קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב לחברת ניהול מרכז מסחרי: נתוני רקע וקורות הסכסוך 1. התובעת 1 (להלן, גם "מקח") היא הבעלים של מבנה מסחרי ברח' שמחה גולן בחיפה המכונה "גרנד קניון" (להלן- "הקניון"). התובעת 2 (להלן - "התובעת") היא חברת הניהול האחראית מטעמה של מקח על ניהולו של הקניון. 2. הנתבע (להלן, גם "ביטון") התקשר עם מקח בזכרון דברים ולאחר מכן בחוזה שכירות במסגרתו שכר חנות בקניון, שפעלה תחת השם המסחרי "מינימל". בגדר חוזה השכירות עם מקח, התקשר ביטון בחוזה ניהול עם התובעת. 3. יחסי השכירות בין הצדדים נמשכו כ-8 שנים. במהלכם, ובעיקר משנת 2004 ואילך, התגלעו ביניהם סכסוכים רבים. אלו הולידו מספר הליכים משפטיים, ובגדרם זה שבפניי. 4. סכסוך מרכזי בין בעלי הדין נסב לעניין הצבת מעמדי בגדים (סטנדים), שלושה במניין, שהציב ביטון מחוץ לחנות. לכך חבר ביטול הוראת קבע שניתנה על ידי ביטון, בגדרם של ההסכמים האמורים, ותשלום דמי שכירות וניהול שלא על דרך הוראת קבע. אלו הולידו את תביעת הפינוי של התובעות נגד ביטון, שנדונה והוכרעה ע"י כב' השופט פרידמן ב-ת.א. 12027/07 (להלן- "תביעת הפינוי"). תביעת הפינוי נענתה בפסק דינו של השופט פרידמן. ערעור שהוגש על פסק דינו נדחה, באופן שפסק דינו היה לחלוט. 5. קדמה במספר ימים לתביעת הפנוי, תביעה שהגיש ביטון כנגד התובעות. בגדרה של זו קבל ביטון על קיום אירועים ברחבה הסמוכה לחנות אשר גרמו, לשיטתו, לנזקים לעסקיו. ועוד נטען כי במהלך הסכסוכים האמורים ניתקה התובעת את החשמל לחנות, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים. תביעה זו נדונה ב-ת.א. 11953/06 שנדונה והוכרעה ע"י כב' השופטת פריאל (להלן- "תביעת ביטון"). תביעת ביטון נדחתה על ידי השופטת פריאל. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה, באופן שפסק דינה היה לחלוט. 6. התביעה השלישית היא זו שנדונה בפניי. על כך להלן. מן הנתונים שבפניי אני למד כי ביטון וחברה שבשליטתו הגישו אף תביעה רביעית, היא ת.א. 4489-09-08 . אין לי מידע אודות קורותיה. ב"כ ביטון מציין כי תביעה רביעית זו היא בגין מכלול עילות הקיזוז שנדונות בהגנתו של ביטון בתביעה השלישית שבפניי. הנה-כי-כן, פסקי הדין בתביעת הפינוי ובתביעת ביטון הולידו פלוגתאות פסוקות המחייבות אותי בגדר התביעה שבפניי, וממילא מקלות על דרכי. כך, מן הסתם ככל שעסקינן בפלוגתאות פסוקות שתיקבענה בפסק דיני, כאן ועכשיו. מן הסתם, אלו יחייבו את בית המשפט בתביעה הרביעית האמורה. אכן, פליאה היא בעיניי, לנוכח כל אלו, על שום מה לא ראו ב"כ הצדדים, עד הנה, בהליכים האמורים, לגרום לכך שכולם יידונו בפני שופט אחד. לא כך התגלגלו הדברים. מסכת הסכסוכים הנמשכת בין הניצים, זכתה להגיע לשולחנם של ארבעה שופטים, בבית משפט זה. 7. התביעה שבפניי היא תביעה כספית, בגין חובות נטענים של דמי שכירות ודמי ניהול בגין החודשים ספטמבר - דצמבר 2007, חוב דמי חשמל בגין החודשים אוגוסט וספטמבר 2007, ריבית פיגורים בגין הסכומים האמורים, פיצוי מוסכם בהתאם להוראות חוזה השכירות ופיצוי בגין פגיעה במוניטין ובשם הטוב של התובעות, בגין מעשי בריונות נטענים של ביטון. הגנתו של ביטון מפורטת ומעלה שורה נרחבת של עילות קיזוז. אלו יפורטו ויוכרעו להלן. 8. במסגרת התביעה שבפניי הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. המצהירים נחקרו על תצהיריהם באופן שנשמעו ראיות מהחל עד כלה. ב"כ הצדדים הסכימו כי בגדר הראיות שבפניי הם יורשו להגיש כתבי בי-דין בתביעת הפינוי ובתביעת ביטון. כך נאסף בפניי חומר ראיות וטענות, רב וענף. 9. פרטי וקורות הסכסוך, כפי שהוכרעו בתביעת הפינוי ובתביעת ביטון ושכאמור הולידו פלוגתאות פסוקות עד הנה, יפורטו להלן. תביעת הפינוי 10. בין בעלי הדין התעוררה מחלוקת לעניין הצבת שלושה סטנדים מחוץ לחנות. ככל שעסקינן בכך הכריע השופט פרידמן לחובתו של ביטון. אכן, מפסק הדין נלמד, תוך אימוץ עמדתו של ביטון, כי הייתה הסכמה שבשתיקה מצד מקח והתובעת, להצבתם של שלושה סטנדים, ובהמשך הדרך לתשלום סכום חודשי בסך 150 דולר בגין הצבתם. משהכריע השופט פרידמן כך, הוא נדרש לשאלה המשפטית האם רשות זו להצבת סטנדים היא רשות הדירה, שניתן להסתלק ממנה, או שמא אינה הדירה ומחייבת לאורך כל תקופת השכירות. לאחר עיון ודיון, ובהכרעה מפורטת ומנומקת, פסק השופט פרידמן כי מדובר ברשות הדירה, שניתן היה להסתלק ממנה. משעה שכך נפסק, ולנוכח העובדה שלאורך שנים רבות וארוכות עמד ביטון במריו ולא הכניס את הסטנדים לחנותו (למצער למעט סטנד אחד שהייתה הסכמה שימשיך להיות מוצב מחוץ לחנות), פסק השופט פרידמן כי ביטון נמצא מפר הפרה יסודית את הסכם השכירות באופן שביטול הסכם השכירות נעשה כדין. כפועל יוצא מכך הורה השופט פרידמן לביטון לפנות את החנות. יצויין, ככל שעסקינן בביטול הוראת הקבע, כי השופט פרידמן לא