קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי בערעור על תקיפת שוטר: השופט א' קיסרי: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מ. אלטר, סגן הנשיא) בת"פ 15013-10-09 שלפיו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של תקיפת שוטר - עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("חוק העונשין") ובעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו - עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין. על המערער הושת עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. כתב האישום וההליכים בבית משפט קמא כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין והעלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 25.11.07 בשעה 19:00 ביקשו השוטרים אלכס זוהר ("זוהר"), רון הראל ("הראל"), בועז צורף ("צורף") ואיגי חנניה ("חנניה") לערוך חיפוש ברכב שבו נסע המערער בנהריה. המערער התנגד והתפרע, ובעט ברגלו של צורף. עוד נטען כי המערער העליב את השוטרים ואיים עליהם. בתשובתו לאישום הכחיש המערער את המעשים שיוחסו לו וטען כי לשוטרים לא הייתה סמכות לערוך חיפוש ברכבו, וכי השוטרים הם שתקפו אותו והוא התגונן מפניהם. לטענתו, לאחר שהגיע עם אחותו ברכבה לבית אימם, ולאחר שהחנה ועזב את הרכב, הוא שב אליו כדי ליטול ממנו דבר. זמן מה לאחר מכן, בעודו במכונית, ירדו שני אנשים בלבוש אזרחי מרכב אזרחי שעצר בסמוך אליו, הוציאו אותו מן הרכב בכוח ובאלימות, הצמידו אותו בפניו לקרקע וגרמו לו בכך חבלה ודימום בפניו, תוך שהוא מנסה להיחלץ מאחיזתם. בהמשך הובל לתחנת המשטרה שם נחקר בעבירות דנן. יצוין כי בהחלטה מיום 15.2.10 קבע בית משפט קמא כי האישום בעבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין ימחק. מטעם המשיבה העידו בפני בית משפט קמא השוטרים חנניה, זוהר, וצורף; רס"מ יורם דנינו ("דנינו") שהוא שוטר ביחידת ימ"ר גליל ושערך דו"ח פעולה (ת/4); ורס"מ אלי יהורם, חוקר בתחנת משטרת נהריה אשר גבה את ההודעה מהמערער (ת/1). מטעם ההגנה העיד המערער בעצמו; אימו, שמחה ניסים; וכן מישל ברשישת ומלכה ריקיטה שהיו עדים לאירוע. ביום 8.3.11 ניתנה הכרעת הדין ובה זוכה המערער מעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין והורשע בביצוען של עבירות לפי סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין. בית משפט קמא תיאר את השתלשלות העניינים: ביום האירוע, בשעות הערב, בוצעה תצפית לעבר תחנת סמים בשכונת טרומפלדור בנהריה, ורכב פיאט בצבע לבן הגיע למקום. מהרכב יצא אדם שנפגש עם אדם אחר, וכעבור זמן קצר חזר לרכבו ונסע מהמקום. בגלל חשד לרכישת סמים, עקב צוות בלשים, שכלל את דנינו ואת הראל, אחר הרכב, ומשהבחינו ברכב מסוג פיאט חונה סמוך לחנויות ברחוב טרומפלדור הם ניגשו אליו, על מנת לערוך חיפוש ברכב ועל גופו של היושב בו. אז התפתח אירוע אלים בין המערער, שישב ברכב, לבין השוטרים, ולמקום הוזעק צוות שוטרים נוסף, שכלל את זוהר, חנניה וצורף, שסייעו לדנינו ולהראל להשתלט על המערער, והוא הובל בהמשך לתחנת המשטרה בנהריה. צוין כי השוטרים לא לבשו מדים. בית משפט קמא חילק את האירועים לשלושה שלבים: השלב הראשון - שלב מעצרו של המערער בזירת האירוע; השלב השני, שלב הסעתו לתחנת המשטרה וההתרחשויות בתוך ניידת המשטרה; והשלב השלישי, שלב ההגעה לתחנת המשטרה. באשר לשלב הראשון קבע בית משפט קמא כי התגלו סתירות מהותיות בעדויות השוטרים, שדי בהן כדי לעורר ספק באשר לאופן התרחשותו. בית המשפט קבע כי ייתכן שהראל ודנינו, שלא הזדהו כשוטרים, פתחו את דלת הרכב והוציאו את המערער מתוכו כדי למנוע ממנו להעלים את הסמים שבהם החזיק, על פי חשדם. הוא קבע כי אין חולק שבשלב הזה החל