קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אזרחית פיצוי על זיכוי פלילי מחמת הספק: 1. התובע הועמד לדין פלילי וזוכה מחמת הספק. לאחר הזיכוי הגישו הוא ורעייתו, שנכחה בעת האירועים אשר הובילו להגשת כתב אישום, תובענה זו לתשלום פיצוי בסך 200,000 ₪ (לאחר שהותר תיקון כתב התביעה על ידי הגדלת סכום התביעה) בגין הנזקים הממוניים והבלתי ממוניים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהגות רשלנית מצד כלל המעורבים בפרשה. 2. לתובענה קדמו הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שנדחה, ובקשה לכיסוי הוצאות המשפט שהגיש התובע לעיריית חיפה. במועד הרלוונטי היה התובע חבר מועצת העיר ולטענתו כתב האישום הוגש נגדו עקב פעילותו הציבורית. חרף אישור עקרוני שניתן על ידי העירייה נדחתה בקשתו על ידי משרד הפנים. שתי עתירות מינהליות שהגיש התובע נגד החלטת משרד הפנים נדחו אף הם. 3. בכתב התביעה נתבעו מדינת ישראל בשני כובעים - משטרת ישראל (המשרד לביטחון פנים) ובית חולים רמב"ם (משרד הבריאות) - חברת השמירה עמה התקשר בית חולים רמב"ם ושני מאבטחים שנטלו חלק פעיל באירועים בעטיים הוגש כתב אישום נגד התובע. כן הוגשו הודעות לצד שלישי ורביעי. 4. הצדדים קבלו את המלצת בית המשפט לפיה תמחקנה התובענה נגד חברת השמירה והמאבטחים וכך גם ההודעות לצד שלישי ורביעי. עוד הוסכם כי בית המשפט יהיה מוסמך לפסוק לתובעים פיצוי שישולם על ידי המדינה שלא יפחת מסך 10,000 ₪ ולא יעלה על סך 200,000 ₪. נוכח המסגרת הדיונית לה הסכימו הצדדים תהא ההנמקה תמציתית. 5. בסיכומיו העלה בא כוח המדינה טענה לפיה משנדחתה בקשת התובע לפי סעיף 80 לחוק העונשין היה מקום (לולא ההסכמה הדיונית שהושגה) לדחות את התובענה על הסף מחמת מעשה בי-דין. דין טענה זו להדחות, ולעניין זה אין אלא להפנות להלכה הפסוקה לפיה הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין אינו יוצר מעשה בי-דין. וראה בסוגיה רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5), 493 [2002], ע"א 3580/06, 3726/06 עזבון המנוח יוסף ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל והפסיקה המוזכרת שם. 6. העובדות הצריכות להכרעה במחלוקת הנן בתמצית כדלמקן: במועד הרלוונטי לתובענה היה על בתם של התובעים להגיע מידי יום לבית חולים רמב"ם בחיפה לצורך קבלת טיפול רפואי. התובע, נכה צה"ל הנוהג ברכב רפואי ובעל תו נכה, נהג להסיע את בתו מידי יום לבית החולים ובחזרה. באחד הימים, כשחפץ להכנס לרחוב עפרון הסמוך לבית החולים נתקל התובע במחסום, לידו עמד מאבטח מטעם בית החולים, אשר נועד למנוע כניסת כלי רכב בלתי מורשים לרחוב. בין התובע לבין מאבטח התפתח דין ודברים, למקום הוזמן קצין הבטחון של בית החולים ובהוראתו הותרה באותו יום כניסת התובע לרחוב עפרון, וכך גם בימים שלאחר מכן. 7. התובע, שכאמור היה אז חבר מועצת העיר, החליט בעקבות תקרית זו לבדוק את חוקיות סגירת רחוב עפרון לקהל הרחב. או אז התברר לו כי בית החולים "ניכס" לעצמו את הרחוב וייעד את מקומות החניה שבו לעובדי בית החולים בלבד. כן התברר לו (בתשובה על שאילתא שהפנה לראש העירייה) שלא היה דיון בסוגיה בפני הגופים המוסמכים בעיריית חיפה. במאמר מוסגר יצוין כי חסימת המעבר לרחוב עפרון לצרכי חניה בו נעשתה בידיעת העירייה ובהסכמתה. 