קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות עורך דין מייצוג בגלל אי תשלום שכר טרחה: הצדדים לתביעה והעובדות הצריכות לה 1. התובעת הינה שותפות לא רשומה של עורכי דין המתמחה בתחום הארנונה העירונית והמיסוי העירוני. בשותפות שני שותפים - עו"ד מיכאל רוזן (להלן: "מיכאל", תצהיר עדות ראשית מטעמו הוגש וסומן ת/1) ועו"ד איתן קרן. הנתבעת הינה חברה אשר על נכסיה נמנה בניין ברח' לינקולן 18 , תל אביב (להלן: "הנכס"). לנתבעת נכס נוסף המצוי ברח' לבנדה בתל אביב (להלן: "הנכס בלבנדה"). מנהלה של הנתבעת הינו מר אלי רוזן (להלן: "אלי", תצהיר עדות ראשית מטעמו הוגש וסומן נ/1). 2. לטענת הנתבעת (סעיף 15 לנ/1), בשנים 2001-2002 החלו הליכים משפטיים בין הנתבעת לבין עיריית תל אביב (להלן: "עת"א") בכל הנוגע לחובות ארנונה שרבצו על הנכס ועל הנכס בלבנדה. בין יתר ההליכים פתחה עת"א תיק הוצל"פ שמספרו 01-69815-01-7 (להלן: "תיק ההוצל"פ") בו בקשה עת"א לממש את המישכון שרבץ על הנכס, לצורך גביית חובות הארנונה. ביום 9/7/03 מונה עו"ד אבי נימצוביץ (להלן: "הכונס") ככונס נכסים על זכויות הנתבעת בנכס. חובות הנתבעת לעת"א נבעו מחיוב שטחים ריקים בנכס שלא היו מאוכלסים, כשהחיוב נעשה תחת הסיווג של משרדים. עיקר טענות הנתבעת כנגד חיובי עת"א נגעו להיקף השטחים המחוייבים; להיותם ריקים; ובעיקר לסיווגם. 3. על מנת להתמודד עם חיובי עת"א, שכרה הנתבעת את שירותי התובעת והתקשרה עימה בהסכם מיום 17/11/04 (להלן: "ההסכם", נספח א לת/1). בהסכם זה נקבע כי התובעת (ביחד עם חברת מס-קל) תבדוק את חיובי המס של הנתבעת בנוגע לנכס (והנכס בלבד); כי השירותים יכללו פניות לעת"א, בירורים, עררים, השגות, פניה לערכאות וכו', למעט כל הטיפול הקשור להליכי הגבייה בתיק ההוצל"פ. התמורה עבור מתן השירותים הוגדרה בסעיף 7 להסכם ונקבעה באופן מדורג: מקדמה בסך של 2,000$; שיעור של 10% שכ"ט בגין כל חיסכון שיושג עד לסך של 450,000 ₪; שיעור של 12% שכ"ט בגין כל חיסכון שיושג בין הסך של 450,001 ₪ ועד 700,000 ש"ח; שיעור של 14% שכ"ט בגין כל חיסכון שיושג לסכום העולה על 700,000 ₪. ההחזר התייחס במפורש לשנת המס 2005 ושנים קודמות לה (ראו סעיף 8 להסכם). מועד השגת החיסכון הוגדר בסעיף 11 להסכם - מועד אישור העירייה שהחיסכון קוזז מחוב הארנונה או שהתקבל אישור מהעירייה לביצוע קיזוז עתידי. מועדי התשלום הוגדרו בסעיף 12 להסכם - ובין היתר התחייבה הנתבעת להשלים את שכר הטרחה בתוך 12 חודשים ממועד הדיווח על השגת החיסכון. 4. לאחר החתימה על הסכם הפשרה החלה התובעת במתן השירותים לנתבעת. ביום 23/12/04 הגישה התובעת השגה עבור שנת המס 2004 וכן דרישה להקפיא את כל הליכי הגבייה לשנים עברו, עד אשר תתבררנה טענות הנתבעת בנוגע לסיווג השטחים בנכס והיקפם (ההשגה לשנת 2004 צורפה כנספח ב' לת/1). בנוסף, הגישה התובעת ערר (נספח ג' לת/1). התובעת מציינת כי על אף שלא היתה מחוייבת מכוח ההסכם לטפל בענייני הגבייה, והגם שהבהירה זאת מפורשות לנתבעת במכתב (נספח ד' לת/1), היא שלחה מכתב ביום 7/1/05 המופנה אל מנהל מחלקת הגבייה בעת"א בו נדרשה עת"א לעכב את הליכי הגבייה ולקיים פגישה דחופה בנושא (נספח ה' לת/1). כמו כן אין מחלוקת כי התובעת הגישה בשם הנתבעת השגה וערר לשנת המס 2005 (נספחים ו- ז' לת/1); וכן השגה וערר לשנת 2006 (נספחים ח-ט לת/1). 5. לטענת התובעת, כבר במהלך שנת 2005 התקבלו הטענות העיקריות שהועלו על ידה בנוגע לסיווג הנכס, והסיווג שונה ממשרדים לתעשייה. כפועל יוצא, עת"א תיקנה את הודעות החיוב בגין שנת 2005 ואילך. בגין החיסכון שהושג בעקבות תיקון השומות על ידי עת"א (סכום של 361,241 ₪) הוציאה התובעת חיוב שכ"ט ביום 22/6/05 (נספח י' לת/1), כשסכום שכר הטרחה עמד על 42,261 ₪. אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובעת סכום זה, אם כי לטענת התובעת התשלום נעשה באיחור. 