הסמכות להאריך המועד להגשת תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים הותנתה בתנאים, ובין יתר התנאים נקבע כי "הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה". הדיבור "חבלה רשומה" הוגדר באופן הבא: "בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון." הגם שסעיף 32א(1) מדבר ב"חבלה" (רשומה), הרחיב בית המשפט העליון ופרש אותו כחל אף על "מחלה רשומה" (וראה: ע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ"א(4) 133 (1987)). בפסק דין זה הוסיף בית המשפט העליון ופרש (שם, בעמ' 143), "כי המבחן לקיום "חבלה רשומה" הינו: (א) רישום המעיד על פגיעה בגוף; (ב) אירוע שגרם לפגיעה זו; (ג) סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חבלה רשומה: השופט י' כהן: א. ההליך 1. בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור, שליד בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אילת דגן, יו"ר, וה"ה פרופ' איתן פלדי ומר דוד לוקוב), לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1950 [נוסח משולב] (להלן - "חוק הנכים"), מתאריך 11.10.2010 בתיק ו"ע 306/07. ב. הרקע העובדתי 2. המערער, יליד שנת 1934, גויס לשירות חובה בצה"ל בשנת 1952 ושרת כלוחם בגדוד צנחנים. בשנת 1954, בתקופת שירות החובה, ובמהלך צניחת אימון, נפגע המערער בכתפו השמאלית, והוכר כנכה לפי חוק הנכים, ונכותו נקבעה בשיעור 20% לצמיתות. חרף נכותו, המשיך המערער את שירות החובה בצה"ל, ממנו שוחרר, לאחר תקופת שירות מלאה, בשנת 1955. ממועד שחרורו משירות החובה, המשיך המערער לשרת בחטיבת הצנחנים כלוחם במילואים משך שנים רבות וארוכות. 3. בחודש יוני בשנת 1987 (בהיות המערער כבן 53 שנים), וכחלק מאירועי "יום ירושלים", קיים צה"ל מפגן צניחה, והזמין חיילי מילואים רבים מחטיבת הצנחנים, לרבות המערער, להשתתף במפגן. המערער נענה להזמנה שקיבל והתייצב לצניחה בבסיס חיל האוויר בתל נוף, ולאחר שנבדק ונמצא כשיר, אושר להשתתף בצניחה. לטענת המערער, בעת הנחיתה נחבט בקרקע בעוצמה רבה, ובעקבות זאת שבר אחת או יותר מחוליות עמוד השדרה. בתצהירו, שניתן בפני ועדת הערעור, תאר המערער את פגיעתו באופן הבא: "עם הגיעי אל הקרקע, ניסיתי, לבצע גלגול לצד כפי שתורגלתי בצבא, אולם נחבטתי בעוצמה על הקרקע תוך שאני מרגיש כאב עז מפלח את גופי, מתחיל מכפות רגלי ומסתיים בקצה גולגולתי. בו במקום חשתי כמשותק ובקושי רב יכולתי להזעיק עזרה מחברי לקבוצה, היות ונקודת האיסוף הייתה מאות מטרים ממקום הנחיתה, התנדבו לעזור לי מספר חברים באיסוף המצנח וקיפולו וסחיבתו להסעה כשאני מדדה אחריהם, בקושי רב ומתפתל מכאבים בגבי." המערער מוסיף וטוען, כי סבל מכאבים משך תקופה ממושכת, ולטענתו, בשל האופי שלו "המבוסס בין היתר על איפוק ונכונות לסבול ולהשאיר את האופציה לטיפול רפואי תמיד לסוף", המשיך המערער לסבול מכאבים, וכאביו התפוגגו במקצת וגם חזרו לסירוגין. 