קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב אשפוז בבית חולים: נתוני רקע ועובדות: 1. התובעת חברה בע"מ אשר בבעלותה בית חולים פרטי בחיפה (להלן: "אלישע") הגישה תביעה כספית זו בסך 40,557 ₪ כנגד הנתבעים בגין חוב אשפוז של נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") אשר נוצר בעקבות אשפוזו בין התאריכים 1.8.94 - 28.4.94, בהקשר לתאונה בה היה מעורב ביום 24.7.94 (להלן :"התאונה"). הנתבעת מס' 2 (להלן: "מנורה") הינה חברת ביטוח אשר ממנה נרכשה פוליסת הביטוח לרכב בו נהג הנתבע בתאונה. הנתבעים מס' 3 ו - 4 (להלן: "הורי הנתבע") שימשו כאפוטרופוסים הטבעיים של הנתבע אשר היה קטין במועד קרות התאונה. מאחר והורי הנתבע לא הגישו כתב הגנה, ניתנו נגדם פסק דין בהעדר הגנה כאמור בכותרת. 2. חשבונות האשפוזים אשר הסתכמו בסך של 24,129 ₪, שולמו בשנת 1994 ע"י מנורה. ביום 5.2.06, כ - 12 שנים מהמועד בו אושפז התובע, הודיעה לפתע מנורה לאלישע כי היא מקזזת את הסך של 38,657 ₪ מחשבונות אחרים המגיעים לאלישע, וזאת מאחר וביום 20.10.05 ניתן כנגד הנתבע פס"ד הקובע כי אין הוא זכאי לפיצוי בגין התאונה. הסכום שקוזז כלל ריבית והצמדה מיום התשלום. לאור קיזוז זה, הגישה אלישע תביעה זו כנגד הנתבע, הוריו ומנורה. 3. ביום 4.10.10 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה תבוטל ישיבת ההוכחות שנקבעה ופס"ד יינתן על בסיס החומר שהוגש ועל בסיס סיכומי הצדדים. להסכמה זו ניתנה תוקף של החלטה ביום 05.10.10. הצדדים הגישו את סיכומיהם ועת להכריע במחלוקות. תחילה לתמצית טענות הצדדים. טענות אלישע 4. לטענת אלישע מנורה קיזזה את הסכומים בגין אשפוזו של הנתבע בבית החולים שלא כדין, תוך שיהוי ניכר ובאופן שרירותי ומוגזם. לטענת אלישע, מששילמה מנורה את החוב בגין אשפוזו של הנתבע בשנת 1994, אין היא רשאית לבצע קיזוז לאחר 12 שנים מהמועד בו שילמה את חשבונות האשפוז. בביצוע הקיזוז בשנת 2006, ובשתיקתה של מנורה במשך שנים, במהלכן היא ידעה כי היא כופרת בחובתה לשלם את חשבונות האשפוז, הפרה מנורה את חובת תום הלב ונהגה שלא באמות מידה סבירות וראויות. זאת ועוד, לטענת אלישע מנורה קיזזה את הסכומים באופן שרירותי ומופרז, והיא למעשה קיזזה סכומים העולים בהרבה על חשבונות האשפוז של הנתבע בבית החולים. מנורה למעשה עשתה דין לעצמה, מבלי שהייתה לה זכות חוקית או חוזית לעשות כן, ועל כן יש לחייבה להשיב את הסכומים שקיזזה. אלישע ממשיכה וטוענת כי "הסכם התעריפים" שנחתם בינה ובין מנורה בשנת 1998 (להלן: "הסכם התעריפים") אינו חל כלל על התביעה הנדונה, שכן ההסכם כלל לא היה קיים בשנת 1994. הסכם התעריפים (ראה: מצ"ב לכתב ההגנה של נתבעת 2) הינו למעשה מכתב של מנהל באיגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן : "אבנ"ר") למנהל בית החולים אשר מתייחס לסדרת חובות קיימים בין בית החולים לבין אבנ"ר, ואשר תוקפו הינו החל מחודש אוקטובר 1998. בשנת 1998 חוב הנתבע לא היה "חוב קיים", שכן חשבון האשפוז שולם במלואו כ - 4 שנים לפני הסכם התעריפים. עוד לטענתה אין להחיל את הסכם התעריפים למפרע, ולא ניתן בכל דרך שהיא לטעון כי הסכם זה חל על חוב שכבר שולם בשנת 1994, ואשר אינו מהווה עוד חוב לאחר תשלומו. בעת תשלום חובו של הנתבע בשנת 1994 לא היה קיים כלל הסכם התעריפים ובוודאי שעולם לא הייתה כל הסכמה מצד בית החולים ליתן לאבנ"ר או לחברות הביטוח את הזכות לקזז חשבונות לאחר 12 שנים ממועד תשלומם. אלישע ממשיכה וטוענת כי הנתבע, התחיב כלפיה בהסכם מיום 31.7.94 (להלן: "התחייבות") לסלק את הסכומים שיגיעו לה בגין אשפוזו. עם קיזוז החוב האמור ע"י מנורה, הפר הנתבע את התחייבויותיו האמורות כלפי אלישע, שכן חוב האשפוז לא סולק, הגם שנעשו פניות