתקבל בחלקו. אין חולק כי המערער נחבל בראשו בארוע מיום 01/05/01 (וראה דוח פציעה וביקור במרפאה מאותו יום). אין גם חולק כי ביום 27/12/01, 8 חודשים אחרי החבלה הראשונה בצבא, פונה המערער לחדר מיון פוריה עם נזלת וקשיי נשימה, כאבים באוזן וקוצר נשימה גם במאמץ וגם במנוחה. בביקורו זה בחדר מיון אוזכרה אותה נפילה וחבלה ממאי 2001. אין גם חולק כי ביום 03/12/02 איבד המערער את ההכרה לאחר מאמץ פיזי, ואין גם חולק כי על פי הרישומים הרפואיים טרם הארוע הוא חש בחולשה וכאבים בחזה. הבדיקות העלו כי אין ממצאים נוירולוגים פתולוגים מוקדיים, LP היה תקין, סרולוגיה לוירוסים הייתה תקינה, EEG תקין, CT מוח תקין, ומכיוון שלא נמצא גורם ברור לאיבוד ההכרה, הניחו הרופאים כי מדובר על סינקופה (התעלפות) על רקע התייבשות. אין גם חולק כי המערער המשיך להתלונן במהלך השרות פעמים רבות על סחרחורות וכאבי ראש. בשתי בדיקות נוירולוגיות נקבעה אבחנה של SYNDROME HIPERVENTILATION, ו-POSTURALTACHYCARDI SYNDROME. המערער עבר בירור מקיף ביחידת ראות, קרדיולוגיה, א.א.ג ונבדק ע"י קב"ן ביום 26/01/03. בדיקת ENG מיום 06/12/04 הצביעה על הפרעה וסטיבולרית מעורבת. במכתבו של ד"ר בן דוד מיום 02/08/05 ישנה המלצה לבדיקת נוירולוג + פסיכולוג, ברם מתוך עיון בתיק עולה כי הכיוון הפסיכולוגי והפסיכיאטרי נזנח. ד"ר נכטיגל לא אבחן ליקויים בתחום א.א.ג, והואיל והמערער כלל לא הגיש חוות דעת מומחה בתחום זה, (אלא התיחסות הנוירולוג לבעית א.א.ג), הרי שיש לקבל את קביעת ד"ר נכטיגל ולקבוע כי המערער לא סובל מפגימה בתחום א.א.ג. המצב שונה ביחס להיבט הנוירולוגי/פסיכיאטרי. מכלול הממצאים האוביקטיבים (בדיקות קליניות ובדיקות דימות שונות) מצביע גם כי אין לכאורה פגימה נוירולוגית. נשאלת השאלה אם המערער הוכיח תסמונת פוסט חבלתית שהמומחיות בקביעתו היא בתפר שבין הנוירולוגיה לפסיכיאטריה. חרף שלילת פגימה נוירולוגית לא הצליח המשיב לספק הסבר מניח את הדעת לתלונות הרבות החוזרות ונשנות בדבר סחרחורות, כאבי ראש וקוצר נשימה כמו גם להתעלפות ואיבוד ההכרה מיום 3/12/02. השערתו של המשיב כי אולי המערער היה חלש בשל צום הרמאדן מהווה השערה בלבד והופרכה עובדתית בעדותו של המערער בבית המשפט. חרף שתיים או שלוש המלצות רופאים במהלך השרות הצבאי לבירור פסיכיאטרי לאחר מספר התקפי קוצר נשימה שנראו כמו התקפי חרדה (פאניקה), לא בוצע בירור מקיף ומעמיק בהיבט הפסיכיאטרי, דבר המתבקש נוכח תסמינים ותלונות סוביקטיביות שאין בצידם ממצאים קלינים אוביקטיבים ומחלה אורגנית. גם ביחס לטענת ד"ר מנליס לפיה בחבלה ממאי 2001 לא היה אובדן הכרה, עיינו בדוח הפציעה מיום 1/5/01 ולא מצאנו התייחסות לאבדן הכרה (אם היתה או לא היתה). בסיכום האשפוז לאחר איבוד ההכרה ב-2/12/02, לעומת זאת, נרשם באנמנזה כי זהו הארוע השני בו איבד את ההכרה וכי הארוע הקודם היה לאחר חבלת ראש. משמע לכאורה היה איבוד הכרה גם בחבלה מיום 1/5/01 ולכן התזה לפיה לא מדובר בזעזוע מוח בחבלה ממאי 2001 בשל כך שלא היה איבוד הכרה וזיכרון זמני, היא תזה שלא בוססה כדבעי. טענת המשיב הנוספת ו/או החלופית לפיה כל תחלואיו של המערער נובעים מתאונת הדרכים מיום 9/1/97, ראויה לדחייה בשתי ידיים. המערער התגייס בבריאות מלאה. הפרופיל הועמד על 97 תוך קביעה מפורשת שהיתה פגיעה במערכת עצבים מרכזית באותה תאונה מ-1997 עם הבראה מלאה (נ/2). בכל הכבוד, לא ניתן לאחוז בחבל משני קצותיו. או שהמערער גויס בבריאות מלאה ללא כל ליקוי תוך ידיעה אודות התאונה מ-1997 וקביעה שהחלים ממנה כליל, או שהצבא סבר בעת הגיוס שאין החלמה מלאה כתוצאה מאותה תאונה. אם אין החלמה מלאה מדוע נכתב באותו נ/2 שיש החלמה מלאה, והוענק פרופיל 97? אם לא היתה החלמה מלאה מדוע שובץ המערער לתפקיד קרבי שהציב אותו בסיכון בשים לב למצבו, ומדוע המשיך הצבא להחזיקו לאחר ההתעלפות בשרות והסחרחורות? אם, מאידך, היתה החלמה מלאה כיצד זה טוען המשיב כיום, בדיעבד, שבעצם תחלואיו נובעים מהחבלה בתאונת הדרכים ב-1997? סוף דבר, אנו קובעים כי המערער אינו סובל מבעיות א.א.ג. אנו קובעים כי ההתעלפות, כאבי הראש, הסחרחורות ואפיזודות רבות של קוצר נשימה ארעו בעת השרות ובשל העובדה שלא הובאה סיבה אחרת, ארעו עקב תנאי השרות בצבא והחבלה מיום 1/5/01. בשים לב לאמור אנו מקבלים את הערעור בחלקו זה ומורים על העברת ענינו של המערער לוועדה רפואית שתכלול פסיכיאטר ותבדוק את המערער לענין שיעור נכותו (ככל שקיימת נכות). המשיב ישפה את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪. צבאשירות צבאי