4. בשנת 2004 חש המערער כאב עז בגבו וברגליו, אשר הופיע שלא לאחר מאמץ גופני יוצא דופן או חבלה, ועל כן פנה לרופאו. רופאו של המערער, ד"ר דולב, הורה למערער לבצע צילום רנטגן של עמוד השדרה, ובעקבות זאת אבחן שהמערער לקה בשבר בעמוד השדרה, וקיימת סבירות שכאביו של המערער נובעים משבר זה. 5. המערער קושר את השבר בעמוד השדרה לאותה חבטה עזה שנחבט במפגן הצניחה בשנת 1987, ועל כן, בתאריך 29.8.2006 הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים. בהחלטתו מתאריך 20.5.2007 דחה המשיב את תביעת המערער להכרת זכות, ואת החלטתו נימק כדלקמן: "החבלה בעמ"ש משנת 87 כפי שציינת בתביעה לא אירעה בתקופת ועקב שירות צבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. החבלה אירעה בהיותך אזרח ללא קשר עם השירות הצבאי." ג. ההליכים בפני ועדת הערעור 6. המערער לא השלים עם החלטת המשיב, והגיש עליה ערעור לועדת הערעור קמא. בהודעת הערעור המתוקנת, טען המערער, כי את הדיבור "שירות צבאי" יש לפרש בצורה רחבה, והרי לא יכול היה להיכנס לבסיס חיל האוויר בתל נוף אלא אם הוזמן לשם, ולא היה כל הבדל בין גיוסו של המערער להשתתף באותו מפגן צניחה ובין שאר המקרים בהם נקרא לשירות מילואים. 7. בכתב התשובה שהוגש מטעם המשיב, השיב המשיב, כי מעת האירוע הנטען על ידי המערער ועד להגשת תביעתו להכרת הזכות לפי חוק הנכים חלפו 19 שנים, ועל כן תביעת המערער התיישנה. בא כוח המשיב הוסיף וטען, כי לא נרשם שהמערער השתתף בצניחה ואף לא נרשם כי נפגע בה. לכתב התשובה צרף בא כוח המשיב תדפיס מרישומי צה"ל, וטען, כי מתדפיס זה עולה, שבשנת 1987 המערער לא שרת במילואים, ובנסיבות העניין, יש לדחות את תביעתו להכרת זכותו לפי חוק הנכים מחמת התיישנות. בא כוח המשיב הוסיף וטען, כי החלטת המשיב ניתנה כדין, וחזר על נימוקיו של המשיב בהחלטתו לדחות את תביעת המערער להכרת זכותו לפי חוק הנכים. לצד כתב התשובה, הגיש המשיב בקשה לסלק את ערעורו של המערער על הסף. בבקשתו טען בא כוח המשיב שתביעת המערער התיישנה, ואת טענתו סמך על הוראת סעיף 32(א) לחוק הנכים, המורה כי הזכות להגיש תביעה למשיב, מתיישנת בחלוף 3 שנים מיום שחרורו של הנכה מהשירות, שבמהלכו אירע האירוע שגרם לנכותו. בא כוח המשיב הוסיף וטען, כי בעניינו של המערער לא ניתן אף להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן אין מדובר "בחבלה רשומה", דהיינו - אין כל רישום המעיד על חבלה גופנית שנגרמה למערער, שנערך בסמיכות זמנים לאירוע הנטען על ידי המערער. 8. בקשת המשיב לסלק את הערעור על הסף נדונה בפני ועדת הערעור בראשות כב' השופט ר' חרסונסקי. בהחלטה, שניתנה בתאריך 1.6.2008, קבעה ועדת הערעור כדברים הבאים: "ק. התגמולים לא העלה את טענת ההתיישנות מיד בהחלטתו, ולכן הוא לא יכול להעלותה עתה בפני בית הדין. על כן, בקשת המחיקה על הסף מחמת התיישנות נדחית. אולם, בית הדין ייכנס לבירור בשאלות העובדתיות וכן יברר האם קיים רישום כדין בדבר החבלה, וזאת תוך כדי הדיון בתיק העיקרי. היה ויימצא כי תנאי מתנאי סעיף 32 לא קויים, תידחה התביעה על הסף, אולם לא בשלב זה של הדיון." לטעמי, החלטה