קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות שיפוי של המל''ל מוות בתאונת דרכים: המנוח ז"ל מצא את מותו בתאונת דרכים ביום 23.7.00, עת נהג ברכב בבעלותו של פלוני שהוצאה לו פוליסת ביטוח חובה "רגילה" על-ידי הנתבעות 1 ו- 3. המנוח, שעסק בסחר ברכב משומש ובתיקון רכבים, החזיק אותה עת פוליסה לביטוח "סחר רכב" שהוצאה על שמו על-ידי הנתבעות 2 ו- 3. התובע שילם לבני משפחתו של המנוח גמלאות שונות (בני המשפחה העדיפו לפנות לענף שארים בשל בסיס ההכנסה הנמוך, על אף שאין מחלוקת שמדובר בתאונת עבודה המזכה בגמלה כתלויים), והוא דורש שהמבטחות ישפו אותו בגין תשלום גמלאות אלה בהתאם להוראות ההסכם רב השנים ששרר בין המל"ל למבטחות. מחלוקתם של הצדדים סובבת את השאלה אם על הארוע חלה פוליסת ביטוח החובה ה"רגילה", הפוליסה שעניינה ב"סחר רכב" או שתיהן גם יחד. כמו כן טוענת מנורה, שהוציאה למנוח ביטוח "סחר רכב", כי לתובע לא קמה זכות תביעה מאחר ומדובר בתאונת עבודה שזכות התביעה בגינה הוחרגה מכח הוראת סעיף 4(א) להסכם שבין המל"ל למבטחות; וכי הפוליסה שהוציאה אינה חלה על נסיעה לתיקון הרכב. שאלות אלה ידונו להלן. הרקע העובדתי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בדיון ביום 11.6.07 לפיה אין מחלוקת בנוגע לעובדות המפורטות בסעיף 1 לכתב הגנתה של הנתבעת 1 (להלן: "סהר"). על פי העובדות המוסכמות היה המנוח עצמאי בעל מגרש מכוניות שעסק בסחר ברכב משומש ובתיקון רכבים. ביום הארוע נהג המנוח ברכבו של לקוח, בדרכו למוסך בו ביקש לתקנו (מאחר וכך נאמר במפורש בסעיף 1 לכתב ההגנה של סהר לא היה כל צורך בטיעון העובדתי בסיכומי הנתבעת 2, העומד לכאורה בניגוד להסדר הדיוני). אין מחלוקת שהנסיעה היתה בהיתר מטעם הלקוח (כעולה גם מעמ' 11 לפרוטוקול הדיון שבין התלויים למבטחות). אין גם מחלוקת שהתאונה אירעה במהלך עבודתו של המנוח. לרכבו של הלקוח הוצאה פוליסה לביטוח חובה על-ידי סהר. את תעודת החובה, שהוגשה על שני עבריה, יש לראות כפוליסה עצמה, כל זמן שלא הוכח כי קיים גם מסמך נוסף, נפרד, המשקף תניות אחרות או נוספות (ראו ע"א 4882/02 חזי כהן נ' מגדל, פ"ד נט(5) 26, 39 (2006); להלן: "הפוליסה"). הפוליסה קבעה שהרשאים לנהוג הם המפורטים בסעיפים 1, 3 ו- 7 "מעבר לדף", קרי: "בעל הפוליסה" (סעיף 1) ו"כל אדם אשר נוהג לפי פקודת בעל הפוליסה או ברשותו" (סעיף 3), ובלבד שזה מחזיק רשיון נהיגה בר-תוקף (סעיף 7). כן נקבע בפוליסה כי השימוש המותר ברכב הוא לפי הסעיפים 21, 22, 24 ו- 36 שבחלק ב' מעבר לדף, דהינו: "למטרות חברתיות ופרטיות" (סעיף 21); "למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה, למעט שימוש כלשהו המופיע ביתר סעיפי חלק ב', אלא אם צויין אחרת במפורש" (סעיף 22); לשימוש להסעת נוסעים שלא בשכר (סעיף 