קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת דיווח רופא על סכנה למטופל ברישיון נהיגה ונשק: התובע יליד 1963, ערב האירועים נשוא התביעה, עבד כאיש מכירות. בנוסף, התובע עבד בעבודת  שמירה ואבטחה, ומספר ימים לפני תחילת האירועים נשוא התביעה התובע התקבל לעבודה בתור מפקח אזור בחברה העוסקת בעבודות אבטחה ושמירה, עבודה שדרשה, בין היתר, כי התובע יחזיק ברישיון נשק.  התובע טוען, כי הנתבעים, ברשלנותם ו/או עקב הפרת חובותיהם כלפיו ו/או בזדון, גרמו לנטילה זמנית, ללא כל הצדקה, של רישיון הנשק ורישיון הנהיגה בהם החזיק, דבר שגרם לפיטוריו מעבודתו כאיש אבטחה, דבר שגרם לו הפסדי שכר ניכרים והפסדים נוספים. בנוסף, התובע טוען, כי התנהגותם של הנתבעים פגעה בפרטיותו ובשמו הטוב. מכאן תביעת התובע כנגד הנתבעים לקבלת פיצויים בגין נזקי הממון שנגרמו לו לטענתו, עקב רשלנותם של הנתבעים ובגין הפגיעה בפרטיותו ובשמו הטוב. השתלשלות העניינים וטענות הצדדים ביום 13.02.07 התובע הופיע, בפעם הראשונה, במרפאתו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). התובע לא קבע תור, וחרף זאת הנתבע הסכים לקבלו. הנתבע טוען כי בביקור זה התובע ביקשו לחתום לו על טופס לצורך חידוש רישיון הנשק. מנגד, התובע טוען, כי בביקור זה הוא לא דרש דבר לעניין חידוש רישיון הנשק, וכי ביקש אך ורק מסמך סיכום למצבו הבריאותי "שהוא תקין" ו"שאינו נוטל תרופות". מבלי לקבוע מסמרות גבי גרסאות הצדדים, ברי כי ביקור התובע במרפאתו של הנתבע באותו יום נועד לצורך קבלת אישור רפואי אודות מצבו של התובע (בין אם מדובר בטופס שהוצג על ידי התובע לצורך מילויו על ידי הנתבע, ובין אם המדובר באישור שהנתבע מוציא בעצמו), כאשר אישור זה נדרש לצורך חידוש רישיון הנשק (ראו: עדותו של התובע בעמ' 17 לפרוטוקול, שורות 12, 25 ו- 30, וכן עדותו של התובע, בעמ' 18 לפרוטוקול, שורות 30-31). הנתבע אינו רופאו הקבוע של התובע, רופאו הקבוע של התובע היה בחופש. על כן, התובע נבדק על ידי הנתבע. בין התובע לנתבע לא הייתה כל היכרות מוקדמת, ובטרם חתימתו של הנתבע על הטופס או בטרם מתן האישור הרפואי אודות מצבו הבריאותי של התובע, הנתבע חיפש, דרך המחשב, פרטים רפואיים אודות התובע וגילה כי בדיקות מעבדה ישנות העלו שלתובע הפרעות בתפקודי כבד ורמת טריגליצרידים גבוהה בהרבה מהנורמה. לפיכך, ובטרם חתימת/מתן האישור, הנתבע הפנה את התובע לבדיקות מעבדה וא.ק.ג וביקשו לשוב אליו לאחר שיתקבלו תוצאות הבדיקות, ולקבוע תור מראש בטרם יגיע אליו שוב. לטענת הנתבע, התובע לא היה מרוצה מכך שהנתבע לא חתם לו על הטופס, ושהפנה אותו לבדיקות. התובע הביע בפניו את חוסר רצונו בצורה לא נעימה ובוטה. הנתבע מוסיף וטוען, כי הוא התייחס לתובע כראוי, הפנה אותו לבדיקות רפואיות, לא אמר לו "תשתוק", ואין כל בסיס לטענות התובע בהקשר זה. מחאת התובע נגעה אך ורק לכך, שהנתבע לא חתם באופן מיידי על הטופס. ביום 22.02.07 התובע הופיע במרפאתו של הנתבע. שוב ללא קביעת תור, ושוב הנתבע הסכים לקבלו. התובע הציג בפני הנתבע את הבדיקות שנתבקשו על ידו. הנתבע ראה כי הבדיקות העדכניות העלו, כי אכן התובע סובל מבעיות בתפקוד הכבד ומטריגליצרידים ברמה החורגת מהנורמה. בנסיבות אלה, הנתבע הפנה את התובע לבדיקות מעבדה נוספות (לאיתור וירוסים בכבד) ולאולטרה-סאונד. לטענת הנתבע, התובע הגיב להחלטתו הרפואית של הנתבע באלימות מילולית. לא זו אף זו: כשהנתבע ביקש לבצע בדיקה גופנית, התובע סירב וטען כי נבדק על ידי הפקידה של "מכבי" ודי בכך כדי שהנתבע