לנתבע בטרם הוגשה התביעה. לטענת אלישע על הנתבע לשאת ולשלם בגין ההוצאות הרפואיות, האשפוז וכן הנזקים הכספיים שנגרמו לה עקב פעולתו. הנתבע שהיה קטין בעת האשפוז, התאשפז בידיעתם והסכמתם של הוריו, שהיו האפוטרופסיים שלו בזמנו. באשפוזו היה הנתבע בן 17 ושמונה חודשים, אולם הוא היה בגיר, בן 29, ביום בו בוצע הקיזוז ונוצר החוב. אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר חבותו הראשונית של הנתבע לשלם לאלישע בגין הטיפול שקיבל הן מכוח ההתחייבות והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנתבע התעשר על חשבונה בכך שקיבל שירות וטיפול רפואי, אך תמורתם לא שולמה על ידו או מי מטעמו. טענות הנתבע 5. לטענת הנתבע כ - 12 שנים לאחר אשפוזו, ביום 5.2.06, וללא כל התרעה מראש, קיזזה מנורה את התשלום עבור אשפוזו. עד למועד הגשת התביעה לא היה ידוע לנתבע, לטענתו, על דרישה כלשהי בנוגע להוצאות עבור האשפוז באלישע לאחר התאונה הנידונה. היה זה מחובתן של אלישע ומנורה להודיע לו מיד לאחר צאתו מבית החולים על דרישתם לתשלום הוצאות אשפוזו ובכל מקרה להגיש את דרישתם או תביעתם לפני שחלפה תקופת ההתיישנות. לטענתו מהרגע הראשון מנורה טענה כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה ואף נלחמה על טענתה בבית המשפט. כך שלא הייתה כל סיבה למנורה לשלם את החשבון ולאחר מכן לקזז אותו באופן שרירותי. מאחר ומנורה התכחשה לחוב זה לאורך שנים, אין ספק כי החוב התיישן וכך גם זכותה לתבוע תשלום מהנתבע לאחר 12 שנים. גם אלישע אינה יכולה לבוא בדרישות כיום שכן החוב התיישן. הנתבע צירף לסיכומיו את תא"מ 13400/06 אלישע בע"מ נ' עודה ואח', פסק דינה של כב' השופטת חנה לפין הראל, מיום 2.7.09 לחיזוק טענותיו. הנתבע הוסיף וטען כי אשפוזו באלישע נעשה אך ואך בעקבות הסכמה מפורשת של מנורה לשלם עבור הטיפול בו באלישע. אלישע ידעה כי קופת החולים של הנתבע אינה מאשפזת נפגעי תאונות דרכים אצלה והיה על אלישע להודיע על כך לנתבע ולהוריו ולהתריע על כך כי ישנה אפשרות כי ידרשו באחד הימים לשאת בעלות האשפוז בבית החולים. טענות מנורה 6. לטענת מנורה הקיזוז שעשתה נערך בהתאם לסעיף 7 (ג) להסכם התעריפים בין אלישע לאבנ"ר. מדובר בהסכם לטווח ארוך, הוא לא הגביל את זכות הקיזוז בזמן ולא דרש סימנים והתראות. הסכם התעריפים הוחל בצורה מפורשת רטרואקטיבית ומתייחס גם לחובות ששולמו (ואף נוקט בלשון עבר). מנורה קיזזה את הסכום ללא שיהוי ומיד לאחר שניתן פס"ד שדחה את תביעת הנתבע. זה היה המועד הנכון והראוי לקזז את הסכום, והקיזוז נעשה כדין. דיון 7. ראשית, לעניין פס"ד אותו צירף הנתבע - תא"מ 13400/06 אלישע בע"מ נ' עודה ואח', . הנסיבות בפס"ד זה שונות מהנסיבות בענייננו. בתא"מ 13400/06 דובר במקרה בו היה כיסוי ביטוחי, , ואילו בענייננו נקבע שלא היה כיסוי ביטוחי ולכן מלכתחילה מנורה לא הייתה צריכה לשאת בחוב האשפוז. כעת נעבור ונבחן את חובו של הנתבע לאלישע. הנתבע אושפז כאמור בבית החולים בין התאריכים 1.8.94 - 28.4.94. בעת האשפוז, הוריו שימשו כאפוטרופוסים הטבעיים של הנתבע אשר היה קטין במועד קרות התאונה. חשבונות האשפוזים אשר הסתכמו בסך של 24,129 ₪, שולמו בשנת 1994 ע"י מנורה. מאחר וביום 20.10.05 ניתן כנגד הנתבע פס"ד הקובע כי אין הוא זכאי לפיצוי בגין התאונה, קיזזה מנורה סכום זה במסגרת יחסיה עם אלישע. 