6. עם זאת, עמדה עת"א בסירובה לפעול לתיקון השומות הקודמות לשנת 2005 - מנהל הארנונה טען כי הנושא אינו בסמכותו וכי חלפו המועדים להגשת השגה וערר. נוכח עמדה זו הגישה התובעת ביום 27/2/05 בתיאום עם הנתבעת עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב (עת"מ 1348/05, להלן: "העתירה המינהלית", נספח י"א לת/1) במסגרתה דרשה הנתבעת את תיקון חיובי הארנונה גם ביחס לחובות העבר, זאת בעיקר לנוכח הטענה שעת"א קיבלה את טענות הנתבעת ותיקנה את החיובים משנת 2005 ואילך. ביום 11/9/06 הגישה התובעת בקשה לתיקון העתירה המינהלית (נספח י"ב לת/1). 7. לטענת התובעת, במקביל לטיפול בעתירה המינהלית נאותה התובעת, הגם שהדבר היה מוחרג בהסכם, לסייע לנתבעת בטיפול וההתמודדות בתיק ההוצל"פ (ראו נספחים י"ג לת/1). התובעת טוענת שאלי הבטיח פעמים רבות לתגמל את התובעת עבור אותן עבודות נוספות אולם לא שולם כל תשלום בגין עבודות אלו. 8. ביום 17/5/06 הוציאה התובעת חיוב שכר טרחה בגין החיסכון שהשיגה לשנת המס 2006, זאת לאחר שעת"א קיבלה חלק נוסף מהטענות שהועלו במסגרת הערר וההשגה לשנה זו. תחילה הוצא חיוב על סך של 16,534 ₪ (נספח טו'1 לת/1) אולם לאחר שהנתבעת חלקה על דרישה זו, תיקנה התובעת את דרישתה והעמידה אותה על הסך של 11,689 ₪ (להלן: "חשבון שכ"ט 2006", נספח טו'2 לת/1). ביום 23/7/06 שלחה התובעת דרישה לפירעון הסכום הנ"ל, במסגרתה הביעה את החשש לגבי יכולתה הכלכלית של הנתבעת - לדידה של התובעת, אם מתקשה הנתבעת בתשלום הסך של 11,689 ₪, מה יהא כאשר החיוב יהיה גבוה בעשרות מונים? (ראו סעיף 9 לט"ז לת/1). 9. ביום 23/10/06 שלחה התובעת לנתבעת מכתב בו היא דורשת את פרעון חשבון שכ"ט 2006 לאלתר. במכתב זה נאמר בין היתר כי במידה ולא ישולם הסך תוך 24 שעות, תאלץ התובעת להתפטר מהייצוג. עוד מבהירה התובעת במכתב זה (יכונה להלן: "מכתב ההתפטרות", ראו נספח י"ח לת/1) כי אין בהתפטרות כדי לוותר על שכר נוסף המגיע לתובעת אם בשל העבודות הנוספות שביצעה אם בשל חיסכון שיושג בעתיד , בין היתר על בסיס העתירה המינהלית שהוגשה. התובעת מציינת במכתב ההתפטרות שהצעת פשרה מעת"א כבר עומדת על הפרק. הנתבעת לא הגיבה למכתב ההתפטרות ולכן שלחה התובעת בקשה להתפטר מייצוג בעתירה המינהלית וביום 27/11/06 התקבלה הבקשה על ידי כב' השופטת קובו. 10. אין מחלוקת כי לאחר התפטרות התובעת מייצוג הנתבעת, היא לא ביצעה עבורה פעולה כלשהי ולא קיבלה תמורה נוספת בגין שירותיה; אין מחלוקת כי ביום 24/5/07 התקשרה הנתבעת עם חברת בדק מס בע"מ ועם עו"ד דוד גאוטה בקשר להמשך ייצוג הנתבעת בנושא החזרי המס. יש לציין כי הסכם ההתקשרות לא גולה לבית המשפט ולצד השני אלא לאחר חקירתו של עו"ד דוד גאוטה (להלן: "גאוטה") כמצהיר נוסף מטעם הנתבעת (תצהירו סומן והוגש נ/1). 11. אין מחלוקת כי ביום 11/8/08 אושר בבית הבמשפט לעניינים מנהליים הסכם הפשרה שהושג בין הנתבעת לבין עת"א (להלן: "הסכם הפשרה", צורף כנספח כ"א לת/1, כשאישור בימ"ש צורף כנספח כ"ב). הסכם הפשרה יצר לנתבעת חיסכון במס של 1,786,303 ₪ לעומת החוב שהיה רשום בספרים. במהלך הראיות התברר כי הסכם הפשרה לא גולה לתובעת ביוזמת הנתבעת כי אם נודע לה מאנשי עת"א. עוד התברר כי במהלך המו"מ ועוד בטרם נחתם הסכם הפשרה הועברה לתובעת, בטעות, טיוטת ההצעה של הנתבעת (נספח כ"ח לת/1), ולאחר שהתברר לנתבעת כי הטיוטה נשלחה לתובעת, בקש אלי מפקידת התובעת לגרוס את הנייר ולא לעשות בו כל שימוש. 12. לאחר שהתובעת נוכחה לדעת כי הושג הסכם פשרה בעתירה המינהלית, וכי החיסכון עומד לטענתה על סך של 1,786,303 ₪, הגישה התובעת תביעה בסדר דין מקוצר במסגרתו דורשת היא את תשלום הסך של 307,038 ₪, סכום המורכב מהחיסכון הכולל שהושג על ידי התובעת, בקיזוז הסכום ששולם. בתמצית טוענת התובעת בתביעתה כי הסכם הפשרה מבוסס כל כולו על טענות התובעת כפי שפורטו בעתירה המינהלית, טענות שהתקבלו לשנות המס 2005 ו-2006 ולכן הסכימה עת"א להתפשר גם לגבי שנים עברו. התובעת מפרטת כי לא נעשתה כל פעולה מהותית בתיק העתירה המינהלית ממועד ההתפטרות, ויש בנמצא אך ורק שני פרוטוקולים בהם מודיעים הצדדים על המשך ניהול המו"מ ומבקשים את דחיית הדיון. לא זו אף זו, התובעת טוענת שאלי, ביודעין ובחוסר תום לב, בחר לנהל את המו"מ מאחורי גבה של התובעת, ככל הנראה עוד בתקופה בטרם ההתפטרות, והכל במטרה להתחמק מהחיוב המוסכם בהסכם. 