יחתום על טופס האישור להחזקת כלי נשק. התובע צעק על הנתבע, נהג כלפיו באגרסיביות, דרש שהמסקנה לגבי מחלותיו תגובש יחד איתו ואיים שיעשה כל מאמץ ש"יזרקו" את הנתבע מהקופה. התובע כפר בטענות הנתבע בקשר להתנהגותו בביקוריו במרפאת הנתבע בחודש פברואר 2007. בהקשר זה אציין, כי הנתבע לא נשאל ולו שאלה אחת אודות הסעיפים הרלבנטיים בתצהיר עדותו הראשית המתייחסים לעניין זה. הדבר אומר דרשני ופועל לרעת התובע. לא זו אף זו: עדותו של הנתבע בדבר התבטאויות התובע בביקוריו אצלו בחודש פברואר 2007 נתמכת בעדותו של התובע עצמו שהצהיר כי, בביקורו הראשון הוא העיר לנתבע שאינו מתייחס אליו, שהודה בחקירתו הנגדית כי בביקור השני הוא העיר לד"ר ברנשטיין כי הפנייתו לבדיקות נוספות מיותרת, כשמנגד, בתצהיר עדותו הראשית התובע הצהיר, כי הוא והנתבע לא שוחחו בביקור השני (ראו: סעיף 22 למוצג ת/2), שהעיד כי מהתחלה כל היחסים בינו לבין הנתבע לא התחילו טוב (ראו: חקירתו של התובע בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 3-4), שהעיד כי ידע מי עומד מולו, "שאין לו כימיה עם הנתבע בכלל" וכי הנתבע "טיפוס מתנשא וגס רוח" (ראו: חקירתו של התובע בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 13-14). לא זו אף זו: התובע ניסה להתכחש להתרחשותו של ויכוח כלשהו בינו לבין הנתבע, אך במהלך חקירתו הנגדית התברר כי אכן היה ויכוח בינו לבין הנתבע (ראו: עמ' 34 לפרוטוקול הדיון, שורות 18-19).  לאחר הביקור השני הנ"ל, התובע לא שב למרפאת הנתבע. התובע החל את עבודתו בחברת בן בטחון ביום 15.02.07 (ראו: עדותו של התובע בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון, שורות 8-9), והאישור הרפואי שלא התקבל בידיו בביקוריו הנ"ל אצל הנתבע, התקבל בשלב מאוחר יותר, וזאת ביום 14.03.07. אישור זה ניתן על ידי ד"ר חדד שבינתיים שב מחופשתו (ראו: חקירתו של ד"ר חדד, בעמ' 59 לפרוטוקול, שורות 23-27 ומוצג ת/3). מוצג ת/3 הינו טופס בדבר הצהרת בעל כלי יריה הכולל שאלון רפואי למילוי על ידי הרופא וחתימתו. עיון במוצג ת/3 מלמד בעליל, כי השאלון לא מולא כלל וכלל על ידי ד"ר חדאד, וכי ד"ר חדאד הסתפק בחתימתו על הטופס, ללא ציון שם המטופל, ללא ציון תאריך, וללא מתן תשובות לשאלון שבהצהרה. מספר שבועות לאחר מכן, הנתבע קיבל לידיו העתק תלונה שהתובע שלח למחלקת תלונות הציבור של הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") מיום 06.03.07. התלונה כללה טענות שונות שהתובע העלה כנגד מרבית הגורמים עימם בא במגע בנתבעת, ובסוף התלונה העלה טענות בנוגע לנתבע, ובכלל זה ציין שאיננו יודע אם הנתבע באמת רופא או מתחזה, וכי דברים מוזרים מתרחשים במרפאתו, כגון: "העובדה" שהנתבע ביקש ממטופלת שתיתן דגימת שתן בערב למרות שלתובע "ידוע" ששתן נותנים מוקדם בבוקר. התובע סיכם תלונתו בכך: במרפאתו של הנתבע מתרחשים עוד דברים מוזרים, והתובע אינו יודע איך להסבירם. על פי מכתב התלונה, התובע ביקש מהנתבעת שלא לבקר שוב במרפאתו של הנתבע (שכן, לפי הכללים הנהוגים בנתבעת, לא ניתן לעבור לרופא אחר במהלך רבעון, אלא אם ניתן לכך אישור מיוחד). הנתבע כפר בכל הטענות שהועלו במכתב התלונה וטען, כי בשלב זה, היינו: לקראת סוף מרץ 2007 (ראו: עדותו של הנתבע בעמ' 64 לפרוטוקול, שורות 29-30) הצטברו אצלו ראיות אשר העלו חשש, שמצבו הנפשי של התובע אינו תקין, וכדלקמן: התובע התנהג במרפאת הנתבע בצורה לא נורמטיבית כמפורט לעיל. התנהגותו התאפיינה בחוסר יציבות, תוקפנות, עם אלמנטים של חשיבה לקויה. התובע