המערער להתפרע, אולם קיים ספק אם המערער היה מודע לכך שמדובר בשוטרים. יחד עם זאת, נקבע כי המערער המשיך להתפרע ולהשתולל גם לאחר שכבר ידע שמדובר בשוטרים, ולכן הכוח שהפעילו השוטרים כדי להשתלט עליו היה סביר. אשר לשלב השני, בית משפט קמא מצא כי עדויות השוטרים צורף וחנניה, שלפיהן במהלך הנסיעה המערער התפרע ובין היתר בעט ברגלו של צורף, מהימנות. בית משפט קמא קבע כי בשלב זה המערער היה מודע לכך שמדובר בשוטרים. גם באשר לשלב השלישי אימץ בית משפט קמא את עדויות השוטרים צורף וחנניה, שלפיהן לאחר שהמערער הורד מהרכב בתחנת המשטרה הוא המשיך להתפרע, לבעוט ולאיים. בית משפט קמא קבע כי קיים ספק אם באמירות המיוחסות למערער יש משום איום לפגוע בשוטרים. בית המשפט דחה את טענות המערער לקיומה של הגנה מן הצדק וכן לקיומה של הגנה עצמית מדומה וזאת לאור התנהגות המערער גם לאחר שכבר ידע כי מדובר בשוטרים. סיכומו של דבר, בית משפט קמא קבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שבמהלך האירוע, לפחות בשלב הסעתו של המערער לתחנת המשטרה ובשלב הורדתו מרכב המשטרה בתחנת המשטרה, ביצע המערער עבירות לפי סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין, אולם נקבע כי קיים ספק אם ביצע עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. תמצית טענות הצדדים לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בכך שהרשיע אותו בעובדות שלא נטענו בכתב האישום, שלפיהן המערער השתולל ותקף שוטרים בניידת בשעה שהובל לתחנת המשטרה ואף בתחנת המשטרה עצמה, שכן כתב האישום כלל לא עסק באירועים אלה. לטענתו, אמנם על פי סעיף 184 לחסד"פ רשאי בית משפט להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, גם אם אלו לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, אלא שלמערער לא ניתנה הזדמנות כזו. המערער טוען כי לא נחקר על אירועים שהתרחשו בתוך הניידת או בתחנת המשטרה, וגם בחקירתו הנגדית לא נשאל אודותיהם. לטענתו, חקירת עדי התביעה התמקדה רובה ככולה באירועים שמאז הוצאת המערער מהרכב ועד לשלב כבילתו והובלתו לניידת. גם התביעה בסיכומיה לא ביקשה את בית המשפט להרשיע את המערער בגין עובדות החורגות מעובדות כתב האישום, וממילא בית משפט קמא לא ציין בהכרעת דינו את סעיף 184 לחסד"פ ולא דן כלל בשאלת הגנתו של המערער בעניין. המערער הוסיף וטען כי בית משפט קמא טעה כאשר ביסס את הרשעתו על עדויות השוטרים, למרות סתירות מהותיות שהתגלו בגרסאותיהם ביחס לשלב הראשון בהשתלשלות האירועים. הוא לא נימק מה הוביל אותו לאמץ חלק מדברי השוטרים ביחס לאירועים שבשלב השני והשלישי, הגם שדחה את גרסתם ביחס לחלקו הראשון של האירוע. המערער טען כי בית משפט קמא התעלם בהכרעת דינו מעדות המערער ומעדותם של עדי ההגנה, ולא קבע כל ממצאים הנוגעים לעדותם. עוד התעלם בית המשפט מחוסר הסבירות שבגרסת השוטרים, ומכך שהוכח כי נפלה טעות בזיהוי וכי בחיפוש לא נמצאו סמים. עוד נטען כי משקיבל בית המשפט את טענת המערער כי הוא הוצא מהרכב מבלי שהשוטרים הזדהו בפניו ומבלי שהסבירו לו את סיבת עיכובו במקום, הרי שממילא פעלו השוטרים שלא כדין, ואין בסיס להרשעת המערער בתקיפת שוטרים והכשלתם, שכן עבירות אלו דורשות כי השוטר שכלפיו נעברה העבירה ימלא תפקידו כחוק. לחילופין נטען כי למערער עומדת הגנה מן הצדק היות וראשיתו של האירוע בטעות בזיהוי והמשכו בכך שהשוטרים לא הזדהו בפניו ונהגו כלפיו בכוח ובאלימות, וכן נוכח העובדה שהמערער הוא אדם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי ובעל נכות קשה. לאור כל אלה נטען כי יש בהעמדתו לדין והרשעתו של המערער משום סתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. המשיבה תמכה בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא. לשיטתה, כתב האישום תיאר באופן כללי את האירוע תוך שהקל עם המערער. מחומר הראיות עולה כי המערער המשיך לתקוף את השוטרים גם כאשר היה אזוק בניידת וגם כאשר הגיע לתחנת המשטרה. לטענתה, בית משפט קמא לא היה צריך לעשות שימוש בס' 184 לחסד"פ, וזאת מן הטעם שבמקרה דנן נשמעו ראיות, עדי התביעה העידו על מעשיו של המערער במשך האירוע וכן נחקרו נגדית על אודותם. בית המשפט, כמו גם המערער, נחשף לחומר הראיות, שממנו עלה בבירור כי המערער תקף את השוטרים החל מהמפגש הראשוני עימם ועד להגיעו לתחנת המשטרה, ויש לדחות את טענת המערער כי לא הייתה לו הזדמנות סבירה להתגונן. דיון והכרעה לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, בראיות שהונחו בפניו ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינו של הערעור להתקבל. הלכה היא, כי ככלל, תימנע ערכאת הערעור מהתערבות בממצאיה העובדתיים ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר כאשר העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מהעדים (ע"פ 3132/07 בניאגוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 14.06.10)). יחד עם זאת, ערכאת הערעור תתערב בממצאים כאמור באותם מקרים יוצאים מן הכלל "שבהם נמצא כי נפלה טעות מהותית בהערכת העדויות ומהימנותן, או שהמסקנות שאליהן הגיעה הערכאה הדיונית אינן מתחייבות מן העובדות, כפי שהוצגו" (ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 14.3.11)). לדעתי, המקרה שבפנינו מצדיק את התערבותנו במסקנתו של בית משפט קמא, כיוון שלא ניתן לקבוע את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר . לא מצאתי להעדיף את גרסת המשיבה על פני גרסת המערער, כפי שעשה בית משפט קמא. עיון מדוקדק בגרסאותיהם של השוטרים מלמד כי לא היה מקום לקבל את גרסתם באף לא אחד משלבי האירוע, וזאת בשל הסתירות המרובות שנתגלו בעדותם. בחינת עדויות השוטרים ביחס לשלב הראשון באירוע מגלה סתירות מהותיות, כפי שגם קבע בית משפט קמא. מהעדויות עולה כי השוטרים נחלקו לשני צוותים: צוות ראשון כלל את השוטרים דנינו והראל, אשר היו ברכב משטרתי אחד, וצוות שני כלל את השוטרים אלכס, חנניה וצורף אשר נסעו ברכב משטרתי נוסף. מעדותו של דנינו עולה כי הם נסעו אחר הרכב שבו נהג המערער ועקבו אחריו עד שהוא נעצר. דנינו העיד כי: "לא ניגשנו אליו (למערער -א"ק) במקום בו עצר את הרכב ליד תחנת הסמים אלא נסענו אחריו עד שהוא נעצר באיזור החנויות ..., ושם ניגשנו אליו הזדהינו כשוטרים וביקשנו לערוך חיפוש. היינו איתו כל הזמן בקשר עין עד שהוא עצר. כשהוא עצר ניגשנו אליו ישר. הוא לא עלה הביתה ולא ירד מהבית. כשאנחנו ניגשנו אליו הוא היה בתוך הרכב" (עמ' 12 לפרוטוקול). הראל, שהיה, כאמור, עם דנינו באותו רכב העיד כי כאשר יצרו קשר עם הרכב בו נהג המערער, הרכב לא היה בתנועה "הוא עמד בצד" (עמ' 31 לפרוטוקול). צורף, בתשובה לשאלת הסניגור אישר כי ראה את רכבו של המערער כשהוא נוסע ועוצר (עמ' 18). גם לגבי אופן יציאת המערער מהרכב נמצאו סתירות: השוטר הראל העיד כי כאשר הגיעו לרכב שבו ישב המערער, הוא ניגש אליו, הזדהה באמצעות תעודת מינוי והמערער יצא מהרכב בכוחות עצמו (עמ' 31 לפרוטוקול); חנניה אשר הגיע למקום האירוע עם הצוות השני העיד כי כאשר הם הגיעו, המערער כבר היה מחוץ לרכב והשוטרים שהגיעו קודם למקום היו בשלב "של השתלטות עליו" (עמ' 24 לפרוטוקול); זוהר שהיה כאמור ברכב עם חנניה העיד כי כאשר הגיעו, המערער "עוד ישב בתוך הרכב והוא בדיוק בא לצאת מהרכב" (עמ' 26 לפרוטוקול); ואילו צורף אשר כאמור היה ברכב עם חנניה וזהר, העיד כי כאשר הגיע למקום האירוע הוא זיהה "שלב של הוצאת החשוד מהרכב על ידי שני חבריי לעבודה". בתשובה לשאלת הסינגור אישר כי המערער ישב ברכב ושני שוטרים מנסים להוציאו מתוך הרכב (עמ' 19 לפרוטוקול). בצדק קבע בית משפט קמא כי גרסאות השוטרים ביחס לחלקו הראשון של האירוע לוקות בסתירות מהותיות אשר די בהן כדי לעורר ספק באשר לאופן התרחשותו. ריבוי הגירסאות מקים ספק ביחס לאמיתותן וכן מעורר ספק בשאלה אם המערער אכן ביצע את העבירות שייחסו לו השוטרים.  משמצא בית משפט קמא לציין כי "בהחלט יתכן שהראל ודנינו הגיעו לרכב ומבלי להזדהות פתחו את דלת הנהג ושלפו את הנאשם מתוך הרכב …"…"(עמ' 62 להכרעת הדין),אזי מכלל לאו אתה שומע הן, ולמעשה בית משפט קמא מצא לנכון לאמץ את גרסתו של המערער. חרף זאת, וחרף גרסאות השוטרים הסותרות זו את זו, בחר בית משפט קמא לאמץ את גרסת חלק מהשוטרים ככל שהיא נוגעת לחלק השני והשלישי של האירוע ולהרשיע את המערער. בית משפט קמא תמך את הרשעתו בקבלת גרסתם של השוטרים צורף וחנניה, בציינו כי עדותם נמצאה מהימנה וכי לא נמצאה "סיבה לפקפק באמיתות גירסתם" (עמ' 63 להכרעת הדין). בית משפט קמא לא הסביר מדוע ראה לנכון לקבל את עדותם ביחס לשלבים השני והשלישי של האירוע ולדחות את חלקה האחר של עדותם ככל שהיא נוגעת לשלב הראשון. בית משפט קמא נקט בכלל של "פלגינן דיבורא", מבלי שציין זאת, כאשר הוא אימץ חלק מעדותם ודחה כאמור חלק אחר, אולם הוא לא נימק את בחירתו זו. בבע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81, 86 נקבע כי: "בעשותו כן, היה על השופט המלומד להסביר ולנמק, כיצד בחר בין חלקי הגרסה, כיצד הבחין בין הדברים שלהם האמין לבין הקטעים אותם שלל, ומדוע העדיף לאמץ חלק מסוים מן העדות ותו לא. בהעדר הנמקה כגון דא ייאות בית-משפט שלערעור, במידה רבה יותר מן הרגיל, להתערב במימצא העובדתי של בית המשפט קמא." בעניננו, לא ניתן הסבר לסיבות שבעטיין נתן בית משפט קמא אמון בגרסתם של חנניה וצורף. גם אם ניתן היה לפצל את עדותם של אלה ולקבל את גרסתם רק בעניין השלבים השני והשלישי של האירוע, שומה היה על בית משפט לנמק ולבסס את ההבחנה והפיצול שעשה בעדותם. בית משפט קמא גם לא נימק בהכרעת דינו מדוע העדיף את עדותם של צורף וחנניה על פני עדותו של המערער. לאורך כל הכרעת דינו התעלם בית המשפט מגרסתו ומעדותו של של המערער ביחס לאירוע, ואף לא פירט את גרסתו אגב סקירת הראיות בתיק, וממילא לא התייחס אליה לעניין קביעת הממצאים, וזאת אף שלא הוצג טעם ראוי לדחיית גרסתו. מעיון בהכרעת הדין עולה כי היא חסרה פירוט וקביעות עובדתיות לגבי החלק השני והחלק השלישי באירוע. כל שנקבע אודותם הוא כי "במהלך הנסיעה השתולל והתפרע ובין היתר בעט ברגלו של צורף. ...לאחר שהנאשם הורד מהרכב, בתחנת המשטרה, הוא המשיך להתפרע ולבעוט ולאיים" (עמ' 63 להכרעת הדין). בית משפט קמא לא תיאר את הראיות שהובילו אותו לקביעת הממצאים הללו, וכאמור הכריע את הדין בקביעה כללית כי הוא מקבל את גרסתם של השוטרים חנניה וצורף. אולם לא ניתן להסתפק בקביעה כי עדויות השוטרים נמצאו מהימנות, ויש לפרט את הנימוקים שעל בסיסם ניתן להצדיק קביעה כזו, בפרט כאשר מרחפת שאלת מהימנותם של השוטרים נוכח גרסתם ביחס לחלקו הראשון של האירוע. במצב דברים זה, לאור העדרם של נימוקים כאמור, בהעדר נימוק לדחיית גרסת המערער ועדיו ולאור הסתירות בגרסת עדי התביעה, מתבקשת המסקנה כי מתעורר ספק באשר לאופן התרחשות האירוע כולו, ספק שהמערער זכאי ליהנות ממנו. נוכח המסקנה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות שהועלו בערעור. אלכס קיסרי, שופט השופט רון שפירא (אב"ד): אני מסכים. רון שפירא, שופט[אב"ד] השופט עודד גרשון: אני מסכים. עודד גרשון, שופט על כן, הוחלט פה אחד לזכות את המערער, כאמור בחוות דעתו של השופט א' קיסרי. משטרהאלימותערעורתקיפת שוטרתקיפהשוטר