קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיוף ספידומטר: בפניי פסק-דין בשאלה משפטית, שעניינו רכישת רכב שהוצג למכירה כבעל פרטים מסולפים וחלוקת האחריות להצגה זו בין שרשרת המוכרים והקונים של הרכב. רקע יסודה של פרשה זו בתביעה שהגיש התובע, מר מאיר פליישר (להלן: "התובע"), ביום 7.12.2008, נגד הנתבעים, אוטו בילו סנטר בע"מ ומר ניסים גלאם - חברה למכירת מכוניות משומשות ובעליה-מנהלה (להלן ביחד: "אוטו בילו"). בכתב-התביעה נטען כי התובע רכש מאוטו בילו, ביום 18.12.2007, רכב משומש מסוג אופל אסטרה דיזל, שנת 2000, מספר רישוי 64-769-23 (להלן: "הרכב"), תמורת סך של 27,000 ₪. עוד נטען בכתב-התביעה כי במודעת פרסום מטעמה של אוטו בילו צוין כי לרכב היו שני בעלים קודמים וכי בעלים אלה היו בעלים פרטיים (נספח ב' לכתב-התביעה). בהמשך נטען בכתב-התביעה כי בדיעבד התברר לתובע כי במד האוץ (ספידומטר) של הרכב נעשה שינוי, באופן שבו מספר הקילומטרים שהופיעו במד האוץ במועד הרכישה היה נמוך במידה משמעותית ממספר הקילומטרים שהרכב נסע בפועל. כך, כשלושה שבועות לאחר רכישת הרכב הצביע מד האוץ על 198,820 ק"מ, אלא שלתובע התברר כי ברישומי המוסך שבו טופל הרכב נרשם כי בשנת 2004 (כשלוש וחצי שנים קודם לכן) הצביע מד האוץ על 253,918 ק"מ (נספח ד' לכתב-התביעה). בנוסף לכך נטען כי התברר לתובע כי לרכב היו ארבעה בעלים קודמים, ולא רק שניים, כאשר לפחות אחד מהם לא היה אדם פרטי כי אם קיבוץ. בנסיבות אלה הוגשה, כאמור, התביעה נגד אוטו בילו, שהועמדה על סך כולל של 46,156 ₪ וכללה שלושה ראשי נזק: השבת מחיר הרכב לרבות הפרשי הצמדה וריבית, שיפוי בגין הוצאות לתיקונים שונים שבוצעו ברכב ופיצויים בגין עוגמת נפש וביטול זמן. אוטו בילו, מצידה, הגיש כתב הגנה והודעת צד ג' לחברת ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ, היא החברה שממנה רכשה אוטו בילו את הרכב (להלן: "שלמה"). בכתב ההגנה ובהודעת צד ג' טענה אוטו בילו כי ביום 16.5.2007 רכשה את הרכב משלמה תמורת סך של 19,500 ₪, כי שלמה הייתה זו שציינה בפניה את מספר הבעלים השגוי ואת טיבם כבעלים פרטיים וכי במועד הרכישה משלמה נעשה כבר השינוי במד האוץ, אשר הצביע במועד זה על 192,195 ק"מ (נספח ה' לכתב-התביעה). עוד טענה אוטו בילו כי הרכב נמכר על ידה לתובע "גב אל גב", בדיוק כפי שקיבלה אותו משלמה, כך שהאחריות רובצת לפתחה של שלמה. שלמה, מצידה, הגישה כתב הגנה והודעת צד ד' למר בנימין אלבז (להלן: "אלבז"). בכתב ההגנה ובהודעת צד ד' טענה שלמה כי רכשה את הרכב ביום 11.4.2007 מאלבז במסגרת עסקת טרייד-אין, כאשר שוויו של הרכב במסגרת עסקת הטרייד-אין נאמד בסך של 18,500 ₪ (נספח א' לכתב-ההגנה מטעם שלמה). עוד טענה שלמה כי אלבז מכר לה את הרכב כאשר מד האוץ הצביע על 192,195 ק"מ וכי האחריות לפרטים המסולפים שנמסרו על ידה לאוטו בילו (ומאוטו בילו לתובע) מוטלת על אלבז. אלבז, מצידו, טען בכתב הגנתו כי רכש את הרכב מאדם בשם אייל שוקורון (להלן: "שוקורון"), אך הוסיף וטען כי בידיו לא נותרו כל מסמכים הקשורים לרכישה זו. עוד יצוין כי אלבז לא ציין מתי נרכש הרכב על ידיו ומה היה המחיר אשר שילם בגין הרכב. על כל פנים, אלבז הציג חשבונית מאת מוסך שבו טופל הרכב בשנת 2005, כאשר היה עוד לכאורה בבעלותו של שוקורון (נספח א' לכתב-ההגנה מטעם אלבז). בחשבונית זו צוין כי מד האוץ עמד על 156,000 ק"מ. מכאן טען אלבז, למעשה, כי מד האוץ לא שונה על ידו. שכן, כאמור, בשנת 2004 הראה מד האוץ על 253,918 ק"מ ובשנת 2005 על 156,000 ק"מ, כאשר שתי אינדיקציות אלה אירעו - לטענתו של אלבז - עובר לרכישת הרכב על-ידיו. יש לציין, עם זאת, כי אלבז לא הגיש הודעת צד ה' נגד שוקורון. לסיכום, להלן טבלה המרכזת את עסקאות הקנייה והמכירה של הרכב: מוכר קונה תאריך סכום העסקה שוקורון (?) אלבז אחרי 7-8/2005 ? אלבז שלמה 11.4.2007 18,500 ₪ שלמה אוטו בילו 16.5.2007 19,500 ₪ אוטו בילו פליישר (התובע) 18.12.2007 27,000 ₪ ההליכים ביום 2.6.2009 התקיים דיון קדם-משפט בתובענה בפני כבוד השופטת נ' קוצר. במהלך הדיון הגיעו התובע, אוטו בילו ושלמה להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), במסגרתו שילמה אוטו בילו לתובע סך של 19,000 ₪ וקיבלה לידיה חזרה את הרכב. כמו כן המחו התובע ושלמה לאוטו בילו את זכותם לקבלת הוצאות משפט מאלבז בסך של 750 ₪ כל אחד - הוצאות שנפסקו עקב אי-הופעתו של אלבז לדיון קדם-המשפט (יצוין כי בא-כוחו של אלבז נכח בדיון זה). כמו כן נקבע בהסכם הפשרה כי ההליכים בין אוטו בילו, שלמה ואלבז יימשכו כסדרם לקביעת האחריות בין הצדדים השונים. בעקבות הסכמה זאת הוגשו תצהירים מטעם הצדדים - אוטו בילו, שלמה ואלבז - ולאחר דיון קדם-משפט נוסף בפניה של כבוד השופטת נ' קוצר הועבר התיק לדיון הוכחות בפניי. בפתח דיון ההוכחות ביום 18.1.2011 הסכימו הצדדים עם עמדת בית-המשפט, לפיה העובדות במקרה זה אינן שנויות במחלוקת ומדובר בשאלה משפטית גרידא. בעקבות זאת הסכימו הצדדים להצעת בית-המשפט, לפיה טענותיהם יסוכמו בכתב ועל יסוד סיכומים אלה יינתן פסק-דין בשאלה המשפטית שנותרה במחלוקת. וכך, בין היתר, נכתב בהחלטתי בסיום דיון ההוכחות: כפי שהתברר היום, למעשה אין בין הצדדים מחלוקת על העובדות המופיעות בתצהיריהם והמחלוקת הינה בעיקרה משפטית והצדדים הסכימו לסכם בכתב בשאלות השנויות במחלוקת ואלו הן: על מי חלה האחריות בכל הנוגע למכירת הרכב לתובע ו/או לנתבעים ושולחי הודעת צד ג' ו-ד', בכל הנוגע לבדיקת מד האוץ ולהעדר התאמה בין מד האוץ למספר הקילומטר האמיתי שעשה הרכב. בדומה לכך על מי חלה האחריות בכל הנוגע לבדיקת מיהותם של הבעלים של הרכב והשלכה שיש לכך לענין שווי הרכב, כאשר בכל מקרה שווי הרכב הינו כפי שהוגדר בהסכם הפשרה, היינו על סך של 19,000 ₪ וסכום זה שיקף על פי הסכמת הצדדים את שווי הרכב ומכאן שזהו סכום התביעה שיש להכריע לגביו כעת. בנוסף לאמור לעיל, אין מחלוקת כי הנתבעים 1 ו-2 מכרו את הרכב ואולם אין בדעתי להתייחס כרגע לנושא עלות המכירה אלא לסך של 19,000 ₪ בלבד. בא-כוח צד ד' התייחס לכך שהוא לא היה צד להסכם הפשרה וביקש להתייחס בסיכומיו גם לנפקות ענין זה ביחס אליו, ואני מתירה לו להתייחס לשאלה זו. טענות הצדדים אוטו בילו הדגישה בסיכומיה את חומרת המעשה ואת העובדה כי מיהרה לפצות את התובע במסגרת הסכם הפשרה, וטענה כי האחריות המוחלטת למצג השקרי מוטלת על שלמה. שלמה, מצידה, טענה בסיכומיה כי לה ולאוטו בילו לא הייתה כל ידיעה על מצבו האמיתי של הרכב בעת מכירתו וכי האחריות לעניין זה מוטלת כולה על שכמו של אלבז. עוד טענה שלמה כי, על כל פנים, על אוטו