קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות ניצולי שואה - החוק הגרמני והחוק הישראלי: בפנינו ערר על החלטת המשיבה מיום 14.11.10 לפיה נדחתה תביעתו של העורר בטענת סף לאור העובדה שאינו עונה על הגדרת "נכה" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "חוק נכי רדיפות הנאצים"), היות והוא היה זכאי לתבוע את גרמניה לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני והסכם השילומים לא מנע ממנו זאת ולכן אין לו זכות תביעה לפי החוק הישראלי. המחלוקת בין הצדדים היא משפטית גרידא,על כך גם הצהירו הצדדים בדיון בפנינו. העובדות שאינן במחלוקת: העורר יליד 1941, נולד בעיר בוכום שבגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אמו של העורר הינה יהודיה ילידת גרמניה והאב אזרח גרמני ממוצא ארי. אימו של העורר ושניים מאחיו נרצחו ע"י הנאצים,אביו של העורר נלקח למחנה עבודה על רקע נישואיו עם יהודיה והעורר חי חיי סתר עד תום המלחמה,אח"כ הועבר לבית יתומים בהמבורג ועלה לישראל בשנת 1947. טענות העורר: ב"כ העורר טוענת שפרשנות סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני לעניין המועדים לתחולת הסעיף נידונה בערכאות שיפוטיות שונות והפרשנות שהתקבלה הינה כי סעיף 4 לחוק הגרמני חל לגבי מי שהיה תושב קבע בגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-30.1.33 ועזב אותה או גורש ממה לפני דצמבר 1937. מאחר והמערער נולד בשנת 1941 (היינו, לאחר דצמבר 1937), ועזב את גרמניה ב- 1947, או בסמוך לכך, אין הוא נכנס לגדר סעיף 4 לחוק הגרמני ולכן אין מניעה שהוא יוכר ע"פ חוק נכי רדיפות הנאצים. לחילופין, טענה ב"כ העורר, שגם אם היה העורר זכאי להגיש פיצויים לפי סעיף 4 לחוק הגרמני, אין בדין הישראלי לרבות בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים או בהסכם השילומים, כדי לחסום בעדו עקב כך מלהגיש תביעה לפיצויים גם לפי החוק הישראלי. טענות המשיבה: ב"כ המשיבה טענו שהעובדה שהעורר נולד בשנת 1941 בגרמניה ועזב אותה לאחר 1947 מביאה למסקנה שסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני חל עליו והסכם השילומים לא כלל אותו ולא מנע ממנו הגשת תביעה לגרמניה. המשיבה טענה שהפרשנות שנתן העורר לתאריך דצמבר 1937 שמצוין בהודעת הערעור כמועד שתוחם את השהייה בתחומי הרייך, איננה נכונה. הסעיף מדבר על שהייה באיזור הרייך הגרמני בגבולות של 1937 קרי התאריך תוחם טריטוריה ולא שהייה או נרדפות וכך גם נקבע ע"י בית המשפט העליון ובפסקי דין אחרים. דיון הסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ביום 10 בספטמבר 1952, או כפי שמכונה "הסכם לוכסמבורג" (כתבי אמנה מס' 69 לשנת 1952), הסדיר את סוגיית תשלום התגמולים לנרדפי הנאצים. מכוח ההסכם הזה העבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום מסוים לפיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של ניצולים שנעקרו ממקום מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו תחת השלטון הנאצי. ראוי להזכיר שלמדינת ישראל אין חובה עצמאית לפצות איש בגין סבלו בתקופת השואה שכן היא איננה אחראית בשום אופן וצורה לאותו סבל