8. שתי שאלות ניצבות בהקשר לנתבע זה. השאלה הראשונה האם נתבע חייב בתשלום החוב לאלישע? השאלה השניה היא האם חלה על חוב זה התיישנות? באשר לשאלה הראשונה, ביום 31.7.94 נחתם כאמור כתב התחייבות לסילוק הסכומים שיגיעו לאלישע בגין האשפוז (ראה: נספח ו' לסיכומי אלישע). הנתבע שהיה קטין בעת האשפוז, התאשפז בידיעתם והסכמתם של הוריו, שהיו אפוטרופסיו הטבעיים בזמנו. מאחר ובזמן החתימה על ההתחייבות היה התובע קטין, החובה עוברת להוריו של הנתבע. אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר חבותם הראשונית של הורי הנתבע לשלם לאלישע בגין הטיפול שקיבל בנם הן מכוח ההתחייבות והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הייתה התעשרות על חשבונה של אלישע בכך שהנתבע קיבל שירות וטיפול רפואי, אך התמורה לא שולמה ע"י הוריו או על ידו. 9. טענותיו של הנתבע כי אלישע ידעה שאין כיסוי ביטוחי של קופת החולים שלו לאשפוז ולכן היה עליה להתריע על כך אינה יכולה להתקבל. הוריו של הנתבע ידעו כי בית חולים אלישע הינו בית חולים פרטי, על כל המשתמע מכך. מסיכומיו של הנתבע עולה במפורש כי מהרגע הראשון מנורה טענה כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה ואף נלחמה על טענתה בבית המשפט. כך שהיה על הנתבע ובמיוחד על הוריו לקחת בחשבון כי במידה וטענתה של מנורה תתקבל, יהיה עליהם לשאת בתשלום הוצאות האשפוז של הנתבע בבית חולים פרטי, שאינו ממומן ע"י קופת החולים בה הם מבוטחים. מכאן החיוב הוריו של הנתבע בדין יסודם. הנתבע עצמו היה קטין במועד האישפוז ועל כן איננו חייב על פי התחייבות הוריו הנתבעים 3 ו-4 כנגדם ניתן פסק דין כאמור בכותרת. 10. כעת נעבור לשאלת ההתיישנות, סעיף 6 לחוק תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע: "…תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. …" מהו היום שבו נולדה עילת התובענה של אלישע כלפי הנתבע והוריו? לקביעת היום שבו נולדה עילת התובענה יש חשיבות ממדרגה ראשונה. זהו היום אשר ממנו מתחיל מנין תקופת ההתיישנות. בהתחייבויות חוזיות נפסק לא פעם כי היום שבו נולדת עילת תביעה הוא היום בו מופר החוזה (ראה: ז. יהודאי, דיני התיישנות בישראל [כרך א', אוגוסט - 1991] עמ' 140 - 143). לפיכך, יש לקבל את עמדת התובעת כי כל עוד לא ניתן פסק הדין , ביום 20.10.05, הקובע כי הנתבע אינו זכאי לפיצוי ממנורה בגין התאונה, וכל עוד לא קוזז סכום האשפוז ע"י מנורה מתשלומיה לאלישע, לא הייתה הפרה של ההתחייבות כלפי אלישע ולא החל מרוץ ההתיישנות. מכאן, שבנסיבות שלפנינו לא החלה תקופת ההתיישנות אלא מיום הקיזוז של הסכום ע"י מנורה, ועל כן החוב לא התיישן. 11. מסקנתי, כאמור, אף מתחזקת לאור הנטייה לפרשנות מצמצמת של דיני ההתיישנות לפיה יש להעדיף פירוש המאריך את תקופת ההתיישנות מקום בו החוק מאפשר והנסיבות מצדיקות זאת (ראה: ע"א 611/77 שיוביץ נ' אמארה, פ"ד לב(70 (2 ; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד (2) 535, עמ' 556, וכן ראה: בש"א (מחוזי ת"א) 2835/01 ת"א (תל-אביב-יפו) 2253/99 הועדה המקומית לתכנון ולבניה יבנה נ' קרן נחום, תק-מח 2001(4), 1258 , 1262 (2001)). כאמור, במועד התאונה היה הנתבע קטין אשר התאשפז בידיעתם והסכמתם של הוריו, שהיו אפוטרופסיו. לפיכך החובה לתשלום החוב עברה להוריו של הנתבע, כנגדם ניתנו פס"ד כאמור. 12. שאלה נוספת הינה האם פעולת הקיזוז שביצעה מנורה הינה קיזוז כדין? סעיף 7 של הסכם התעריפים, שכותרתו "תשלום חובות העבר". סעיף 7(ג) להסכם התעריפים (שלאור חשיבותו אצטט אותו במלואו) קובע: "שילמו "אבנר" ו/או חברות הביטוח חשבון ובדיעבד הוברר כי אין הן אחראיות לתשלום מסיבות שונות כגון העדר כיסוי ביטוחי, היות התאונה תאונת עבודה או באחריות גופים אחרים - תשיב אלישע ל"אבנר" ו/או לחברת הביטוח, את הסכום ששולם, כאמור, לרבות בדרך של קיזוז ע"י "אבנר" ו/או חברת הביטוח..." תכליתו של הסכם היא לאפשר לפרטים שונים לכרוך את רצונם יחד ולהוציאו אל הפועל, באמצעות מתן תוקף משפטי להתחייבויות שנטלו על עצמם. מטרת העל בפירוש הסכם היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו, עם