בילו כגורם מקצועי בתחום הייתה מוטלת החובה לבדוק את הרכב בעת רכישתו משלמה ואף בכך יש כדי להסיר כל אחריות משלמה. אלבז טען בסיכומיו כי הוכיח שזיוף פרטי הרכב לא נעשה על ידיו וכי, על כל פנים, על שלמה כגורם מקצועי בתחום הייתה מוטלת החובה לבדוק את הרכב בעת רכישתו מאלבז. בנוסף לכך העלה בא-כוחו של אלבז טענות בעניין הסכם הפשרה וסכום התביעה הרלוונטי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בסיכומים, בתצהירים ובפסיקה שהובאה על-ידי הצדדים (וכן בפסיקה נוספת) הגעתי לכלל דעה כי מעבר לדברים שנקבעו בהסכם הפשרה הרי שאין מקום לפסוק סעדים נוספים למי מהצדדים בתיק זה וכי בהתאם לכך יש לדחות את ההודעות לצד ג' ולצד ד'. אכן, גרסתו של אלבז מעוררת תמיהות ובפרט העובדות הבאות: (א) אי-ציון המחיר שבו נרכש הרכב על ידיו; (ב) אי-מסירת הודעת צד ה' לשוקורון; (ג) אי-הבאתו של שוקורון לעדות. עוד יש לציין כי בסעיף 3 לתצהירו ציין אלבז כי רכש את הרכב בחודש יולי 2005, אלא שהחשבונית מטעם המוסך, שעליה הסתמך כאמור אלבז ובה נכתב כי מד האוץ עמד על 156,000 ק"מ, הוצאה רק ביום 31.8.05, כלומר לאחר רכישת הרכב על-ידי אלבז (אם כי החשבונית הוצאה על שמו של שוקורון). בנסיבות אלה אני מוכנה להניח לצרכי פסק-דין משפטי זה כי שינוי מד-האוץ וטשטוש זהותם של הבעלים הקודמים נעשה בתקופת הבעלות של אלבז ברכב. ודוק: מדובר בהנחה בלבד, שאין בה כל קביעה משפטית-עובדתית לפיה אלבז אכן אחראי לשינוי פרטי הרכב. קביעה עובדתית כזו, המקפלת בתוכה, למעשה, קביעות הנוגעות לתרמית והונאה, מחייבת ליתן לאלבז את יומו בבית-המשפט תוך ניסיון להוכיח את תום-לבו, כאשר בהקשר זה יצוין כי אלבז ביקש להביא לעדות את בעל המוסך שבו טופל הרכב בשנת 2005. ברם, על אף הנחה זו בנוגע למעשיו של אלבז, אני סבורה כי אין בה כדי לגרוע מאחריותן של שלמה ושל אוטו בילו כמוכרות של הרכב (כלומר, אחריותה של שלמה כלפי אוטו בילו ואחריותה של אוטו בילו כלפי התובע). זאת, בשל טיב עיסוקן של שלמה ושל אוטו בילו כחברות הסוחרות ברכב משומש. יסודה של קביעה זו בעובדה המצערת, לפיה שינוי של מדי-אוץ, כמו גם טשטוש והעלמת זהותם של בעלים קודמים ברכב, מהווים מחזה נפוץ למדי במקומותינו. אכן, בעניין זה לא הובאו בפני בית-המשפט ראיות לגבי היקפה של התופעה, אך די בעיון קל בפסיקה כדי ללמוד על היקפה הנרחב והדבר אף ידוע מניסיון החיים. ראו, למשל, רע"פ 2499/06 חדד ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2.4.2006, פורסמה במאגרים ); ע"פ (מחוזי-ת"א)71219/01 ויטורי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15.5.2002, פורסם במאגרים ); ע"א (מחוזי-מרכז) 3939-08-07 ויסמן נ' בן דוד (ניתן ביום 11.2.2008, פורסם במאגרים ). אכן, למרבה הצער, נראה שלא בכדי האמירה העממית הנפוצה המתייחסת לאמינותו של מאן דהוא נאמרת דווקא בתחום המסחר ברכב משומש ("לא הייתי קונה ממנו מכונית משומשת"). בנסיבות אלה אני סבורה כי על גורם "מקצועי", שדרך עיסוקו הקבועה היא בתחום המסחר ברכב משומש (כגון שלמה ואוטו בילו במקרה זה, להלן: "סוחר הרכב"), חלה אחריות מוגברת ביחס להצגה נכונה של פרטי הרכב לקונה. השוו ת"ק (באר-שבע) 2995/05 דודיאן נ' טרפיקליס בע"מ (ניתן ביום 25.4.2006, פורסם במאגרים ); ת"א (ת"א) 