קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת זיכוי עקב חיפוש לא חוקי ברכב: א. בפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחדרה (ס. הנשיא כב' השופט א. גופמן) מיום 19.7.11 בת"פ 2188-12-08 לפיה הרשיע בית משפט קמא את המערער,יליד שנת 1963, בעבירות של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186 (א) של חוק העונשין , תשל"ז - 1977 (להלן:"החוק"), העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 של החוק, והחזקת כלי פריצה לרכב, לפי סעיף 413 ז' של החוק. בית משפט קמא זיכה את המערער מעבירת האיומים לפי סעיף 192 של החוק. בגזר דינו הטיל בית משפט קמא על המערער 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של החזקת סכין ויורשע בה, ו-3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של העלבת שוטר, או החזקת כלי פריצה ויורשע בה וכן הטיל עליו תשלום קנס בסכום של 4,000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו. יודגש, שהערעור מופנה אך ורק כנגד הרשעתו של המערער. ב. נסיבות העניין הינן בתמצית אלה: בכתב האישום שהגישה המשיבה כנגד המערער נטען שבתאריך 3.10.07 סמוך לשעה 22:45, באזור זכרון יעקב, בעת ביצוע מחסום על ידי שוטרים, פנה השוטר עומר קליינברג אל המערער וביקש ממנו להציג לו תעודת זהות. המערער העליב את השוטר, שהינו עובד ציבור, ואמר לו: "אתה מושתן וילד מפגר". בנוסף נמצא, באותן נסיבות, שהמערער החזיק ברכבו בתא הכפפות סכין מתקבעת וזאת מחוץ לתחום ביתו או חצריו, מבלי שהוכיח שהוא מחזיק בה למטרה כשרה. עוד החזיק המערער ברכבו באותן נסיבות מברג שהינו בחינת מכשיר המשמש לשם פריצה לרכב, מבלי שהיה בידו הסבר סביר לכך. משהובא המערער לתחנת המשטרה בזכרון יעקב הוא איים על השוטר חיים שטרלינג באופן שאמר לו: "אני אגיד שגנבת לי כסף, אני אפיל אותך במח"ש, אתה עוד תצטער על היום שאתה הגעת למשטרה, אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מספר סיפורים, מזדיין אחד בתחת", זאת בכוונה להפחיד או להקניט את השוטר. ג. בפני בית משפט קמא נפרסה מסכת הראיות בשלמותה ובהרחבה. בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת קבע בית משפט קמא שהמשיבה עמדה בנטל להוכיח שהמערער אכן אמר לשוטר עומר קליינברג שהינו "מושתן וילד מפגר". בית משפט קמא קבע שהוא נותן אמון מלא בגרסת השוטר לפיה אכן אמר לו המערער את הדברים הנ"ל וגרסה זו נתמכת במזכר ת/14 שערך השוטר קליינברג, ולרבות גם בעדותו של השוטר בבית המשפט ובגרסת השוטרים לגבי קללות שנאמרו על-ידי המערער. ד. לעניין החזקת הסכין - כותב בית משפט קמא שאין מחלוקת כי בתא הכפפות אשר ברכבו של המערער נמצאה סכין יפנית. המערער טען שהסכין הוחזקה ברכבו מאחר ובאותו יום הוא "טיפל" בהחלפת רמקולים ברכבו ובאמצעות הסכין חתך את החוטים ולאחר מכן ליפף את החוטים באמצעות סרט דביק שגם הוא היה ברכב. בנוסף, טוען המערער שהסכין משמשת אותו לחיתוך קרטונים, אותם הוא נוהג לאסוף תוך קיפולם והעברתם למחסן בביתו ובאמצעות הרכב. ה. בית משפט קמא מציין שהסנגור איננו חולק בסיכומיו על כך שסכין זו עונה על ההגדרה שבסעיף 186 (א) של החוק, אלא שלדעתו יש לקבל את גרסת הנאשם שהסכין הוחזקה למטרה כשרה והעובדה שמדובר בסכין יפנית מחזקת, לפי עמדתו, את גרסת המערער. בית משפט קמא כותב שכבר בהודעת המערער במשטרה (ת/13) הוא טען שהוא מחזיק בסכין כדי לחתוך כבלים ברכב. מאידך, הטענה שהוא משתמש בסכין לחיתוך קרטונים, כלל לא הועלתה על ידו בהודעתו במשטרה, ולדעת בית המשפט טענה זו התגבשה אצל המערער בשלב הרבה יותר מאוחר. בית משפט קמא קבע שהמערער לא עמד בנטל להוכיח שהוא החזיק בסכין למטרה כשרה. ו. בית משפט קמא מציין שכל שנאמר בהודעתו של המערער במשטרה (ת/13) היה שהסכין מיועדת לחתוך כבלים ברכב. אין בהודעה זו טענה כלשהיא בדבר הרכבת רמקולים וחיתוך חוטים של רמקולים, כשגרסה זו הועלתה רק בבית המשפט. בבית המשפט גם העלה המערער לראשונה גרסה חדשה לגבי השימוש בסכין לחיתוך קרטונים, גרסה שאין לה זכר בהודעותיו במשטרה. בית משפט קמא קבע שמדובר בגרסה שנוצרה בלב המערער רק בשלב מאוחר, ואילו אכן היה ממש בגרסתו זו של המערער, היא היתה מוצאת ביטוי בהודעתו במשטרה. מדובר איפוא בגרסה "כבושה" שמשקלה מועט ביותר, אם בכלל. בית משפט קמא קובע שהוא אינו נותן אמון בגרסאות המערער לגבי המטרה שלשמה הוא החזיק בסכין יפנית, ולכן גם לעניין החזקת הסכין, קובע בית משפט קמא שהמשיבה עמדה בנטל המוטל עליה. ז. באשר להחזקת כלי פריצה ברכב - נטען בכתב האישום שהמערער החזיק בתא הכפפות ברכבו מברג שהוא כלי המשמש לפריצה, מבלי שהיה למערער הסבר סביר לכך. בהודעתו במשטרה טען המערער שמדובר ב-3 מברגים המשמשים אותו לצורך תיקונים. לטעמו, אין המדובר בכלי פריצה וזכותו להחזיק מברגים ברכב. עד התביעה, יאיר חרזי, שהעיד בבית משפט קמא, אישר שרק מברג אחד מתוך השלושה יכול לשמש ככלי פריצה. בהודעתו במשטרה לא טען המערער לעניין מטרת החזקת המברג באופן מפורט, פרט לכך שהוא טען שזכותו להחזיק מברגים ברכב. לדעת בית משפט קמא אין די בכך כדי להרים את הנטל המוטל בעניין זה על המערער, שהרי אילו היתה מתקבלת טענה מעין זו של המערער, כל נאשם שהיה נתפס מחזיק מברגים או כלי פריצה שעשויים לשמש גם לביצוע "עבודות אחרות", היה טוען שזו זכותו, מבלי לתת הסבר כלשהוא, ולכן גישה מעין זו לא ניתן לקבל. כותב איפוא בית משפט קמא שהוא מקבל כמהימנה את עדותו של עד התביעה יאיר חרזי שהמברג בו עסקינן הוא כלי פריצה, ולכן הוא קובע שבנסיבות מקרה זה המברג שנמצא ברכבו של המערער הוא כלי פריצה, וגם בנוגע להחזקת כלי פריצה, עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה בכל הנוגע לאותו מברג (מבין 3 המברגים שנמצאו ברכב). ח. הסנגור העלה טענה שהחיפוש נעשה ברכבו של המערער ללא הסכמה, ואפילו אם נעשה בהסכמה, הרי זו הסכמה "שלא מדעת". עילת החיפוש היתה העובדה שהתברר למתנדבים או השוטרים שלמערער עבר פלילי, ואולם, כך טוען הסנגור, אין הדבר הופך את החיפוש ללגיטימי משאין הסכמה לכך, מה גם שלמתנדבי המשטרה לא קיימת זכות לבצע חיפוש, הואיל ואין הדבר בסמכותם. ט. הסנגור התייחס לחלופין לאפשרות שבית המשפט יכשיר את