13. לאחר הגשת כתב התביעה בסדר דין מקוצר הסכימה התובעת למתן רשות להגן. הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם מיכאל, בשם התובעת; ואילו מטעם הנתבעת העידו אלי וגאוטה. בסיום שמיעת ההוכחות הוגשו סיכומי הצדדים. אסקור בקצרה את גרסת הנתבעת לאירועים ואת הטענות המשפטיות של כל צד. גרסת הנתבעת 14. הנתבעת טוענת כי הסכם הפשרה אשר נחתם הינו פרי עמלם של גאוטה וחברת בדק מס, הנתבעת ויועציה השונים, כל אותם גורמים אשר נאלצו לעסוק במלאכה לאחר שהתובעת החליטה להתפטר מתפקידה, תוך שהיא מסבה לנתבעת נזקים רבים. הנתבעת טוענת כי הסכם הפשרה הינו תוצאה של דיאלוג ישיר שאינו קשור לפעולות התובעת, ההיפך הוא הנכון. לטענת הנתבעת שירותי התובעת לא הביאו לכל התקדמות ממשית בתיק אלא להצלחות מינוריות בלבד, בגינם שילמה הנתבעת לתובעת את מלוא התמורה החוזית, ואף מעבר לכך. הנתבעת מכחישה את הטענה שבמועד ההתפטרות עמדה הצעת פשרה על הפרק ומפנה לנספח ב' לנ/2 - שם דחה הכונס את ההצעה ובקש לקדם את תיק ההוצל"פ. הנתבעת מפנה לפעולות הרבות שננקטו על ידי אנשי הנתבעת ויועציה, בין היתר בתיקים התלויים ועומדים בבית המשפט (נספח ג' לנ/2) וטוענת כי בזכות פעולות אלו, שבוצעו לאחר התפטרות התובעת, הושגה הפשרה המיוחלת. בעניין זה מפנה הנתבעת בין היתר לתכתובת עם העירייה ולהודעות שנמסרו לבית המשפט (נספחים ט"ו 2-28 לנ/2), המעידים על התפתחות הפשרה והגורמים שהביאו בסופו של דבר לגיבושה. 15. הנתבעת טוענת כי התובעת התפטרה מיוזמתה, מבלי שהיתה כל הפרה מצידה של הנתבעת. הנתבעת מפנה לסעיף 12 להסכם וטוענת כי עמדו לרשותה 12 חודש לביצוע התשלום בגין חשבון שכ"ט 2006 ואלו טרם חלפו. בנוסף ולחלופין טוענת הנתבעת כי התובעת כלל לא היתה זכאית לקבל את הסך של 11,689 ₪ הנקובים בחשבון שכ"ט 2006 כיוון שמדובר בחיסכון שהושג בעקבות פעולותיה העצמאיות של הנתבעת ולא של התובעת. עוד טוענת הנתבעת בעניין זה כי החיסכון במס הושג עקב כניסת דייר לנכס (חברת טלקונט), דבר שהפחית את חיוב הנתבעת. הנתבעת טוענת כי הפחתה שכזו מוחרגת מההסכם. 16. הנתבעת טוענת כי אין כל ממש ב"תיאוריית הקונספירציה" שמעלה התובעת, לפיה הסכם הפשרה עמד כבר על הפרק בעת ההתפטרות, ואך בשל רצון הנתבעת להתחמק מתשלום שכר טרחת התובעת, התעכבה החתימה. אלי בתצהירו (סעיפים 23-31) מסביר את מצבה הרעוע של הנתבעת באותם זמנים; את הקושי בלקלוט דיירים חדשים, כל עוד צו הכינוס בתוקף; את המצב הכלכלי הרעוע של הנתבעת שסיכן את קיומה. הנתבעת מקשה ושואלת האם אך בשל רצונה כביכול להתנער מהחיוב המותנה כלפי התובעת היתה מסכנת את קיומה היא? 17. בנוסף טוענת הנתבעת שהתובעת התנהלה באופן כושל ורשלני במהלך הטיפול בתיק (סעיפים 54-58 לנ/2); וכן מעלה היא טענות קיזוז כנגד סכום התביעה. לשיטתה של הנתבעת, הסכם הפשרה מתייחס גם לשנים 2006-2007, שנים לגביהן ההסכם אינו חל והתובעת אינה זכאית לשכר טרחה; הנתבעת טוענת כי הסכם הפשרה מתייחס לחיסכון שהושג בנוגע לנכס בלבנדה, בסכום של 134,172 ₪, והנכס בלבנדה אינו מזכה את התובעת בשכר טרחה; הנתבעת טוענת כי להפחית את הסך של 71,459 ₪ אשר שולם לעו"ד גאוטה. השאלות העובדתיות והמשפטיות ועמדות הצדדים 18. מבחינה עובדתית (ומשפטית) יש לקבוע האם הנתבעת הפרה את ההסכם באופן המזכה אותה בביטול הסכם? ובמידה ולא היתה הפרה - האם זכאית התובעת לתשלום כלשהו מהנתבעת? במידה והביטול היה כדין - מה הסעד לו זכאית התובעת? בעניין זה נטושה מחלוקת משפטית בין הצדדים - בעוד שהתובעת טוענת כי על פי נסיבות המקרה, בהן ההתפטרות נבעה מהפרה והתנהגות חסרת תום לב של הנתבעת, זכאית היא לפיצויי קיום, דהיינו מלוא התמורה החוזית המוסכמת, אזי הנתבעת מצידה טוענת כי לכל היותר, אם יקבע כי היתה הפרה, זכאית התובעת לשכר הראוי עבור עבודתה שנעשתה עד למועד ההתפטרות. בעניין זה טוענת הנתבעת כי על פי ההלכה שכר ראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית אלא יש לביא ראיות להוכחתו, ומאחר והתובעת לא עתרה כלל לסעד של שכר ראוי ולא הביאה ראיות להוכחתו, אין מקום להורות על פיצוי. 