32264/07 יהב נ' כץ (ניתן ביום 25.5.08, פורסם במאגרים ); תא"מ (חיפה) 9100-07‏ בן סעיד נ' חזנוב (ניתן ביום 3.2.2009, פורסם במאגרים). קביעה זו נכונה בעיניי, גם במקרים כגון דא, כאשר סוחר הרכב משמש לכאורה כ"צינור" בלבד, קרי כגורם הקונה רכב מאדם אחד ומוכר אותו כמות שהוא (as-is) לאדם אחר. אכן, לדעתי, העובדה כי סוחר הרכב משמש לעתים כ"צינור" בלבד אינה מאפשרת לו לרחוץ בניקיון כפיו ולגלגל את האחריות באופן מלא אל האדם שממנו קנה את הרכב. אני סבורה אפוא כי פער התיווך שסוחר הרכב משלשל לכיסו - כמו גם ההסתמכות של צרכנים לא מועטים על סוחרי רכב מקצועיים כגורם המפחית לכאורה את הסיכון הקיים ברכישת רכב משומש - נושאים בחובם חובות ולא רק זכויות. יש לציין כי קביעה זו נכונה הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי. במישור החוזי מתבססת הקביעה על ההוראות בסוגיית אי-ההתאמה הקבועות בחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"), כאשר הוראות אלה חלות על שני קצותיו של "הצינור". כך, כאשר סוחר הרכב רוכש את הרכב המשומש מאדם כלשהו חלה עליו החובה הקבועה בסעיפים 14-13 לחוק המכר לבדוק את הממכר ולהודיע למוכר מיד על כל אי-התאמה שנתגלתה ברכב; וכאשר סוחר הרכב מוכר את הרכב המשומש לאדם אחר חלה על עסקה זו ההוראה הקבועה בסעיף 16 לחוק המכר, לפיה: "היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר (סוחר הרכב במקרה זה - א.ל.ע.) ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה". כמו כן ראו בהקשר זה את הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), לפיה: מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. במישור הנזיקי מבוססת אחריותו המוגברת של סוחר הרכב ביחס להצגה נכונה של פרטי הרכב לקונה על עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כידוע, בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות: האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? והשלישית, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "פס"ד ועקנין"). אשר לשאלה הראשונה, קרי האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, הרי שהתשובה לה ניתנת במסגרתו של מבחן הצפיות הקבוע בסעיף 36 הנ"ל (האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק), כאשר מבחן זה כולל בחובו שני היבטים אשר מקובל לכנותם כחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית: ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות. [ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 775 (1980)]. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני. [פס"ד ועקנין, בעמ' 125.] בהקשר זה אני סבורה כי בסיטואציה השכיחה עד מאד של רכישת רכב משומש מסוחר רכב - ולאור הנזקים הרבים אשר לדאבוננו סוחר הרכב צריך לצפות כי עסקאות מסוג זה עלולות להסב לקונה, כמפורט לעיל - הרי שקמה חובת זהירות מושגית ברורה של סוחר הרכב כלפי הקונה (המחייבת, כמובן, לאחר מכן, בחינה של חובת הזהירות הקונקרטית על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה). המשותף לכל ההוראות הנ"ל - החוזיות והנזיקיות גם יחד - הוא אפוא היסוד, שלפיו סוחר הרכב צריך לצפות את הכשלים העשויים להתרחש בעסקאות מכירת רכב משומש. כך בסוגיית אי-ההתאמה הקבועה בחוק המכר ("...