לא שב למרפאת הנתבע לאחר הביקור השני, למרות שהנתבע הפנה אותו לבצע בדיקות נוספות. תחת זאת, התובע עשה כל מאמץ לעבור לרופא אחר, אצלו יוכל, אולי, לקבל אישור לחידוש הרישיון. ממצאי הבדיקות שהיו בידי הנתבע העידו על כך, שהתובע סובל מזה שנים מבעיה בתפקוד הכבד. בעיות מסוג זה עשויות להעיד על התפתחות מחלת "שחמת הכבד", שאחת מתוצאותיה היא התפתחות אנצפלופתיה כבדית (תופעה נוירו-פסיכיאטרית, הפוגעת קשות בתפקודים המנטאליים של החולה). במכתב התלונה התובע הציג מחשבות שווא וקווים פרנואידיים. לנוכח האמור לעיל, הנתבע טוען, כי היה לו ברור שמוטלת עליו החובה לדווח לרשויות הרלוונטיות על חששותיו. על כן, הנתבע פנה למשרד הפנים והופנה לאגף רישוי נשק, שם הוסבר לו כי עליו להעביר פנייה בכתב בעניין ולהתריע על חששותיו. בנסיבות אלה, הנתבע שלח שני מכתבים מיום 20.05.07 שהופנו, האחד - לסגן מנהל אגף רישוי נשק במשרד הפנים, לפיו הנתבע כתב כדלקמן: " ברצוני ועל פי החוק לדווח על המבוטח של שירותי בריאות "מכבי", אשר הגיע למרפאתי בחודש 02/2007 על מנת להיבדק לפני חידוש רישיון נשק. הפניתי את הפציאנט לביצוע בדיקות, אך במהלך המפגש הרפואי הפציאנט גילה התנהגות לא נורמטיבית, לא יציבה, תוקפנית מאוד עם האלמנטים של חשיבה לקויה. למרות המלצתי אינו חזר למעקב, אך המשיך מעקב אצל רופא אחר... לדעתי יש צורך שהפציאנט ייבדק בדחיפות ע"י הפסיכיאטר ועוד לפני חידוש של רישיון נשק", והשני - למכון לבטיחות בדרכים, במשרד התחבורה, שלפיו הנתבע כתב כדלקמן: " ברצוני ועל פי החוק לדווח על המבוטח של שירותי בריאות "מכבי", אשר הגיע למרפאתי בחודש 02/2007 על מנת להיבדק לפני חידוש רישיון נשק. הפניתי את הפציאנט לביצוע בדיקות, אך במהלך המפגש הרפואי הפציאנט גילה התנהגות לא נורמטיבית, לא יציבה, תוקפנית מאוד עם האלמנטים של חשיבה לקויה. למרות המלצתי אינו חזר למעקב, אך המשיך מעקב אצל רופא אחר... לדעתי יש צורך שהפציאנט ייבדק במכון לבטיחות בדרכים ע"י הפסיכיאטר בהקדם האפשרי" [ראו: נספחים ח' ו- ז' למוצג נ/6). ביום 24.05.07, בשעה 22:00, הופיע במקום עבודתו של התובע גיא בן ישעיהו והודיע לו כי נתקבלה הוראה דחופה לקחת לתובע את נשקו. במעמד זה, גיא בן ישעיהו לקח לתובע את רישיון הנשק, ובו במקום, ולנוכח שלילת רישיון הנשק בו החזיק התובע (להלן: "רישיון הנשק"), התובע פוטר מעבודתו בחברת השמירה. לטענת התובע: מכתב הפיטורין שנשא תאריך 17.05.07, נכתב רטרואקטיבית, דבר התמוה בעיניו. לטענת הנתבעים, מועד עריכתו של המכתב מלמד על כך, כי הייתה אצל המעבידה כוונה לפטר את התובע עוד מלפני האירועים נשוא התביעה, וללא קשר אליהם. התובע ידע כי מי שעמד מאחורי שלילת רישיונו היה הנתבע שניסה לפגוע בו בזדון, לנוכח התלונה שהתובע הגיש כנגדו. התובע טוען, כי הנתבע כתב את מכתביו אך ורק מתוך רצונו להתנקם בתובע, ולא מתוך חובה רפואית או מוסרית. במכתב התלונה לא היה דבר המלמד על מחשבות שווא וקווים פרנואידים אצל התובע. הנתבע אינו פסיכיאטר במומחיותו, ולא התייעץ עם פסיכיאטר בטרם שלח את מכתביו הנ"ל. דברים אלה מלמדים על רשלנותו. אם לנתבע היה חשש אמיתי למצבו הנפשי של התובע, אזי הנתבע היה מתקשר לתובע ומבקש להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית. התובע לא נעלם לאחר הביקורים אצל הנתבע. התובע חזר לרופאו מזה 15 שנים לאחר שזה חזר מחופשתו. אין כל אחיזה במציאות לניסיונם של הנתבעים לקשור בין תפקודי הכבד של התובע לבין מצבו הנוירו-פסיכיאטרי. התסמינים של התובע אינם