ראה בביטולה משום הפרה יסודית המצדיקה את ביטול החוזה וסילוק ידו של ביטון. כך, משעה שביטון ביקש לממש אופציה שהייתה לו להארכת השכירות, והתובעות יכלו לסכלה, אילו סבורות היו שמדובר בהפרה יסודית. אכן, די היה לשופט פרידמן בקביעתו אודות ההפרה היסודית לנוכח הצבת הסטנדים, על מנת להגיע לתוצאה הסופית. מעבר לדרוש, אף השופטת פריאל, בפסק דינה בתביעת ביטון, מלבד שראתה עצמה קשורה בפלוגתה הפסוקה בפסק דינו של השופט פרידמן לעניין הסטנדים, אף ראתה להצדיק קביעה זו לנוכח נימוקים משפטיים נוספים, השאובים מתורת "חוזי היחס" ודיני הבתים המשותפים. תביעת ביטון 11. תביעת ביטון חושפת סכסוך מרכזי נוסף שהתגלע בין בעלי הדין והוא לעניין האירועים התכופים שקיים הקניון ברחבה שמול חנותו של ביטון. על רקע אלו ביטל ביטון, כמבואר, את הוראת הקבע. בתגובה לכך ניתקו התובעות את החנות מזרם החשמל ביום 18.8.05, ואולם זה חודש למחרת היום. ביום 11.6.06, ולאחר שביטון לא נענה לדרישה להסיר שניים מתוך שלושה הסטנדים, כמבואר, נמסרה הודעה על ביטול הסכם השכירות. כתוצאה מכך, כך עולה אף מפסק הדין בתביעת ביטון, התלבו הסכסוכים. זרם החשמל חזר ונותק. נטען כי עם ניתוק זרם החשמל פרץ ביטון את ארון החשמל ששימש את החנות ועסקים אחרים, חידש בעצמו את הזרם ואיים לבל ינותק הזרם בשנית, אחרת יגרום לניתוק החשמל מכל החנויות המחוברות דרכו. ביטון מכחיש זאת, באורח חלקי. הוא מודה כי הוא חידש את זרם החשמל ואולם לא נדרש לפרוץ את ארון החשמל, מאחר שזה היה פתוח. אכן הוא מודה, אף קובל, כי בעקבות זאת חזר ונותק זרם החשמל והוצבה שמירה על ארון החשמל. למחרת היום, איפוא, וכצעד של מחאה לשיטתו של ביטון, הוא העמיד את רכבו בפתח הכניסה הראשית של החניון בקניון ומנע כניסת כלי רכב אליו, למשך מחצית השעה עד שעה. רק בסיוע המשטרה חודשה תנועת כלי הרכב לקניון. לאחר מכן הסתובב ביטון ברחבי הקניון כשהוא נושא ברמקול קריאות כנגד הקניון, והמנכ"ל שלו, מר ישראל סביון (להלן- "סביון"), אף תלה על חנותו שלטים בגנות הקניון, התובעות וסביון. 12. ככל שעסקינן בעניין קיום האירועים ליד חנותו של ביטון, כך עולה מפסק דינה של השופטת פריאל, ידו של ביטון הייתה על התחתונה. לאחר עיון ודיון בהוראות ההסכם, היא קבעה את זכות התובעות לקיימם. מעבר לכך היא לא קיבלה את טענתו של ביטון כי אירועים אלו היו אירועים חריגים מגדר הרגיל וכי ביטון אף לא הוכיח כי נגרם לו נזק בעטיה של פעילות זו או אחרת. אכן, בסעיף 26 לפסק דינה קבעה השופטת פריאל כי גם לנוכח הטעמים האמורים "דין התובענה להידחות, ככל שהיא מתייחסת לקיום אירועים בכלל ושני האירועים נשוא התובענה בפרט ברחבה הציבורית הסמוכה למושכר". 13. בהמשך הדרך, כאמור, חזרה השופטת פריאל ודנה בנושא הצבת הסטנדים. משעה שהכריעה בעניין זה כפי שהכריעה, היא דנה בסוגיית ניתוק החשמל. לאחר שהיא קבעה את זכותן העקרונית, לכאורה, של התובעות לנתק החשמל מכוח הוראות חוזיות שונות, דנה השופטת פריאל בהרחבה בעשיית דין עצמית ופסקה לחובת התובעות ולזכות ביטון. לאחר דיון ועיון מפורטים הכריעה השופטת פריאל כי התובעות אינן מותרות לנתק את זרם החשמל. משום כך, "גם אם הפר ביטון את חוזה השכירות בכך שלא סילק את המעמדים כפי שנדרש ואף אם לא שילם חשבונות כאלה או אחרים כסדרם, לא היו הנתבעות רשאיות לנקוט צעד של ניתוק זרם החשמל שכן בכך העמידו עצמם כתובעים, שופטים ומוציאים לפועל. עוד ניתן להוסיף כי החשש שהועלה בהלכה הפסוקה פן יגרור מעשה עשיית דין עצמית לאלימות נגדית התממש במקרה דנן. כבר צויין לעיל, כי הפעולות בהן נקטה חברת הניהול, גררו את ביטון לשימוש באלימות ולהפרעת הסדר הציבורי" (סעיף 59). משכך קבעה השופטת פריאל היא נדרשה לבחון האם עקב פעולות עשיית דין עצמית אלו גרמו נזקים לביטון והיא הכריעה בשלילה, ככל שעסקינן בנזקים של ממון. היא רשמה כי "הוכח כי הכנסות בית העסק היו במגמת ירידה מתמדת. מידי שנה ירדה הכנסתו בכ-10%, עובדה התומכת במסקנה כי אין די בנתונים חלקיים כדי לקבוע שפעולות הנתבעות השפיעו במידה זו או אחרת על הכנסות העסק" (סעיף 61). וכן כי "התובע אף לא הביא נתונים אודות תנועת הלקוחות בכלל ובימים הרלוונטיים בפרט, לא הוכח כדבעי כי בימים בהם התקיימו שני האירועים נשוא התובענה, נאלץ התובע לסגור את בית העסק בשעות מוקדמות או כי בימים בהם נותקה הספקת החשמל לעסק, נבצר ממנו לקיים פעילות בו. למותר לציין כי טענתו לפיה נאלץ לרכוש תאורת חירום כדי להפעיל את בית העסק, אינה מתיישבת עם הטענה לפיה העסק לא פעל בימים אלה" (סעיף 62). 