או נזק. מדינת ישראל חבה כלפי ניצולי שואה רק מכך התחייבות שלקחה על עצמה מול גרמניה ורק לגבי ניצולי שואה שבגלל הסכם השילומים שוב לא יכלו לתבוע את גרמניה באופן ישיר. למדינת ישראל אין חבות כלפי ניצולי שואה להם הייתה אפשרות לתבוע ישירות את גרמניה קרי כלפי אלו שהסכם השילומים לא מנע מהם את אותה אפשרות תביעה. סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 מגביל את הזכות לפיצויים (במסגרת הסכם השילומים) למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו בגדרו של חוק הפיצויים הגרמני, וכך לשון החוק: 1. (א) בחוק זה - "נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה; סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני משנת 1956, אשר תוקן ב-1965, קובע מספר מקרי זכאות לפיצויים לנרדפי הנאצים: "(1) זכאות לפיצוי מתקיימת אם הנרדף (א) ביום 31 לדצמבר 1952 התגורר או מקום מושבו הקבוע היה בשטח השיפוט של חוק זה... (ב) .... (ג) לפני 31/12/1952 היגר, הועבר או גורש ומקום מגורו האחרון או מקום מושבו הקבוע היה בשטח הרייך הגרמני בגבולותיו, ליום 31.12.37 או בשטח השיפוט של העיר דנציג... (2) הגירה במשמעות חוק זה היא גם במקרים בהם הנרדף, לפני 8.5.45, מהסיבות המנויות בסעיף (1), העביר את מקום מגוריו או את שהותו הקבועה משטח הרייך בגבולותיו מיום 31.12.37 או מהעיר דנציג..." . הפסיקה דנה בהזדמנויות רבות בהחלת סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני והיחס בינו ולבין לחוק נכי רדיפות הנאצים וכבר נפסק כי כל מי שנכנס לגדרו של סעיף 4 לחוק הגרמני אינו נכנס לגדר החוק הישראלי, שכן חרף הסכם השילומים יכול היה לתבוע פיצויים מאת ממשלת גרמניה ולכן אינו עונה על הגדרת "נכה" לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים. חוק הפיצויים הגרמני חוקק בשנת 1956 ותוקן בשנת 1965. חוק זה חוקק לאחר הסכם השילומים אולם במכתב מס' 1א ו-1ב שהינם מנספחי הסכם השילומים והינם חלק בלתי נפרד ממנו, מצוין במפורש שהסכם השילומים לא יכול לפגוע בזכויות תביעה עתידיות שיצמחו לניצולים מחוקים מאוחרים. לכן מי שנכנס לדרו של סעיף 4 לחוק הגרמני לא היה מנוע לקבל פיצויים בגלל הסכם השילומים ולכן אינו עונה על הגדרת נכה שבחוק נכי רדיפות הנאצים. השאלה העומדת בפנינו להכרעה היא על מי חל סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני? החלופה הרלוונטית לענייננו הינה זו המאוזכרת בסעיף 4(1)(ג) לחוק שקובע: "(1) זכאות לפיצוי מתקיימת אם הנרדף: .... (ג) לפני 31/12/1952 היגר, הועבר או גורש ומקום מגורו האחרון או מקום מושבו הקבוע היה בשטח הרייך הגרמני בגבולותיו, ליום 31.12.37 או בשטח השיפוט של העיר דנציג... מלשון החוק ניתן להבין שהיום האחרון של שנת 1937 נקבע כמועד שתוחם את גבולות הרייך הגרמני ולא את מועד ההגירה או המעבר.