מעידים על אנצפלופתיה כבדית. התובע לא התלונן על ישנוניות או אובדן ריכוז או על בעיה בתפיסה הספציאלית. במסמכים הרפואיים שנערכו על ידי הנתבע בעצמו, אין כל חשד אין כל חשד לאנצפלופתיה כבדית. הנתבע לא ערך אפילו את הבדיקה המקובלת והפשוטה לזיהוי אנצפלופתיה כבדית (לבקש מהמטופל להושיט את ידיו קדימה). אם חשדו של הנתבע בדבר התפתחותה של אנצפלופתיה כבדית היה אמיתי, היה עליו לדווח מיידית לתובע ולהפנותו לטיפול בבית חולים או לבירור נוסף מיידי. הדבר לא נעשה על ידי הנתבע. הנתבע הפנה את התובע לביצוע בדיקות הרלבנטיות לטיפול במחלת "שחמת כבד", ולא לאנצפלופתיה כבדית. עצם העובדה שהנתבע לא הפנה את התובע להמשך בירור או לבדיקות רלבנטיות, מלמדת על כך שלא היה לו כל חשש מהתפתחותה של אנצפלופתיה כבדית אצל התובע. מחלה זו הומצאה על ידי הנתבע בדיעבד, על מנת להצדיק את מעשיו.  כוונת הנתבע לפגוע בתובע באה לידי ביטוי אף בכך, שהגיש נגדו תלונת שווא במשטרה. ביום 09.03.08 ולאחר שהתובע עבר בדיקה במשרד הבריאות, ביום 06.03.08, הוחלט שהתובע כשיר לשאת כלי יריה. הנתבעים ביחד ולחוד, שלא התייעצו עם הרופא המטפל של התובע, הנתון למרותה של הנתבעת 2 ושהינו קולגה של הנתבע 1, מסרו את ההודעה לרשויות כלאחר יד, מבלי ששקלו כראוי את משמעות הדבר ומבלי שהתרשמו ממסוכנות אותנטית, בסבירות גבוהה יחסית ומיידית.   פנייתו של הנתבע לאגף רישוי נשק במשרד הפנים, ולא למנהל משרד הבריאות, נעשתה שלא כדין. עקב האירועים הנ"ל, נגרמו לו ההפסדים שלהלן: סך של 20,000 ₪ בגין הפסדי שכר. סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות הבדיקות שנאלץ לעבור לצורך השבת רישיונו, בגין עזרת אשתו שנאלצה להסיעו לעבודה (בהעדר אלטרנטיבה של תחבורה ציבורית) עקב שלילת רישיון נהיגתו, ובגין עוגמת נפש. נטילת רישיון הנהיגה שיבשה את התנהלות המשפחה משנבצר בעד התובע מלסייע, כפי שעשה כל הזמן, בהסעת ילדיו (שהיו בחופשה) לחוגים ולפעילויות השונות. סך של 100,000 ₪ - פיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב. לטענת הנתבעים: הנתבע הינו מומחה ברפואה פנימית משנת 2004 ועובד כרופא עצמאי בקופות חולים שונות, לרבות במסגרת הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). דיווחי הנתבע לרשויות אודות התובע, לא רק שנעשה כדין ומחובתו כרופא, אלא שפעולה זו ראויה לכל שבח. מעולם לא הייתה לו כל היכרות עם התובע, קודם לאירועים נשוא התביעה, ומעולם לא היו לנתבע ו/או לאיש בנתבעת, שום רצון או כוונה לפגוע בתובע. נהפוך הוא; פניות הנתבע לגופים הרלבנטיים נעשו בתום לב, ומתוך חשש כן ואמיתי לבריאותם ושלומם של התובע וסביבתו. לנתבע אין כל סמכות לבטל רישיונות נשק או נהיגה. הנתבע אף לא ביקש לעשות כן. הנתבע רק דיווח, כנדרש בחוק, על מה שאירע, והמליץ שהתובע ייבדק על ידי פסיכיאטר, ולאחר משלוח המכתבים הנ"ל, לנתבע לא היה כל קשר עם הגורמים אליהם פנה. הנתבע פנה לרשויות בשל רצונו לקיים את הוראות החוק, ולא מתוך "נקמה" כנטען על ידי התובע. יתרה מזאת, התלונה שנשלחה על ידי התובע, נשלחה כנגד עובדים נוספים בנתבעת ולא רק כנגד הנתבע. מה גם, שהתלונה נדחתה על ידי הגורמים המוסמכים בנתבעת. אין כל ממש בטענת התובע בדבר חובת הנתבע לפנות לרופאו הקבוע בטרם פנייתו לרשויות. החוק מטיל עליו, בהיותו רופא, לדווח לרשויות הרלבנטיות, אם הוא מגיע למסקנה שהדבר נדרש, ושיקול דעתו של רופא אחר שייתכן ויסבור אחרת, אין בו כדי להחליף את שיקול דעתו של הנתבע או לפטור אותו מהחובה המוטלת עליו על פי דין. באשר לטענת התובע בדבר התלונה למשטרה שהוגשה כנגדו על ידי הנתבע, הנתבע טוען, כי בחודש אוגוסט 2007 התובע התקשר לנתבע למרפאה והתעניין בנוגע לפניותיו לרשויות בעניינו. הנתבע אמר לתובע כי הינו מקבל מטופלים, וכי ימסור לו מידע באם התובע יגיע למרפאתו. אולם, התובע לא הרפה ושלח לנתבע הודעות ס.