14. השופטת פריאל אף דחתה את תביעת ביטון בגין נזק בלתי ממוני. היא הטעימה כי "הגם שניתן להניח כי עקב פעולות חברת הניהול אשר היוו עשיית דין עצמית, נגרם לתובע אי-נוחות ועוגמת נפש, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, שכן לא זו בלבד שהתובע סירב באופן עיקש להישמע לדרישות חברת הניהול ונמנע מלהסיר שניים מתוך שלושת המעמדים שהציב אלא שנגרר למעשי אלימות קשים, שעה שמנע כניסה למרכז המסחרי ושיבש את תנועת כלי הרכב במקום ולאחר מכן גם יצר מהומה רבתי בתוך המרכז המסחרי" (סעיף 64). שמא, אף לנוכח מכלול הנסיבות, סבורה הייתה השופטת פריאל כי הגם שהיא דוחה את תביעתו של ביטון "מאחר שגם בהתנהגות הנתבעות נמצא דופי, כמתואר לעיל, איני עושה צו להוצאות" (סעיף 65). 15. התביעה שבפניי נסבה, כפי שיבואר, אודות המשך הסכסוכים שהתגלעו בין בעלי הדין, מעבר לאלו שהוכרעו כאמור. אדרש להם, להלן, שעה שאדון בראשי הנזק לעניין התביעה העיקרית ולעניין עילות הקיזוז שטוען להן ביטון, ושעומדות אף ביסוד התביעה הרביעית שהגיש הוא כנגד התובעות בפניי. אתחיל, איפוא, בראשי הנזק הנטענים לעניינה של התביעה העיקרית. חוב דמי שכירות ודמי ניהול 16. מן הנתונים שבפניי דומה שאין מחלוקת רצינית לכך שביטון נותר חייב חוב דמי שכירות בסך 44,205 ₪ וחוב דמי ניהול בסך 36,960 ₪ בגין החודשים ספטמבר - דצמבר 2007. 17. ואולם, ככל שעסקינן ברכיב דמי הניהול, כופר ביטון בזכאותן של התובעות להם. אין עוררין כי בכל התקופה האמורה ניתקו התובעות את זרם החשמל לחנות של ביטון. בכך, כך ביטון, פגעו התובעות בליבת השירות של הניהול באופן שהן אינן ראויות לזכות בסכומים אלו. טענתו זו של ביטון נדחית. אכן, להלן, אדרש ואכריע בעילות הקיזוז של ביטון. ככל שאענה להן יבוא ביטון על סיפוקו תוך היענות לעילות הקיזוז. אכן, לטעמי, ביטון אינו יכול לאחוז במקל בשני קצותיו, גם לסרב לשלם דמי ניהול וגם להישמע בטענות קיזוז. הנה-כי-כן, בדעתי להיענות לתביעת דמי השכירות ודמי הניהול. חוב דמי חשמל 18. נטען כי בגין החודשים אוגוסט - ספטמבר 2007 נותר ביטון חייב סכום של 3,194 ₪. ביטון כופר בכך. קיימת מחלוקת בין בעלי הדין האם החנות של ביטון נותקה מזרם החשמל החל מיום 15.8.07, כשיטתו של ביטון, או מיום 15.9.07, כשיטתן של התובעות. ביטון טוען כי הוא רכש גנרטור מכספו עוד ביום 22.5.07. הוא מציין כי המקור היחיד המצביע על כך שנותר לו חוב חשמל מצוי אך בכרטסת החשבונות של הקניון ומדובר במסמך פנימי ולא באסמכתא ראייתית. 19. אכן, בסוגיה הנדונה, נטל הראיה רובץ על התובעות. לטעמי, נטל זה הורם. לא נעלם ממני כי ביטון רכש גנרטור ביום 22.5.07. ואולם, לצידה של ראיה זאת קיימת בפניי שורת אסמכתאות המפורטת בנספח כ"א לתצהירו נ/3 המלמדת על רכישה מאסיבית של מכשירי חשמל ותאורה ביום 16.9.07, ואין זאת אלא שהדבר היה פועל יוצא של ניתוק זרם החשמל ביום 15.9.07. כרטסת החשבונות של הקניון נראית לי אמינה, אף ביטון לא משמיע כנגדה כל טענה חשבונאית אחרת. אני מתקשה להעלות על דעתי, כמתחייב מקבלת טענת ביטון, כי לעניין חוב שולי זה, "יוצרה" ראיה בדרך נפסדת על ידי התובעות. 20. לפיכך, בדעתי להיענות אף לתביעה בעניין זה. ריבית פיגורים 21. נטען כי בגין חובות ביטון זכאיות התובעות לריבית פיגורים בסכום של 15,866 ₪. בדעתי לדחות טענה זו. עיון בסעיף 23.6 לחוזה הניהול מלמד על כך כי בגין כל פיגור בתשלום ניתן יהיה לחייב את השוכר "לשלם ריבית פיגורים על הסכום שבפיגור ו/או באיחור, בשיעור המירבי שיהיה נהוג בבנק הפועלים בע"מ על חריגות ממסגרת אשראי בחשבונות עו"ש דביטוריים- או הפרשי הצמדה בריבית של 4% בחישוב שנתי- לפי בחירת המשכיר ו/או חברת הניהול, וזאת מן היום שבו היה על השוכר לשלם את הסכום האמור ועד ליום התשלום בפועל. אישור בכתב של סניף מסניפי בנק הפועלים בדבר שיעור הריבית הנזכרת לעיל, יהווה ראיה מכרעת ובלעדית לשיעור הריבית כאמור". משמע, כך הנני מסיק, הוראה זו מתווה את הדרך הראייתית להוכחת ריבית הפיגורים, ואין זולתה. אין בפניי, איפוא, כל אישור בכתב של סניף מסניפי בנק הפועלים. משום כך לא הונחה בפניי, להנחת דעתי, ראיה המצביעה על הקשר הסיבתי בין הסכום הנדרש לבין השיעור של ריבית הפיגורים אשר נהוג בבנק הפועלים. פיצוי מוסכם 22. אין עוררין כי אי תשלום דמי שכירות הוא בבחינת הפרה יסודית. במצב דברים זה, כך מורה אותנו סעיף 23.10 להסכם הניהול, מחוייב ביטון בתשלום פיצוי מוסכם "בסכום השווה לדמי השכירות היסודיים בגין שישה חודשי שכירות כשהוא מוכפל בשטח המושכר כהגדרתו בסעיף 2.4 להסכם". לנוכח זאת נדרש סכום של 139,140 ₪. 