הראיה, הואיל ודוקטרינת "פירות העץ המורעל" לא נקלטה בישראל. הסנגור טען גם שלפי הלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006)), כשמדובר בחיפוש ללא סמכות, יש לפסול את הראיות שהושגו באמצעות חיפוש פסול זה. כותב בית משפט קמא שעד התביעה אהרון זיסו מסר בעדותו שהשוטרים הגיעו למקום לאחר דיווח בדבר חשד לפריצה ולכן הוא ביקש מן המערער, שהיה בעיניו חשוד באותה עת, לאפשר ביצוע חיפוש ברכב והמערער ענה לו שאפשר לבדוק, ואזי ביצע השוטר חיפוש ברכב ומצא את הסכין והמברגים. השוטר זיסו הסביר בעדותו בבית המשפט, שהחיפוש נעשה על סמך שילוב של דברים והם: השעה שבה נמצא רכבו של המערער במקום, העובדה שהמערער אינו מתגורר באיזור, התשובות שנתן המערער לא היו לעניין, וגם העובדה שלמערער הרשעות קודמות. עד תביעה נוסף המתנדב אבי נהרי, אישר בעדותו בבית המשפט שהמערער איפשר להם לערוך חיפוש ברכב, והחיפוש בוצע לאחר שהתברר שלמערער עבר פלילי. עד התביעה עומר קליינברג העיד על הנסיבות בהן נמצא רכבו של המערער. הרכב נראה חשוד, עמד בחניון עם אורות כבויים, והרכב לא התאים לאופי השכונה. עד זה גם מסר שבאותו יום בוצעו המשימות על רקע חשד לפריצות שהתרחשו באותה שכונה וכן אישר העד קליינברג שהוחלט לבצע את החיפוש לאחר שהתברר שלמערער הרשעות קודמות. י"א. בית משפט קמא הפנה להוראת סעיף 25 לחוק סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) לפיו רשאי שוטר, ללא צו חיפוש , לבצע חיפוש אם יש לו יסוד סביר להניח שמבצעים פשע, ועיינו גם בע"פ (מחוזי ת"א) 70490/08 מדינת ישראל נ' קאסר (לא פורסם, , 7.1.2009). בית משפט קמא קבע שבנסיבות המקרה היה יסוד סביר לחשד. רכבו של המערער היה במקום בשעות לילה, 22:00, השוטרים הגיעו למקום ואף הציבו מחסום בגלל עבירות גניבה ופריצות שהיו מקום. המערער ישב ברכבו בנסיבות מחשידות עת היה רכבו עם אורות כבויים, כשהוא עצמו איננו מתושבי המקום. מציין בית משפט קמא שגם אלמלא היו למערער הרשעות קודמות, הרי לא ניתן לומר שנוכח האמור לעיל לא התגבש חשד סביר. לכל אלה הצטרפה העובדה שלמערער הרשעות קודמות בעבירות רכוש ועובדה זו הוסיפה משקל לחשד הסביר, אשר הביא למסקנה שיש מקום לבצע חיפוש אצל המערער ברכבו. י"ב. בית משפט קמא מדגיש שהחיפוש לא נערך רק משום שלמערער יש עבר פלילי, וכדבריו בעמ' 10 רישא להכרעת הדין: "אני קובע חד משמעית שאכן היה חשד סביר ועל כן, ככל שמדובר בחיפוש, מדובר בחיפוש חוקי לכל דבר ועניין". בית משפט קמא הוסיף שהוא לא שוכנע שהמערער הסכים לחיפוש באופן מפורש, אך הוא קבע על יסוד הראיות, ונוכח טענת הסנגור לפיה מדובר היה בהסכמה שלא מדעת, שאכן היתה הסכמה מצד המערער לחיפוש (עיינו בסעיף 16 סיפא של הכרעת הדין). י"ג. הסנגור טען שהואיל והחיפוש התבצע על ידי מתנדבים, ולא על-ידי שוטרים, המדובר בחיפוש שמטעם זה בלבד הפך לבלתי חוקי. בית משפט קמא קיבל את טענת הסנגור שהחיפוש שנעשה על-ידי המתנדבים נעשה שלא בסמכות הואיל ועריכת חיפוש על ידי מתנדב, ללא נוכחות שוטר, אפשרית רק כשהמתנדב פועל למען שמירת הנפש והרכוש מפני פעולות איבה. במקרה שבפנינו, כך קובע בית משפט קמא, אפילו ניתן היה לבצע חיפוש שלא בנוכחות שוטר, הרי סייג זה חל רק אם הכניסה או החיפוש נחוצים לצורך ביצוע מעצר, ובוודאי שלא זה המקרה שבפנינו. מכאן, מסקנת בית משפט קמא שהחיפוש שהתבצע ברכבו של המערער לא היה חוקי. י"ד. יחד עם זאת המשיך בית משפט קמא וקבע, הגם שמדובר בחיפוש בלתי חוקי, אין המדובר בפגיעה משמעותית ובלתי מידתית במערער. הלכת יששכרוב קובעת כלל פסילה יחסי, ולא אבסולוטי, תוך עריכת איזונים בין זכויות ואינטרסים שונים שבסופם על בית המשפט לקבוע האם במקרה הנתון, לאור נסיבות תפיסת הראיה החפצית, קבלתה כראיה במשפט תפגע פגיעה מהותית בזכותו של המערער. עוד קבע בית משפט קמא שדוקטרינת "פירות העץ המורעל" לא נקלטה בשיטת המשפט בארץ, והלכת ישכרוב הותירה מרחב שיקול דעת לענין קבלת ראיה חפצית. על בית המשפט לבחון את אופייה וחומרתה של אי-החוקיות שהובילה להשגת הראיה, טיב הראיה, והזיקה בינה לבין אי החוקיות. ט"ו. כותב בית משפט קמא שבענייננו אין המדובר בחומרה שיש בה כדי להצדיק את פסילת הראיה, שהרי מדובר במספר מתנדבי משטרה שחיפשו בתא הכפפות של הרכב בהסכמה, ולוּ מכללא, של המערער. אין המדובר בחיפוש על גופו של נאשם, או חיפוש שנעשה תוך שימוש בכֹח ובאופן בלתי מידתי. הפגיעה שבה מדובר, כך סבר בית משפט קמא, היא מינורית ואין המדובר בפגיעה משמעותית ובלתי מידתית בזכות הנאשם למשפט הוגן. בית משפט קמא הוסיף שגם אם מדובר בחיפוש בלתי חוקי, אין המדובר בהפרה בוטה או חמורה, ולכן, מתוך איזון האינטרסים, יש להעדיף את האינטרס הציבורי. בית המשפט מציין כי החיפוש נעשה תוך שמירה על הוראות החוק, אף אם נעשה על ידי אדם שלא היה מורשה לכך. בית המשפט מדגיש כי המערער, בהודעתו במשטרה (ת/13), הודה שהחזיק ברכב בחפצים שנתפסו, ולא נטען לפגם באשר לגביית ההודעה וקבילותה, ומאחר ויש קיום עצמאי להודאת הנאשם בהחזקת החפצים שנתפסו, הרי גם אם הראיות היו נפסלות לא היה בהן כדי לשנות את האמור בהודאת הנאשם. ט"ז. בכל הנוגע לעבירת האיום על השוטר שטרלינג, לפיה אמר לו המערער כי יגיד שהשוטר גנב לו כסף, יפיל אותו במח"ש, כך שהשוטר עוד יצטער על היום שהגיע למשטרה, וכן לאישום של העלבת השוטר בכך שאמר לו "אתה שקרן ורמאי ומזדיין בתחת", מציין בית משפט קמא שבמזכר ת/11 ציין פקד שטרלינג שהמערער, בנוכחות רס"מ אמיר חסון, אמר לו שיגיד כי גנב לו כסף ויפיל אותו במח"ש, וכן אמר לו "אתה שקרן ורמאי ומזדיין בתחת", ואולם, רס"מ אמיר חסון מוסר בעדותו שלא זכור לו האם המערער קילל וגידף את השוטר שטלינג בתחנה, ואם היה שומע היה רושם מזכר על כך. נוכח העובדה שאין חיזוק לגירסתו של השוטר שטרלינג על-ידי העד, שלטענת מר שטרלינג נכח באירוע, קבע בית משפט קמא שהתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המערער העליב את השוטר שטרלינג או איים עליו. בית המשפט מציין שהשוטר אמיר חסון הדגיש שאם היה שומע היה רושם מזכר על כך, אך הוא לא רשם על כך מזכר, ומכאן שמדובר בגירסה יחידה של השוטר שטרלינג, שאינה נתמכת בראיה נוספת, ולכן זכאי המערער לענין זה ליהנות מן