24) ולגרירה שלא בשכר (סעיף 36). למנוח הוצאה פוליסה לביטוח חובה על-ידי מנורה, על שם "מועדון הרכב ו/או רוחן חיים". פוליסה זו הוצאה שלא עבור רכב ספציפי, ותחת מספר הרישוי ושם היצרן נרשם "רכב פרטי ומסחרי כולל אופנועים וקטנועים". הפוליסה הוצאה עבור נהג נקוב בשם בלבד (סעיפים 2 ו- 7 לחלק א' מהתנאים שבגב הפוליסה), כאשר שמו של המנוח נקוב בפוליסה. השימוש היחיד שהוגדר כשימוש מותר ברכב הוא זה הנקוב בסעיף 26, קרי: "לשימוש למטרה כלשהי הקשורה בסחר בכלי רכב ממונעים - עבור כלי רכב שאינם בבעלות בעל הפוליסה או ששמם נקוב בתעודה זו". האם נשללת זכות התביעה מכח סעיף 4(א) להסכם? התובע דן בסיכומיו באריכות בפרשנות הביטוי "רכב מעביד" שבמכתב ההבנות" ששלח עו"ד נוביק המנוח, המסכם את כל ההבנות אליהן הגיעו הצדדים בנוגע לפרשנותו ותחולתו של סעיף 4(א) להסכם. מכתב זה בא חלף הוראתו המקורית הלקונית של סעיף 4(א) להסכם, כאשר הוא מחיל הסדר מקיף ופרטני בנוגע למקרים בהם יזכה המל"ל לזכות שיפוי אף שמדובר ב"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי, ולמקרים בהם לא תעמוד לו זכות זו. עם זאת, מאחר ואין מחלוקת שבמקרה דנא נפגע המנוח עת נהג ברכבו של אדם אחר, וכי הרכב לא היה בבעלות המנוח או שכור על ידו, אין מדובר ב"רכב מעביד" כמשמעו ב"מכתב ההבנות". אומנם אין עוד חולק שעצמאי כמוהו כמעביד לצורך ההסכם (רע"א 8308/06 המגן נ' המל"ל, מיום 8.11.07). עם זאת, גם לדעה, השלטת כיום בכפה, לפיה "רכב מעביד" הוא רכב בבעלותו הקניינית של המעביד (ראו ת.א. (י-ם) 7645,7646,11885/04 המל"ל נ' הדר, מיום 8.3.07; ע"א (י-ם) 11515/07 המל"ל נ' הראל, מיום 26.6.08; ע"א (י-ם) 2332/08 המל"ל נ' הפניקס, מיום 23.9.08; ע"א (י-ם) 2222/08 המל"ל נ' סהר, מיום 5.11.08 ועוד), יש צורך בזיקה קניינית בין ה"מעביד" (העצמאי בענייננו) ובין הרכב. על זיקה קניינית זו "לנוע" במתחם הזכויות הקנייניות שבין שכירות לבעלות (לסיכום סוגיה זו בהרחבה ראו ת.א. (י-ם) 9454/06 המל"ל נ' הראל, מיום 31.12.08; והשוו ע"א (ת"א) 3680/07 המל"ל נ' שמג"ד, מיום 18.11.08; רע"א 10728/08 המל"ל נ' שמג"ד, מיום 24.3.09). במקרה דנא מדובר ברכב שהיה בבעלות לקוח של המנוח, ואין כל מחלוקת שהמנוח לא קנה בו זכות קניינית כלשהי. ממילא לא ניתן לראותו לא כ"רכב עובד" ולא כ"רכב מעביד" לצורך ההסכם. משכך הם פני הדברים יש לקבוע שהנסיעה ברכב לא נכללה בחריג שבסעיף ג ל"מכתב ההבנות", השולל את זכות התביעה של המל"ל מקום בו נפגע עובד בתאונה ברכבו או ברכב המעביד או ברכב השכור על ידי מי מהם. מאחר והרכב בו נסע המנוח אינו רכב מעביד או עובד המסקנה היא שלמל"ל קמה זכות תביעה בגין תאונה זו. לטענת מנורה מאחר ולא נאמר במפורש בסעיף ג למכתב ההבנות כי תאונה ברכבו של אחר במהלך העבודה