23. אף בעניין זה טוען ביטון כי לנוכח שורת ההפרות הנטענות בגדר עילות קיזוז, לא צודק לזכות את התובעות בפיצוי מוסכם כאמור. טענה זו, כמבואר, נדחית. משעה שביטון הפר את חובתו לתשלום דמי שכירות, קל וחומר בגין ארבעה חודשים תמימים, שומה עליו לשלם את הפיצוי המוסכם המתחייב כתוצאה מכך. אין לכך ולעילות הקיזוז ולא כלום. אכן, ככל שאקבל את עילות הקיזוז, כולן או מקצתן, תעמוד הכרה זו בעילות הקיזוז לצידה של הכרתי בצדקת הפיצוי המוסכם לו זכאיות התובעות. פגיעה במוניטין ולשון הרע 24. כאמור, בעקבות ניתוק זרם החשמל לחנות, חסם ביטון את הכניסה לחניון הקניון, למשך כשעה. לאחר שהכניסה לחניון חזרה והתאפשרה, תלה ביטון שלטים על החנות וקרא קריאות ברמקול, כשהוא מסתובב בקניון, דוגמת "ישראל סביון חזק על חלשים", "אתה ועורכי הדין שלך ולא תצליחו לשבור אותי", "אתה חכם בלנתק את החשמל", וכיוצ"ב. 25. טענתו הראשונה של ביטון היא כי יש לדחות את התביעה האמורה, בהעדר יריבות. "הנפגע" הנטען, לכאורה, הוא סביון ולא התובעות. סביון עצמו, איפוא, הוא היריב הנכון להגיש תביעה בגין לשון הרע. משעה שלא עשה כן, אין להידרש לטענת התובעות. בדעתי לדחות טענה זו, ולו מן הטעם שהיא לא נטענה בכתב הגנתו המתוקן של ביטון. אכן, בכתב הגנה זה טען ביטון, לגוף הטענה, כי "השלטים שתלה אינם מהוים פרסום לשון הרע. לכל היותר, תוכנם של השלטים מבטא עובדות נכונות, פתגמים, אמירות שגורות בין בריות ודעות שאין בינם ובין פרסום לשון הרע דבר" (סעיף 34). ואף בתצהירו של ביטון (נ/3) הוא לא טען לדחיית התביעה מן הטעם של העדר יריבות. שמא, לו הייתה נטענת הטענה האמורה בדרך הדיונית הנאותה, היה סביון מבקש להצטרף כתובע נוסף. לנוכח כל אלו אין בדעתי להידרש לטענה האמורה. ועם זאת, לכאורה, האמירות הנטענות כנגד סביון כוונו בפועלו כמנכ"ל הקניון, ולא באופן אישי. דומה שזו סיבה נוספת לכך שסביון, הוא עצמו, לא ראה עצמו נפגע אלא התובעות, והן בלבד. 26. לגוף העניין אניח, מבלי לקבוע מסמרות, האם במסגרת חופש הביטוי והמאבק לא היה רשאי ביטון להשמיע דברי מחאה אלו. אני מוכן להניח, מבלי להכריע, כי במסגרת מאבק- איתנים יש מקום "להכיל" אף עניין זה. ואולם, אני מתייחס באהדה רבה לטענת התובעות כי ביטון ראה להפוך את הקניון, שהוא הנכס הפרטי של התובעות, כזירה למאבקים אלו. אכן, בלתי נסבלת בעיניי היא האפשרות שביטון ינהל את מאבקיו כנגד התובעות, ולו אכיר בלגיטימיות שלהם, בתוככי הנכס הפרטי שלהן. ורק על מנת לסבר את האוזן יתבקש ביטון להתמודד עם האפשרות מה היה דין, לשיטתו, אילו במסגרת מאבק האיתנים האמור, היו התובעות תולות על החנות של ביטון שלטים המדברים בגנות התנהגותו הבריונית בחסימת החניון לקניון, באי תשלום דמי שכירות, ובעשיית דין נרחבת שלו? ומה היה הדין, לשיטתו של ביטון, אם אנשי התובעות היו משוטטים ליד חנותו, או שמא ליד ביתו, ומשמיעים ברמקול דברים בגנותו? השאלה שאלה והתשובה בה. 27. לנוכח שיקולים אלו אני נמנע לפסוק לתובעות פיצוי בגין לשון הרע ואולם הנני מתייחס באהדה, כאמור, לפגיעה לא מבוטלת במוניטין שלהן. אכן, ביטון הרשה לעצמו לנהל את מאבקיו בתוככי הקניון. הדבר לובש משנה-חומרה לנוכח העובדה שהדבר נעשה לאחר התנהלות חמורה פי כמה של חסימת החניון לקניון על ידו, ובאופן בריוני ובוטה. הדבר אף מצביע על כך שנסיונו של ביטון לגמד פועלו זה, רק משום שלא היה לו ייעוץ משפטי זמין אותה עת, אינו זוכה לאמוני. אני קובע שהן חסימת החניון לקניון, והן תליית השלטים והקריאות בראש חוצות הקניון, נעשו בכוונת-מכוון ברורה ומחושבת וגרמו לאובדן מוניטין של הקניון. הנני אומד אובדן מוניטין זה בסכום של 30,000 ₪. 28. הנה-כי-כן, בגין התביעה העיקרית חייב ביטון לתובעות סכום של 253,499 ₪ נכון ליום 4.3.09. אדרש, עתה, לעילות הקיזוז של ביטון. העברת זכויות לצד ג' 29. סעיף 19.1 לחוזה הניהול קובע, מפורשות, כי "השוכר מתחייב שלא להעביר לאחרים את זכויותיו על פי הסכם זה, במלואם או בחלקם ולא למסור את רשות השימוש של המושכר או בחלק ממנו לאחרים, בין בשכירות משנה או בכל דרך אחרת, ללא הסכמתו בכתב ומראש של המשכיר". משמע, לכאורה, הוראת הדברים היא ברורה וחד-משמעית. אין לביטון, לכאורה, כל זכות חוזית מוקנית להעברת השכירות, ככל שלא ניתנת הסכמה מפורשת לכך, "בכתב ומראש". 30. ועם זאת, כך עולה מסיכום טענות ב"כ התובעות, "כמקובל במקרים כאלה... התובעות היו זכאיות לקבלת שליש מדמי הפינוי שישולם ע"י השוכר החילופי לנתבע בגין החזר ההשקעות של התובעות במושכר ובמרכז המסחרי..." (סעיף 49). משמע, נלמדת כהודאת בעל דין, קיומה של "תורה בעל פה" , בצד ההוראה האמורה. נקוד על המילה "תורה". שהרי התובעות אינן טוענות כי הן דבקות בנוסח המפורש של חוזה השכירות. שהרי אם אלו היו פני הדברים מן הסתם הטענה הייתה כי החלטת התובעות תהא שונה ממקרה למקרה. פעמים תסכמנה התובעות להעברת הזכויות, פעמים לא. פעמים תסכמנה להחזר השקעות בשיעור של שליש, פעמים להחזר בשיעור אחר. אין לי אלא להסיק, איפוא, כי נוצרה פרקטיקה מחייבת, שלא נרשמה עלי ספר, והמחייבת פעילות בתום לב. על יסוד פרקטיקה זו שומה על השוכר להביא משאלתו בכתב. על המשכיר לשקול הבקשה בלב פתוח ובנפש חפצה, ככל שעסקינן בזהותו של הנעבר. ככל שתינתן הסכמה, זכאי המשכיר להחזר השקעות בשיעור של שליש, לא פחות ולא יותר. 31. בחודש יוני 2006, כאמור, פרצה התבערה שהגיעה לשיאה בכך שבעלי הדין הגישו תביעות האחד נגד משנהו, הן תביעת הפינוי ותביעת ביטון. וחרף זאת, כך עולה מן החומר שבפניי, התקיימו מגעים בין בעלי הדין לעניין האפשרות להעברת הזכויות. ככל שעסקינן באלו, כך בדעתי לקבוע, יש לאבחן בין תחילתה של דרך, לבין המשכה. 