תאריך "המקפיא" גבולות ותו לא. עובדה זו מקבלת חיזוק לאור העובדה שמאזכרים את "העיר דנציג" כאיזור נוסף לאחר אזכור השנה, ולכן הכוונה ל"שטח הרייך הגרמני בגבולותיו ליום 1937" בנוסף לשטח העיר דנציג שבזמנו הוגדרה "כאיזור חופשי" שאיננו שייך פורמאלית לרייך הגרמני לאחר שהופרד ממנו בהסכמים שלאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה (דנציג היא גדנסק שלאחר המלחמה הועברה לפולין). המחוקק הגרמני לא השתמש במונח ממנו ניתן ללמוד שהרדיפה או השהייה היתה צריכה להתקיים עד שנת 1937 והסעיף איננו מדבר על "שהייה עד..." כאשר מלשון סעיף 4 כולו ברור לגמרי שכל מקרה של עזיבת גרמניה לפני שנת 1953 מכל סיבה שהיא לא תשלול זכאות לתביעה ובלבד שאותו אדם התגורר באופן קבוע (התגורר ולא נרדף) בשטח הרייך הגרמני כפי שהיה ביום 31.12.37 או בשטח העיר דנציג. הסעיף בה להסדיר פיצוי לכלל השוהים בשטחי הרייך השלישי אפילו אם עזבו אותו לפני 31.12.52 ולא אם עזבו אותו לפני 31.12.37. גם ההיגיון שעומד מאחורי הפרשנות הזאת שמדובר בתיחום שטח/טריטוריה ולא במועד המגביל תקופת שהייה או נרדפות הוא ברור ומתיישב עם העובדה שישנם שטחים אחרים שנכבשו לאחר המועד הנ"ל ע"י גרמניה והפכו לחלק מהרייך הגרמני אולם גרמניה החזירה אותם שטחים וחתמה על הסכמים לגבי פיצויי התושבים השייכים לאותם איזורים/מדינות ולכן אין סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני חל עליהם. כך למשל כבר בפברואר 1938 סופחה אוסטריה (האנשלוס) ובקיץ 1938 חבל הסודטים,אזורים אלו מוחרגים מחוץ לגבולות הרייך השלישי לצורך סעיף 4 לחוק הגרמני. ב"כ המערער הפנתה בסיכומיה לאימרה מסויימת מפי ד"ר יובל חן שהובאה במסגרת פסקי הדין בעניין הרצוג חיים ואח' (ו"ע 381/99 תל אביב וע"א 2608/03 מחוזי תל אביב) שממנה ניתן לכאורה ללמוד שהפרשנות של סעיף 4 לחוק הגרמני היא זו שהעורר כאן מנסה לייחס לו. כמוכן הועלתה טענה שעל פי החוק הישראלי בנוסחו המתוקן אין מניעה לקבל הכרה כנכה גם אם עומדת זכות תביעה כנגד השלטונות הגרמניים. איננו יכולים לקבל טענות אלה,בפסקי הדין בעניין הרצוג נקבע במפורש ובאופן שאיננו משתמע לשני פנים ש: "אין חולק על כך שמי שנכנס לגדרו של סעיף 4 לחוק הגרמני אינו נכנס לגדר החוק הישראלי שכן חרף הסכם השילומים יכול היה לתבוע פיצויים מאת ממשלת גרמניה" (עמוד 4 סייפא לע"א 2608 הנ"ל). זוהי ההלכה הולכת כחוט השני בכל הפסיקה הישראלית. אשר לפרשנות סעיף 4 לחוק הגרמני על פי חוות דעתו של ד"ר יובל חן,הרי הדברים אינם רלבנטיים כלל לנושא שבפנינו,אימרתו של ד"ר חן נוגעת למחלוקת אחרת לגמרי שהיתה נטושה בין הצדדים בעניין הרצוג הנ"ל-הנוגעת למועד תחילת הזכאות לפי סעיף 4 לחוק הגרמני כאשר המשיבה שם טענה כי הסעיף חל גם על מי ששהה בגרמניה החל מיום 31.1.33 ואילו העורר שם טען שהסעיף חל רק על מי ששהה בגרמניה החל מדצמבר 1937 (העורר שם עזב את גרמניה בשנת 1934 ולכן רצה להראות כי הזכאות היא בגין תושבות קבע בגרמניה לאחר המועד הזה קרי מהמועד שנקבע בסעיף 4 הנ"ל-דצמבר 1937). העורר שם רצה להוכיח בדיוק ההיפך מהעורר שבפנינו,עררו נדחה. המומחה התייחס בחוות דעתו רק לטווח המועדים שהיה במחלוקת קרי ינואר 1931 ועד דצמבר 1937 אך לא קבע דבר ביחס למי ששהה בגרמניה לאחר דצמבר 1937 (כי לא נדרש לכך),בית המשפט המחוזי קבעו מועד הזכאות הוא למי ששהה שהיית קבע בגרמניה מיום 30.1.33 אך לא הגבילה לדצמבר 1937. מעבר לכך,הרי לא יעלה על הדעת שמי ששהה על אדמת גרמניה בזמן השואה (הכוונה