מקנה למל"ל זכות תביעה, הרי שחלה ההוראה הכללית שבסעיף 4(א) להסכם השוללת את התביעה בגין תאונת עבודה. טענה זו עומדת בניגוד למהותו של "מכתב ההבנות" כממצה את כל ההסכמות בעניין סעיף 4(א) וכמי שבא להחליף את הוראתו הלקונית והכללית, עניין ששב ונדון בהזדמנויות שונות. לפיכך אין להסכין עם פרשנות לפיה "הוראתו הכללית" של סעיף 4(א) דרה בכפיפה אחת ובמקביל עם הוראותיו המפורטות של "מכתב ההבנות". מכל מקום, הובהר זה כבר שמטרת הצדדים בעת ניסוח "מכתב ההבנות" היתה להגיע למצב בו לא ישא המעביד, ולו באופן עקיף ובדרך של העלאת הפרמיה, בתוצאה כספית בגין תאונת דרכים של עובדו (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8; לעניין זה, ולתחולתו גם על עצמאי ומבטחתו, ראו הדיון בפסקה 19 לת.א. (י-ם) 7645,7646,11885/04 הנ"ל). חשש מעין זה אינו קיים כאשר העובד (ובמקרה של עצמאי - עובד ומעביד גם יחד) נפגע ברכבו של אחר, וממילא אין גם אינטרס שיביא לויתור המל"ל על זכות התביעה במקרה זה. גם מטעם זה יש לקבוע כי בכל מקרה בו נפגע עובד בתאונת דרכים במהלך עבודתו שלא ברכבו ולא ברכב מעביד - קמה למל"ל זכות תביעה. תחולת הפוליסה לביטוח "סחר רכב" על התאונה לטענת מנורה חלה הפוליסה שהוצאה על ידה רק על עסקו של המנוח כסוחר ברכבים, ולא על עיסוקו כמוסר רכבים לתיקון. לעניין זה נשענת מנורה על ההגדרה בפוליסה לפיה היא נועדה "לשימוש למטרה כלשהי הקשורה בסחר בכלי רכב ממונעים - עבור כלי רכב שאינם בבעלות בעל הפוליסה או ששמם נקוב בתעודה זו". לשיטתה "סחר בכלי רכב" כשמו כן הוא - סחר בלבד, ולא כל מטרה אחרת. דין טענתה של מנורה להידחות. טענה זו עומדת לא רק כנגד הגיונם של דברים במקרה זה, אלא גם כנגד לשון הפוליסה והפרשנות הכללית שניתנה לפוליסות מסוג סחר רכב. כאמור, אין מחלוקת בין הנתבעות שעיסוקיו של המנוח כללו תיקון רכבים. ממילא יש להניח שהפוליסה הוצאה על מנת לכסות את עיסוקיו, וכל פרשנות אחרת נראית מאולצת למדי בנסיבות העניין. מכל מקום, אף לו לא ניתן לקבוע מסמרות לעניין זה שעה שלא הוצגו ראיות הנוגעות לדרך עריכת הפוליסה ולנסיבות שאפפו אותה, הנה אימוץ שיטת מנורה תביא למסקנה לפיה לא ניתן כלל לבטח בעלי מוסך בפוליסה מסוג "סחר רכב". עיון בגב התעודה שהוצג על ידי מנורה מעלה שבין הסעיפים המפורטים בו אין כל כיסוי הכולל את המילים "למטרות תיקונו של רכב". כל שניתן הוא לקבל כיסוי למטרת סחר רכב (סעיף 25), ל"מטרה כלשהי הקשורה לסחר בכלי רכב" (סעיף 26) או למטרת "בדיקה ומבחן" של כלי רכב (סעיף 27). ההנחה שהפוליסה הסטנדרטית לביטוח חובה מכילה שני סעיפים העוסקים בתחום המצומצם למדי של סחר בכלי רכב (במובן של קנייתו ומכירתו של רכב), ואף לא חלופה אחת העוסקת בתחום התיקונים ברכב, שהוא נפוץ פי כמה וכמה, אינה הגיונית כלל