31. בתחילה, הסתמנה האפשרות להעביר את הזכויות של ביטון בחנות לבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן-"בנק דיסקונט"). העברת זכויות זו לא התממשה. אכן, ברי לי שהתובעות הסכימו, במקרה זה, לוותר על דרישתן לקבל שליש מן התמורה שישלם בנק דיסקונט לביטון. ואולם הן לא הסכימו לוותר על כך שבגדר ההסדר הסופי תימחקנה התביעות ההדדיות, דהיינו תביעת הפינוי ותביעת ביטון. עוד נהיר לי, לנוכח הנתונים שבפניי, כי ביטון סבור היה, דרך עיקרון, כי התובעות אינן זכאיות לקבל שליש מן התמורה (וכלשונו "לעשות קופון" על חשבונו). ובעיקר ביטון לא היה מוכן לוותר על תביעתו, היא תביעת ביטון, כתנאי להשתכללות העסקה עם בנק דיסקונט. 32. אחר הדברים הללו פנה ביטון ביום 1.3.07 והציע כדייר חליפי את עסק "הצעד הנכון". משעה שהצעתו לא זכתה לכל מענה בכתב, הוא שיגר תזכורות (נספחים ח' לתצהירו נ/3). בהמשך הדרך הוא שיגר זיכרון דברים שנעשה עם אדם בשם אלון שושן. על כך הוא זכה למענה מיום 31.7.07 (נספח י"א לתצהירו זה). במכתב זה נטען כי זיכרון הדברים האמור הוא "דוגמא נוספת לנסיונותיך לעשות דין לעצמך". בהמשך הדרך הוא ביקש להעביר זכויות לעסק "נעלי TO GO". אין ראיה לפנייה בכתב באשר לעניין זה. 33. התנהלותן של התובעות באשר לנסיונות אלו של ביטון, הינה נפסדת. התובעות לא ראו להתייחס, כל עיקר, לבקשתו של ביטון לעניין "הצעד הנכון". ככל שעסקינן בעניין אלון שושן, שמא עצם העובדה שזכרון הדברים נשלח לתובעות, מצביע על כך שזיכרון דברים זה היה מותנה באישור התובעות. אכן, כך ברורים הם פני הדברים, לא ניתן לערוך אף זיכרון דברים מותנה, כשיטת ביטון, לנוכח העובדה שנדרשת הסכמת התובעות "מראש". ואולם, לזכותו של ביטון ייאמר כי כאשר נהג כהלכה בעניין "הצעד הנכון", הוא לא זכה לכל מענה. ככל שעסקינן ב"נעלי TO GO" אין בפניי ראיה על פנייה בכתב, וממילא לא היה מקום למענה בכתב מצד התובעות. 34. וחרף כל אלו, ולו שלא על יסוד טיעונים שבפניי, בדעתי לקבוע כי הדין עם התובעות בסוגיה הנדונה. להלן אבאר נימוקיי ושיקוליי. 35. אכן, לטעמי הנתון המרכזי המכריע את הכף הוא שכל המגעים האמורים מתרחשים לאחר שהתובעות הודיעו לביטון על ביטול הסכם השכירות, ומשום כך הם מתרחשים על רקע תביעות תלויות ועומדות, דהיינו תביעת הפינוי ותביעת ביטון. משמע, אין עליי לשפוט את התנהלות בעלי הדין, על רקע חוזה שכירות המצוי בתוקפו ובעיצומו. שומה עליי לשפוט את התנהלות בעלי הדין, על רקע חוזה שכירות שניתנה הודעת ביטול בגינו, ושלמצער לנוכח התביעות התלויות ועומדות, מידת תוקפו אותה עת שנויה במחלוקת. ומשכך הם פני הדברים, אני מתייחס אל המגעים האמורים, לא כאל דין ודברים חוזי, במהלך חייו של חוזה בר-תוקף אותה עת, אלא כאל משא ומתן להסדר פשרה, לאורן של התביעות התלויות ועומדות. 36. ומשכך הנני שופט את פני הדברים, וככל שעסקינן בפרשת נסיון העברת הזכויות לבנק דיסקונט, אין לי ספק שהדין עם התובעות. אכן, לטעמי, ראוי היה שהפרקטיקה בה מודות התובעות, תעוגן בהוראות הסכמי השכירות והניהול. לטעמי הפרקטיקה על פיה ככל שמאושרת העברת זכויות, זכאיות התובעות לקבל חלק מוגדר כדי שליש, היא פרקטיקה הוגנת. נזכור ונשמור, מעיקרא, כי התובעות אינן מחוייבות לאשר העברת זכויות, כל עיקר. וממילא הן זכאיות לשמר לעצמן את הזכות להתנות העברת זכויות בשיעור משתנה ממקרה למקרה, פעמים שליש ופעמים שיעור אחר גבוה או נמוך הימנו. הדרך בה התובעות , מיוזמת עצמן, כובלות של שיקול דעתן לשיעור קבוע של שליש, היא התנהלות עסקית הוגנת עד מאוד. והנה, בפרשה שבפניי, הסכימו התובעות גם לוותר על דרישתן לקבל את שליש התמורה, אך לא הסכימו לוותר על ביטול הדדי של התביעות. התובעות לא דרשו שרק ביטון יוותר על תביעתו נגדן, אלא אף הסכימו לוותר על תביעתן נגדו. ביטון, כמדומה, סבור היה שיש לו זכות להעברת זכויות, ללא תנאי וסייג, ואף סבור היה שהוא יכול לכפות הסכם המיישב באופן מוסכם סכסוך, תוך הותרת תביעות תלויות ועומדות. בכך הוא שגה, ושגיאתו חמורה. אכן, דומה שמאזן שיקוליי היה שונה, אולי, אילו דין ודברים זה היה נעשה על רקע הסכם שכירות בר-תוקף, המצוי בעיצומו, ולא לאחר שנטען שהגיע לקיצו. 