19. שאלה עובדתית נוספת, שמשליכה כמובן על הקביעות המשפטיות הינה השאלה האם התובעת מילאה את חלקה בהסכם ולמעשה ניתן לקבוע שהסכם הפשרה שנחתם הוא תוצאות עמלה, ועמלה בלבד, ובלשונה של התובעת - האם היא הגורם היעיל שהביא לחתימת הסכם הפשרה. אם התשובה לשאלה זו חיובית - אזי יהיה מקום לדון (בכפוף לאמור בסעיף 18 לעיל) בפיצויי קיום; אם התשובה לשאלה זו שלילית, ויתברר כי גורם אחר הוא שהביא לחתימת הסכם הפשרה, אזי לא יהיה מקום לפסוק את התמורה החוזית, בוודאי לא במלואה. 20. לבסוף, ואם ויקבע שלתובעת מגיע פיצוי/שכר כלשהו, יש לדון בשאלת בסיס השכר (עד שנת 2005 בלבד? שנת 2006? שנת 2007? הנכס בלבנדה?) והקיזוזים שיש לבצע, אם בכלל (תשלום לגאוטה; נזקים). ההכרעה ההלכה בעניין שכר טרחת עורך דין בנסיבות שבהן הופסק הייצוג 21. בחרתי להתחיל את פרק ההכרעה בסקירת ההלכה הרווחת בנושא הפיצוי המגיע, אם בכלל, עת מופסקים יחסי לקוח - עורך דין, וליישם את ההלכה על עובדות המקרה כפי שהוכחו בפניי. אקדים ואומר כי הסיטואציה שבפנינו איננה הסיטואציה הרווחת בדרך כלל, עת הלקוח הוא זה שמפטר את בא כוחו, ועורך הדין מגיש דרישה לקבלת שכרו, עם זאת יש התיחחסות בפסיקה גם למקרים בהם עורך הדין התפטר מויזמתו, כבמקרה שלפנינו. 22. הלכה מרכזית בהקשר זה גובשה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124 (1993) (להלן: "הלכת ביניש-עדיאל"): "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו". באשר לאופן קביעת השכר הראוי, נקבע כי: "קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו...". בעניין קביעת השכר הראוי ראו גם ע"א 9282/02 יכין חק"ל בע"מ נ' יצחק יחיאל (2004) : "...כאמור בית המשפט אינו נסמך, בעניין זה, על ידיעה שיפוטית, ותכופות נדרש הוא לעדויות מפי מומחים בדבר השכר המקובל בנסיבות המקרה..." 23. בפסק דין מאוחר יותר, שניתן בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (2008) (להלן: "עניין קורפו") נערכה הבחנה מסוימת, המסייגת לכאורה את הלכת ביניש-עדיאל. בעניין קורפו נקבע, כי כאשר לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה היא סיבה הוגנת, בית המשפט לא יטיל עליו לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה, וזאת על מנת לשמר את יסוד האמון בין עורכי דין לבין לקוחותיהם, שכן החשש הוא שתשלום פיצויי ציפייה בכל מקרה של הפסקת התקשרות בין עורך דין ללקוחו, יוביל להימנעות הלקוח מהפסקת הייצוג, גם במקרים שקיימת הצדקה לכך. לעומת זאת, במקרים שבהם הפסקת ההתקשרות מצד הלקוח לוקה בחוסר תום לב ונעשתה בהתעלם מהסכמות חוזיות, הרי שאין מקום לפטור את הלקוח מתשלום פיצויי ציפייה לעורך הדין. ראו מקרים בהם נקבע כי הפסקת הקשר החוזי נעשתה שלא בתום לב באופן המזכה את הלקוח בפיצויי קיום בע"א (מחוזי ת"א) 3635/07 לובטסקיה נ' מ. זליגמן ושות' (2009); ת"א 1171/02עו"ד יצחקניא גולדנברג ושות' נ' ארוך אלי ואח' (2006); ע"א 11097/07 עו"ד משה באדר נ' נחם מושב עובדים של הפועל המזרחי אגודה שיתופית בע"מ ואח' (2007). 