ועיקר. הפרשנות המוצעת על ידי מנורה תחייב את המסקנה לפיה לא ניתן להוציא פוליסת "סחר רכב" למוסכים, כאשר מעשים שבכל יום, מאלה המובאים בפני בית-המשפט (שכמותם ניתן למצוא רבים בעיון במאגרים המשפטיים), שפוליסות מסוג זה מוצאות לבעלי מוסכים ועובדיהם (למעשה הוציאה גם מנורה עצמה פוליסות "סחר רכב" למוסכים - ראו לדוגמא בש"א (כ"ס) 4770/01 מנורה נ' חאג' יחיא, מיום 15.1.02). נראה שהאמירות בפסיקה הנוגעת לפוליסות מעין אלה שוללות אף היא פרשנות מצמצמת זו. הביקורת שהוטחה בפוליסות אלה והובאה בעניין חזי כהן נגעה להטעיה האפשרית של "עובדי מוסכים ועסקים רבים אחרים" בנוגע להיקף התפרשותה של הפוליסה, כאשר לגבי מהותה של הפוליסה הובהר ש"תכליתה הייתה התכלית הבסיסית של פוליסת סחר - לאפשר לעוסק בסחר בכלי-רכב לנהוג, במסגרת עבודתו ולצרכיה, בכלי הרכב הנכנסים אל המאגר העסקי ויוצאים ממנו, גם אם כלי הרכב אינם מבוטחים בביטוח חובה. הצורך שעליו באה פוליסה כזאת לענות הוא צורך עסקי בלבד, שעניינו מניעת התקורה והעלות הכרוכות בהשבתתם התכופה של כלי-רכב במאגר העסקי עד לבדיקת ביטוחם ולהשלמתו במידת הצורך" (ע"א 4882/02 חזי כהן נ' מגדל, פ"ד נט(5) 26, 41 (2006)). תכלית זו חלה על כל ענפי "סחר הרכב", כפי שהתבארו בפסיקה העניפה העוסקת בפוליסות אלה, ובכלל זה ברכבים המובאים לתיקון במוסכים. לפיכך יש לקבוע שהפוליסה חלה על הנסיעה במסגרתה נטל המנוח את רכבו של הלקוח לצורך תיקונו, שעה שאין מחלוקת שנסיעה זו אירעה במהלך עבודתו של המנוח והיוותה חלק מעיסוקיו הרגילים, וכאשר פרשנותה המקובלת והרגילה של הפוליסה מביאה למסקנה כי היא חלה גם על רכבים הנמסרים לבעל הפוליסה לצורך תיקון, ולא רק על כאלה הנמסרים למטרות מכירה. האם חלה על הארוע הפוליסה שהוציאה סהר? לטענת סהר אין תחולה לפוליסה שהוציאה, מאחר ובעת הארוע שימש הרכב את המנוח לעסקו, ואילו הפוליסה הגבילה את השימוש המותר ברכב למטרות פרטיות וחברתיות של בעל הפוליסה. כיום אין עוד מחלוקת כי התנאים שבחלק ב' לגב הפוליסה המופנים ל"בעל הפוליסה" חלים גם על אדם שבעל הפוליסה התיר לו את השימוש ברכב. מטעם זה, דרך משל, רשאי מי שנטל את הרכב בהיתר להשתמש בו לצרכי עבודתו (ראו בהרחבה ע"א 11081/02 דולב נ' סיגל קדוש, מיום 25.6.07). לכאורה די היה באמירה זו כדי לשמוט את הקרקע תחת טענות סהר, שהרי אין מחלוקת שהמנוח נסע ברכב למטרת עבודתו בהיתר מטעם הבעלים. דא עקא שסעיף 22 לפוליסה קובע כי השימוש ברכב מותר, בהקשר של מטרות עסקיות, "למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה, למעט שימוש כלשהו המופיע ביתר סעיפי חלק ב', אלא אם צויין אחרת במפורש". מאחר ומטרת "סחר רכב" (החלה גם על השימוש של אדם העוסק בתיקון רכב, כפי שהובהר לעיל) נכללה במפורש בחלק ב' לפוליסה, הרי