8. בעקבות גילויו החליט התובע לפעול בשני מישורים. האחד, פניה לגופים המוסמכים בעירייה, לרבות בשאילתא לראש העירייה. השני, קביעת עובדות בשטח על ידי כניסה לרחוב עפרון "על אפם ועל חמתם" של מאבטחי בית החולים. לטענת התובע, מאבטחי בית החולים החליטו לבוא עמו חשבון ולכן הגישו את התלונה נגדו בעקבותיה נפתח תיק פלילי והוגש כתב האישום נגדו. 9. התובע החל אפוא להחנות את רכבו ברחוב עפרון מידי יום. אם מצא כי דרכו חסומה נהג לרדת מהרכב ולהזיז את המחסום כדי להיכנס לרחוב עפרון ברכב. כך עשה באין מפריע (בעקבות הוראת קצין הביטחון) עד ליום 11.5.06 בו אירעה התקרית בעטיה הוגש כתב אישום נגדו. 10. באותו יום בשעות הצהרים הגיעו התובע ורעייתו (התובעת) לבית החולים על מנת לאסוף את בתם. התובע הבחין במחסום, ירד מהרכב כהרגלו ושב אליו לאחר שהזיז את המחסום ברם בניגוד לפעמים קודמות ניגש המאבטח והחזיר את המחסום למקומו. התובע שוב ירד מהרכב ושב אליו לאחר ששוב הזיז את המחסום ונכנס לרחוב עפרון שם העמיד את הרכב כשהמנוע פועל והוא ורעייתו ישבו בתוכו והמתינו לבתם. בפעם השניה כאשר הזיז התובע את המחסום נפל בקרבת רכב חונה, שלטענת המאבטחים ניזוק. התובעת ירדה מהרכב על מנת לקדם את פני הבת והשתיים שבו לרכב והתיישבו בו. התובעת התיישבה במושב שליד הנהג והבת במושב האחורי. התובע ישב במושב הנהג. 11. באותו זמן התקרבו לרכב חמישה מאבטחים אשר ביקשו מהתובע לעזוב את המקום בטענה כי אסור לחנות ברחוב זה. התובע סירב בטענה שהמדובר במרחב ציבורי. בין הצדדים התפתח ויכוח, התובע טען כי אחד המאבטחים איים עליו באקדח והמאבטחים טענו כי התובע ניסה לדרֹסם, שני מאבטחים נפגעו ואחד מהם נאלץ להוציא את נשקו שקנהו הופנה כלפי מעלה. באותו שלב היה ניסיון למנוע את עזיבת התובע ולכן לגרסת המאבטחים הצליח אחד מהם להוציא את מפתח הרכב ממנעול ההצתה (סוויץ') וכך למנוע ממנו לעשות כן. לגרסת התובעים לא היה כל ניסיון דריסה, המאבטחים הם אלה שחסמו את דרכו של הרכב ומי שהוציאה את המפתח ממנעול ההצתה היתה התובעת דווקא. בשלב זה התפתחה מהומה רבתית, למקום הוזמנה משטרה ובו במקום הוגשו תלונות הדדיות. השוטרים בקשו מהתובע להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, והוא נאות לעושת-כן. רעייתו ובתו נסעו לביתם ברכב, וכעבור שעות אחדות הוזמנו השתיים לתחנת המשטרה על מנת למסור את גרסתם. 12. בתום החקירה החליטה המשטרה להגיש כתב אישום נגד התובע. ההליך הפלילי התקיים בבית משפט השלום בחיפה ובסיומו זוכה התובע מחמת הספק. בית המשפט לא ראה לקבוע ממצאים ועובדות על סמך עדויות עדי התביעה שכן סבר כי תיאמו גרסאות וחרף זאת נתגלו סתירות ביניהם. בית המשפט גם ציין כי עדות התובע היתה מגמתית ובלט רצונו להעצים את האירוע ברם לא סייע הדבר לתביעה הכללית, שלא עמדה בנטל המוטל עליה. בית המשפט גם ציין כי ראה לתת אמון מלא בעדות התובעת. 