24. כל המקרים שנזכרו לעיל דנו בסיטואציה בה הלקוח הפסיק את הקשר עם עורך הדין והודיע לו על הפסקת הייצוג. במקרה שלפנינו כאמור התובעת היא שהודיעה לנתבעת על הפסקת הקשר. מקרה דומה נדון בת"א (נתניה) 3417/03 חזן אסתר נ' ד"ר אברהם אלתר (2008), אשר נזכר בסיכומי הנתבעת. שם טען בא כוח עורך הדין (הנתבע שם שהגיש תביעה שכנגד) שכשם שללקוח יש זכות להפסיק את הייצוג בכל עת, כך עומדת זכות זו גם לעורך הדין, כיוון שיחסי האמון צריכים להיות הדדיים. כב' השופטת קלוגמן דחתה טענה זו באותו מקרה וקבעה: "איני מקבלת טענה זו, באופן הגורף שבו נטענה. יש לבחון, בכל מקרה לגופו, מה היה הרקע להתערערות נטענת של האמון בין עורך הדין ללקוחו, ומה היתה הסיבה למחלוקת ביניהם. הלקוח פונה אל עורך הדין לצורך שירות מקצועי, בתחום שעורך הדין מתמחה בו, ואשר הלקוח אינו בקיא בו. על כן אין ניתן לגזור גזירה שווה בין עורך הדין לבין הלקוח, ככל שמדובר ב"אמון" בתחום המקצועי-משפטי. אפשר שהלקוח "יאבד את האמון" בעורך הדין מסיבות שאינן מוצדקות, מבחינה מקצועית, ועל כן יחליט להפסיק את הייצוג, וזו זכותו. לעומת זאת, עורך דין שאמון על מקצועיותו ועל איכות השירות המשפטי שהוא נותן ללקוחו, אינו "מאבד את האמון" בלקוח, רק מתוך כך שללקוח יש טענות כלפי אותו טיפול. עורך דין שנטל על עצמו, כאיש מקצוע, את הטיפול בעניינו של הלקוח, ואשר מאמין בנכונות ובהתאמה של הטיפול שעליו המליץ, אינו מצופה לנטוש את לקוחו, כל עוד הלקוח מצידו מבקש להמשיך בטיפול שהוחל בו, גם אם יש ללקוח טענות". 25. מהמקובץ לעיל עולה ההלכה לאורה יש לבחון תיק זה: ללקוח יש אפשרות להודיע בכל עת על הפסקת הקשר עם עורך הדין. במקרה כזה, יש לפסוק את השכר הראוי עבור העבודה שנעשתה על ידי עורך הדין עד לשלב הפסקת היחסים. הוכחת השכר הראוי דורשת ליבון בראיות, ואיננה בגדר ידיעה שיפוטית. רק במקרים בהם הוכח שהקשר הופסק בחוסר תום לב במטרה להתחמק מתשלום שכר הטרחה המוסכם - ניתן לחייב בפיצויי ציפייה. מקום שעורך הדין הוא זה שיזם את הפסקת הקשר, יש לבחון היטב את הנסיבות שהובילו להפסקת הקשר ולא די בטענה כי יחסי האמון התערערו - הלקוח אינו הגורם המקצועי ובעל הידע ועורך הדין אינו שם מבטחו בלקוח, אלא ההיפך. הלקוח אמור לשתף פעולה עם עורך הדין, לשטוח בפניו את המידע הרלוונטי ולעמוד בתנאי התשלום. לפיכך, אין להחיל באופן אוטומטי את ההלכות שגובשו לעניין הפסקת הקשר על ידי הלקוח, ויש לבצע את ה"התאמות" הנדרשות. ומההלכה ליישומה- הסיבה להפסקת הקשר במקרה הנדון 26. כפי שתואר לעיל, ביום 23/10/06 שלחה התובעת לנתבעת מכתב בו היא דורשת את תשלום חשבון שכ"ט 2006 לאלתר. במכתב זה נאמר בין היתר כי במידה ולא ישולם הסך תוך 24 שעות, תאלץ התובעת להתפטר מהייצוג. עוד נאמר במכתב ההתפטרות כי אין בהתפטרות כדי לוותר על שכר בגין העבודות הנוספות שנעשו על ידי התובעת ועל הדרישה לגזור את השכר מכל חיסכון עתידי שיווצר בשל פעולות התובעת. בסעיפים 40-41 לתצהירו טען מיכאל כי אלי התנהג בצורה מבישה כאשר פעל מאחורי גבו בעת"א וניהל משא ומתן עצמאי, וזאת בניגוד להסכם, והכל במטרה לעקוף את התובעת ולהתחמק מהתשלום המובטח. בסיכומיה טענה התובעת כי עדותו של אלי חשפה סתירות רבות והוכיחה כי מדובר באדם בלתי אמין. 27. איני מקבלת את טענות התובעת והגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת כלל לא הפרה את ההסכם, ולכן לא עמדה לתובעת כל עילה לביטולו. לגבי תשלום חשבון שכ"ט 2006, צודקת הנתבעת כי על פי סעיף 12 להסכם עמד לרשותה פרק זמן של 12 חודש לפירעונו, מיום בו עת"א הודיעה על ההכרה בחיסכון. על פי סעיף 4 למכתב התובעת מיום 17/5/06, ההודעה מעת"א מעת"א התקבלה ביום 27/4/06, לכן על הנתבעת היה לפרוע את חשבון שכ"ט 2006 עד ליום 26/4/07. מכתב ההתפטרות נשלח ביום 23/10/06, כחצי שנה לפני מועד התשלום האחרון. 28. לא זו אף זו, יש לזכור כי חשבון שכ"ט לשנת 2005 שולם במלואו (משום מה נטען על ידי התובעת כי חשבון זה שולם באיחור, אך הדבר לא הוכח); יש לזכור כי בין הצדדים התגלע ויכוח לגטימי בנוגע לחשבון שכ"ט 2006 - החיוב הראשוני שנשלח עמד על סך של 16,534 ₪, ובעקבות פניית הנתבעת הופחת בכ - 30% לסך של 11,689 ₪, לכן מבחינה אובייקטיבית ניתן להבין מדוע לא אצה לנתבעת הדרך לשלם תשלום זה, כשבליבה מקונן החשש שהחיוב הינו חיוב יתר; בנוסף, סבורני כי יש ממש בטענות הנתבעת לפיהן אם ההפחתה במס נובעת מכך שהושכרו שטחים במבנה וכך הופחתו השטחים הריקים לחיוב הנתבעת, אין מדובר בהפחתה המזכה את התובעת בשכר טרחה (עניין טלקונט). גם אם נכונה