37. משאלו היו פני הדברים, הגם שהתנהלותן של התובעות מכאן ואילך הייתה נפסדת, אין היא משנה את מאזן שיקוליי. ודוקו: הייתי מתייחס באהדה רבה לתובעות אילו היו מודיעות לביטון, לאחר פרשת בנק דיסקונט, כי מכאן ואילך אין בדעתן, בכל מקרה, להתפשר עמו בשום תנאי. בוודאי הייתי מתייחס באהדה רבה לתובעות אילו היו מודיעות לביטון כי לפני שתשקולנה, לגופו, עניינו של נעבר מוצע זה או אחר, חייב ביטון להסכים לתנאי המוקדם הלגיטימי הן לעניין זכותן הנטענת של התובעות לקבל השליש, ובוודאי לדרישתן לביטול הדדי של התביעות. ואולם התובעות לא עשו כן. אכן, זכותו של ביטון לקבל מענה, ולו מענה מסרב מנומק ומפורט, הופרה. על רקע זה, לכאורה, טענת התובעות כי בקשותיו של ביטון נשקלו לגופן וסורבו, מטעמי אי התאמה נטענת של הנעברים המוצעים, ולנוכח העדר כל תיעוד תומך, מעוררת למצער את חשדותיי. ואולם, כמבואר, עיקר שיקוליי נעוץ ברקע הייחודי בהם מתנהלים פני הדברים. המגעים נעשים לא בשובה ונחת, על רקע הסכם בר-תוקף לכל הדעות, אלא על רקע סכסוכים שמולידים תביעות משפטיות. במצב דברים זה, איפוא, עצם האפשרות של ניהול משא ומתן היא לגיטימית כמו עצם האפשרות של אי ניהול משא ומתן כל עיקר, תוך נטילת סיכונים וסיכויים הדדית. שהרי מטבע הדברים אותה עת אין לדעת מי יזכה, בעתיד, ומי יפסיד. על הרקע הזה יצר ביטון דפוס התנהגות שהכשיל משא ומתן עתידי. אכן, אילו ביטון היה מסכים כי שעה שתועברנה זכויות תזכינה התובעות בשליש, אף תבוטלנה התביעות, יכול שמאזן שיקוליי היה שונה לעניין הסירוב לניצע זה או אחר, אף לנוכח ההתחמקות מלהשיב לחלק ממכתביו של ביטון. לא כך התגלגלו הדברים. ממילא בדעתי לדחות את עילת הקיזוז של ביטון בסוגיה זו. אין צריך לומר, מעבר לדרוש, כי ככל שהייתי נענה לה, הייתי פוסק אותה בניכוי השליש האמור בגין החזר ההשקעות. נזקים בגין ניתוקי חשמל ופינוי מוקדם 38. קבעתי כי החל מיום 15.9.07 ועד לפינוי החנות ביום 24.12.07, נותק זרם החשמל לחנותו של ביטון. זאת ועוד: ביום 10.12.07 ניתן פסק דינו של השופט פרידמן שהורה על פינויו של ביטון מן החנות. אמינה עליי טענת ב"כ ביטון כי פסק הדין של השופט פרידמן הומצא לידיו ביום 20.12.07. בפסק הדין קבע השופט פרידמן כי הוא "מורה לנתבע לפנות את המושכר, ולהשיב החזקה בו לידי התובעת, וזאת בתוך 30 יום". לנוכח זאת אמור היה ביטון לפנות את המושכר ביום 20.1.08. אין עוררין כי התובעות גרמו לפינויו, באורח כפוי, ביום 20.12.07. 39. אקדים ואקבע כין אין ערוך להתנהלותן הנפסדת של התובעות, הן ככל שעסקינן בניתוקי החשמל, והן ככל שעסקינן בפינוי המוקדם. 40. ככל שעסקינן בניתוק זרם החשמל, אם לזמן קצר ובוודאי לתקופה של כחודשיים וחצי, הדבר נעשה תוך הפרה בוטה של החלטתה של השופטת פריאל מיום 29.6.06. היא קבעה שם כי "אין להתיר לחברת הניהול פעולות של עשיית דין עצמי דוגמת ניתוק זרם החשמל מהחנות. הדין מכיר בשימוש בכוח עצמי במקרים חריגים בהם הוכרה זכות זו במפורש..., זאת גם אם חוזה השכירות או חוזה הניהול מתירים לה לעשות כן. תניות מסוג זה נוגדות את תקנת הציבור ואין להשלים עימן". אכן, ככל שעובר ליום 15.9.07 סבורות היו התובעות כי יש לנתק את זרם החשמל, שומה היה עליהן לפנות לבית המשפט המוסמך ולבקש רשות לעשות כן. ואכן, מעת לעת בגילגולי הסכסוך שבפניי, זכו התובעות וקיבלו את מבוקשן. ואולם, בשום נסיבות, הן לא הורשו, בעיקר לנוכח החלטתה הנ"ל של השופטת פריאל, לנתק את זרם החשמל לחנותו של ביטון, אלא בברכתו ואישורו של בית המשפט. 41. ואכן, למרבה הצער, עבירה גוררת עבירה. אכן, לכל אורך הדרך, כמו-התחרו ביניהם התובעות וביטון, מי יגדיל ויאדיר תורה בעשיית דין עצמי. ביטון, כשהוא מציב שלושה סטנדים מחוץ לחנותו, בניגוד לצווים שניתנו, פותח מחדש ומזרים את החשמל, ואחת היא לי אם נעשה הדבר תוך פריצת ארון חשמל אם לאו, חוסם חניית עוברים ושבים לקניון וקורא קריאות גנאי בראש חוצות. התובעות, כשהן חוזרות ומנתקות זרם החשמל, חרף החלטות חוזרות ונשנות, מכניסות בכוח סטנדים לחנותו של ביטון ואף מחליטות מהו מועד הפינוי של החנות, תוך הפרה מוחלטת של פסק דינו של השופט פרידמן. ובנוסף לכל אלו ראוי להזכיר כי גם ככל שביטון לא היה מפנה את החנות בחלוף 30 הימים, ספק חמור בעיניי האם התובעות היו זכאיות לפנותו מן המושכר. פסקי דין מבוצעים, בדרך המלך, ע"י לשכת ההוצאה לפועל. אכן, בגדרם של הליכי הוצאה לפועל, יכול שב"כ התובעות היה מתמנה ככונס נכסים על מנת שיבצע את הפינוי באורח יעיל ומהיר. אף אז הדבר היה נעשה בחסותה של רשות שיפוטית מוסמכת לכך, ולא בעשיית דין עצמית. לנוכח כל אלו מועצמת חומרת פועלן של התובעות בכך שפינו את החנות, גם בניגוד להוראות פסק הדין וגם שלא באמצעות הליכי הוצאה לפועל. כל אחד מבעלי הדין, לעניינו ובתורו, אמור היה לפנות לבית המשפט ולבקש סעד. ואכן, מעת לעת, כך נהגו בעלי הדין ובתי המשפט פסקו את אשר פסקו. לא מדובר ב"נתיב חילופי" בצידו של "נתיב עשיית הדין העצמית", בבחינת שני קווים מקבילים שלא ייפגשו. הדעת לא סובלת עשיית דין עצמית, באורח בריוני בוטה והתנהלות נפסדת, לא של ביטון, ולא של התובעות. חבל שהדברים לא הופנמו, לא אצל האחד ולא אצל האחרות. 