זו לוקה בשתי סתירות פנימיות. הסתירה האחת היא, שאם המשיב לא היה רשאי להעלות את טענת ההתיישנות, ועקב כך נדחתה בקשת המשיב לדחיית הערעור על הסף, כי אז לא היה עוד מקום לבחון במסגרת ההליך העיקרי את תחולת סעיף 32 לחוק הנכים, שעניינו התיישנות. הסתירה השניה היא, שאם היה מקום לדחות את הערעור על הסף, כי אז היה על ועדת הערעור לעשות זאת בשלב ההוא, ובמסגרת הבקשה לדחייה על הסף שהוגשה, ולא לאחר שלב הדיון לגופם של דברים, שאז אין מדובר בדחייה על הסף. 9. בתאריך 16.4.2009 שמעה ועדת הערעור, עדיין בראשות כב' השופט חרסונסקי, את עדותו של המערער וכן את עדויותיהם של חברו, מר אהרון הדר, ומפקד החטיבה לשעבר, מר בן ציון ויינר. מר אהרון הדר העיד על כך שהמערער אכן השתתף בצניחה, ונראה כי לאחר עדותו של מר הדר אהרון, לא יכול להיות עוד ספק בנוגע להשתתפותו של המערער בצניחה. עם זאת, העדים מטעם המערער לא היו עדים לחבטה שהמערער טוען כי נחבט, ומר הדר מסר, כי שמע על כך שהמערער נפגע בצניחה "מאוחר יותר". מר ויינר לעומת זאת ציין, כי היו מספר חיילים שנפגעו באותו מפגן צניחה, ושמותיהם פורטו ברשימה שנערכה. הרשימה הונחה לפני ועדת הערעור, ושמו של המערער לא היה ביניהם. 10. לאחר דברים אלה נדחה הדיון על מנת לשמוע עדותו של ד"ר דולב, הוא רופאו של המערער, ומכיוון שכב' השופט חרסונסקי סיים את תפקידו כראש ועדת הערעור, את מקומו החליפה כב' השופטת א' דגן. עדותו של ד"ר דולב נשמעה אפוא בפני כב' השופטת דגן, ובהודעת הערעור פרט המערער טענות שונות בנוגע לאופן בו התנהל הדיון, לרבות כעסה של כב' השופטת על ד"ר דולב בשל כך שאחר להתייצב לדיון. ד"ר דולב בעדותו מסר, כי על פי צילום הרנטגן שנעשה למערער, מדובר בשבר ישן בעמוד השדרה, שאירע למערער בין 15 ל- 20 שנים קודם לכן. לטענת המערער, ועדת הערעור הקשתה על ד"ר דולב, ולאחר שלחצה אותו בשאלותיה, אישר ד"ר דולב באופן מתריס, שיכול להיות שגיל השבר הוא 30 שנים או 10 שנים. 11. בפסק הדין שניתן על ידי ועדת הערעור דחתה הועדה את ערעורו של המערער. בפסק הדין ביקרה ועדת הערעור את עדותו של ד"ר דולב, אשר התייצב לדיון ללא תיקו הרפואי של המערער, וכאשר נשאל מדוע לא ציית להחלטת הועדה, שחייבה אותו להתייצב עם התיק הרפואי, השיב, בהתרסה (כלשון הועדה), שהתיק נמצא בראשו. ועדת הערעור קיבלה את עדותו של מר הדר להוכחת העובדה שהמערער אכן השתתף בצניחה, אך ציינה כי מר הדר לא ראה את פגיעתו של המערער, "ולא שמע על כך בזמן אמת או בסמוך לאחר הפציעה הנטענת". אשר לעדותו של מפקד החטיבה, מר ויינר, הועדה קבעה שמר ויינר לא ידע לציין כי המערער נפגע, והפנה לרשימת שלושת הנפגעים שנפגעו באותה צניחה, שנערכה לאחר הצניחה, ושמו של המערער לא הופיע בה. בפסק דינה קבעה ועדת הערעור, כי "עיינה היטב" בתיקו הרפואי של המערער, ולא מצאה "בדל ראיה" על תלונות של המערער על כאבי גב משנת 1987 ועד שנת 2004, חרף טענת המערער כי סבל מכאבים עזים שריתקו אותו למיטתו למשך חודשיים. בהקשר זה ציינה ועדת הערעור, כי תיקו הרפואי של המערער מעיד על בעיות רפואיות שונות, ומעקב רפואי בשל יתר לחץ דם, סוכרת, מחלת לב ואסטמה. לדעת הועדה, המעקב הרפואי מלמד, שהמערער לא הזניח את בריאותו, ופנה לקבל טיפול רפואי בכל עת שהדבר היה דרוש, "ועל כן טענתו לפיה סבל בשקט את כאבי הגב במשך 17 שנה מבלי ליידע כל רופא על מיחושיו ומגבלותיו נראית בלתי מתקבלת על הדעת". מהבחינה המשפטית ציינה ועדת הערעור, שעל תביעת המערער להכרת זכותו חלה התיישנות, ולא נמצאה כל ראיה על כך שמדובר ב"חבלה רשומה" המצדיקה הארכת תקופת ההתיישנות, ובוודאי שלא הארכתה ל- 20 שנים. בנוסף ציינה הועדה את העובדה, כי המערער לא הגיש חוות דעת של מומחה להוכחת הפגימה הנטענת על ידו "ובכך לא הרים קצה קצהו של הנטל להוכיח עניין שברפואה, לא לעניין הפגימה הנטענת וממילא לא לעניין הקשר הסיבתי הרפואי לאותה צניחה נטענת". בסופו של פסק הדין קבעה ועדת הערעור, כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח את עצם הפציעה וממילא לא הוכיח קשר סיבתי בין השבר הישן שהתגלה בשנת 2004 לבין הצניחה "שאין כל תיעוד לגבי פציעה במהלכה". מטעמים אלה דחתה ועדת הערעור את ערעורו של המערער. ד. טענות הצדדים בערעור שלפנינו 12. המערער אינו משלים עם פסק דינה של ועדת הערעור, ועל כך הגיש את הודעת הערעור שלפנינו. הודעת הערעור ארוכה ומפורטת, ואביא להלן את עיקריה בלבד. בהודעת הערעור שהגיש מלין המערער קשות על האופן בו התנהל הדיון בפני ועדת הערעור קמא, ולטענתו, לא היה מקום שכעסה של ועדת הערעור על כך שד"ר דולב איחר לדיון ועל כך שלא המציא את התיק הרפואי, יופנה כלפי המערער. המערער מודה בכך שלא התלונן על כאביו, ולטענתו נבע הדבר מכך שהוא נמנה על קבוצת הלוחמים אשר לא התלוננו, וזאת עוד מראשית יחידה 101. לטענת המערער, הועדה לא הבינה קוד התנהגות זה, המשותף לחיילים רבים ביחידות הלוחמות, הסובלים את מכאובם מבלי לפצות פה לעומת "המונים אחרים המחברים בימנו באופן בזוי מחלה לשירות צבאי, וזוכים להכרה מתעתעת ומרגיזה". לטענת המערער, העדר תלונותיו במהלך השנים נובע מכך, שתמיד נהג, כפי שחונך, להקדים את צרכי המדינה והחברה לצרכיו שלו. המערער מוסיף וטוען, כי בתיקו הרפואי אין כל אירוע שיכול להסביר את כאבי הגב שנגרמו לו, ולאחר אותה צניחה, בשנת 1987, סבל את כאביו בשקט ולא התלונן. עוד טוען המערער, כי אין כל בסיס לקביעת ועדת הערעור על מחלת יתר לחץ דם ומחלת לב, ומעולם לא לקה במחלת האסטמה. המערער מוחה על כך שבפסק הדין מבססת ועדת הערעור את קביעותיה על חוסר האמון במהימנותו, ואציין, כי ניכר הן מהודעת הערעור והן מטיעונו של המערער בעל פה בפנינו, כי עניין זה חורה למערער באופן מיוחד. לדעת המערער, שגתה ועדת הערעור בכך שלא פרשה את החוק באופן שיביא להגשמת מטרתו. המערער מאזכר את פסק הדין שניתן על ידנו בתיק ע"א 111/08 קפלן נ' קצין התגמולים (פורסם ב"נבו"), שם נדון מקרה של חייל שכבש תלונותיו. לדעת המערער, במקום בו מדובר בפגימה בחייל ששרת ביחידה מובחרת, הוראת סעיף 32 לחוק הנכים מתייתרת. 