מ.ס לטלפון הסלולארי האישי שלו. תוכנן של הודעות אלו היה, בין היתר, "אתה עוד תשמע ממני", "אתה נחשפת", "אני אטפל בך בחומרה רבה". מטבע הדברים, הנתבע חש מאוים מכך שאדם שהמליץ כי יעבור בדיקה פסיכיאטרית אינו מרפה ממנו ושולח לו הודעות כאמור. לכן, וכדי להבטיח את בטחונו, הנתבע פנה למשטרה בעניין, ולא על מנת לפגוע בתובע כנטען על ידו.     לעניין הנזק, הנתבעים טענו כי אין כל קשר בין הנזקים הנטענים על ידי התובע לבין מעשי הנתבע. ומכל מקום, נזקי התובע הנטענים והמוכחשים נגרמו בשל אשמו הבלעדי של התובע שסרב להיבדק על ידי הפסיכיאטר, אלא לאחר חלוף זמן רב. דיון והכרעה בנסיבות העניין, השאלה העומדת להכרעה הינה אחת: האם מכתביו של הנתבע ,מיום 20.05.07, היו מיותרים אם לאו. לשון אחר, האם הייתה הצדקה למשלוח המכתבים? בטרם המענה לשאלה הנ"ל, ראיתי להפנות למסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לדיוננו, היינו: להוראות סעיף 11א' לחוק כלי היריה, תש"ט-1949 (להלן: "חוק כלי היריה") וסעיף 12ב' לפקודת התעבורה. סעיף 11א' לחוק כלי היריה קבוע כדלקמן: "חובת הדיווח רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם והסבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לצבא הגנה לישראל. (1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם ושנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד הבריאות. (2) עובד סוציאלי המטפל באדם, למעט עובד סוציאלי שחלות עליו הוראות פסקה (1), שנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד העבודה והרווחה, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד העבודה והרווחה. (3) שר העבודה והרווחה ימנה ממונה להערכת מסוכנות אשר ייעץ למנהל משרד העבודה והרווחה לענין העברת ידיעות כאמור בפסקה (2).           קיבל אחד מהגופים המנויים בסעיף 5ב(א) ידיעה לפי סעיף זה רשאי הוא לפנות למנהל משרד הבריאות או למנהל משרד העבודה והרווחה לשם קבלת תוכן הידיעה ורשאים הם למסור לו את תוכנה. על מסירת מידע לצבא הגנה לישראל לפי סעיף קטן (ג) יחולו, בשינויים המחויבים, הוראות סעיף 44 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 5; המידע האמור יימסר לגורם מקצועי מתחום בריאות הנפש שייקבע על ידי צבא הגנה לישראל.".   סעיף 12ב' לפקודת התעבורה קובע כדלקמן: "דיווח על מחלות מסוימות של נוהגי רכב  רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים והוא מאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול בנהיגתו לסכן את עצמו או את זולתו מחמת אותה מחלה, ידווח על המחלה לרשות שקבע שר הבריאות (להלן בסעיף זה -הרשות הרפואית); הרשות הרפואית רשאית להשתמש בידיעות על מחלה כאמור בסעיף קטן (א) המצויות במשרד הבריאות או במערכת הבטחון על שלוחותיה, וכל הוראה שבדין האוסרת מסירת ידיעה כאמור לא תחול על מסירת ידיעה לפי הוראות סעיף זה. קיבלה הרשות הרפואית דיווח כאמור בסעיף קטן (א) או מידע כאמור בסעיף קטן (ב), תודיע לרשות הרישוי המלצתה לענין מתן רשיון נהיגה, התלייתו או ביטולו. מידע שהגיע לאדם מכוח סעיף זה, לא ימסרנו אלא למי שהוסמך לכך על פי דין או לפי רשות מאת בית המשפט או בתשובה על שאלה שהציג לו מי שהוסמך לערוך חקירות על ביצוע עבירות. העובר על הוראות סעיף קטן (א) -ייאשם בעבירה.". משמע, חובת הדיווח המוטלת על הרופא על פי הוראת סעיף 11א'(ב)(1) [שהינה ההוראה הרלבנטית לענייננו], קמה כאשר לדעתו יש בהחזקתו של המטופל בנשק משום סכנה למטופל עצמו או לציבור. ואילו, חובת הדיווח המוטלת על הרופא מכוח סעיף 12ב'(א) לפקודת התעבורה, קמה כאשר הרופא המטפל מאבחן אצל המטופל מחלה וכאשר הוא סבור כי המטופל עלול בנהיגתו לסכן את עצמו או את זולתו מחמת אותה מחלה. לטעמי, מכתביו של הנתבע, לפיהם, דיווח על הצורך בבדיקת התובע על ידי פסיכיאטר, לא היו מיותרים והייתה הצדקה להפניית התובע לאותה בדיקה. בבסיס קביעתי זו עומדים הממצאים שנמצאו בבדיקת התובע על ידי ד"ר יעקב מרגולין, מיום 31.10.07 (מוצג נ/2), והממצאים בסיכום הבדיקה הפסיכולוגית של ד"ר דורון רז, מיום 04.11.07 (מוצג נ/4). [לא ראיתי לצטט את האמור בסיכום הבדיקות מטעמים של צנעת הפרט של התובע]. ממצאים אלה מלמדים, כי דיווחיו של הנתבע היו מוצדקים. אדגיש, כי הנתבע לא שלל את רישיון הנשק או רישיון הנהיגה של התובע. הנתבע לא הודיע למשרד הפנים או למכון לבטיחות בדרכים, שהתובע אינו כשיר לשאת נשק ולא ביקש אי חידוש רישיונו לנשק או נטילת רישיונו לנהיגה. הנתבע רק דיווח על הצורך בבדיקת התובע בפני פסיכיאטר בטרם חידוש רישיון הנשק או לצורך ההכרעה בתוקף רישיון נהיגתו. המנגנון הקבוע בחוק כלי היריה ו/או בפקודת התעבורה מלמד כי יש לנקוט זהירות יתרה, בין היתר, בכל הקשור לחידוש תוקפם של רישיונות נשק ונהיגה, כאשר האינטרס המוגן העומד מאחורי הכללים הנ"ל, הינו הגנה על הציבור, לרבות על בעל הרישיונות, ובנידון דידן, התובע אינו תוקף את עצם החלטותיהם של הרשויות המוסמכות להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית, כשבפועל, בסופו של יום, התובע עבר את הבדיקה הפסיכיאטרית אליה הופנה על ידי המכון לבטיחות בדרכים. כאמור לעיל, ממצאי בדיקתו של ד"ר מרגולין (הפסיכיאטר מטעם המרב"ד - גורם שאינו תלוי במי מהנתבעים) תומכים בסברתו של הנתבע, ובהקשר זה ראו דבריו של ד"ר מרגלוין שנאמרו במהלך חקירתו הנגדית: " בעקבות הבדיקה עלו לי ספקות לגבי כשירותו הנפשית לנהיגה, ולכן הפניתי אותו לבדיקה פסיכולוגית" (ראו: עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 20-21), וכן דבריו של ד"ר רז שציין בחקירתו הנגדית כי: "אי אפשר לומר לגמרי שאין בעיה. זה לא חד משמעי. אבל ברור שיש לאדם קשיים רגשיים ... חלק מהדברים אומתו בדו"ח, שאני יכול לדמיין לעצמי למה היה ויכוח" (ראו: עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 14-15, וכן עמ' 49 לפרוטוקול, שורה 7). ודוק: קיומה של ההצדקה אינו מותנה בשלילת הרישיון או באי חידושו בסופו של יום. באשר לטענת התובע בנוגע למשלוח הדיווח ישירות למשרד הפנים אציין, כי אמנם סעיף 11א' לחוק כלי היריה קובע כי הדיווח אמור להיות מופנה למנהל הבריאות ולא ישירות מהנתבע למשרד הפנים. אך בנסיבות, ההפרה שבאה לידי ביטוי בדיווח למשרד הפנים איננה מבטלת את ההצדקה להמלצת הנתבע לקיום הבדיקה הפסיכיאטרית. ככלל, יש להבחין בין הפרה טכנית לבין הפרה מהותית, וכן בין עצם ההפרה לבין התוצאה המשפטית המתחייבת מההפרה. בנידון דידן, המדובר הוא בהפרה טכנית, שכן הדיווח הגיע למשרד הפנים, דהיינו: לגורם שבסופו של יום הוא הגורם שמקבל את ההחלטה. בנסיבות אלה, ההפרה איננה מסוג ההפרות שמחייבות תוצאה משפטית כלשהי, ואין בהפרה כדי להוביל למסקנה שנפגעו פרטיותו ו/או שמו הטוב של התובע בשל כך. לא זו אף זו: ביום שבו יצאו דיווחי הנתבע למשרד הפנים ולמכון לבטיחות בדרכים, יצאה הודעתו של ד"ר אריה באואר - מנהל המחלקה לפסיכיאטריה משפטית במשרד הבריאות, המופנית אל משרד הפנים באותו הקשר (עותק המכתב צורף למוצג ת/2 - תצהיר עדותו הראשית של התובע).  התובע לא טען, כי דיווחו של הנתבע למכון לבטיחות בדרכים הופנה לגורם הלא רלבנטי. מכל מקום, המכון לבטיחות בדרכים הינו "הרשות הרפואית" לעניין סעיף 12ב' לפקודת התעבורה. ראו: צו שר הבריאות (1980) שפורסם בילקוט הפרסומים 2611, עמ' 1207 (מיום 09.03.1980).   להשלמת התמונה, אתייחס לטענת התובע בדבר אי התקיימותה של דרישת הסף על פי סעיף 12ב' לפקודת התעבורה, היינו: אי אבחונה של מחלה כלשהי על ידי הנתבע. טענה זו אין בה כל ממש. מבדיקת הפרטים הרפואיים מתיקו של התובע, הנתבע גילה כי התובע סבל בעבר מהפרעות בתפקודי הכבד ורמת טריגליצרידים גבוהה בהרבה מהנורמה. תוצאות הבדיקות העדכניות אליהן נשלח התובע על ידי הנתבע הראו כי אכן קיימת הפרעה בתפקודי הכבד וכי התובע סובל מרמת טריגליצרידים גבוהה מאוד (ראו: המסמכים הרפואיים שצורפו כנספחים א' עד ה' למוצג נ/6). ממצאים אלה לא נסתרו כלל וכלל על ידי התובע. זאת ועוד, גם לו הייתה הפרה בעניין זה, ואינני קובעת כך, ההפרה בנסיבות העניין, איננה מסוג ההפרות שמחייבות תוצאה משפטית כלשהי. באשר לטענת התובע אודות אי קיומה של מסוכנות מיידית: התובע טען, כי חלפו להם שלושה חודשים ממועדי ביקורי התובע במרפאת הנתבע ועד להוצאת מכתבי הנתבע, וחלפו להם כחודש וחצי ימים ממועד קבלת עותק תלונת התובע בידי הנתבע ועד להוצאת מכתביו הנ"ל של הנתבע. לנוכח הפער בין מועדי הביקורים ו/או קבלת מכתב התלונה לבין מועד הוצאת דיווחי הנתבע, התובע טען, כי לא הייתה "מסוכנות אותנטית, בסבירות גבוהה יחסית ומיידית" והפנה לדבריו של רס"ן ד"ר גדי לובין, ראש ענף קליני - קצין רפואה ראשי, משרד הביטחון, בדיון וועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מיום 20.11.00 שדנה בהצעת חוק כלי היריה (תיקון מס' 12) (חובת דיווח), התש"ס-2000, לקראת קריאה שניה ושלישית, שלפיהם נאמר: " אני רוצה לחזק את הנושא של הודעת מטפל מבחינת המשמעות שלה. צריך להבין שכשמטפל מחליט החלטה כזאת לגבי הודעה, זאת החלטה מאוד דרמטית, מפני שהוא כאן שובר איזשהו קוד אתי לגבי מערכת יחסים שלו ודיסקרטיות שלו עם המטופל, שיש לו את הצידוק - גם מבחינת החוק, גם מבחינה אתית וגם מבחינת מהלך הטיפול - אך ורק כאשר היה מתרשם ממסוכנות אותנטית ובסבירות גבוהה יחסית מיידית. זאת אומרת זו לא החלטה כלאחר יד של המטפל, ולכן גם אין הרבה הודעות מטפל". (ההדגשה שלי הח"מ נ.ע, ואינה במקור). לטענת התובע, חלוף הזמן מלמד על כך, שדיווחו של הנתבע לא נעשה ממניעים של דאגה לביטחון הציבור והתובע. אין בידי לקבל את טענת התובע אף בהקשר זה. הדברים הנ"ל שנאמרו בדיוני הוועדה בהצעת החוק הנ"ל, לא מצאו את ביטויים בחוק עצמו. תמימת דעים אנוכי עם הטענה שאין לדווח על מטופלים כלאחר יד. אך, בין "הפנייה כלאחר יד" לבין "מסוכנות אותנטית, בסבירות גבוהה ומיידית" קיימים מצבים לא מעטים העשויים להצדיק את הדיווח, הגם שאינם מצביעים על "מסוכנות אותנטית, בסבירות גבוהה ומיידית". ראו למשל: עת"מ (מחוזי יר') 541/02 פלוני נ' פקיד רישוי לכלי יריה, (מיום 10.04.03) דובר על מידע רפואי אובייקטיבי בדבר סכנה הנשקפת ממחזיק רישיון הנשק. בפסק דין זה, לא היה כל זכר למבחנים הנטענים על ידי התובע. לא זו אף זו: הנתבע מסר הסבר סביר והגיוני לגבי האיחור בדיווח. הנתבע הסביר, כי התנהגות התובע בביקוריו במרפאתו, לא היה בה כשלעצמה, כדי להצדיק דיווחו לרשויות (ראו: חקירתו של הנתבע בעמ' 65 לפרוטוקול, שורות 30-31, וכן עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 5-6) ורק לאחר שהנתבע ראה את מכתב התלונה, החשד התגבש אצלו (ראו: חקירתו של הנתבע בעמ' 65 לפרוטוקול, שורה 29). אמנם, חשד זה התגבש לקראת סוף מרץ 2007, והדיווח נעשה רק ב 20.05.07, אך זאת משהנתבע היה במילואים במהלך חודש אפריל ונערמו על שולחנו תיקים של מטופלים נוספים שאף הם היו בסכנת חיים וחייבו טיפול דחוף. בנוסף, הנתבע הסביר כי היה עליו לפנות למקורות ולספרות רפואית לצורך השלמת הטיפול במסמכי התובע כדי ליצור קורלציה בין תלונת התובע לבין חשדות הנתבע (ראו: חקירתו של הנתבע בעמ' 65 לפרוטוקול, שורות 1-6). זאת ועוד, אף אם אצא מתוך הנחה שיש לפעול לפי המבחנים הנטענים על ידי התובע, ביניהם מיידיות, ואף אם אצא מתוך הנחה כי הייתה הפרה בעניין זה, ואינני קובעת כך, עדיין, אין המדובר בהפרה מסוג ההפרות שמחייבות תוצאה משפטית כלשהי. טענה נוספת בפי התובע התייחסה לכך, שהנתבע בדיווחיו מפנה להתנהגות התובע הנטענת על ידו בביקורי התובע אצל הנתבע, ואין התייחסות כלשהי למכתב התלונה, כאשר בחקירתו הנגדית, הנתבע הודה כי בביקורי התובע במרפאתו לא התגבש אצלו החשד הדרוש לצורכי הדיווח. התובע טוען, כי די בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לחשדו של הנתבע, ועצם העובדה שהנתבע לא התייחס בדיווחיו למכתב התלונה, משמיטה את הבסיס מתחת לכנות ונכונות דיווחו. אין דעתי כדעת התובע. הנתבע אינו פסיכיאטר בהתמחותו (ואינו חייב להיות פסיכיאטר לצורך הוצאת הדיווח, שכן החוק מדבר על "רופא המטפל באדם"). הנתבע סבר, בהיותו רופא מטפל, כי התובע עלול לסכן את עצמו ואת הציבור באם יחזיק בנשק. על כן, דאג לדווח על כך לרשויות הרלבנטיות והמליץ על הפנית התובע לבדיקה בפני פסיכיאטר. חששותיו וחשדו של הנתבע היו מבוססים על מספר גורמים כמפורט בעדותו ובחקירתו הנגדית, ועצם העובדה שהנתבע לא נימק בכתב את מלוא הנימוקים שהביאו לביסוס אותה סברה אצלו אינה מלמדת בהכרח בנסיבות העניין, על כך כי הדברים נעשו כלאחר יד כטענת התובע. כאמור לעיל, חששותיו של הנתבע התבררו כמוצדקים, לנוכח ממצאי בדיקות המומחים שבדקו את התובע מטעם המכון לבטיחות בדרכים. הנני דוחה מכל וכל את טענת התובע בדבר הפרת חובת הנתבע או בדבר רשלנותו עת נמנע להתייעץ עם רופאו הקבוע של התובע. הנתבע התרשם כפי שהתרשם ולא ניתן לדרוש ממנו להתעלם מהתרשמותו הישירה ולהחליפה בשיקול דעתו של רופא כזה או אחר. התובע טוען, כי הדבר נעשה כמעשה נקמה על התלונה. טענה זו הופרכה בעלמא ללא כל ביסוס, ומכל מקום, לא הוכחה כדבעי. על יסוד כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי עלה בידי הנתבעים להוכיח כי בנסיבות העניין הייתה הצדקה לדיווח. משלא מצאתי כל ממש בטענות התובע לפגיעה בפרטיותו ו/או בשמו הטוב, אין לי צורך לדון בטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת בהקשר זה. מהמקובץ לעיל, הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות, וכך אני מורה. לאור המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הצורך בדיון בשאלת הנזקים הנטענים על ידי התובע. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. נשקמשפט תעבורהרפואהרישיון נשקרישיון נהיגה