זאת, נקודת המוצא לפרשנותו של כל הסכם היא לשונו (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1684 (2006)). ככלל, דרך בני האדם היא להקפיד ולדקדק בניסוח הסכמותיהם החוזיות. והמלה הכתובה, מקום שמשמעותה ברורה וכוונתה המסתברת עולה בקנה אחד עם נושא ההתקשרות, עודנה, כמדומה, המקור האמין ביותר לאומד דעתם של המתקשרים (ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265, עמ' 285). לשון ההסכם היא זו שתוחמת, כאמור, את גבולות הפרשנות. על כן יחל מסענו בהסכם הכתוב. במקום בו לשון ההסכם ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת להסכם את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. הנה כי כן, לשונו של ההסכם הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). 13. הכלל הוא אפוא כי יש לייחס להסכם פרשנות שעולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון ההסכם ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית ההסכם היא זו העולה מלשונו הרגילה של ההסכם, לאתר את אומד דעתם של הצדדים (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1687 (2006)). מאחר ובית המשפט אינו מכונן הסכמים אלא מפרש את האמור בהם, כל עוד לשון ההסכם בהירה וברורה הרי שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת להסכם את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. 14. ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפני, עיון בנוסח הנזכר, נראה כי הצדדים נקטו בלשון ברורה וחד משמעית (השוו; ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). כאשר לשון ההסכם מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם. לפיכך עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך ההסכם תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים הסכם חדש לו מעולם לא הסכימו ושאליו מעולם לא התכוונו. בית המשפט אינו יוצר מחדש הסכם שונה ממה שהצדדים לו הסכימו ביניהם. הסכם מדבר בעד עצמו, ואין בית המשפט צריך להיות צד לו. להסכם יש צדדים, והם אחראים לתוכנו ולאופן ניסוחו (ראה ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010), וכן ראה: ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה (לא פורסם, 21.12.2008)). אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים הסכם סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי. 15. במקרה שלפניי, הצדדים בהסכם התעריפים לא הגבילו את זכות הקיזוז בזמן ולא דרשו סימנים והתראות. הסכם התעריפים הוחל בצורה מפורשת רטרואקטיבית ומתייחס גם לחובות ששולמו (ואף נוקט בלשון עבר). כותרת סעיף 7 להסכם התעריפים נוקטת במפורש במשפט "תשלום חובות העבר" וסעיף 7(ג) להסכם התעריפים קובע במפורש כי גם אם חברת הביטוח שילמה את החשבון (לשון עבר) ובדיעבד התברר כי אין היא אחראית לתשלום עקב העדר כיסוי ביטוחי (כפי שנקבע בענייננו), תשיב אלישע לחברת הביטוח, את הסכום ששולם, לרבות בדרך של קיזוז ע"י חברת הביטוח. לשון ההסכם ברורה וחד משמעית. כאשר לשון ההסכם מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה. לאור האמור, הנני קובע כי הקיזוז שעשתה מנורה נעשה כדין בהתאם לסעיף 7 (ג) להסכם התעריפים בין אלישע לאבנ"ר ודין התביעה כנגד מנוה להידחות. התוצאה: 16. אשר על כן התביעה כנגד הנתבע אשר היה קטין במועד האישפוז ויצירת החוב נדחית. התובעת תשלם לנתבע 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. מהטעמים שפורטו לעיל, התביעה כנגד נתבעת מס' 2 (מנורה), נדחית. התובעת תשלם לנתבעת מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רפואהחוב על טיפול רפואיהוצאות אשפוזבית חוליםחוב