הספק. י"ז. בית משפט קמא מוסיף וכותב בהכרעת הדין שהמערער עשה עליו רושם בלתי מהימן ומסר גירסאות סותרות, ללא הצבת גירסה שניתן לסמוך עליה לצורך ביסוס ספק סביר. נוצרה תחושה, כך כותב בית משפט קמא, שהמערער "הזיז" את הנסיבות תוך נסיון לחמוק מאחריות. י"ח. באשר לסתירות בגירסאות השוטרים, קבע בית משפט קמא שאין המדובר בסתירות היורדות לשורשו של ענין ואי-ההתאמות בעדויות אינן מעלות חשש לאמירות שקר. י"ט. אמנם, די בקיום ספק סביר כדי לקבוע שהתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה, אך המדובר בספק סביר, במובחן מספק סתם. ככל שהראיות מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר המצביעה לכיוון אשמתו של נאשם, אין בית המשפט אמור לאמץ גירסה בלתי סבירה שאינה מתיישבת עם הראיות. בהעדר אמון בהסבריו של נאשם ובדבריו, הרי הסבר כושל ובלתי אמין אינו יכול להקים ספק סביר. בסיכום הדברים קבע בית משפט קמא שהתביעה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המערער אכן אמר לשוטר קליינברג שהוא "מושתן וילד מפגר", החזיק בסכין למטרה לא כשרה, והחזיק בכלי פריצה, ואולם, התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את עבירת האיומים. בית משפט קמא הרשיע את המערער בהוראות חיקוק 1-3, דהיינו, החזקת סכין, העלבת עובד ציבור והחזקת כלי פריצה, אך זיכה אותו מעבירת האיומים. כ. בגזר הדין שניתן ביום 19.7.11 נדון המערער למאסר מותנה של 6 חודשים למשך שנתיים, וזאת לגבי עבירה של החזקת סכין, ולמאסר על תנאי של 3 חודשים למשך שנתיים, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה של העלבת שוטר או החזקת כלי פריצה. בנוסף נדון המערער לתשלום קנס בסך 4,000 ₪ שבית המשפט איפשר לו לשלם בתשלומים. כ"א. כאמור כבר לעיל מתמקד הערעור בהכרעת הדין בלבד ואלה טיעוניו של המערער בתמצית. לא היה מקום לקבל את הראיות החפציות שנאספו באופן לא חוקי תוך פגיעה בזכויות המערער, זאת בשים לב לנימוקים שפורטו על ידי הסנגור בסיכומיו בשים לב לפסיקה ולחקיקה, ובמיוחד סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, כשלטענת הסנגור בית משפט קמא לא התייחס לטיעונים אלה. הסנגור מפנה לסעיף 32 בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, וטוען שפעולות המתנדבים נעשו (כפי שגם קבע בית משפט קמא) בהִעדר סמכות, ובכך היתה פגיעה בפרטיותו של המערער, ולכן חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהא פסול מלשמש ראיה בבית המשפט כאמור בסעיף 32 של חוק הגנת הפרטיות, אשר לפי סעיף 24 שבו חל גם על המדינה, מה גם שבית משפט קמא קבע מפורשות שהחיפוש שנערך ברכבו של המערער היה בלתי חוקי בהִעדר סמכותם של מתנדבי המשטרה לבצע חיפוש (פיסקה 17 של הכרעת הדין, עמ' 10). כ"ב. נטען בערעור שיש לדחות את מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה למרות היות החיפוש בלתי חוקי, הרי אין המדובר בפגיעה משמעותית ובלתי מידתית שיש בה כדי להביא לפסילת הראיות החפציות. הסנגור גם מדגיש בערעור שהמערער לא נתן את הסכמתו לחיפוש, לא באופן מפורש ולא מכללא, והרי הִעדר התנגדותו הפיזית של המערער לחיפוש שביצעו המתנדבים אין בה כדי להוביל למסקנה שהוא נתן הסכמתו לחיפוש בלתי מוצדק ובלתי חוקי, מה גם שבדרך כלל כאשר שוטר/מתנדב דורש מאזרח להסכים לחיפוש, יסבור האזרח כי השוטר/מתנדב פועל במסגרת תפקידו והאזרח גם עלול לסבור שסירובו לבקשה של איש מרוּת עלול לגרור תוצאות קשות מבחינתו. הסכמה לכאורית שכזאת, בנסיבות כמתואר לעיל, אין בה, כך לטענת הסנגור, כדי להכשיר חיפוש. לטענת הסנגור שוטר אינו רשאי לדרוש מאזרח להסכים לביצוע פעולה שהסמכות לעשותה אינה מוקנית לו בחוק. זאת בעיקר נוכח העובדה שהחיפוש מהווה פגיעה בזכות לפרטיות, וזו זכות יסוד חשובה המנוייה מפורשות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הסנגור חוזר ומדגיש שהחיפוש בענייננו התבצע ללא כל מקור הסמכה חוקית, וללא עילה המעוגנת בחוק, ולכן מדובר בפגיעה חמורה בזכות היסוד לפרטיות. הסנגור גם מפנה בערעורו לע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006), וספציפית לפיסקה 76 שבפסק הדין. כ"ג. ממשיך וטוען הסנגור שנוכח הלכת יששכרוב היה על בית משפט קמא לשקול את המחיר החברתי הכרוך בפסילת הראיה אל מול התועלת האפשרית שתצמח מכך, וגם את העובדה שהסכין שנתפסה היא סכין יפנית שנתפסה בתא הכפפות ברכבו של המערער (במובחן מסכין הנתפסת בכניסה למועדון או בית ספר). כ"ד. עוד טוען הסנגור שבענייננו הביאה הפעולה הבלתי חוקית של המתנדבים לפגיעה בהגינות ההליך, והרשעתו של המערער רק על סמך תפיסת אותן ראיות. באשר לאמירה של בית משפט קמא בעמ' 10 של הכרעת הדין, פיסקה 17, דהיינו, שדוקטרינת "פירות העץ המורעל" לא נקלטה בשיטת המשפט שלנו, טוען הסנגור ש"העץ המורעל" זו הראיה הראשונית שהושגה עקב פעולה שלא כדין ואילו "הפרי" זו ראיה משנית שנוצרה עקב גילוי הראיה הראשונית, למשל, הודאת חשוד שניתנה עקב גילוי הסכין. טוען הסנגור כי בהלכת יששכרוב לא נשללה האפשרות לפסול גם ראיות משניות (דהיינו: "הפרי"), וזאת לפי הנסיבות של כל מקרה. בנוסף טוען הסנגור שהראיה החפצית שנתפסה בענייננו, בחיפוש הבלתי חוקי, הינן הסכין והמברג, משמע, "העץ המורעל" עצמו, ולא פירותיו. כ"ה. באשר לטענה לפיה חומרת העבירה (בענייננו, החזקת סכין), מונעת פסילה של ראיות לפי הילכת יששכרוב, טוען הסנגור שהגישה המסתמנת בפסיקה היא שלחומרת העבירה אין לתת משקל מכריע (עיינו: ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל (לא פורסםף, , 5.12.2006), ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 4.11.2009), ע"פ 1301/06 אלזם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 22.6.2009), ודנ"פ 6341/09 מדינת ישראל נ' אלזם (לא פורסם, , 11.10.2009)). כ"ו. באשר לעצם העבירה של החזקת אגרופן או סכין, נטען בערעור שעוד במשטרה טען המערער שהסכין משמשת אותו לחיתוך כבלים ברכב. בבית המשפט אף הסביר המערער שסכין זו משמשת אותו ביום-יום לצורכי עבודתו בהובלות, לצורך חיתוך קרטונים מזדמנים ופריסתם לפרוסות כדי שניתן יהיה להכניסם לרכבו הפרטי,והוא אף הציג תעודת עוסק מורשה לחיזוק גירסתו שהוא עוסק בהובלות ולכן אוסף ארגזי קרטון. לדעת הסנגור שגה בית משפט קמא משדחה את הסבריו של המערער לענין החזקת הסכין. כ"ז. טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס לעדות המערער בפרשת ההגנה ולהסבריו, כאשר אמר שהודעתו כפי שנגבתה על ידי רס"מ אמיר חסון היתה מצומצמת משום שרס"מ חסון אמר לו שמדובר בסיפור שלא צריך היה לקרות "תן לי כמה מילים וסע הביתה", וכן אמר לו רס"מ חסון שהוא עסוק, יש עוד אירועים, וציין בפני המערער שזו חקירה ראשונית ו"תן לי כמה מילים ולך הביתה" (עדות המערער בעמ' 35 לפרוט'). ממשיך וטוען הסנגור שגירסתו זו של המערער מתיישבת עם עדות רס"מ חסון בבית המשפט, שהסביר בעדותו, בעמ' 23 לפרוט', שהוא איננו חוקר היושב בתחנה ומטפל בתיקים, אלא הוא איש סיור שצריך לנהל משמרת סיור בשטח, אך אם יש מעוכב או עצור הוא מטפל בחקירה ראשונית והתיק מועבר לחקירות. כשהטיח הסנגור בפני רס"מ חסון שהוא למעשה איננו מספיק מקצועי כדי להציג את השאלות המתאימות, השיב רס"מ חסון בעמ' 24 לפרוט' שהוא איננו חוקר אלא איש סיור שצריך לנהל משמרת ולכן הוא מטפל רק בחקירה ראשונית. כ"ח. עוד טוען הסנגור שמעדותו של רס"מ חסון בבית המשפט עלה שהוא לא הביא לידיעת המערער שיש לו זכות להיוועץ עם עורך דין, וכאשר נשאל מדוע הוא לא נתן למערער זכות היוועצות, השיב רס"מ חסון "אם היה מבקש היה מקבל". לטענת המערער אילו היתה ניתנת לו הזכות להיוועץ בעורך דין, חזקה על עורך הדין שהיה מסביר למערער שעליו להתעכב ולהסביר כבר בחקירתו הראשונית את עצם החזקת הסכין היפנית ברכב ואזי גירסתו בדבר ההחזקה הכשרה בסכין היתה אותנטית ומיידית. כל האמור לעיל יש בו לדעת הסנגור כדי להסביר מדוע לא האריך המערער ופירט באופן מלא את הימצאות הסכין היפנית ברכבו ומצא לנכון לפרט זאת רק בשלב ההגנה בעדותו בבית המשפט. מכאן טענת הסנגור שלא היה מקום לקבוע כי האמור בענין זה בעדות המערער בבית המשפט, היא "גירסה כבושה". כ"ט. מוסיף הסנגור שהסכין היפנית נתפסה ביחד עם ארבעה מברגים, בנדים ו"איזולירבנד", דבר המחזק את גירסת המערער שהחזיק בסכין למטרה כשרה, והדבר תומך בטענתו כי החזיק בסכין לצורכי עבודתו, ולא עשה ולא התכוון לעשות בה שימוש מעבר לשימוש שלצרכיו הוחזקה הסכין. אף לא הובאה ראיה המפריכה את גירסת המערער בענין זה. ל. לענין העבירה של החזקת כלי פריצה, מפנה הסנגור לנוסחו של סעיף 413 ז' בחוק העונשין וטוען כי לא ניתן היה להרשיע את המערער, שכן העבירה שיוחסה לו כפי שנכתב בכתב האישום היתה: "החזקת כלי פריצה לרכב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין", דהיינו, לא צויין סעיף המשנה, וכמו כן לטענת הסנגור לא קיימת עבירה כפי שנוסחה בכתב האישום, שהרי כתב האישום ייחס למערער עבירה של החזקת כלי פריצה לרכב בעוד שסעיף 413 ז' מתייחס למכשיר המשמש לשם פריצה לרכב. ל"א. טוען הסנגור שלפי לשון החוק כדי להרשיע אדם בהחזקת מכשירי פריצה יש לקבוע כי הנאשם החזיק במכשיר המשמש לשם פריצה לרכב ואין לנאשם הסבר סביר להחזקת המכשיר, ואולם, אצל המערער נתפסו ארבעה מברגים, שלושה מהם מברגי "פיליפס", ואחד מברג שטוח (למעשה: שלושה מברגים, שניים מהם "פיליפס" ואחד שטוח). המערער מסר בהודעתו במשטרה (ת/13) כי המברגים משמשים אותו לתיקונים ברכב, גירסה שעליה חזר גם בבית המשפט. מוסיף הסנגור שגם עד התביעה מס' 8, מר יאיר חרזי, מומחה מטעם התביעה, אישר בעדותו בבית המשפט מיום 22.4.10, שמתוך שלושת המברגים, ה"איזולירבנד" והסכין היפנית רק מברג אחד שטוח יכול לשמש ככלי פריצה. שואל הסנגור מה לגבי המברגים האחרים, והאם ניתן לקבוע בוודאות שהמברג הנ"ל שימש את המערער כאמור בסעיף החוק "לשם פריצה לרכב"? תוהה הסנגור האם לנוכח הסבריו של המערער והעובדה כי מברג אחד מתוך הארבעה יכול לשמש ככלי פריצה, והאחרים לא, האם במצב דברים זה ניתן לקבוע ללא ספק שמדובר בכלי פריצה כהוראת החוק? נטען בערעור שמדובר במברג אחד (לרבות מברגים נוספים) שיכול לשמש ככלי פריצה, כשם שיכול הוא לשמש לתיקונים ברכבו של המערער, כפי שטען, וכן יכול הוא לשמש כאמצעי להעלאת "טורים" ברכבו של המערער, כהסבר נוסף להימצאותו ברכב של המערער. ל"ב. לטענת המערער שגה בית משפט קמא משבחר להרשיע את המערער לאחר שקבע כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, ונימק זאת בכך שאם תתקבל טענה זו הרי כל נאשם שנתפס מחזיק מברגים, או כלי פריצה המשמשים גם לביצוע "עבודות אחרות" יטען שזו זכותו מבלי שיתן הסבר כלשהו, ואין להשלים עם כך. מוסיף הסנגור שאילו ניתנה למערער הזכות להשיב בהרחבה על החשדות נגדו, בשעת חקירתו במשטרה, היה הוא מפרט את כל שציין בעדותו. גם אין להעלות על הדעת שהנימוק בדבר החשש שנאשמים אחרים יעלו טענות כאלה ואחרות יביא להרשעת המערער על לא עוול בכפו. לטענת המערער העובדה כי המברג נתפס ביחד עם קבוצת מברגים אחרים, שאינם מוגדרים כמכשירים היכולים לשמש ככלי פריצה, ולרבות גם הסבריו של המערער, היו צריכים להביא לזיכויו של המערער מעבירה זו. ל"ג. לענין העבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 של חוק העונשין, טוען הסנגור כי המערער לא העליב את המתנדבים אלא הם אלה שנהגו בו באלימות מילולית, העליבו אותו, כינו אותו בשמות גנאי והתנצחו בו במפגיע. לטענת המערער לא היה ניתן ליתן אמון בגירסת עדי התביעה המתנדבים ולכן היה על בית המשפט קמא להעדיף את גירסתו של המערער על פני זו של המתנדבים, שהוכחה כמלאת סתירות, כשהם מתאמים גירסאות בשלב כתיבת הדו"חות, וממשיכים בכך בשלב עדותם בפני בית משפט קמא. אלמלא פעלו המתנדבים בחוסר מקצועיות תוך פגיעה בזכויותיו של המערער ובפרטיותו, התיק כולו לא היה בא לעולם. עוד מוסיף הסנגור שלא היתה למערער כל כוונה להעליב את המתנדבים או לפגוע בהם, ואין באמירות של המערער כדי להיכנס בגדר האיסור הפלילי, ועומדת לו הזכות לחופש ביטוי (רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (לא פורס, , 13.8.2008)). ל"ד. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 10.11.11 חזר ב"כ המערער על הטענות שבערעור, ובכלל זה באשר לפסילת הראיה החפצית נוכח הוראת סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, וכן התייחס לטענות בכל הנוגע לדוקטרינת "פירות העץ המורעל", החזקת הסכין היפנית, עיסוקיו של המערער כמוביל, וכן לעבירה של החזקת כלי פריצה לרכב בציינו שהמברג הספציפי האחד (השטוח), שלפי עדות מומחה התביעה יכול לשמש ככלי פריצה, היה מצוי ביחד עם שלושה מברגי "פיליפס" (למעשה עם שני מברגי "פיליפס") שאינם מוגדרים ככלי פריצה. לדעת הסנגור החיפוש ברכבו של המערער בוצע משום שמספר תעודת הזהות שלו העלה שלחובתו הרשעות קודמות רבות בעבירות פריצה, אך עצם קיומן של הרשעות קודמות בעבירה מסוג זה, אין בכך כדי לשמש הצדקה לביצוע חיפוש. עוד טוען הסנגור שדבריו של המערער אין בהם כדי לבסס עבירה של העלבת עובד ציבור. ל"ה. ב"כ המשיבה ביקשה לעומת זאת לדחות את הערעור. לטענתה החיפוש לא נערך רק בגין הרשעותיו הקודמות של המערער אלא בשילוב של נסיבות נוספות. המשטרה קיבלה ידיעה בדבר חשד לפריצה באיזור, והשוטרים (המתנדבים) ראו בשעה 22:00 אדם יושב במכוניתו עם אורות כבויים. גם הגירסה של המערער שלפיה הוא נוסע בערב שמחת תורה, בשעה 22:00, במכוניתו הפרטית מחיפה לזכרון יעקב, כדי לקנות בקיוסק עיתונים מקומיים (משום שלדבריו רצה לשכור דירה באיזור), היא על פניה גירסה שאיננה אמינה, כשזו באה בשילוב עם הרשעותיו הקודמות המרובות של המערער בעבירות פריצה (התפרצות לבנין והתפרצות לרכב), החזקת רכוש החשוד כגנוב ועוד, כשהרשעה האחרונה היא משנת 2007. לכן, החשד של המשטרה היה חשד סביר. ל"ו. לגבי גירסת המערער בנוגע לסכין היפנית שנתפסה בתא הכפפות, טען המערער שבאותו יום הוא הרכיב רמקולים באוטו וצריך היה לחתוך את הכבלים. הגירסה השניה היתה שהוא עוסק בהובלה ונזקק לקרטונים. נכון הוא שגירסתו של המערער במשטרה נגבתה בשעה מאוחרת, ורצו באותו שלב לקבל רק את גירסתו הראשונית (ת/13), אך יחד עם זאת טוענת ב"כ המשיבה שדווקא נוכח עברו הפלילי של המערער, ניתן היה לצפות שיאמר שבאותו יום הרכיב רמקולים ברכבו ויצביע על רמקולים אלה, ולוּ גם בקיצור, וכן שיציין את עיסוקו בהובלות. אין זה הגיוני שהמערער הרכיב את הרמקולים והשתמש בסכין לשם כך, ולא יאמר זאת כשהמשטרה שואלת אותו מדוע הסכין היפנית ברכבו? הפרקליטה היפנתה לע"פ 7/09 (מחוזי תל-אביב) מדינת ישראל נ' שניידרמן (לא פורסם, , 16.12.2009), שם נאמר שהעלאת טענה שסכין משמשת לאוכל ולחיתוך נקניק איננה בגדר הרמת הנטל בדבר החזקת סכין במועד האירוע. ל"ז. הפרליטה סבורה שצדק בית משפט כשלא היה מוכן לקבל את הגירסה שהעלה המערער בעדותו בבית המשפט בהיותה גירסה "כבושה". גם באשר למברג השטוח, שלפי הגדרת מומחה התביעה יכול לשמש לפריצה, טוענת הפרקליטה שהמערער לא אמר בעדותו שהוא נזקק למברג משום שהמכונית בה הוא נוהג כיום היא מכונית ישנה, ולמעשה הוא גם לא אמר שהמברג משמש להעלאת "טורים" במנוע. בסיכום הדברים סבורה הפרקליטה שהן ביחס לעבירה של החזקת סכין והן ביחס לעבירה של החזקת כלי פריצה לרכב לא עלה בידי המערער להרים את הנטל המוטל עליו. ל"ח. הפרקליטה סבורה שהחיפוש שהתבצע היה חוקי, ולחלופין, טוענת הפרקליטה שבית משפט קמא קבע שאף אם לא היתה סמכות למתנדבים לבצע את החיפוש, הרי בנסיבות הענין לא היתה פגיעה משמעותית בזכויותיו של המערער, אך מכל מקום, ולאחר ששמעה את הערותינו, ציינה הפרקליטה כי תגיש לבית המשפט בתוך מספר ימים הודעה מפורטת. בענין זה והוסיפה: "אם לא אעשה כן פירוש הדבר שאני מסכימה לטענה שלא היתה סמכות למתנדבים לערוך את החיפוש, אבל אני חוזרת על הטענה שהיתה הצדקה עניינית לעשות זאת ולא היתה בכך פגיעה ממשית בזכויות המערער". מעיון במחשב בית המשפט עולה שלא הוגשה הודעה כאמור לעיל על ידי הפרקליטה ומכאן שאין היא חולקת על כך שלמתנדבים לא היתה סמכות לבצע את החיפוש נשוא הדיון. ביום 21.11.2011 הגישה הפרקליטה הודעה בה ציינה, שלדעת המדינה לא נפל כל פגם בהכרעת דינו של בית משפט קמא ולכן יש להותירה על כנה. ל"ט. נתנו דעתנו לטיעוניו המפורטים של הסנגור, הן בכתב והן בעל-פה בשעת הדיון בפנינו, כמו גם לטיעוני הנגד שהעלתה בפנינו הפרקליטה. המסקנה אליה הגענו בסופו של דבר היא, שדין הערעור להידחות. מ. כפי שהסברנו לעיל, קבע בית משפט קמא שהחיפוש אותו ביצעו מתנדבי המשטרה ברכבו של המערער נעשה ללא סמכות. עיינו בעניין זה בסעיף 17 להכרעת הדין של בית משפט קמא, ומכאן שהחיפוש היה שלא כחוק. מ"א. באשר לסמכויות של המתנדבים למשטרה אנו מפנים לאמור בסעיף 6 של תקנות המשטרה (המשמר האזרחי), התשנ"ז - 1996. סעיף 6(א)(3)(ג) קובע שלא ייכנס חבר המשמר לבית או למקום, ולא יחפש בו, אלא אם כן הכניסה או החיפוש נחוצים לצורך ביצוע המעצר, ואין אפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת. בענייננו, לא התקיים הסייג המעניק לחבר משמר סמכויות של שוטר לצורך מעצר. הוראת סעיף 6(א)(3)(א) לעניין מעצר קובעת, שחבר משמר "לא יעצור אדם אלא אם כן עבר לפניו, או זה מקרוב, עבירה הכרוכה באלימות, גניבה, התפרצות, או עבירה שתוצאתה נזק של ממש לגוף או לרכוש או עבירת תעבורה... לא יעצור חבר המשמר אדם לפי הוראות פיסקת משנה זו אלא אם כן דרש ממנו להמתין לבואו של שוטר, ואם נבצר משוטר להגיע תוך זמן סביר - דרש ממנו להילוות אליו לתחנת המשטרה והאדם שנדרש כך סירב". מ"ב. לא הוכח שהמערער עבר לנגד עיני חברי המשמר, או זה מקרוב, עבירה הכרוכה באלימות, גניבה, התפרצות, או עבירה שתוצאתה נזק של ממש לגוף או לרכוש, או עבירת תעבורה, ומכאן שלחברי המשמר לא היו סמכויות של שוטר לביצוע מעצר, ואף לא לכניסה וחיפוש, שהרי אלה חייבים להיות נחוצים לצורך ביצוע המעצר. גם אין חולק שבשלב החיפוש במכוניתו של המערער לא נכח שוטר במקום, אלא רק המתנדבים. כאמור כבר לעיל, ניתנה אפשרות לפרקליטה להגיש מספר ימים לאחר הדיון הודעה בעניין סמכות המתנדבים לבצע את החיפוש, אך הודעה כאמור לא הוגשה. מכאן שגם הפרקליטה אינה חולקת על היעדר סמכות המתנדבים לבצע את החיפוש. בהודעה שהגישה הפרקליטה ביום 21.11.2011, ציינה הפרקליטה שלדעת המדינה לא נפל כל פגם בהכרעת הדין של בית משפט קמא. מ"ג. בית משפט קמא קבע, כאמור כבר לעיל, שמדובר בחיפוש בלתי חוקי, אך הגיע למסקנה, המוצדקת בעינינו, שאין המדובר בפגיעה משמעותית ובלתי מידתית בזכויותיו של המערער. בית משפט קמא הפנה להלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006)), הקובע כלל פסילה יחסית, ולא אבסולוטית, תוך עריכת איזונים בין זכויות ואינטרסים שונים שבסופם קובע בית המשפט האם במקרה הנתון, לאור נסיבות תפיסת הראיה החפצית, קבלתה כראיה במשפט תפגע פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם. מ"ד. עוד העיר בית משפט קמא שדוקטרינת "פירות העץ המורעל" לא נקלטה בשיטת המשפט שלנו, והלכת יששכרוב הנ"ל הותירה שיקול דעת לבית המשפט בכל הנוגע להכרעה בשאלה האם לקבל את הראיה החפצית, או בחינת אי החוקיות שהובילה להשגת הראיה (מהות אי החוקיות וחומרתה), טיב הראיה, והזיקה בינה לבין אי החוקיות. נימוקיו אלה של בית משפט קמא מקובלים עלינו במלואם. מ"ה. בית משפט קמא הוסיף וקבע שבענייננו לא היתה בביצוע החיפוש על-ידי המתנדבים משום חומרה שיש בה כדי להצדיק את פסילת הראיה. המתנדבים חיפשו, כך קבע בית משפט קמא בסעיף 17 להכרעת הדין, בתא הכפפות של הרכב, בהסכמתו של המערער, ולוּ מכללא. אין המדובר בחיפוש שנעשה על גופו של המערער, או תוך שימוש בכוח כלשהוא, או חיפוש שהתבצע באופן לא מידתי. הפגיעה היתה מינורית ואין המדובר בפגיעה משמעותית בזכותו של הנאשם למשפט הוגן. מ"ו. צדק בית משפט קמא במסקנה אליה הגיע, ולפיה אף אם המדובר בחיפוש שאיננו חוקי, הרי אין המדובר בהפרה בוטה או חמורה, וכדבריו: "באיזון האינטרסים יש להעדיף את האינטרס הציבורי. החיפוש נעשה תוך שמירה על הוראות החוק, גם אם נעשה על ידי אדם שלא היה מורשה לכך " (עמ' 53 בהכרעת הדין, ש' 10-8). מ"ז. על כל אלה הוסיף וציין בית משפט קמא, שבהודעתו במשטרה (ת/13) הודה המערער בכך שהחזיק ברכב את החפצים שנתפסו. לא נטען לפגם כלשהוא באשר לגביית ההודעה וקבילותה. הוסיף בית משפט קמא וציין שיש איפוא קיום עצמאי להודאת המערער בהחזקת החפצים שנתפסו, ולכן גם אם היה נקבע שהראיות נפסלות, הרי לא היה בכך כדי לשנות את האמור בהודאתו של המערער. מ"ח. הסנגור הוסיף וטען שיש לפסול את הראיות החפציות שנתפסו בחיפוש שערכו מתנדבי המשטרה, גם לנוכח הוראת סעיף 32 של חוק הפרטיות, התשמ"א - 1981, שזו לשונו: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היה לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה". נציין שגם אילו היתה חלה בענייננו הוראת סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, הרי גם סעיף זה מאפשר לבית המשפט להתיר שימוש בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, ככל שבית המשפט מתיר את השימוש, מטעמים שיירשמו. מ"ט. מכל מקום, איננו סבורים שבמקרה שבפנינו חל חוק הגנת הפרטיות הואיל ואין החיפוש שביצעו מתנדבי המשטרה ברכבו של המערער כלול בהגדרה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 של החוק הנ"ל קיימים 11 סעיפי משנה שנועדו להגדיר מהי "פגיעה בפרטיות", סעיף משנה (1) עשוי לכאורה להיות הקרוב ביותר לסיטואציה נשוא הדיון שבפנינו הואיל וסעיף משנה זה קובע שפגיעה בפרטיות היא "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" ואולם, כפי שנצביע על כך להלן, סעיף משנה זה אינו חל לגבי חיפוש בלתי חוקי. אנו מפנים לדבריו של כב' המשנה לנשיא (בדימוס) מ. אלון, שהיה משופטי הרוב בד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' משה ועקנין, פ"ד מב(3) 837 בעמ' 856-857 (1988): "לא הוזכר, דרך משל, חיפוש האסור על-פי החוק; משמע, שמחוקק חוק הגנת הפרטיות הוציא מכלל תחולת החוק ותכולתו חיפוש שנערך שלא כדין, אף-על-פי שגם במעשה זה יש משום פגיעה בפרטיות. הסיבה לכך היא, שמעשה של חיפוש, חוקי או בלתי חוקי, נדון הוא במערכת המשפטית מימים ימימה, והוא נמנה עם סוג הפרטיות המוכרת כערך מוגן מקדמת דנא, ואף יוחד לו חוק מיוחד שדן בו ומסדירו, ואין הוא כלול איפוא בפרטיות "המודרנית" שהחוק מכוון לה ושהייתה זקוקה להסדר חוקי מיוחד שלא היה קיים לפני כן. מאליו יוצא, שראיות שנתגלו כתוצאה מחיפוש שנערך שלא כדין, גם אם לחיפוש לא נלוותה תקיפה אלימה, ראיות אלה כשרות הן להתקבל - שהרי חוק הגנת הפרטיות, לרבות סעיף 32 שבו, לא חל בעניינן - ולגביהן ממשיך לחול הכלל המקובל במערכת משפטנו, הדוחה את תורת ה"פירות הבאושים", כאמור לעיל." וכן, מפנים אנו לדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר (שהיה משופטי הרוב) בד"נ 9/83 עניין ועקנין הנ"ל, שם, בעמ' 851: "חוק הגנת הפרטיות בא ליצור ולגדור גדרות חדשים, ולא היה צורך בו כדי שישוב ויגדיר מעשי עבירה קיימים כמעשים אסורים. במה דברים אמורים. כל ACTUS REUS המוגדר בדיני העונשין שואב את הפליליות שבו ואת הגדרת מהותו המדויקת, לרבות דירוגו בסולם מעשי העבירה לסוגיהם, מן ההוראות המפורטות שבדיני העונשין. אין לגלות כל סיבה, מדוע יראה המחוקק צורך לשוב ולאסור בחקיקה מאוחרת מעשי אלימות, אשר נקבעו כבר כעבירות פליליות בקודקס דיני העונשין הקיים (כולל מעשים חמורים מאוד מבחינת החבלה הנגרמת על-ידיהם), רק כדי לכוללם בהגדרתו של מעשה אסור חדש, אשר לצדו קבוע עונש מירבי, שאינו עולה על עונשה של אף לא אחת מעבירות האלימות הקיימות. זהו כפל מעשה חקיקה, שאין בו כל צורך. טענה, לפיה יש לפרש את סעיף 2(1) הקובע את העבירה של פגיעה בפרטיות באופן מרחיב אך ורק כדי שניתן יהיה לעשות שימוש, דרך צינור זה, בהוראותיו של סעיף 32, היא נטולת יסוד בחוק לפי מהותו, נוסחו ומטרתו. אין לגלות כל היגיון בכך, מדוע ירצה המחוקק לנקוט דרך עקלתון כמתואר, לפיה ייטמעו כל מעשי העבירה או כל מעשי האלימות בתוך מעשה אחד המכונה "הטרדה", למען מטרה אחת ויחידה, והיא החלתה של אחת מן ההוראות המשמעותיות ביותר של דיני הראיות, ללא אומר ובמידה רבה בהסתר." (ההדגשה שלנו). נ. אם לסכם סוגיה זו: לא נפל כל פגם במסקנתו של בית משפט קמא לפיה, חרף העובדה שהחיפוש שביצעו מתנדבי המשטרה ברכבו של המערער לא בוצע כחוק הואיל והחיפוש נעשה מבלי שהם היו מוסמכים לבצע חיפוש זה, הרי הפגיעה בזכויותיו של המערער למשפט הוגן היתה בלתי משמעותית ובלתי מידתית. על יסוד הנימוקים כפי שפורטו באופן מנומק בסעיף 17 להכרעת הדין של בית משפט קמא, רשאי היה בית משפט קמא לקבל את הראיות החפציות שנתפסו במסגרת חיפוש זה, כפי שאכן נקבע, ובצדק, בהכרעת הדין. נ"א. גם לעיצומו של עניין סבורים אנו, חרף טענותיו המפורטות והמנומקות של הסנגור, עו"ד ר. אופנהיימר, שהרשעתו של המערער בשלוש העבירות שבית משפט קמא הרשיע אותו בהן, מבוססת כראוי על התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, וגם לאחר ששקלנו את הנימוקים שהעלה בפנינו הסנגור, ברוב טעם ובשום שכל, מסקנתנו היא שאין להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. נ"ב. תחילה, באשר לעבירה של החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בהודעה שגבה רס"מ אמיר חסון בליל המקרה (3.10.07) מן המערער, במשטרת זכרון יעקב (ת/13), טען המערער בתשובה לשאלת רס"מ חסון, שהוא לא ידע כלל שאסור להחזיק סכין ברכב, וכאשר נשאל מדוע הוא מחזיק את הסכין, הוא השיב "אני משתמש בזה לחתוך כבלים ברכב". בעדות שמסר המערער בפני בית משפט קמא, בחקירתו הראשית, טען המערער שהוא אמר לרס"מ חסון: "אמרתי שהחלפתי שני רמקולים ולכן האיזולירבנד שהוא חדש, רואים שהוא חדש, שימש אותי לאחר שחתכתי את החוטים של הרמקול ללפף את החוטים..." (עמ' 35-36 לפרוט'). בהמשך חקירתו הראשית, בעמ' 36 לפרוט', הציג המערער לבית משפט קמא תעודת עוסק מורשה לפיה הוא עצמאי בתחום של הובלות, לדבריו עיקר עבודתו הובלת דירות, והוא זקוק לקרטונים, אותם הוא אוסף במרכזים מסחריים, ולדבריו: "ועם הסכין חותך אותם ועושה פרוסות, לכן אני מחזיק את הסכין באופן קבוע שנים, לכן היא מלאה חלודה ושבורה גם ... הסכין נועדה לחיתוך קרטונים...". נ"ג. בחקירתו הנגדית (עמ' 37 לפרוט') נשאל המערער מה ההיגיון שאדם המתגורר בחיפה יסע בשעה 23:00 בלילה לזכרון יעקב כדי לאסוף מקומונים (נבהיר שבחקירתו הראשית טען המערער שהוא נסע לזכרון יעקב, פרדס חנה ובנימינה לאסוף מקומונים, כפי שעשה כל ערב שבת או חג, הואיל והוא חשב לשכור דירה), ולאסוף קרטונים. באשר לטענתו לפיה מטרת הנסיעה היתה להשיג מקומונים, חזר וטען המערער בחקירתו הנגדית שהוא נסע מחיפה לזכרון יעקב, והתכוון להמשיך לפרדס חנה ובנימינה, הואיל ויש שם מכולת ובה מקומונים חינם, והוא עשה נסיעות אלה באותה תקופה במשך חודש, כל זאת משום שהוא התכוון לעבור להתגורר בזכרון יעקב. נ"ד. בהמשך חקירתו הנגדית (בעמ' 37 לפרוט') נשאל המערער מדוע בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה (ת/13) הוא אמר כי הוא משתמש בסכין לחתוך כבלים. על כך השיב המערער: "החשיבה שלי היתה מה עשיתי באותו יום עם הסכין ובאותו יום החלפתי רמקולים באוטו. חתכתי את הכבלים עם הסכין ולכן ליפפתי עם איזולירבנד" (עמ' 37 לפרוט', ש' 18-20). כשהוצגה למערער בחקירה הנגדית, שורה 25 בהודעתו ת/13, שבה אמר שהוא משתמש בסכין לחתוך כבלים ברכב, השיב המערער: "כן. אני משתמש לחתוך כבלים. כל זה כאשר הלך הרוח של החקירה שלי זה לתת כמה מילים, ללכת הביתה, ולא לתת הסברים מפורטים. יש לי עוד 3 מקרים אחריך לטפל בהם". המערער הוסיף והסביר בהמשך חקירתו הנגדית שאת הובלת הדירות הוא מבצע באמצעות משאית שהיא לצרכי עבודה, ואילו לענייניו האישיים הוא משתמש ברכב פיאט ישן (מעל 12 שנה על הכביש), שהוא הרכב נשוא הדיון כאן, מכאן גם באה השאלה הטבעית של ב"כ המדינה בחקירה הנגדית בבית משפט קמא, דהיינו: "אתה אומר שאתה מתעסק בהובלות, אז למה אתה צריך סכין בתוך הפיאט לצרכים אישיים כדי לאסוף קרטונים בפיאט?". על כך השיב המערער, שהפיאט היא אמנם לצרכיו האישיים, אבל אם הוא עובר דרך מרכז מסחרי הוא יעשה פרוסות מן הקרטונים, ישים אותם ברכב ולאחר מכן במחסן (עמ' 38 רישא לפרוט'). נ"ה. יסודותיה של העבירה לפי סעיף 186(א) של חוק העונשין, התשל"ז - 1977 היא עצם ההחזקה באגרופן, או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו של הנאשם, כשעליו להוכיח כי החזיקם למטרה כשרה. כפי שנקבע בע"פ 7715/09 (מחוזי תל-אביב) מדינת ישראל נ' שניידרמן (לא פורסם, , 16.12.2009) עצם ההחזקה היא "שלא כדין", אלא אם הוכיח המחזיק כי החזקה היא למטרה כשרה, והנטל המוטל עליו הוא כמידת ההוכחה האזרחית. במקרה אשר נדון ב-ע"פ 7715/09 הנ"ל קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, בפיסקה 7: "אין בדברים הללו משום הרמת הנטל לכשרות החזקתו של הסכין במועד האירוע. למעשה, תיאר המשיב את השימושים האפשריים בסכין, ואין בדברים הללו משום גירסה קונקרטית לצורך מה החזיק הוא בסכין במועד האירוע. הנטל לא יכול להיות מורם ב"אמירה כללית, סתמית, בלי פירוט וללא התייחסות ליום האירוע ולמקום האירוע" (ראה ע"פ (מחוזי ת"א) 7250/09 מדינת ישראל נ' אברהם בן חיים, , סעיף 30)." נ"ו. כך גם במקרה שבפנינו. הגירסה, כפי שמסר המערער בהודעתו מיום האירוע (ת/13) היא שהוא משתמש בסכין לחיתוך כבלים ברכב. גם אם גביית ההודעה נעשתה על-ידי ראש צוות הסיור בתחנה, רס"מ אמיר חסון, שאין זה תפקידו הרגיל לחקור חשודים, ומוטלות היו עליו באותו לילה משימות נוספות, ולכן הוא האיץ במערער, וביקש ממנו לשמוע גירסה ראשונית קצרה, ולכן חש המערער שעליו לקצר בדברים, עדיין אין הסבר לשאלה מדוע לא הוסיף המערער בתשובתו לרס"מ חסון במוצג ת/13 שורה 25, שהוא נזקק לחיתוך הכבלים לצורך החלפת שני רמקולים, שהרי מילים בודדות אלה לא היה בהן כדי להאריך את החקירה, ומה גם שהוא יכול היה לבקש שהשוטרים יבדקו ברכב את שני הרמקולים, שהוא החליף לגירסתו באותו יום ואת הליפוף של חוטי הרמקול באמצעות ה"איזולירבנד". נ"ז. על כך יש להוסיף את הגירסה שהעלה המערער במהלך עדותו שהוא נזקק לסכין לצורך חיתוך קרטונים, גירסה שהיא "כבושה", שאזכורה במהלך החקירה שגבה רס"מ חסון במסגרת ההודעה ת/13, היתה יכולה אף היא להיאמר בקצרה. אין הסבר של ממש מדוע לא היה אזכור קצר של חיתוך קרטונים לצרכי עבודה בהודעה שנגבתה על-ידי רס"מ חסון באותו ערב. נוסיף, שאין המערער יכול להיתלות לעניין זה בכך שרס"מ חסון לא הפנה את תשומת לבו לזכות היוועצות בעורך-דין, שהרי המערער לא הודה בעבירות שיוחסו לו, אלא מסר את גירסתו, ואילו היה ממש בטענה כאילו נעזר בסכין לצורך החלפת רמקולים או שהוא משתמש בסכין לחיתוך קרטונים, חזקה על המערער שהיה מציין עובדות אלה גם במסגרת גירסה ראשונית בחקירה "מקוצרת". כפי שציין בית המשפט המחוזי בתל-אביב ב-ע"פ 7715/09, עשויים להיות שימושים כשרים שונים בסכין, אך הנטל להוכחת המטרה הכשרה מוטל על המחזיק (ברמת ההוכחה האזרחית), ובענייננו בית משפט קמא קבע מפורשות בסעיף 19 של הכרעת הדין: "אציין שהנאשם עשה עלי רושם בלתי מהימן ומסר גירסאות סותרות וללא הצבת גירסה שניתן לסמוך עליה עד כדי הקמת ספק סביר. נוצרה תחושה שהנאשם "הזיז" את הנסיבות תוך ניסיון לחמוק מאחריות..." נ"ח. במובחן מחוסר מהימנות גירסתו של המערער, קבע בית משפט קמא שגם אם קיימות סתירות בגירסאות השוטרים, הרי אין המדובר בסתירות היורדות לשורש העניין ואי-ההתאמות בעדויותיהם אינן מעלות חשש לאמירות שקר. עוד ציין בית משפט קמא: "ספק הוא פונקציה של הערכת מכלול הראיות תוך החלת מבחני ניסיון החיים והשכל הישר. אכן די בקיום ספק סביר על מנת לקבוע שהתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה, אך המדובר בספק סביר ולא בספק סתם ואם הראיות מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר המצביעה לכיוון אשמת הנאשם, אין בית המשפט חייב "לצאת מגדרו" ולאמץ גירסה בלתי סבירה אשר אינה מתיישבת עם הראיות". נ"ט. המסקנה מכל האמור לעיל היא, שלא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה (האזרחית) שהיה מוטל עליו ולהוכיח שהחזקתו בסכין היתה למטרה כשרה, ועל מנת שספק יפעל לטובת נאשם, הספק חייב להיות ספק סביר. בענייננו לא שוכנע בית משפט קמא שנותר ספק סביר, גירסת המערער לא היתה מקובלת על בית משפט קמא, והתשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, ואשר חזרנו ובחנו אותה, אין בה כדי להצביע על טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותנו בהכרעת הדין. ס. הסוגיה הנוספת היא העבירה לפי סעיף 413 ז' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977: "מי שנמצא ברשותו מכשיר המשמש לשם פריצה לרכב ואין לו הסבר סביר לכך, דינו - מאסר שלוש שנים". מעדותו של עד התביעה מס' 2, אהרון זיסו, עולה שצוות מתנדבי המשטרה הגיע לחניון השמורה משום ש: "היה דיווח על חשד לפריצה, הקפיצו אותנו לאיזור...", וכן עיינו במזכר של העד (ת/2) שציין כי נתקבלה קריאה טלפונית של מפקד הבסיס בדבר צורך בסיוע באירוע של חשד לפורצים בשמורה. באותו מזכר ת/2 כותב העד זיסו שבמהלך החיפוש הוא מצא בתא הכפפות של הרכב סכין יפנית גדולה ושלושה מברגים, וכן עיינו לעניין זה בעדות אהרון זיסו בעמ' 9 לפרוט', כשהוא מאשר שאחד מן המברגים היה עם ראש שטוח, ושני המברגים האחרים היו מסוג "פיליפס". ס"א. עד התביעה מס' 8, יאיר חרזי, מסר בעדותו בבית המשפט שרק מברג אחד, בצבע צהוב אפור (הכוונה למברג השטוח) יכול לשמש כלי פריצה (עמ' 24 לפרוט'). בהודעתו במשטרה מיום האירוע (ת/13) נשאל המערער לגבי החזקת כלי הפריצה בתא הכפפות של הרכב ואמר כך: "לפי דעתי זה לא כלי פריצה ואני חושב שזכותי להחזיק מברגים ברכב לתיקון הרכב". בעדותו בחקירה הראשית בבית המשפט טען המערער (עמ' 36 לפרוט') שרוב המכוניות שהיו לו בעבר היו ישנות, תמיד היו לו תקלות ולכן הוא מחזיק מברגים שהם בפרופורציה לברגים של הרכב, אם נקרע לו צינור. בחקירתו הנגדית נשאל המערער מדוע היו המברגים, שהם לצרכי תיקונים, בתא הכפפות ולא בתיק עבודה, ותשובתו היתה שהמברגים היו בתא הכפפות עם כל מיני דברים: פלייר, "ג'בקה", בנדים, ופלייר פטנט שהיו מעל ספר הרכב, ומעל זה היה הסכין וה"איזולירבנד" (עמ' 38 לפרוט'). ס"ב. כאמור כבר לעיל, גירסתו של המערער לא היתה מהימנה על בית משפט קמא. נזכור שבהתאם להוראת סעיף 413ז' של חוק העונשין, התשל"ז - 1977, מי שנמצא ברשותו מכשיר המשמש לשם פריצה לרכב, עליו ליתן הסבר סביר לכך, והסבר כזה לא ניתן על-ידי המערער. הסנגור שאל את עד התביעה מס' 8, מר יאיר חרזי (המומחה שקבע כי המברג השטוח יכול לשמש ככלי פריצה), האם יכול המברג לשמש לצורך העלאת "טורים" במנוע, ומר חרזי השיב, שהוא איננו מכונאי ואיננו יודע (עמ' 24-25 לפרוט'), אך מכל מקום, מדובר בשאלה שהציג הסנגור לעד, ואילו המערער מצידו כלל לא טען שהוא נזקק למברג השטוח כדי להעלות "טורים" במנוע, אלא הסתפק בכך שאמר בהודעתו ת/13 שזכותו להחזיק מברגים ברכב לתיקון רכב. ס"ג. בית משפט קמא קיבל כמהימנה את עדות עד התביעה יאיר חרזי, וקבע שבנסיבות מקרה המברג נשוא הדיון הוא אכן כלי פריצה (דהיינו, מתוך שלושת המברגים, הכוונה למברג השטוח), וכי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה. שוב, גם כאן נציין שאין די בכך שהנאשם מעלה ספק כלשהוא בחלל האוויר, אלא הספק צריך להיות סביר. בענייננו, קבע בית משפט קמא מפורשות, שהמערער עשה עליו רושם בלתי מהימן ומסר גירסאות סותרות, והוא לא הציב גירסה שניתן לסמוך עליה ואשר יהא בה כדי להקים ספק סביר, ומשכך, לא ראינו מקום להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. ס"ד. ולבסוף: כתב האישום ייחס למערער עבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. בית משפט קמא נתן אמון מלא בגירסתו של עד התביעה עומר קליינברג ולפיה המערער אכן אמר לו "מושתן וילד מפגר". גירסה זו נתמכת במזכר שערך עומר קליינברג ביום האירוע עצמו (מוצג ת/14), וכן ציין בית משפט קמא שגירסת העד קליינברג נתמכת גם בעדותו בבית המשפט, ובגירסת השוטרים לגבי קללות שנאמרו על-ידי המערער. אין לקבל את ניסיונו של המערער להיחלץ מהרשעתו בעבירה של העלבת עובד ציבור בטענה שעומדת לו הזכות לחופש ביטוי. הסנגור מצטט בעניין זה מתוך דברים שנאמרו ברע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 13.8.2008), נוסיף ונציין שעניין זה גם נדון במסגרת ד"נ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 11.7.2011), אך לא ראינו מקום להאריך בסוגיה זו הואיל ואין בין הזכות לחופש ביטוי לבין ההעלבה שהעליב המערער את עד התביעה עומר קליינברג ולא כלום. הרשעתו של המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור בדין יסודה. ס"ה. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שלא נפל בהכרעת הדין של בית משפט קמא פגם שיש בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. כזכור, הערעור הופנה כנגד הרשעתו של המערער בלבד, ובצדק, שכן גזר-הדין, למרות הרשעותיו הקודמות והמרובות של המערער, הקל עימו מאוד. לפיכך, אנו דוחים את הערעור. משטרהרכבחיפוש לא חוקי