13. בהליך דנן מייחסים התובעים למשטרה רשלנות הן בניהול החקירה והן בהחלטתה להגיש כתב אישום נגד התובע. כלפי בית החולים טוען התובע כי "ניכוס" לעצמו את רחוב עפרון וכתוצאה מהתנהגותו זו התרחשו האירועים בגינם הוגש כתב אישום. 14. לדעת התובע התרשלה המשטרה בחקירה בכך שנמנעה מלחקור את התלונה שהגיש נגד המאבטחים (איום בנשק חם), בכך שלא בדקה את סרטי הצילום של המצלמות המוצבות דרך קבע בבית החולים והחולשות גם על אזור החניה בו התרחשו האירועים נשוא כתב האישום ובכך שלא בדקה את הרכב שנטען כי ניזוק עקב מעשהו של התובע. לו ביצעה את החקירה כראוי לא היה מוגש כתב אישום נגדו. כן נטען כי בפועלה כתביעה כללית התרשלה המשטרה שעה שהחליטה על הגשת כתב האישום בלא שנערך ניתוח מושכל של חומר הראיות. לו עשתה כן היתה נמנעת מנקיטת הליך פלילי נגד התובע. 15. על המשטרה למלא אחר החובות שהוטלו עליה בדין (ראה פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971). ככל גוף מינהלי מוטלת עליה החובה לפעול בסבירות ובתום-לב תוך הפעלת סמכויותיה בזהירות הראויה, שאם לא כן ניתן יהיה לחייבה מכוח אחריותה בנזיקין. בבחינת תפקודה של המשטרה יש להביא בחשבון את העובדה שלא אחת היא פועלת תחת אילוצים שונים הנכתבים בין היתר על ידי תקציבה המוגבל והצורך במשאבים בהתאם לסדר עדיפויות קבוע מראש. לכן בניהול חקירה מוטלת על המשטרה החובה לאסוף ראיות לביסוס הרשעה בעבִֵרות המיוחסות לחשוד ברם אין לומר כי התרשלה בכל מקרה בו נמנעה מלבצע פעולה מסוימת שהיה בכוחה לסייע בחקירה. בעת בחינת הראיות לצורך הגשת כתב אישום על התביעה הכללית להעריך אם די ראיות הקיימות כדי להביא להרשעה בדין ואינה מחויבת לוודא כי תהיה הרשעה בטוחה. בסוגיית החובות המוטלות על המשטרה ועל התביעה הכללית כגופים האמונים על אכיפת החוק ראה פרשת יוסף הנ"ל; ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870 [2002]. כן ראה בפרשת יוסף התייחסות נרחבת לסוגיית אחריות המשטרה מכוח עוולת הרשלנות. בסוגיה זו ראה גם ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס פ"ד נח(5), 167 [2004]. 16. במקרה דנן אין לומר כי החלטת המשטרה שלא לחקור את תלונת התובע נגועה בחוסר תום לב או בחוסר סבירות. המשטרה על דרגיה השונים בחנה את תלונתו והחליטה על סגירת תיק החקירה, פעולה שאין חולק כי מצויה בגדר סמכותיה. די בכך כדי לדחות טענה זו. ברם גם אם נניח שהיה פגם בהחלטה שלא לחקור את התלונה לא השפיע הדבר על ההחלטה להגיש כתב אישום נגד התובע. השימוש שעשה המאבטח באקדח נחקר כאשר נחקרה תלונת המאבטחים נגד התובע ובמסגרת זו נשמעו גרסאות כל המעורבים בפרשה. אמנם נכון, עקב סגירת תיק החקירה נגד המאבטח לא נחקר הלה תחת אזהרה, אך לעובדה זו אין נפקות שכן אין קשר סיבתי בין הימנעות מחקירה לבין ההחלטה להגיש כתב אישום נגד התובע. 17. לעניין סרטי הצילום, אין חולק כי המשטרה לא בִקשה לקבל את סרט הצילום של המצלמה שאמורה היתה "לכסות" את אזור התקרית וכי לבקשת הסנגור נתן בית המשפט צו אשר הורה לבית החולים להמציאו. אין גם חלוק כי התברר שהסרט הושמד (כמסתבר, סרטים אלה נשמרים בין עשרה ימים לשבועים) ולדברי קב"ט בית החולים, שצפה בסרט ההקלטה בשלמותו, לא נקלט האירוע היות שהמצלמה היתה מקובעת ועצים הסתירו את מקום ההתרחשות. המשטרה גם לא בדקה את הרכב שניזוק והסתפקה בגביית הודעה מבעליו ומהמאבטחים שהיו עדים לאירוע. חרף המחדלים האמורים אין לומר כי המשטרה התרשלה. כאמור, למשטרה שיקול דעת רחב להחליט כיצד לטפל בתלונה ומהם המשאבים שתשקיע לצורך מיצוי החקירה. לכן אף אם נניח שתפיסת סרט ההקלטה ובדיקת נזקי הרכב יכולים היו לחזק את ראיות התביעה, הרי שרשאית היתה המשטרה להחליט כי בידיה די ראיות לביסוס כתב אישום נגד התובע. ואמנם, היו בידיה עדויות המאבטחים והשוטרים שהגיעו למקום האירוע, עדות בעלת הרכב ואף גרסת התובע עצמו, שאישר כי זרק את המחסום ויתכן כי נפל בקרבת הרכב שניזוק (לפי הנטען) וגם אישר כי בזמן שהמאבטחים חסמו את הרכב החל בנסיעה בכוונה לעזוב את המקום. עם זאת ייאמר, כי הגם שבדיקת סרטי הצילום לא היתה הכרחית לצורכי החקירה יכולה היתה פעולה פשוטה זו, שלא הצריכה הקצאת משאבים מיוחדים, לחסוך פניית התובע לבית המשפט לצורך קבלת סרטי הצילום ובכך היו נחסכות גם הטענות והתהיות שהועלו בעניין זה. 18. בנוגע להחלטה להגיש כתב אישום נגד התובע יש להוסיף כי אין יסוד לטענתו לפיה הוגש כתב אישום בלתי מבוסס וללא בחינה ראויה של חומר הראיות. התובע זוכה מחמת הספק לאחר שבית המשפט לא ראה להסתמך על גרסת המאבטחים שהעידו לפניו, ולא מהטעם שלא היו בידי התביעה ראיות לביסוס הרשעתו של התובע. 19. לבית החולים ייחס התובע "ניכוס" רחוב עפרון. גם אם נכונה הטענה, אין קשר סיבתי (לפי מבחן התנאי-בלעדיו-אין) בין מעשה זה של בית החולים ("ניכוס" הרחוב) לבין האירועים בעטיים הוגש כתב האישום. 20. על כך יש להוסיף כי התנהגות התובע תרמה תרומה של ממש לקרות האירועים שהובילו להגשת כתב אישום, שהרי לגרסתו הוא החליט להביא לשינוי המצב ולפתיחת רחוב עפרון לקהל הרחב על ידי כניסה אליו במפגיע ותוך קביעת עובדות בשטח. 21. בנוגע לתביעת התובעת ייאמר כי טענתה הנה שנגרם לה נזק בכך שנכחה באירוע בו היו מעורבים המאבטחים וראתה אחד מהם מאיים על התובע, בן זוגה, באקדח. אף כי בכתב התביעה אין הבחנה בין נזקי התובע והתובעת אין האחרונה יכולה לטעון לנזק ממוני בגין עגמת הנפש שנגרמה לה עקב האירוע הנדון. 22. המסקנה מכל האמור לעיל, אני מחייבת את המדינה לשלם לתובעים סך של 15,000 ₪ כפיצוי בעד כל נזקיהם הנובעים מהאירועים נשוא תובענה זו. סכום זה ישולם לתובעים תוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום שאיחרו בתשלומו ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נוכח השלב והדרך בהם הסתיים ההליך אני מורה על החזרת האגרה ששולמה, כפוף להוראות תקנה 6(ב) לתקנות בתי משפט (אגרות) תשס"ז-2007. משפט פליליפיצוייםזיכוי מחמת הספקתביעה אזרחית