13. בא כוח המשיב גורס, שאין להתערב בהחלטת ועדת הערעור, שכן אין מדובר בערעור בשאלה משפטית כי אם בערעור על ממצאים עובדתיים. בא כוח המשיב מסכים, שלפי עדותו של מר הדר, המערער אכן השתתף בצניחה, אך הוא לא ראה את המערער בעת שנחבט בקרקע. בתיקו הרפואי של המערער אין כל מסמך שיכול להצביע על קבלת טיפול רפואי בגין החבלה בגב הנטענת על ידי המערער בין השנים 1987 (שנת הצניחה) ועד לשנת 2004, ולטענת בא כוח המשיב, אין לקבל טענת המערער, כי במשך שנים ארוכות אלה סבל את מכאוביו ולא התלונן בפני רופאו. בא כוח המשיב חוזר וטוען כי תביעת המערער התיישנה, ולא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות שכן אין מדובר ב"חבלה רשומה" כמשמעותה בחוק הנכים. על כן, לטענת בא כוח המשיב יש לדחות את הערעור. ה. דיון 14. כפי שציינו בפתח הדיון שהתקיים בפנינו, לא מצאנו בתיק הרפואי של המערער ראיות לכך שלקה בעבר במחלת לב, יתר לחץ דם או אסטמה, ועל כן לא נוכל להיות שותפים למסקנותיה של ועדת הערעור בעניין זה. אף לא נוכל להיות שותפים לביקורת שהוטחה בד"ר דולב על כך שלא התייצב לדיון עם התיק הרפואי, מהטעם, שהעתק מתיקו הרפואי של המערער מצוי בתיק הרפואי בין החומר הרפואי שאסף המשיב, הכולל את הרישומים שנעשו על ידי ד"ר דולב. על כן, גם אם ד"ר דולב לא ציית לצו שחייב אותו להביא עמו את התיק הרפואי, ואמר כי התיק מצוי בראשו, ניתן היה להיעזר ברישומים שנעשו על ידו, ואשר ממילא היו מצויים ביד בא כוח המשיב (אשר החזיק באותה עת בתיק הרפואי). מכל מקום, הרישומים הרפואיים שנעשו בתיקו הרפואי של ד"ר דולב, בשנת 2004, אינם מסייעים לעניינו של המערער, והטעמים לכך יובהרו להן. 15. מקריאת פסק דינה של ועדת הערעור עולה, שהוועדה לא הטילה ספק בכך שהמערער אכן השתתף במפגן הצניחה בשנת 1987, ולעניין זה קיבלה ועדת הערעור את עדותו של מר הדר. על כן אין מקום לתחושתו של המערער, כאילו הוטל ספק באמינותו, ונראה הדבר כי תחושה זו של המערער נובעת מכך שאינו מכיר את מגבלות הדין באשר להכרת זכות לפי חוק הנכים, הכובלות ידיה של ועדת הערעור, כפי שנבהיר להלן. 16. סעיף 32(א) לחוק הנכים, שכותרתו "התיישנות תביעות", קובע לאמור: "הזכות להגיש בקשה לפי סעיף 30(א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הבטחון קבע לגביה בתקנות תקופת התיישנות ארוכה יותר תתיישן הזכות כתום אותה תקופה." הרישא של הסעיף, הפותחת במילים "הזכות להגיש בקשה מתיישנת ..." מלמדת, שאין מדובר בהתיישנות דיונית החוסמת את האפשרות הדיונית לתבוע מימושה של זכות קיימת, אלא במצב בו בחלוף שלוש שנים נמחקת הזכות המהותית עצמה. 17. הנוקשות של הוראת סעיף 32(א) לחוק הנכים גררה ביקורת שהביאה בסופו של דבר לתיקון חוק הנכים, ובשנת 1964 הוסף לו סעיף 32א' (וראה: ס"ח תשכ"ה, עמ' 6), המקנה למשיב סמכות להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לתקופת שלוש השנים הקבועה בסעיף 32(א). עם זאת, הסמכות להאריך המועד להגשת תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים הותנתה בתנאים, ובין יתר התנאים נקבע כי "הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה". הדיבור "חבלה רשומה" הוגדר באופן הבא: "בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון." הגם שסעיף 32א(1) מדבר ב"חבלה" (רשומה), הרחיב בית המשפט העליון ופרש אותו כחל אף על "מחלה רשומה" (וראה: ע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ"א(4) 133 (1987)). בפסק דין זה הוסיף בית המשפט העליון ופרש (שם, בעמ' 143), "כי המבחן לקיום "חבלה רשומה" הינו: (א) רישום המעיד על פגיעה בגוף; (ב) אירוע שגרם לפגיעה זו; (ג) סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום". 18. המערער טען בפנינו, כי אין כל קושי להוכיח את העובדה שהשתתף במפגן הצניחה, שהרי הדברים רשומים ברשומות הצבא, מה עוד, שלא היתה ניתנת לו האפשרות להיכנס לבסיס חיל האוויר בתל נוף, כדי להתייצב לצניחה, אלמלא הוזמן להשתתף בה. ואולם, גם אם ברור למעלה מכל ספק, שהמערער השתתף במפגן הצניחה אין בכך די. בפסק הדין שניתן בע"א 455/85 קצין התגמולים נ' אברהם כספי, פ"ד מ"ב(1) 177 (1988), נדון עניינו של מי שלקה בהלם קרב במלחמת יום הכיפורים, ולא היה בידו תיעוד רפואי, שכן תיקו הרפואי אבד. הנכה באותו מקרה טען, כי מלחמת יום הכיפורים היא עובדה ידועה שאינה טעונה הוכחה, ועל כך קבע בית המשפט (מפי כב' הנשיא שמגר, בעמ' 183): "המסקנה העולה מכאן היא, שלא די בהוכחת האירוע שבמהלכו נפגע החייל, וכן שדרישת הרישום איננה מתייחסת לאירוע הזה, אלא לפגיעה הממשית בו. בענייננו לא יוכל המשיב להסתמך על רישומה של מלחמת יום הכיפורים ברשומות הצבא, ויהא עליו להמציא רישום של הפגיעה בו עצמו במהלך אותה מלחמה." במילים אחרות, אין די בכך שאנו מקבלים טענת המערער כי השתתף במפגן הצניחה. כדי שהמשיב יוכל להפעיל סמכותו, ולהאריך המועד להגשת התביעה להכרת הזכות לפי חוק הנכים, על המערער להמציא רישום רפואי המעיד על הפגיעה בגופו, אשר נערך בסמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות ובין הרישום. 19. לאחר ששמענו טיעוני הצדדים בעל פה, הגיש המערער בקשה להתיר לו לזמן מחדש את העד אהרון הדר, על מנת שיעיד על כך, שחודשים ספורים לאחר הצניחה, המערער סיפר לו אודות פציעתו בצניחה. בא כוח המשיב התנגד לבקשה, ובהחלטתנו מיום 11.4.2011 דחינו את הבקשה, וקבענו כי נתייחס לכך בגוף פסק הדין. כפי שציין בא כוח המשיב בתגובתו, עדותו של מר הדר נשמעה בפני ועדת הערעור קמא, ומר הדר נחקר, ואין עוד מקום להזמינו שוב ליתן עדות משלימה בעניינו של המערער. הדיון בערעור נועד לבחון טענות משפטיות, ואין ערכאת הערעור שומעת ראיות שהיה מקום להביאן בפני הערכאה המבררת, אלא במקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, והמקרה שלפנינו אינו כזה, במיוחד לאור העובדה, שמר הדר העיד ונחקר, וחזקה היא שהמערער ובא כוח המשיב שאלו אותו את כל השאלות שהיה מקום לברר עמו בנוגע לעניינו של המערער ולפגיעה שנפגע בצניחה. מלבד זאת, אף אם נקבל את דברי המערער (ומר