42. ועל שום מה, כך התובעות, הן ביקשו לפנות את ביטון לפני המועד שנקבע? כך, לשיטתו של סביון, משום שביטון נראה בלילות "קופץ מעל גדר הביטחון של הגדר התפעולי של הקניון, חודר לקניון ועושה את לילותיו במושכר ככל הנראה בנסיון לתפוס חזקה פיזית במושכר ולסכל את הליך הפינוי הקבוע בפסק הדין" (סעיף 48 לתצהירו ת/1). חקירתו של סביון העלתה כי הדברים חסרי שחר והם פועל יוצא של עדות שמיעה. אכן, לא הובאה בפניי כל עדות ישירה אודות כך שביטון אכן קפץ מעל גדרות ביטחון, כנטען. אכן, ביטון הודה כי לאחר שהגיעה אליו שמועה מאת "חפרפרת" מעובדי הקניון, בלילה אחד בו הוא חשב שעומדים לפנותו, הוא אכן שהה בלילה בחנות. אין צריך לומר כי זכותו של שוכר לשהות בחנות, כל עוד הדין מתיר זאת, ללא כל הגבלה, ובכל שעות היממה. 43. ואולם, על מנת להפיס את הדעת, אציין כי גם ככל שהתובעות היו מוכיחות את הטענות האמורות, הן לא היו רשאיות, בשום נסיבות, לפנות את ביטון בטרם המועד האמור, ללא קבלת הסכמה של בית המשפט. אכן, אני יכול להעלות על דעתי הגשת בקשה שהייתה מוגשת לשופט פרידמן בה היה מתבקש אישורו של בית המשפט לפנות את ביטון, בטרם חלוף המועד. כך, אם ככל שהייתה מוכחת הטענה האמורה; כך, אם למשל הייתה נטענת הטענה שפסק הזמן של 30 היום לא נעשה לצרכי התארגנות, והחנות פועלת במלוא הקצב, חרף מועד הפינוי הממשמש ובא. לו הייתה מוגשת בקשה כאמור, פשיטא היא הייתה נשקלת כפי שהייתה נשקלת, ומוכרעת כפי שהייתה מוכרעת. 44. כללם של דברים: דרך עיקרון ידו של ביטון על העליונה, ככל שעסקינן בשאלות של חבות. משעה שזרם החשמל נותק שלא כדין, ומשעה שהחנות פונתה טרם זמנה, זכאי ביטון, דרך עיקרון, לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו. לבחינתם של אלו, אדרש עתה. שעה שעליי לשפוט, לגופם, את הנזקים הנטענים, דומה שידו של ביטון על התחתונה, ככל שעסקינן בשאלות של שומת הנזק, למצער במרביתן המכרעת של דרישותיו. 45. אתחיל, תחילה, בשיקולי-על, שאמורים להנחות את שיקוליי, והמועלים גם על ידי ב"כ התובעות, ומאומצים על ידי. 46. ראשית, החל מיום 16.9.07, פעלה החנות באמצעות גנרטור, אף באמצעות מכשירים אחרים, דוגמת ממירי-מתח, שנרכשו על ידי ביטון. סכום הרכישות עולה לסך של 11,650 ₪, וברי לי שבדעתי להיענות לעילת קיזוז זו, ובמלואה. ואולם עולה מכך כי לאמיתם של דברים החנות לא הייתה בעלטה, מן הסתם, בשום זמן מן הזמנים שהרי היא הופעלה, ולו באורח פיראטי על ידי ביטון. ועם זאת, ולו בנתון לכך, אין ספק כי בדרך העסקים הרגילה אמורה החנות להיות מופעלת, בדרך המלך, על ידי חיבור לזרם החשמל שבקניון. משמע, ראוי היה לפלח באופן מדוד את יתרת הנזקים שנגרמו לביטון לא בגין ניתוק חשמל החלטי, שהרי כזה לא היה, אלא בגין ההפסד הנאמד בגין חיבור לחשמל, שמא באופן לא אמין באורח חלקי. 47. שנית, מאז שנת 2005 מצבו הכלכלי של ביטון היה חמור. מתצהירו שתמך בבקשתו לפטור מהפקדת ערובה עולה בעליל כי הוא היה שרוי במצב נפשי וכלכלי קשה, וממילא המצב הכלכלי של עסקו הלך וירד. הדברים אף נקבעו, כאמור, בפסק דינה של השופטת פריאל. אף היא סברה, ולו בנתון לקביעתה אודות ההתנהלות הנפסדת של ניתוק זרם החשמל, שביטון לא השכיל להוכיח את הקשר הסיבתי בין ניתוק החשמל לבין הפסדים אלו או אחרים. 48. שלישית, לנוכח כל אלו, דומה שלא ניתן לשאוב תובנות רבות מחוות דעתו (נ/5) של רואה חשבון אריה צנגוט (להלן-"רו"ח צנגוט"). אכן, רו"ח צנגוט מצביע על ירידת הכנסות בתקופות השוואה מסויימות. לא נגזר מכך, בהכרח, כי ירידת הכנסות זו היא פועל יוצא מן הערך השולי של השימוש בהתקני חשמל אלטרנטיביים, בעקבות ניתוק החשמל שנעשה על ידי התובעות. 49. רביעית, ככל שעסקינן בפינוי המוקדם, שומה עליי לקחת בחשבון כי ככל שביטון היה פועל בתום לב, מן הסתם ממילא הפדיון בחנותו אמור היה ללכת ולפחות עד לכדי אפס ביום האחרון שלפני הפינוי. אכן, זה הרציונאל הנעוץ בפסק הזמן שניתן ע"י השופט פרידמן לפינוי הנכס תוך 30 יום. אכן, סביר להניח שהשופט פרידמן לא העלה על דעתו שהעסק יעבוד, בקצב רגיל ומלא משל לא אירע דבר, במשך 29 יום. ואילו רק ביום ה-30, ובאחת, ישכיל ביטון לפנות את החנות ולחסל את כל עסקיו. 50. וחרף כל אלו, ולמרות שביטון אינו מתמודד כהלכה עם הצורך לפלח כהלכה את הפסדיו, ולו בנתון לשיקולים האמורים, לא יעלה על הדעת שהתובעות תיבנינה מכך, באופן שחוטאות תצאנה נשכרות. בנתון לכל אלו, כך אין לי ספק, ברי לי שנגרמו נזקים לביטון. וגם ככל שנהיר לי שעסקו היה בהפסדים ממילא, הרי כתוצאה מן ההתנהלות הנפסדת האמורה, הפסדים אלו הלכו והעמיקו. אכן, ברי לי שאין בדעתי לקבל את מכלול הנחות היסוד של ביטון, במכלול תחשיביו. מאלו מצטיירת התמונה כאילו החנות הייתה רווחית ומשגשת, וכאילו היה ניתוק חשמל שהשבית את החנות ממלוא פעילותה העסקית, בעוד שהיה פיתרון הזרמת חשמל תחליפי, שבוודאי גרם נזק לעסק החנות ואולם קטן ומדוד פי כמה. 51. נותר לי לאמוד כל אלו על דרך האומדן השיפוטי. בכתב הגנתו המתוקן אמד ביטון את הפסד הרווח החודשי שלו בסכום של 12,000 ₪ לחודש. הנני מעדיף אומדן זה על המתחייב מחוות דעתו של רו"ח צנגוט וסיכומי טענותיו. לנוכח זאת אניח כי הרווח של ביטון בגין חודשיים וחצי עולה לכדי 30,000 ₪. בגין הנזק שנגרם לו, לנוכח השיקולים האמורים שנימנו עד הנה, הנני רואה לפסוק לו שליש מן הסכום האמור, דהיינו סך של 10,000 ₪. 