עובדות שהמוכר... היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה"); כך בסוגיית ההטעיה הקבועה בחוק החוזים ("אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן", אם כי יסוד זה צר יותר מזה הקבוע בחוק המכר); וכך, כמובן, בעוולת הרשלנות. עמד על כך המלומד א' זמיר בספרו: הביטוי "היה עליו לדעת" רווח בחקיקת החוזים החדשה, ובחוק המכר הוא מופיע גם בסעיפים 16 ו-18(ב). הביטוי "ידע" מתייחס לידיעה ממשית וסובייקטיבית. הביטוי "היה עליו לדעת'" קובע מבחן היפותטי ואובייקטיבי, לפיו יש לבחון מה היה אדם סביר יודע באותן נסיבות. התנאי, שהמוכר "ידע או היה עליו לדעת" יתקיים בין אם היה על המוכר לדעת על האפשרות ובפועל לא ידע, בין שידע עליה למרות שלא היה עליו לדעת, ובין שגם ידע וגם היה עליו לדעת עליה. מבחינה דיונית המבחן האובייקטיבי חשוב יותר, משום שעל-פי-רוב קל יותר להוכיח מה היה אדם סביר יודע ומסיק בנסיבות נתונות, מאשר להוכיח מה בפועל ידע או סבר המוכר הקונקרטי. הקונה עשוי להסתמך על ידיעתו הממשית של המוכר אם הוא יכול להוכיחה מתוך החוזה או מנסיבות ההתקשרות וכן אם בנסיבות הענין ניתן לייחס למוכר "עצימת עיניים". עצימת עיניים היא חשד בקיומה של עובדה או אפשרות כלשהי, והימנעות מכוונת מלברר אותה משום הרצון שלא לדעת עליה. [א' זמיר, "חוק המכר, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשמ"ז), בעמ' 302.] וכך קבע גם כבוד השופט י' אנגלרד ברע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516, 526 (1999): ההוראה אינה דורשת ידיעה ממשית ואף לא ידיעה קונסטרוקטיבית, שאינה אלא תחליף לידיעה ממשית... כל מה שנדרש הוא שאי-ההתאמה נובעת מעובדות שעל המוכר היה לדעת עליהן. לפנינו יסוד של התרשלות, כלומר הכוונה היא לעובדה שאדם סביר היה יודע אותה באותן הנסיבות. (ראה: ז' צלטנר "חוק המכר, תשכ"ח-1968", בעמ' 92 וכן א' זמיר "חוק המכר, תשכ"ח-1968", בעמ' 302). על רקע זה יש לסייג במידת מה את כותרת ההוראה, המשתמשת בלשון "העלמה". בניגוד למשמעות המקובלת של המונח "העלמה", לא נדרש מעשה מודע של אי-גילוי; די בכך כי אדם סביר היה יודע על אי-ההתאמה באותן נסיבות (נראה כי יסוד זה רחב יותר מיסוד הידיעה, הנדרש בקשר להטעיה במובן סעיף 15 לחוק החוזים. אכן, במסגרת הדיון המצומצם בתיק זה לא הובאו בפני בית-המשפט ראיות (כגון חוות-דעת של מומחה בתחום) בנוגע ליכולתו של סוחר הרכב לדעת על הכשלים המצויים בכל רכב משומש שאותו הוא עומד למכור, כגון מצבו האמיתי של מד האוץ, מספר הבעלים הקודמים של הרכב ומיהותם של בעלים אלה. ברם, מעיון בפסיקה, כמו גם מניסיון החיים, עולה כי בפני סוחר הרכב לא ניצב קושי של ממש לבדוק פרטים אלה, כגון בדרך של בדיקת רשיונות הרכב במשרד הרישוי, בדיקת הרכב במכון מוסמך, בדיקת מספר השלדה של הרכב וכיו"ב. הא ראיה, שבמקרה ספציפי זה גילה התובע בקלות יחסית את הכשלים שנפלו ברכב. במלים אחרות, דומני כי השאלה במקרים אלה אינה נעוצה ביכולתו של סוחר הרכב לבדוק את הרכב המשומש, כי אם ברצונו של סוחר הרכב לעשות כן והעדפתו במקרים רבים לבצע עסקאות מהירות תוך עצימת עיניים ביחס למצבו של הרכב הנמכר על ידיו ושלשול רווחי העסקאות לכיסו. בנקודה זו בדיוק נכנסת