הדר), שמספר חודשים לאחר הצניחה המערער סיפר למר הדר כי נפגע בצניחה, לא יהיה בכך כדי לסייע למערער, ואף זאת לא משום שאנו מטילים ספק בדבריו של המערער, אלא משום שהדין קבע כי יש צורך בתיעוד רפואי שנעשה בסמיכות לאירוע שגרם לפגיעה, ועדותו של מר הדר אינה יכולה להשלים את החסר בעניין זה. 20. המערער אזכר בפנינו את פסק הדין שניתן על ידנו בע"א (מחוזי חיפה) 111/08 אורי קפלן נ' קצין התגמולים (2009) (פורסם ב"נבו"), שם נדון עניינו של מי שנפגע וכבש את תלונותיו על כאביו כיוון שלא רצה שהפרופיל הרפואי שלו יורד. התופעה בה חיילים המשרתים ביחידות מובחרות כובשים את תלונותיהם ומכאוביהם, מחשש שמא יוחלט להוריד להם את הפרופיל הרפואי והם יפלטו מהיחידה, היא תופעה ידועה ומוכרת, ולא נטיל ספק בדבריו של המערער, כי אף הוא נהג לפי "קוד" זה (כפי שהדבר מכונה על ידי המערער). ואולם, בשונה מעניינו של המערער, בעניין שנדון בפסק הדין הנזכר, לא התעוררה שאלת ההתיישנות. החייל באותו מקרה גויס לשירות חובה בשנת 1996, ולאחר שנפלט מקורס טיס שובץ לטירונות שייטת 13 בחיל הים, ולאחר מכן שרת כלוחם. הפגימה בגינה נדון עניינו בפנינו התגלתה במהלך בדיקות רפואיות שעבר בשנת 2001, בעת שהחייל עדיין שרת בצה"ל. על כן, באותו עניין כלל לא התעוררה שאלת ההתיישנות ולא היה צורך בהפעלת סעיף 32א' לחוק הנכים. 21. עם כל הצער שבדבר, העובדה שחייל לוחם כבש את תלונותיו על פגיעה שנפגע, עלולה להיות בעוכריו. אם לא יהיה בידי אותו חייל להמציא תיעוד רפואי, המעיד על כך שחבלה שנחבל או מחלה בה חלה הן "חבלה רשומה", לא ניתן יהיה לפתוח בפניו את הדלת להגיש תביעתו להכרת הזכות. חייב להיות ברור, שהחוק חל על כל המשרתים בצה"ל באופן שווה, בין אם הם חיילים קרביים, הכובשים את תלונותיהם על מכאוביהם, ובין אם הם חיילים שאינם נוהגים לפי ה"קוד" עליו מצביע המערער בטיעונו. על דרך החקיקה השיפוטית לא ניתן ליצור חריג מסוג זה שהמערער טוען לו. 22. אשר על כל האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור, ועוד אציע, שכדרכנו בערעורים מסוג זה, לא נעשה צו לתשלום הוצאות. י' כהן, שופט סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג [אב"ד]: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט יצחק כהן. משלא נמצאה "חבלה רשומה" כהגדרתה בחוק הנכים, סמוך ליום האירוע שגרם לה, כאשר רשומה זו נמצאת ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לעניין זה - והמקום להוכיח קיומה של "רשומה" כזו היה בערכאה הדיונית - הרי שדין הערעור להידחות. כמו כן, אני מצטרפת להערות הנוספות שהבהיר חברי בסעיפים 18 ואילך של פסק הדין. ש' וסרקרוג, ס' נשיאהאב"ד השופט ר' שפירא: עיינתי בחוות דעתם של חברי להרכב וכמותם סבור גם אני כי בנסיבות העניין, וכאשר לא הובאה לערכאה הדיונית כל ראיה של רשומה, המתעדת את פציעתו של המערער באותה צניחה בה השתתף, כי אז לא נפל פגם בהחלטה אשר דחתה את תביעתו, ובהתאם, דין הערעור להדחות. עם זאת מצאתי לנכון להעיר, כי עיינתי