לתקופת המלחמה והזוועות שהחלו לאחר 1937) לא יהיה זכאי לקבלת תגמולים בגין נזקיו ואילו מי ששהה בגרמניה רק בשלבים הראשונים של עליית הנאציזם יהיה זכאי לתבוע אותה. ב"כ העורר הפנתה בערעור ובטיעוניה להצעת חוק לתיקון חוק נכי רדיפות הנאצים שהוגשה בשנת 1960 ברם מדובר בהצעת חוק (שלעניינו רלבנטי בה החלק הנוגע לסעיף 7 לחוק) שאיננה קובעת זכאות כפולה לפיצוי,איננה מתנה על הוראותיו החד משמעיות של סעיף 1 לחוק ואשר כל כולה נועדה לעזור למשיבה שהייתה עמוסה מאד בתביעות לברר גרסאות ניצולים מהפן העובדתי בכך שהוא מקנה לה סמכות לדרוש מניצולי השואה להמציא לה החלטות מגרמניה הנוגעות לתביעות בגין שלילת חירות (בלבד) שהיו אפשריות בשעתו והסכם השילומים לא מנע אותן (אנו נפנה למכתב 1א' שכתב בשעתו משה שרת לראש ממשלת גרמניה בדבר זכות תביעה שלא תיפגע עקב ההסכם בנוגע לרכוש,לשלילת חירות,לחקיקה עתידית וכיו"ב ואשר אושר ע"י ממשלת גרמניה במכתב 1ב' כאשר המכתבים הם מנספחי ההסכם). אולי כדאי להזכיר שבחוק נכי רדיפות הנאצים היה קיים סעיף התיישנות שמנע הגשת תביעות בישראל והביא לכך שניצולים יפנו לגרמניה,הייתה גם דעה שלשון החוק דאז התנתה זכאות "ישראלית" בהגשת תביעה קודם כל לגרמניה ותביעות כאלו (בגין שלילת חירות בלבד) הוגשו באלפיהן לגרמניה וזהו גם המקור לתיקון סעיף 7 לחוק ואין לנו אלא להפנות בעניין זה לסקירה שבפסק הדין בבג"צ 82/69,83/69 יהודה גרה ופייגה שפבר נגד הרשות המוסמכת שניתן ביום 3.7.69. אין בעניין זה מלגרוע בהגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק,אין ולו פסק דין אחד הקובע כי מדינת ישראל צריכה לפצות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ניצול שואה שהסכם השילומים לא מנע ממנו לתבוע את גרמניה ולא משנה מדוע לא עשה כן. עמדה זו הובעה ע"י בית המשפט העליון גם במקרים בהם הניצול לא ידע על מחלתו-נכותו וכשזו התגלתה כבר התיישנה זכות התביעה מול גרמניה,התיישנות שסיבתה בוודאי לא יכולה להיות באשמת הניצול, כך נקבע שמדובר על עניינים במעגל החיצוני של הרשויות בגרמניה ואינו במעגל הפנימי הישראלי שבו ניתן להתערב, לכן באותו מקרה המהווה הלכה מחייבת העוררת נדחתה בשל זכאותה לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני. (ראה רע"א 9244/05 שרה הרץ נגד הרשות המוסמכת, שם המבקשת היתה ילידת 1932 ועלתה ארצה מגרמניה בשנת 1939 . יצוין, שלאחרונה גישה זו קיבלה תימוכין גם מבית המשפט המחוזי בחיפה וזאת בתיק ע"ו 41649-02-10 פנינה דר נגד משרד האוצר (ניתן ביום 6.10.10), שם דובר על מקרה של עוררת שמושבה הקבוע היה בעיר דנציג ונפסק בין היתר שגם אם מהבחינה ההומאנית התוצאה קשה הרי אין להכיר בעוררת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לאור ההלכות הקיימות והמחייבות בעניין. לאור האמור לעיל, הדין עם המשיבה בטענותיה שסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני חל על העורר והסכם השילומים לא מנע ממנו הגשת תביעה ובכך אינו עונה על הגדרת "נכה" שבחוק נכי רדיפות הנאצים ולכן אינו זכאי לתגמולים לפי חוק זה. משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 30 יום. ניצולי שואה