52. אין בדעתי, כמובן, לקבל את עילת הקיזוז בגין תשלום פיצויים לעובדים בסכום של 53,246 ₪. והרי מדובר בסכום שביטון אמור היה לשלם לעובדיו, יהא הדבר אשר יהא, לו הייתה החנות מפונית עפ"י פסק הדין. בוודאי שאין בדעתי להיענות לעתירתו לעלויות מכשירי טלפון נייד שרכש לטובת העסק ועובדיו. והרי אף אלו היו נזקים שאין בינם לבין התנהלות נפסדת של התובעות ולא כלום. כך, אף ככל שעסקינן במארז שקיות ובהשקעות שירדו לטמיון. כל אלו נרכשו והושקעו, ממילא, כדרכו של שוכר עסק לשנים ארוכות. כל אלו הם בגדר סיכונים עסקיים סבירים שנוטל על עצמו כל בעל עסק השוכר חנות בשכירות בלתי מוגנת. 53. נטען כי כתוצאה מן הפינוי הכפוי, נאלץ היה ביטון לאחסן את הציוד במחסן לתקופה של שנה וכתוצאה מכך נגרם לו נזק בסך של 12,216 ₪. הוא אף טוען כי כתוצאה מכך הוא נאלץ למכור את המלאי שלו בהפסד ניכר. אף ככל שעסקינן בנתונים אלו הם אינם נראים לי סבירים, לנוכח הפינוי הכפוי, טרם זמנו. אכן, ממילא, סביר להניח שביטון התכוון, מן הסתם, לפנות את המלאי ולאחסן אותו עד אשר ימכור אותו, בהתאם למיטב שיקוליו. בדעתי להכיר, איפוא, בתוספת השולית האפשרית בגין אחסנת ציוד, טרם זמנו, בסכום נוסף של 3,000 ₪. 54. ב"כ הצדדים לא ראו להעמיק חקר לעניין הנתון שככל ביטון היה מפונה בהתאם לפסק דינו של השופט פרידמן, פשיטא חוב דמי השכירות ודמי הניהול שלו היה אף בגין תקופה זו. משעה שבעלי הדין לא ראו לטעון בכיוון זה, אף אני לא אעמיק חקר בסוגיה זו. 55. ועוד: לנוכח המתחייב עד הנה, ככל שביטון היה מבקש לפסוק לו פיצוי לא ממוני, בגין התנהלותן הנפסדת של התובעות, הייתי שוקל לפסוק לו פיצוי זה. אכן, מן הסתם, במאזן שיקוליי הייתי מתחשב בכך שכמבואר ביטון, כמוהו כתובעות, אינו טלית שכולה תכלת. ואולם, ולו בנתון לכך, סביר שהייתי פוסק לו בגין פריט זה. משעה שלא תבע סכום זה, אין בדעתי להידרש לכך. פיצויים בגין "יריד המכוניות" 56. ביטון טוען, כטענת-מאסף, לפיצויים שנגרמו לו בגין "יריד המכוניות" שהתקיים בין הימיים 9.5.07 - 10.5.07. הוא טוען לנזקים שנגרמו לו בסכום של 2,832 ₪. 57. אכן, בגדר תביעת ביטון, לא נתבע הסכום האמור בגין "יריד המכוניות" והדבר הוא למורת רוחי. אכן לא הייתה כל סיבה מבוררת שבמידת הצורך יבקש ביטון לתקן תביעתו שם, באופן שלא יצטרך "להיזכר", מעת לעת, ביריד זה או אחר שנשמט ממנו משום מה. לעצם העניין, ומשום הנמקותיה של השופטת פריאל בפסק דינה בתביעת ביטון, בדעתי לדחות עילת קיזוז זו בגין יריד זה. אף יריד זה, שנמשך עפ"י הטענה יומיים, גם נעשה כדת וכדין לנוכח המתחייב מהסכמי השכירות והניהול כפי שנותחו בפסק דינה של השופטת פריאל, ובוודאי לא היה משום אירוע חריג, ולו לנוכח מספר הימים המצומצם האמור. פיצויים בגין נזקי גוף 58. ביטון טוען כי בשלוש הזדמנויות, דהיינו 18.6.07, 29.11.07 ו-18.12.07, הוא הותקף ע"י מאבטחים של הקניון. אין בדעתי להידרש לעילה זו שלא בא זכרה, כל עיקר, במסגרת עילות הקיזוז בכתב ההגנה המתוקן, וממילא היא בבחינת הרחבת חזית. ככל שעסקינן בתקיפה הראשונה הנטענת, שנעשתה ביום חסימת הכניסה לחניון, הרי מעבר לדרוש, חקירתו של ביטון העלתה כי הוא לא הותקף כל עיקר, אלא שוכנע על ידי שוטרים שהיו במקום להסיר את החסימה. מאזן ביניים ושאלת ההוצאות 59. הנה-כי-כן, קבעתי כי בגין התביעה העיקרית יש לחייב את התובע בסכום של 253,499 ₪. היכרתי בעילות קיזוז המסתכמות בסכום של 24,650 ₪. כתוצאה מכך מתחייב חיוב של הפרש בסך של 228,849 ₪. 60. השופטת פריאל, כמבואר, סבורה הייתה, לנוכח ההתנהלות הנפסדת של בעלי הדין, שלא ליתן צו להוצאות. אף אני התחבטתי האם לא לנהוג באותה דרך. בסופה של דרך החלטתי להמעיט באורח מופלג מפסיקת ההוצאות הנהוגה אצלי. בדרך העסקים הרגילה הייתי פוסק שכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪. לנוכח מכלול הנסיבות, בדעתי לפסוק סכום של 10,000 ₪ בלבד. סוף דבר 61. לפיכך הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות סך של 228,849 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 4.3.2009 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעות תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. 62. הנני מורה למזכירות לשחרר לידיו הנאמנות של ב"כ התובעות ערבות בנקאיות שהופקדה בזמנו בתיק. מרכז מסחריחובחברת ניהול