טענת התובעת לפיה הנתבעת פנתה זה לעת"א בעבר אך טענתה לא התקבלה, ורק בעקבות התערבות התובעת נאותה עת"א לתקן את רישומיה, אין הדבר גורר בהכרח תשלום שכ"ט. יש לזכור את הראציונל העומד מאחורי שכירת שירותי התובעת - ואיני סבורה כי מלכתחילה הצדדים התכוונו לכך שצמצום השטח הריק בעקבות השכרה יוביל לחיוב בשכר טרחה. 29. אם אסכם עד כה, אזי במועד משלוח מכתב ההתפטרות טרם חלף המועד לתשלום חשבון שכ"ט 2006; לנתבעת עמדו טענות טובות כנגד חשבון זה (טענות שנטענו בזמן אמת, ראו עדות מיכאל בעמ' 10 שו' 13); לתובעת לא היה כל יסוד לחשש בדבר אי תשלום (הפרה צפויה) - לא הוכח כי חשבון שכ"ט 2005 שולם באיחור. מעבר לכך, מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת והיותה תלוייה בתזרים המזומנים שלה לצורך תשלום היתה עובדה ידועה מראש ואף נזכרה בהסכם, ראו סעיף 12 להסכם. מכאן - הנתבעת לא הפרה את ההסכם; ביטול ההסכם היה מהלך חד צדדי של התובעת; ביטול שכזה אינו מזכה את התובעת בפיצוי, ובוודאי שלא בפיצויי ציפייה. 30. ארחיב ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה שסיבת ההתפטרות הינה תחושתה של התובעת לפיה היא משקיעה שעות רבות בטיפול בנתבעת, כאשר כלל לא ברור אם ההשקעה תשא פירות בסופו של יום. התובעת במכתביה לנתבעת הביעה תרעומת על כך שהיא נדרשת לבצע פעולות שאינן בהסכם ואינה מתוגמלת על כך (ראו סעיף 1 לנספח ד' לת/1; ראו מכתב ההתפטרות); מיכאל חזר על כך בעדותו: "כתבתי לו גם במפורש שיש פה המון שעות אקסטרא וזה אחת העילות להתפטרות" (עמ' 8 שו' 22-23); ובהמשך: "אני לא זוכר תאריך מדויק, אבל אני זוכר שפניתי לאלי ואמרתי לו שהוא מתיש אותנו בעבודות שעל פי ההסכם לא היינו אמורים לעשות ועשינו אותם מתוך רצון טוב ואין ביניהם לבין עצם הפחתת השומה דבר ולא עניין שאנחנו הסכמנו לעשותו" (עמ' 9 שו' 21-23). 31. בנוסף, בין התובעת לבין הנתבעת לא היתה הסכמה לגבי הפשרה שהעלה מנהל התובעת, כך העיד אלי: " במסגרת ההכנה לפגישה, סוכם שאנחנו לא מציעים דבר ורק שומעים ומנסים להבין את מהלך הדברים. רוזן מיוזמתו זרק מספר. אני יצאתי מעורי וחושב שגם נתתי בעיטה לאופיר מתחת לשולחן. אחר כך מיכאל רוזן כתב מכתב מתפתל בקשר ל- 800,000. את ההצעה של ה- 800,000 רוזן הוציא מיוזמתו, בניגוד לסיכום בהכנה שלנו, לפגישה הזו שהיתה אמורה להיות. הוא הציע זאת לבד וקפצתי. לאחר מכן, רוזן הוציא את זה על הכתב עם פיתולים והפחתות ולזה אני מסכים" (עמ' 25 שו' 25-30). אין חולק לעובדה שהצעה זו נדחה על ידי הכונס (ראו מכתבו נספח ב' לנ/1), ולמעשה גם מיכאל אישר בחקירתו שבמועד ההתפטרות לא היה הסכם פשרה, ראו עמ' 12 שו' 1. 32. מקבץ זה מוביל אותי למסקנה באשר לסיבה להפסקת הקשר - התובעת מצאה עצמה משקיעה שעות רבות ללא תמורה (והיא לא הייתה מחיובת בכך, על פי ההסכם, ואף לא דרשה בגין כך שכר, ראו עדות מיכאל בעמ' 9 שו' 21); בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לפשרה שהוצעה; פשרה לא עמדה על הפרק באותה עת. יתכן וכבר באותו שלב התנהגות אלי לא היתה לרוחה של התובעת ("אלי טען המון טענות", מיכאל בעמ' 10 שו' 13). נוסיף לכך שחלפה כחצי שנה ממועד משלוח חשבון שכ"ט 2006 וזה לא שולם (מבלי שהדבר מהווה הפרה, כפי שפירטתי לעיל); נוסיף לכך את העובדה שיתרת שכר הטרחה מותנה בהצלחה ואין כל וודאות שיתקבל - כל אלו הובילו את התובעת, לטעמי, למשלוח מכתב ההתפטרות. האם בנסיבות אלו זכאית התובעת לפיצוי כלשהו? 33. קבעתי כאמור לעיל כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם ולתובעת לא עמדה עילה שבדין לביטולו של ההסכם. דומני כי קביעה זו סותמת את הגולל על תביעתה לפיצויי ציפייה - על פי הלכת קורפו שנזכרה לעיל, פיצויי ציפייה יפסקו רק מקום בו הפסקת ההתקשרות מצד הלקוח לוקה בחוסר תום לב ונעשתה בהתעלם מהסכמות חוזיות. גם אם הייתי נכונה להחיל הלכה זו ככתבה וכלשונה במצב ההפוך, בו עורך הדין מתפטר מהייצוג ומעלה טענות אלו כנגד הלקוח (וסבורני שיש לבצע אבחנות), אזי לא אלו הנסיבות שבפנינו. התובעת לא הוכיחה הפרה מצידה של הנתבעת, ובוודאי שלא הוכיחה חוסר תום לב מצידה של הנתבעת. נסביות המקרה דומות לאלו שהובילו את כב' השופטת קלוגמן לדחות את תביעת עורך הדין ולקבוע: " עורך דין שנטל על עצמו, כאיש מקצוע, את הטיפול בעניינו של הלקוח, ואשר מאמין בנכונות ובהתאמה של הטיפול שעליו המליץ, אינו מצופה לנטוש את לקוחו, כל עוד הלקוח מצידו מבקש להמשיך בטיפול שהוחל בו, גם אם יש ללקוח טענות". לכן, מן הטעם הזה התובעת אינה זכאית לפיצויי ציפייה, כפי שנתבע בתביעתה. 34. עולה השאלה האם זכאית התובעת לשכר ראוי עבור עבודתה, כפי שנקבע בהלכת בייניש-עדיאל. סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה. אמנם, אין מחלוקת שהתובעת היא שהגישה את העתירה המינהלית ואף פעלה לתיקונה. לכן, למצער, היה מקום לדון ב"שוויה" של עבודה זו, שכן הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת בקבלת עבודה זו ללא תמורה (בעניין זה יצויין כי הזכות לשכר הראוי קמה רק מקום שהתביעה התקבלה, שאחרת סוכם בין הצדדים שלא יהיה כל תשלום). 35. בנקודה זו נתקלים אנו בבעיה כפולה - ראשית, התובעת כלל לא עתרה לקבלת סעד זה, הנובע מדיני עשיית עושר ולא במשפט; והבעיה השניה - מכיוון שהסעד לא נתבע, אזי לא הוצגה כל ראיה באשר לשכר הראוי בנסיבות העניין. טענות אלו נטענו על ידי הנתבעת בסיכומיה, והתובעת השיבה על כך הסעיף 4 לסיכומי התגובה: "כל אימת שקיים הסכם החולש על יחסי הצדדים אין נדרשים לסוגיית ה"שכר הראוי". איני מקבלת את טענתה זו של התובעת. כזכור, התובעת היא זו שביטלה את ההסכם. כעת, במסגרת תביעתה, מבקשת היא למעשה את אכיפת אותו הסכם. לא ניתן לאחוז במקל משני קצותיו - מחד לבטל את ההסכם ומאידך לדרוש את אכיפתו. כידוע, מדובר בשני סעדים שאינם דרים בכפיפה אחת. סבורני כי בעיה זו רק מתחדדת ומקצינה עת מדובר בחוזים שהשכר הינו תלוי הצלחה - כל אימת שצד אינו שבע רצון מביצוע החוזה, יפעל לביטולו; לא יבצע כל פעולה נוספת במסגרת חוזה זה, שכן כל פעולה כרוכה בסיכון שמא העבודה לא תתוגמל בסופו של יום. ימתין אותו צד "על הגדר" לתוצאות - היה והתוצאה חיובית, ידרוש את השכר החוזי. היה ולא תושג כל תוצאה, אזי בעצם הפסקת הקשר צמצמם אותו צד את נזקיו. 36. ונחזור לענייננו, התובעת במודע בחרה שלא לתבוע שכר ראוי, ואף לא הביאה כל ראיות בנוגע לכך. האם במצב זה ראוי שבית המשפט מיוזמתו יעניק סעד שלא התבקש ואף יפעל מיוזמתו לכימותו? יש להשיב על כך בשלילה. ראשית יש לזכור שהתובעת הינה משרד עורכי דין האמור לדעת את הדין וההלכה. אין מדובר בהדיוט בלתי מיוצג שלעיתים תחושת הצדק דורשת התערבות מצד בית משפט. 37. שנית, ההלכה קובעת כי בית המשפט רשאי להעניק סעד, הגם שלא התבקש מפורשות, ובלבד שכל העובדות הנחוצות לצורך ההכרעה והענקתו של אותו סעד, מצויים בפני בית המשפט. כב' הנשיא גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית, בעמוד 78, קובע כדלקמן: "הגם שמוסכם על הכול, כי אין בית המשפט מוסמך להעניק סעד שלא נתבקש כלל בכתב התביעה, קיימים חריגים לכלל זה. אחד החריגים הוא המקרה, בו הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שנתבקש בכתב התביעה. חריג זה יכול להיות מופעל גם בשלב של ערעור ובלבד שהעובדות הקשורות בו נתבהרו בהליך". 38. הלכה זו נזכרת גם בע"א 253/84 ישראל ספיר נ' פנינה ספיר פ"ד מב(3), 14, בו נפסק כדלקמן: "האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש לתיתו. דומה שהתשובה העקרונית לשאלה זו הינה חיובית... ההלכות העולות במקובץ מפסקי הדין הנ"ל הינן, כי בית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתיתו אם כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים". על עקרונות אלו חוזר כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 311/83 אריה פינקלשטיין נ' ברנרד פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, שם נפסק, כדלקמן: "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים". 39. במקרה שלפנינו, לא הוצגה כאמור כל תשתית ראייתית להכרעה בשאלת השכר הראוי. לא זו אף זו, אין אלא להפנות שוב להלכות שצוטטו לעיל לפיהן גובה השכר הראוי אינו בידיעה שיפוטית של בית המשפט ויש לבררו בראיות. משלא נפרשה אותה תשתית ראייתית, לא ניתן לפעול על פי החריג שהוכר בפסיקה ולהעניק סעד שלא התבקש (במודע!) בכתבי הטענות. 40. מכאן, שדין תביעתה של התובעת להדחות - התובעת לא הוכיחה את הפרתו של ההסכם על ידי הנתבעת; ביטול ההסכם אינו מזכה בפיצויי ציפייה; שכר ראוי לא נתבע ולא הוכח במסגרת התביעה; בית המשפט לא יעניק מיוזמתו סעד שלא התבקש ולא הוכח, ומכאן, דין התביעה להדחות. ולמספר נקודות שידונו בקצרה למעלה מן הצורך- האם התובעת היא "הגורם היעיל" בפשרה? 41. גם אם הייתי מגיעה למסקנה שונה בנוגע לסיבה לביטול ההסכם, והייתי דנה בשאלה האם לתובעת מגיעה מלוא התמורה החוזית עליה הסכימו הצדדים, תשובתי היתה שלילית. כפי שכבר ציינתי לעיל, במועד הפסקת הקשר החוזי הודה מיכאל כי פשרה לא עמדה על הפרק, ראו גם נספח ב' לנ/1. שוכנעתי מהראיות שהוצגו בפניי כי אמנם בעתירה המינהלית לא התנהלו דיונים לגופו של עניין לאחר ההתפטרות (ודוק - דיונים שאלה לא התקיימו בכלל, גם לא בעת הטיפול על ידי התובעת!, ראו עדות מיכאל בעמ' 12 שו' 32), אולם סבורני כי הפשרה הושגה בעקבות משא ומתן ארוך בין עת"א לבין הנתבעת, כשלאירועים בתיק הכינוס יש השלכה רבה על פשרה זו. 42. הנתבעת צירפה לנ/1 מסמכים רבים (נספחים טו 2-28) המעידים על ההתפתחות בתיקים התלויים ועומדים, התפתחות שהובילה בסופו של יום להשגת הפשרה. כך למשל, סבורני כי להסכמה שהושגה בנוגע לכספי חברת מחיש (נספח ט"ו 9) יש תרומה (והדבר טופל ע"י עו"ד סופר); כל סבורני שהדיון שהתקיים ביום 4/1/07 טרם להתקדמות התיק (נספח ט"ו 15); כך, יש תרומה רבה לביטול צו הכינוס על הנכס שאושר רק ביום 7/3/07 (נספח ט"ו 16) . עוד יש לזכור כי חלף פרק זמן לא מבוטל של כמעט שנתיים ממועד ההתפטרות עד השגת הפשרה, כך שמבחינה הגיונית אם הפשרה היתה מגובשת, לא היה מקום להמתין לחתימתה זמן כה רב; ולבסוף, הפשרה שהתקבלה הוצעה על ידי כב' השופטת קובו, והצעה זו לא עמדה בזמן ההתפטרות (עדות אלי בעמ' 31 שו' 25-27). מכל המקובץ לעיל עולה שהתובעת לא היוותה את "הגורם היעיל" לפשרה. אמנם, התובעת היא שניסחה את העתירה המינהלית, היא שהתניעה את המהלך ויתכן ויש לה "אחוזים" בפשרה שהושגה, אולם בוודאי שהיא לא עשתה את כל העבודה ולא ניתן לנכס לה את ההצלחה באופן בלעדי, ולזכות אותה במלוא התמורה החוזית. משלא תבעה התובעת שכר ראוי עבור עבודתה - לא ניתן לזכותה בדבר, מהטעמים שפורטו לעיל. טענות הקיזוז 43. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין מקום להדרש לשאלה זו. אציין בקצרה שלא ראיתי כל ממש בטענות הטיפול הרשלני שהועלו על ידי הנתבעת, ושלא זכו בזמן אמת לתיעוד כשלהו ואף לא להוכחה בעת הדיון; מאידך, מצאתי ממש בטענות בדבר בסיס החישוב של השכר, אם וככל שהייתי מגיעה למסקנה כי יש לגזור שכר טרחה מתוך החיסכון. במקרה כזה, היה מקום לייחד את החיסכון עד לשנת 2005, כפי שנקבע בהסכם; היה מקום להפחית את הנכס מלבנדה (ולא שוכנעתי כי הנתבעת שילמה חוב זה); היה מקום להפחית את הסכומים ששולמו לגאוטה בשל הטיפול בעתירה. לא נדרשתי לבצע הפחתות אלו (וספק אם ניתן היה להגיע לתוצאה מדוייקת, בהעדר נתונים, ראו עודת גאוטה בעמ' 18 שו' 18) לאור התוצאה אליה הגעתי, כאמור. סוף דבר 44. התביעה נדחית. שקלתי האם יש מקום לחייב את התובעת בהוצאות משפט, לאור התוצאה אליה הגעתי. לאור ממצאי בסעיף 42 לעיל, ומאחר והנתבעת נהנתה משירותי התובעת בעצם ניסוח העתירה המינהלית ותיקונה, ומאחר ולא פסקתי לתובעת כל שכר בגין כך (וראו נימוקיי המופרטים לכך), סברתי כי הוצאות המשפט "יקוזזו" מול הפקת רווח זה של הנתבעת. לפיכך, איני עושה צו להוצאות. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דיןהתפטרות