קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות עיון בראיות התביעה: 1. בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט עמית פרייז) מיום 8.5.11, בבקשה שהוגשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן:החסד"פ) במסגרת ת"פ 39980-12-09 לפיה דחה את בקשת העוררת להעביר לעיונה שני מסמכים. האחד, אישורו המוקדם של פרקליט המדינה להגשת כתב האישום נגד העוררת (להלן: אישור פרקליט המדינה). השני, חוו"ד המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה אשר נטען כי הוצגה לפרקליט המדינה עובר למתן אישורו להגשת כתב האישום (להלן: חוות הדעת). 2. לבית משפט קמא הוגש כתב אישום כנגד העוררת ואחרים המייחס להם עבירות של ביצוע עבודה הטעונה היתר ללא היתר וביצוע שימוש טעון היתר ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א)1, 145(א)3, 204(א), 205 ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965. 3. כתב האישום הוגש מבלי שנערך שימוע מקדים לעוררת, כמתחייב מהנחיות היועהמ"ש לממשלה. בעקבות פניית העוררת למשיבה מיום 25.3.10, נערך שימוע לאחר הגשת כתב האישום, שלאחריו הודע לעוררת ביום 21.10.10, כי בקשתה לביטול כתב האישום נדחית (נספח 4 להודעת הערר). 4. בעקבות החלטה זו הגישה העוררת עתירה לבג"צ, בטענה שיש לבטל את כתב האישום עקב מחדלי המשיבה. העתירה נדחתה ביום 24.1.11 ונקבע כי הטענות המתייחסות לפגמים בהגשת כתב האישום ידונו במסגרת התיק העיקרי (נספח 5 להודעת הערר). 5. העוררת פנתה בבקשה לקבל מנציגי התביעה את אישור היועמ"ש לממשלה (או גורם מוסמך אחר, במקרה זה, פרקליט המדינה) להעמדה לדין, וביום 17.1.11 נמסר לה כי אישור פרקליט המדינה קיים וניתן לאחר שהונחה לפניו חוות הדעת (נספח 7 להודעת הערר). 6. ביום 1.2.11 פנתה העוררת לב"כ המשיבה בבקשה לעיין באישור פרקליט המדינה ובחוות הדעת וכן ביקשה להעביר לידיה מסמכים אשר הוגדרו ברשימת חומר החקירה כ"תכתובות פנימיות, חסוי". ביום 2.2.11 השיבה ב"כ המשיבה כי חוות הדעת איננה בגדר "חומר חקירה" אלא "התכתבויות של גורמים בפרקליטות", וכך גם מסמכים אחרים, שצוינו בטעות כחסויים, אף הם תכתובות ותרשומות פנימיות. במכתב זה לא היתה התייחסות לבקשת העוררת לקבל את אישור פרקליט המדינה (נספחים 13,14 להודעת הערר). 7. העוררת הגישה בקשה לעיון במסמכים לבית משפט קמא וביום 13.4.11 נתקיים דיון בבית משפט קמא. ב"כ המשיבה לא הביאה לדיון את אישור פרקליט המדינה (עמ' 4 ש' 13-14 לנספח 21 להודעת הערר). ביהמ"ש הורה למשיבה להעביר לעיונו את האישור ואת חוות הדעת ובהחלטה מיום 8.5.11 דחה את בקשת העוררת. על החלטה זו הוגש הערר שבפני. 8. בית משפט קמא בחן את המסמכים לאור מבחן הרלבנטיות להגנת העוררת. בהחלטה נקבע כי אישור פרקליט המדינה נדרש לטענה כי כתב האישום הוגש בחוסר סמכות, באופן שלא אושר להגשה ע"י פרקליט המדינה שהינו הגורם המוסמך לכך ואילו חוות הדעת נדרשה לטענה כי בהגשת כתב האישום כנגד העוררת ובעלי תפקידים בה, ננקטה אכיפה בררנית. לאור זאת מצא בית משפט קמא שלא לדחות את הבקשה על הסף, לעיין במסמכים ולבחון האם מדובר במסמכים אשר על פי תוכנם רלבנטיים במובן של קיום תועלת להגנה. לאחר בחינה, הגיע למסקנה כי לא תצמח כל תועלת להגנה מקבלת המסמכים, בשים לב לטענותיה ולכן דחה את הבקשה לעיין בהם. טענות הצדדים 9. לטענת ב"כ העוררת אישור פרקליט המדינה אינו בבחינת "תכתובת פנימית". המדובר במסמך קונסטיטוטיבי המקים ומקיים את כתב האישום. לטענתו יש להקיש מן ההלכה הקובעת כי מקום בו נדרש אישור היועמ"ש להגשת כתב אישום מכח חוק, יש לצרף את האישור עצמו לכתב האישום. כך גם למקרה בו אישור היועמ"ש להגשת כתב אישום נדרש מכח הנחיותיו של היועמ"ש עצמו. 10. ב"כ העוררת הוסיף כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי אישור פרקליט המדינה דרוש לעוררת רק לשם ביסוס טענת חוסר סמכות, וחוות הדעת דרושה רק לשם ביסוס טענת אכיפה בררנית. לטענתו, מסמכים אלה דרושים לעוררת כדי לבסס טענתה כי קיימים פגמים בהליך ההחלטה בדבר ההעמדה לדין, שהשפיעו על קבלת ההחלטה הסופית. לטענתו אילו הליך ההעמדה לדין היה מתקיים כסדרו, ההחלטה היתה אחרת. 11. ב"כ העוררת הוסיף וטען כי אין בבקשה לקבלת המסמכים משום תקיפת עוצמת הראיות שבידי המאשימה, וכי מדובר במסמכים הרלבנטיים להגנת העוררת. 12. לבסוף נטען כי לא קיים אינטרס כלשהוא בשמירת המסמכים חסויים, אין המדובר במסמכים מסוג "תכתובת פנימית" ואין בחשיפתם כדי לפגוע במשיבה. 13. ב"כ המשיבה טענה כי אישור פרקליט המדינה ניתן עובר להגשת כתב האישום, ולא היה כל פסול בהליך ההעמדה לדין. לטענתה, החומר המבוקש ע"י העוררת הינו בגדר "תרשומות ותכתובות פנימיות" ואינו מהווה "חומר חקירה", ומשכך לא קמה לעוררת הזכות לעיין בו. כן נטען כי על פי ההלכה הפסוקה העברת חומר המוגדר כ"תרשומות ותכתובות פנימיות", עלולה לפגוע בסדרי עבודתן של רשויות אכיפת החוק וכך גם בענייננו. 14. ב"כ המשיבה הוסיפה כי טענת ב"כ העוררת שהמסמכים דרושים לה כדי לבסס טענות הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית, אינה מצדיקה מתן זכות עיון ומהווה "מסע דיג" אחר חומר חקירה, מתוך תקווה למצוא דבר מה שיסייע לעוררת בתיק העיקרי. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בטיעוני הצדדים, בפסיקה שהוצגה בפניי ובמסמכים נושא הערר, נראה כי דין הערר להתקבל באופן חלקי. 16. בבוא בית המשפט להכריע האם להעביר מסמך לעיון ההגנה, עליו לאזן בין האינטרסים השונים. במקרה שלפני עומד אינטרס העוררת לעיין במסמכים הקשורים, לטענתה, לפגמים בהליך העמדתה לדין אל מול אינטרס הציבור לשמור על סדרי עבודתן של רשויות החוק (ראה בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל (מיום 29.1.07)). 17. סעיף 2 להנחיית היועמ"ש 4.1004 (נספח 3 להודעת הערר) קובע כי הגשת כתב אישום נגד רשות מקומית טעונה אישור מראש ע"י היועמ"ש לממשלה. במקרה זה אישור פרקליט המדינה מהווה תנאי הכרחי להגשת כתב אישום כנגד העוררת, מכח ההנחייה. בהנחייה צוין כי במספר חיקוקים קיימת הוראות המחייבות קבלת אישור מוקדם של היועמ"ש לממשלה להגשת כתב האישום וככלל מדובר בנושאים שקיימת לגביהם רגישות ציבורית מיוחדת. בנוסף למקרים המעוגנים בחוק, ישנם מקרים נוספים המחייבים אישור היועמ"ש מכח אותו הגיון דברים ונוכח חשיבות או רגישות הנושא. 18. מקום בו האישור נדרש מכח חוק, אין להגיש כתב אישום מבלי לציין כי הוא מוגש בהסכמת היועמ"ש ויש להציג את האישור בבית המשפט (ראה קדמי, "על סדר הדין בפלילים" תשס"ט - 2009, חלק שני עמ' 935). מקום בו נדרש אישור מכח הנחיית היועמ"ש, אין המדובר בתרשומת פנימית ויש להציגו בפני ההגנה, כדי שיהא בידה לבחון אם הליך הגשת כתב האישום תקין וזאת כאשר אותו הגיון דברים ואותם שיקולים המחייבים אישור מוקדם מכח החוק, עומדים בבסיס הדרישה המתחייבת מההנחייה. 19. זאת ועוד, אישור פרקליט המדינה מהווה "חומר חקירה" לפי סעיף 74 לחסד"פ. המדובר במסמך "הנוגע לאישום" ורלבנטי לו, בראיה השייכת באופן הגיוני לפריפריה של האישום. כמו כן מדובר במסמך המצוי בידי המשטרה או התביעה ואף בכך יש תמיכה לכך שמדובר בחומר חקירה (ראה בש"פ 10465/06 הררי נ' מדינת ישראל מיום (22.4.07)). 20. מעבר לכך, אין כל מניעה לאפשר עיון באישור מאחר שאין בחשיפתו פגיעה בזכויותיו של אדם או פגיעה באינטרס מוגן אחר (ראה בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל (מיום 6.11.85), בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל (מיום 9.8.00)). בענייננו אין מדובר במסמך הכולל נוהלי עבודה או דרכי פעולה שחשיפתן עלולה לפגוע בעובדי הציבור ובעבודתם. 21. מכל הטעמים הנ"ל סבורה אני כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו שלא לאפשר עיון והעתקה של אישור פרקליט המדינה, או ב"מסמך המתעד את ההחלטה להגיש כתב אישום" כלשון בית משפט קמא ודין הערר, בעניין זה, להתקבל. 22. שונה הדבר באשר לחוות הדעת. חוות הדעת הינה בבחינת סיכום הראיות שנאספו בתיק, אין בה חומר המוסיף על חומר החקירה שהועבר לידי העוררת, ואין המדובר במסמך אשר קיומו ותוכנו מוסיפים או גורעים מהאישומים המיוחסים לעוררת. יפים לעניין זה דברי השופט גולדברג בבש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ (מיום 7.12.97):- "חומר החקירה עניינו בכל הקשור לחקירה עצמה, לעדויות, ולהשתלשלות העניינים הנוגעים לאישום. אין עניינו בחוות דעת, התרשמויות, ספיקות ותמיהות בקשר לכל מה שכבר נחקר." (ראה גם בש"פ 4357/05 אבו חטאב נ' מדינת ישראל (מיום 1.7.05), בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל (מיום 29.1.07)) 23. ב"כ העוררת טען כי קיים חשש שההחלטה להגיש כתב אישום נתקבלה מבלי שראיה מסוימת נכללה בחוות הדעת ולכן מבקש לעיין בה. המדובר בטענה המתייחסת לסבירות ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד העוררת ולא לאופן ביצועו של הליך הגשת כתב האישום (בניגוד לאישור פרקליט המדינה). טענות העוררת בעניין זה נוגעות לטיב הראיות ודיותן ואלה תתבררנה במסגרת ניהול ההליך בתיק העיקרי. 24. יוצא מכל האמור לעיל, שאין חוות הדעת מהווה 'חומר חקירה' כהגדרתו בסעיף 74 לחסד"פ. 25. זאת ועוד, בחשיפת חוות הדעת יש כדי לפגוע באינטרס הציבורי למען עובדי רשויות אכיפת החוק יוכלו להביע את דעותיהם ללא חשש שחוות דעתם יגיעו לידי גורמים חוץ מערכתיים ואף מטעם זה אין לחושפה. 26. מכל הטעמים הנ"ל אני דוחה את הערר, ככל שהוא נוגע לחוות הדעת. התוצאה התוצאה היא שהערר מתקבל בהתייחס לאישור פרקליט המדינה ואני מורה על העברת שני המסמכים שהוצגו בפני לעיון ב"כ העוררת. הערר ביחס לחוות הדעת נדחה. עיון בראיותמסמכיםזכות העיוןראיות