אפוא לפעולה חובת הזהירות המושגית, כאשר אני סבורה, כאמור, כי חובת זהירות זו מחייבת את סוחר הרכב לערוך את הבדיקות הנדרשות או, למצער, להתריע בפני הקונה בצורה ברורה על הסיכונים הקיימים ברכישת רכב משומש ועל העובדה כי סוחר הרכב לא ביצע בדיקות כלשהן. ודוק: אני ערה לעובדה כי הטלת חובות בדיקה נוספות על סוחר הרכב תהא כרוכה פעמים רבות בהטלת עלויות נוספות על העסקאות למכירת רכב משומש. אלא שזוהי, כידוע, טענה קבועה המועלית בכל מקום שבו נשקלת הטלת חובת זהירות מושגית ואני סבורה כי במקרה זה - ולאור כמות העסקאות ומספר הכשלים הרב יחסית הנופל בעסקאות אלה - התועלת הנובעת מהטלתה של חובת זהירות מוגברת עולה על העלות הנוספת הנובעת ממנה. מן הכלל אל הפרט במקרה שבפנינו לא הובאו כל ראיות לכך שסוחרי הרכב - אוטו בילו ושלמה - ביצעו בדיקות כלשהן לרכב. בנסיבות אלה אני סבורה אפוא כי אוטו בילו ושלמה אחראיות לכשלים שנתגלו ברכב כלפי מי שרכש מהן את הרכב - אוטו בילו כלפי התובע ושלמה כלפי אוטו בילו - וזאת ללא קשר לשאלה אם האחריות הבסיסית לכשלים אלה מוטלת על אלבז. ואמנם, אוטו בילו הכירה, למעשה, באחריותה כלפי התובע והשיבה לו את כספו בהתאם להסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים. ברם, העסקה בין אוטו בילו לבין שלמה הינה עסקה בין שני סוחרי רכב, ולפיכך אני סבורה כי על אף אחריותה הבסיסית של שלמה כלפי אוטו בילו, הרי שעל אוטו בילו מוטל במקרה זה אשם תורם בשעור של 100%, כך שבסופו של עניין שלמה אינה צריכה לפצות אותה על הנזקים שנגרמו לה בעסקה זו ויש לדחות את ההודעה לצד ג' ששיגרה אוטו בילו לשלמה. בנסיבות אלה אף אין כל משמעות להודעת צד ד' ששלחה שלמה לאלבז ויש לדחות גם הודעה זו, וזאת למרות ההנחה שהנחנו לעיל בנוגע למעשיו של אלבז. מעבר לדרוש, ועל אף שקבעתי כי אין להתייחס למכירת הרכב על-ידי אוטו בילו בעקבות הסכם הפשרה, אציין עוד כי תוצאה זו נכונה בעיניי גם לאור נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה וכי, למעשה, הדיון המשפטי לעיל הינו דיון תיאורטי למדי בפרשה זו. זאת, הואיל ובסופו של יום נראה שכלל לא נגרמו לאוטו בילו נזקים כספיים בפרשה זו. כך, מצד ההכנסות זכתה אוטו בילו לסך של 38,500 ₪ (27,000 ₪ מכירת הרכב לתובע + 1,500 ₪ תשלום הוצאות + 10,000 ₪ מכירת הרכב לאחר הסכם הפשרה לפי טענתה של אוטו בילו); בעוד שבצד ההוצאות שילמה אוטו בילו בפרשה זו סכום זהה של 38,500 ₪ (19,500 ₪ רכישת הרכב משלמה + 19,000 ₪ תשלום לתובע במסגרת הסכם הפשרה). בחישוב זה לא הובאו אמנם בחשבון טענותיה של אוטו בילו בנוגע להוצאות תיקון הרכב לאחר שקיבלה אותו לידיה בעקבות הסכם הפשרה, וכן הוצאות נוספות שנגרמו לה, לטענתה, בגין אובדן ימי עבודה. ברם, ספק בעיניי אם היה מקום לקבל טענות אלה מצידה של אוטו בילו, אשר, כאמור, מכרה לתובע את הרכב זמן לא רב לפני הסכם הפשרה בסך של 27,000 ₪ ואף לא גיבתה את טענותיה בנוגע לצורך לתקן את הרכב בחוות-דעת מתאימה. לאור המסקנות שאליהן הגעתי אין לי אפוא צורך להתייחס לטענות בא-כוחו של אלבז ביחס לעובדה כי לא היווה צד להסכם הפשרה. סיכום מכלל האמור לעיל, הודעת צד ג' ששיגרה אוטו בילו לשלמה והודעת צד ד' ששיגרה שלמה לאלבז נדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. זיוף