בעדותו של מפקד החטיבה, מר בן ציון וינר, שהעיד על הצניחה והפנה לרשימה המפרטת את אלו שנפגעו בצניחה. נראה מעדותו של וינר, כי הדברים שאמר הפנו לרשימה המפרטת לוחמים שפונו כנפגעים מאתר הצניחה באמצעות גורמי הצבא. אין ברשימה זו התייחסות לנפגעים, שפינו עצמם לטיפול רפואי שלא באמצעות המנגנון הצבאי ודבריו אינם שוללים אפשרות כי היו נפגעים נוספים שפינו עצמם מאתר הצניחה בכוחות עצמם, בלא להיעזר בגורמי הרפואה הצבאיים . במקרה שבפנינו, עד כמה שהבנתי מדבריו של המערער בפנינו, הוא פינה את עצמו מאתר הצניחה לטיפול בבית חולים בכוחות עצמו ולא באמצעות הצבא. ככל הנראה מטעם זה לא נרשם שמו ברשומות הרפואיות שמתעדות את פינוי הפצועים מהצניחה כפי שנעשה ע"י הצבא. לעניין זה יש להזכיר כי אין מדובר בצניחה אגב פעילות מבצעית אלא בצניחה שנערכה כחלק מאירועי יום ירושלים. כאשר מביאים בחשבון עובדה זו וכן את העובדה שהמערער היה בעת ההיא חבר כנסת, ומכאן גם אדם שיש לו את האפשרות לקבל טיפול רפואי בבית חולים ללא צורך בסיוע הצבא, לא ניתן לומר כי גרסתו משוללת הגיון. בנסיבות אלו סבור אני כי ראוי לבחון את גרסת המערער בדרך של פניה לבית החולים אליו הגיע לקבלת טיפול רפואי, לטענתו, כדי לברר האם שם קיים תיעוד לטיפול בפציעה ביום האירוע, בסמוך לאחר אותה הצניחה בה השתתף המערער. לעניין זה אזכיר דברים שכבר אמרתי במסגרת פסק דינו של מותב זה בע"א (מחוזי חי') 684/08 מידד מועלם נ' קצין התגמולים, , (ניתן ביום 23.2.2011), שם התייחסתי לתופעה המוכרת שצעירים ביחידות צבא איכותיות ומבוקשות כובשים את קשייהם ומכאוביהם כדי להתקבל ולהתקדם ביחידה. המוטיבציה להתקבל ליחידות מובחרות גורמת לצעירים וצעירות להסתיר כל מידע שעלול לפגוע בסיכוייהם להתקבל ולהתקדם. הערתי כי אין זה ראוי ש"מחדל נעורים" זה ייזקף לחובתם אם וכאשר לא יעמוד גופם במאמץ. תופעה זו של קוד ההתנהגות לפיו אין מתלוננים על חבלה מלווה לעיתים את אותם חיילים גם שנים מאוחר יותר בעת שהם מחדשים נעוריהם ונוטלים חלק בפעילות צבאית. סבור אני כי במקרים אלו ראוי הוא כי גורמי הצבא וכן קצין התגמולים יסיעו מיוזמתם באיתור מסמכים שיתכן ומצויים בבתי חולים ומוסדות רפואיים ושיש בהם כדי להצביע על פציעה כתוצאה מפעילות צבאית. יתכן אף שהימנעות מחקירה לאיתור אותם מסמכים תחשב, במקרים המתאימים, כנזק ראייתי המזכה את החיל הטוען לפגיעה בסעד מתאים. מצאתי לנכון להוסיף ולהעיר דברים אלו, למקרים לעתיד לבוא. כאמור, במקרה שבפנינו לא הובאו ראיות לערכאה הדיונית ולא נטען כי קימות ראיות כאלו במוסד רפואי או בבית חולים זה או אחר אשר נתן היה לאתרם ולהציגן לאחר פניה מתאימה לאותו גורם רפואי. לא נטען גם כי גורמי הרפואה מטעם המשיב לא פעלו לאיתור מסמכים רפואיים בעניינו של המערער. בהתאם, אין מנוס אלא לדחות את הערעור ולעניין זה אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי להרכב. ר' שפירא, שופט אשר על כל האמור לעיל הוחלט לדחות את הערעור. אין צו להוצאות. צבאנכותחוק הנכים (תגמולים ושיקום)