שמטרה זו אינה כלולה בשימושים המותרים מכח סעיף 22 שבגב הפוליסה. על אף זאת הגעתי לכלל מסקנה לפיה חלה הפוליסה על נסיעתו של המנוח. כאמור, סעיף 21 לפוליסה קובע שהשימוש ברכב מותר "למטרות חברתיות ופרטיות". אין מחלוקת שלו היה הלקוח נוסע בעצמו למוסך היתה נסיעה מעין זו נכללת במטרות "פרטיות" אלה. לפיכך גם נסיעה של אחר מטעמו נכללת בהוראת סעיף זה (בין אם מכח הקונסטרוקציה המוצעת על-ידי כבוד השופטת פרוקצ'יה ובין אם מכח זאת שפורטה בדברי כבוד השופט ריבלין בעניין דולב הנ"ל), שאינו כולל את הסייג שבסעיף 22 ("למעט שימוש כלשהו המופיע ביתר סעיפי חלק ב'"). אם לא די בכך, הובהר לעיל שכל מטרתה של פוליסה לסחר רכב אינה אלא לאפשר נהיגה של עובדי העסק "גם אם כלי הרכב אינם מבוטחים בביטוח חובה. הצורך שעליו באה פוליסה כזאת לענות הוא צורך עסקי בלבד, שעניינו מניעת התקורה והעלות הכרוכות בהשבתתם התכופה של כלי-רכב במאגר העסקי עד לבדיקת ביטוחם ולהשלמתו במידת הצורך" [הילכת חזי כהן, בעמ' 41; ההדגשה הוספה - ר.ו.]. מכאן שמקום בו חל ביטוח החובה ה"רגיל" של הרכב, מכסה הוא את נסיעתו של עובד מוסך או עוסק במכירת כלי רכב, כאשר זו נעשתה בהיתר מטעם הבעלים. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה חלה על נהיגתו של המנוח הן הפוליסה שהוציאה סהר לרכב, והן פוליסת סחר הרכב שהוציאה מנורה. מאחר ושני הצדדים גם יחד לא כפרו בסיכומיהם באפשרות שמצב דברים מעין זה מקים כפל ביטוח, ומאחר ואותו אינטרס ביטוחי עצמו נכלל בשתי הפוליסות (כיסוי לנפגעי תאונות דרכים), הרי שהמסקנה היא שעל שתי המבטחות גם יחד לשפות את התובע כאשר כל אחת מהן נושאת במחצית סכום השיפוי. חבותן של הנתבעות היא יחד ולחוד. סוף דבר לנוכח האמור לעיל אני מחייב את הנתבעות 1 ו- 3 לשלם לתובע מחצית מסכום התביעה בצירוף הריבית ההסכמית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל ואת הנתבעות 2 ו- 3 לשלם לתובע מחצית מסכום התביעה בצירוף הריבית ההסכמית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כל אחת מהנתבעות תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. בסעיף 5.ב. לסיכומי סהר נטען שהיא שילמה לתובע במהלך ההתדיינות מחצית מסכום התביעה בצירוף שכ"ט עו"ד. לביצועו של תשלום זה לא נמצאת אינדיקציה בתיק התביעה, אולם אם אכן כך ארע - תחול הריבית ההסכמית עד למועד התשלום, במועד התשלום יופחת ממנו הסכום ששולם, וליתרה תצורף הריבית ההסכמית עד למועד התשלום בפועל. מובן שכך יש לנהוג גם בכל סכום ששילמה מנורה, אם שולם על ידה סכום כלשהו. בטרם חיתום אבהיר שהדיון בתובענה נקבע בפני רק עתה. אין לי אלא להתנצל בפני הצדדים על העיכוב שחל מאז הגשת הסיכומים ועד למתן פסק-הדין. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותשיפוי