בהתאם לסע' 53 לפקודת השטרות {נוסח חדש} הבנק הנמשך לא יחוב עפ"י השטר כלפי הנפרע או האוחז בשטר. לא ניתן להגיש תביעה כנגד הבנק בהתבסס על עילה שיטרית ותהא סיבת הסירוב אשר תהא, למעט במקרים בהם קיים קיבול מטעם הבנק או באם עסקינן בהמחאה בנקאית. עם זאת, הבנק כן חייב כלפי לקוחו לפרוע את ההמחאה, ככל שקיימת יתרה שמצדיקה זאת, כן הוא חייב לשעות להוראת לקוחו לביטול ההמחאה. עצם העובדה שאין לנפרע גם לא לאוחז זכות תביעה ישירה כנגד הבנק בהתבסס על עילה שיטרית, אין הדבר משחרר את הבנק מחובותיו כלפי לקוחו, לכבד וגם לבטל את הוראת הפרעון, משום שהבנק הינו:" שלוחו של לקוחו המושך, ושליחות ניתנת לביטול על-ידי השולח"( שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, עמ 258). מסקנה זו מתחזקת לנוכח הוראתו המפורשת של סע' 75(1) לפקודה, הקובע בזו הלשון: "75. חובתו ורשותו של הבנקאי לפרוע שיק שמשך עליו לקוחו חדלות על-ידי- (1) ביטול הוראת הפרעון" קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הבנק לכבד הוראת ביטול: רקע וטענות הצדדים. לפניי תביעה כספית שבגדרה התובע עתר לחיובו של הנתבע בתשלום סך של 60,000 ₪, כן הודעת צד ג' שהוגשה ע"י הנתבע. כפי שעולה מכתב התביעה ומהתצהירים שהוגשו, התובע שהינו לקוחו של הנתבע מזה שנים רבות, משך שתי המחאות דחויות מחשבונו המתנהל אצל הנתבע. ההמחאה הראשונה על סך של 50,000 ₪ ז.פ ליום 30.9.02 (להלן:ההמחאה הראשונה), והשנייה על סך של 10,000 ₪ ז.פ ליום 31.12.08 (להלן:ההמחאה:השנייה). ביום 4.10.02, בנק המזרחי שהינו הבנק הגובה הציג, באמצעות המסלקה הכלל בנקאית, את ההמחאה הראשונה לפירעון. באותו היום הנתבע החזיר את ההמחאה לבנק המזרחי בטענה כי :" השיק אינו ניתן להעברה", זאת משום שעל ההמחאה הוטבעו המילים "למוטב בלבד". המחאה זו הוצגה לפרעון גם בתאריכים, 8.10.02, 9.10.02, 11.10.02, ו-14.10.02, והוחזרה מהסיבה הטכנית שלעיל. ביום 8.10.02, היינו לאחר הצגתה של ההמחאה והחזרתה ע"י הנתבע, התובע התייצב בסניף הנתבע והורה לאחרון לבטל המחאה זו. ביום 15.10.02, בנק המזרחי פנה בכתב לנתבע, כאשר במסגרתו של מכתב זה הוא הפנה את תשומת ליבו של הנתבע לכך שהחזרת ההמחאה בטעות יסודה. בנק המזרחי הוסיף בהדגישו כי ההגבלה בעניין סחרות ההמחאה נמחקה ע"י הנתבע אשר אף אישר זאת בחתימתו על ההמחאה עצמה. בעקבות פנייתו של בנק המזרחי, הנתבע השתכנע, ולמחרת הוא ראה לפרוע המחאה זו חרף הוראת הביטול. כך באשר להמחאה הראשונה, ואילו באשר להמחאה השנייה, התובע הופיע בסניף הנתבע ביום 30.12.08 ודרש לבטל המחאה זו, עם זאת ומפאת טעותו של הנתבע, המחאה זו שהוצגה לפירעון ביום 31.12.08, נפרעה. עוד חשוב לציין כי, ביחס להמחאה השנייה הנתבע הביע נכונות לזכות את חשבונו של התובע, אם כי התנה זאת בחתימת התובע על תצהיר לפיו התובע יתחייב לשפות את הנתבע בערך ההמחאה כן הוצאות הנתבע, היה ותביעתו של האחרון כנגד הנפרע תידחה. לתנאי זה לא הסכים התובע, הוא הגיש את תביעתו בה עסקינן, ואילו הנתבע שלח הודעה לנפרע שפרע את ההמחאה השנייה, ובגדרה הוא עתר לחיובו של הצד השלישי בכל סכום שיחויב לשלם לתובע בגין המחאה זו. הצדדים תמימי דעים לעניין העובדות שהבאתי לעיל, עם זאת ביחס להמחאה הראשונה שני הצדדים הציגו, נוסף לאמור לעיל, עובדות שהינן שנויות במחלוקת. את המחלוקות העובדתיות אציג במסגרת טיעוני הצדדים, ואליהן אדרש בהרחבה במשך הדברים. ביום 15.9.11 שמעתי את עדי וסיכומי הצדדים. למרות שאת שלב הסיכומים פתח התובע, אם כי לנוכח העובדה שסיכומי הצדדים סבו בעיקר סביב טענות ההגנה, אסקור תחילה את סיכומי הנתבע וטענותיו, ואז אביא את תמצית סיכומי התובע והתייחסותו . הנתבע בדעה שהתביעה באשר להמחאה השנייה הינה מיותרת. הנתבע הודה שטעה, כן הציע לזכות את חשבונו של הנתבע בתנאי שהאחרון יחתום על יפוי כח שמייפה את כוחו של הבנק לתבוע בשמו, כן התחייבות מטעם התובע להחזרת הכספים היה ויקבע ע"י בהמ"ש כי היה מחובת הנתבע לפרוע המחאה זו. אלא שהתובע הוא שסרב לחתום, ובחר בהגשת תביעתו זו. הנתבע מוסיף, שהתובע חשף בתצהירו ובעדותו את עסקת היסוד העומדת מאחורי משיכת המחאה זו, כאשר טענותיו במישור זה התבררו כטענות בדויות, חסרת כל שחר, לא הוכחו וגם לוקות בחוסר הגיון. הנתבע הוסיף וטען לעניין ההמחאה הראשונה, שהמחאה זו סוחרה לצד שלישי, ואילו התובע טען במסגרת עדותו כי הורה על ביטול ההמחאה מחמת כשלון תמורה חלקי, הגנה שהינה חסרת כל סיכוי. אם אכן גישתו של התובע נכונה בדבר כשלון תמורה הרי היה בידי התובע, כפי שהוכח, לבטל המחאה נוספת שנמשכה לאותו הנפרע ואשר טרם הגיע מועד פרעונה, כאשר התובע ראה לשבת בחיבוק ידיים ובכך לא פעל להסרת ולהקטנת נזקיו, אם בכלל. ועוד, המועד הקובע לעניין כיבוד הוראת הביטול הינו מועד ההצגה הראשון לפירעון, כך שהנתבע אינו חייב לכבד הוראת ביטול שבאה באיחור. לסיום הנתבע הוסיף וטען כי פרעונה של המחאה זו בא בעקבות אישורו הטלפוני של התובע כפי שהדבר עולה מהרשום על גבי ההמחאה. ועוד, תביעתו של התובע בכל הנוגע להמחאה הראשונה לוקה בשיהוי משמעותי שמלמד כי התובע ויתר על תביעתו. לחילופין, שיהוי זה גרם לנתבע נזקים ממשים שאין בידיו כיום לתבוע את הנפרעת הנמצאת בפירוק מזה שנים. התובע פתח את סיכומיו בהדגישו שלעניין ההמחאה השנייה, הרי התובע פעל ברשלנות שעה שהתעלם מהוראת הביטול שניתנה ע"י התובע. בעקבות התנהלותו של הנתבע נגרמו נזקים ממשיים לתובע שעל הנתבע לפצותו בגינם. בהקשר זה התובע מחדד, שאין כל בסיס גם לא הצדקה להתניית תשלום הפיצוי בחתימת התובע על כתב שיפוי ובנוסח שהתבקש ע"י הנתבע. לעניין ההמחאה הראשונה טוען התובע, שדרישת הנתבע לדחיית התביעה מחמת שיהוי אין לה על מה לסמוך, זאת מהטעם שהוכח כי הנתבע שמר בידיו את מלוא המסמכים הנוגעים לפרעונה של המחאה זו חרף חלוף הזמן. התובע גם מתייחס לטענתו של הנתבע לפיה ביום 16.10.02, ההמחאה נפרעה לאחר קבלת אישורו הטלפוני של הנתבע דבר שנרשם על גבי ההמחאה. אלא שבעניין זה סבור התובע כי הנתבע נכשל בהוכחת טענה עובדתית זו. הוא נכשל משום שלא הזמין לעדות את הפקיד, שכנטען שוחח עם התובע וערך את הרישום על גבי ההמחאה. התובע הוסיף כי, גם במצב שההמחאה הוצגה לפרעון והוחזרה מפאת טעות עובר למתן הוראת הביטול, הרי מחובת הנתבע שלא לפרוע המחאה זו, ועליו לשעות להוראת הביטול המאוחרת . הדבר נכון ביתר שאת, כך סבור התובע, שעה שהתובע לא הוכיח קיומם של נהלים או הוראות שמתוות את דרך התנהלותו של מוסד בנקאי בכגון דא. באשר להמחאה הראשונה התובע מוסיף וטוען, שזכותו לתבוע את הנתבע גם זכותו לזנוח את עילתו כנגד הנפרע או האוחז. הנתבע הוא שהתרשל, כן סטה מגבולות השליחות ומחובת הנאמנות לה הוא כפוף, ובכך עליו לשלם לתובע את ערכה של המחאה זו. דיון והכרעה. בהתאם לסע' 53 לפקודת השטרות {נוסח חדש} (להלן:הפקודה) הבנק הנמשך (להלן:הבנק), לא יחוב עפ"י השטר כלפי הנפרע או האוחז בשטר. לא ניתן להגיש תביעה כנגד הבנק בהתבסס על עילה שיטרית ותהא סיבת הסירוב אשר תהא, למעט במקרים בהם קיים קיבול מטעם הבנק או באם עסקינן בהמחאה בנקאית. עם זאת, הבנק כן חייב כלפי לקוחו לפרוע את ההמחאה, ככל שקיימת יתרה שמצדיקה זאת, כן הוא חייב לשעות להוראת לקוחו לביטול ההמחאה. עצם העובדה שאין לנפרע גם לא לאוחז זכות תביעה ישירה כנגד הבנק בהתבסס על עילה שיטרית, אין הדבר משחרר את הבנק מחובותיו כלפי לקוחו, לכבד וגם לבטל את הוראת הפרעון, משום שהבנק הינו:" שלוחו של לקוחו המושך, ושליחות ניתנת לביטול על-ידי השולח"( שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, עמ 258). מסקנה זו מתחזקת לנוכח הוראתו המפורשת של סע' 75(1) לפקודה, הקובע בזו הלשון: "75. חובתו ורשותו של הבנקאי לפרוע שיק שמשך עליו לקוחו חדלות על-ידי- (1) ביטול הוראת הפרעון" יוצא אפוא, מחובתו של הנתבע לכבד את הוראת הביטול בעניין ההמחאה השנייה. שעה והנתבע הפר חובתו זו הרי עליו היה, ללא דיחוי, לפעול לזיכוי חשבונו של התובע בערכה של ההמחאה הנ"ל. גם אין להתנות את תיקון הטעות בחתימתו של התובע על התחייבות או הצהרה לשפות את הנתבע. הדרך הייתה סלולה בפני הנתבע, אחרי זיכוי חשבונו של התובע, להגיש תביעה כנגד הנפרע והתובע עצמו. ככל ותביעתו של הנתבע להשבת הכספים מאת הנפרע תידחה מפאת כשלון טענותיו של התובע העומדות ביסוד הוראת הביטול, אזי מאליה תתקבל התביעה כנגד התובע להשבת כל הכספים שהועברו לחשבונו. ועוד, גם אם נראה הגיון כלשהוא בתנאי אותו הציב הנתבע, הרי שעה שהנתבע שלח הודעה לצד שלישי כנגד הנפרע והודעה זו תתקבל במלואה, משום שהנפרע לא טרח להתגונן במקרה בו עסקינן, אזי תנאי זה, בנסיבות שנוצרו, הינו נעדר נפקות ומשקל כלשהם. ודוק, התנאי סב סביב התחייבותו של התובע לשפות את הנתבע, היה ומהלכי האחרון לזכייה בפס"ד המורה על השבת הכספים מאת הנפרע יכשלו. כשלון זה אפשרי למקרה ויקבע ע"י בהמ"ש כי לא היה כל בסיס שבדין מאחורי הוראת הביטול של התובע. אולם, שעה שתביעתו של הנתבע כנגד הנפרע תתקבל במלואה, הרי הדבר מגשים את דרישות הנתבע והופך תנאי זה לתיאורטי וחסר משמעות. התובע, כאמור, השתית את תביעתו כנגד הנתבע על עוולת הרשלנות. במישור זה לא צריכה להיות מחלוקת אודות קיומה של חובת זהירות מצד בנק כלפי לקוחו, חובה שמתעצמת לנוכח חובות הנאמנות והציות המוטלות על בנק בהיותו שלוח של לקוחו (לחובות אלו אדרש בהרחבה בהמשך). חובה זו הופרה בנסיבות שעה שהנתבע לא נקט בזהירות הראויה אף ראה לסטות מהוראה מפורשת שניתנה ע"י התובע. הפרת החובה באה לידי ביטוי קונקרטי גם בכך שהנתבע פעל בניגוד להוראה חקוקה מפורשת שהינה סע' 75(1) לפקודה שלא מותירה בפני הנתבע שיקול דעת ומצווה על כל מוסד בנקאי לכבד את הוראת הביטול שניתנה ע"י לקוחו. אמנם התובע לא הזכיר גם לא הפנה להוראה זו, ואף שנכון להבחין בין עוולת המסגרת שהינה הרשלנות לבין עוולות פרטיקולאריות דוגמת הפרת חובה חקוקה, עם זאת, התקיימות יסודותיה של עוולה ספיציפית מהווה אינדקציה לרמת הזהירות הנדרשת ממוסד בנקאי סביר, שמנקודת מבטו נבחנת התנהגותו של הנתבע בזיקה לעוולת הרשלנות. הנתבע , אם כך, התרשל כאשר מעשיו הרשלניים הם אשר הביאו לגריעת ערכה של ההמחאה מכספי התובע שהופקדו בחשבונו. עובדה זו מובילה למסקנה שהתרשלות הנתבע היא זו שגרמה לנזקיו של התובע, שעל הנתבע לפצותו בגינם. אוסיף בהקשר זה כי, הנתבע הביע נכונות לפצות את התובע, אם כי התנה אותה בתנאי. משום שנקבע לעיל שהתנאי אותו הציב הנתבע אינו סביר גם הפך להיות תאורטי בנסיבות, אזי נכון, ולו מטעם זה בלבד, לקבל תביעתו של התובע בעניין ההמחאה השנייה. מכאן, אני סבור שדין התביעה בכל הנוגע להמחאה השנייה להתקבל במלואה. כעת אעבור להמחאה הראשונה, אך בטרם אציג את מסקנותיי אין מנוס מקיום דיון במחלוקת העובדתית שנטושה בעניין זה בין הצדדים. המחלוקת נוגעת לטענתו של הנתבע לפיה ביום 16.10.02, ובטרם הנתבע פרע המאחה זו, פקיד מטעמו יצר קשר טלפוני עם התובע שאשר פרעון ההמחאה . בטענתו זו הנתבע סומך על נספח ב' לתצהירי עדיו, המשקף הערה שנרשמה בכתב יד, כנראה על גב ההמחאה, בזו הלשון:" 16.10.02, השיק כובד לאחר שיחה טלפונית עם הלקוח עבאס סלים בשעה 11:30 ביום 16.10.02". טענה זו מקדמת את עניינו של הנתבע, ובתור שכזה נטלי השכנוע והראיה בהוכחתה רובצים לפתחו, כאשר נטלים אלה, כך אני סבור, לא הורמו בנסיבות. אמנם, מסמך זה צורף לתצהירים והתקבל כראיה קבילה מבלי שבאה התנגדות כלשהיא מצידו של הנתבע, על אף העובדה שהגשת המסמך לא נעשתה באמצעות העורך או החתום עליו. עם זאת, תוכן המסמך לא מלמד בהכרח כי התקבלה הסכמה מאת התובע, אלא אפשרי כי הרשום מיועד לתעד קיומה של שיחה שבגדרה הפקיד הודיע אודות כוונת הנתבע לפרוע המחאה זו ותו לאו. מסקנתי זו מקבלת חיזוק מדברי העדה שרה דולב ששמשה בזמנים הרלוונטים כמנהלת סניף הנתבע ואשר מסרה בזו הלשון:" זה לא עניין של אישור, זה עניין של להודיע לו. יתכן שבשיחה התובע אמר שזהו בנק המזרחי, אני מאשר לשלם. איני יודעת מה הייתה השיחה בינהם" (עמ' 18, ש' 4-5 ). ספק זה, העולה למקרא המסמך, מערער משמעותית את המשקל שנכון ליחס לתוכנו. הגב' דולב גם מסרה בעדותה, שהנתבע קיבל החלטה לפרוע את ההמחאה ללא קשר לעמדתו של התובע לאחר שהנתבע עמד על טעותו, וכך הסבירה:" מבחינת חוקי המסלקה בינינו לבנק המזרחי היינו אמורים לפרוע את השיקים, אם נחזיר את הוראת הביטול בנק המזרחי יתבע אותנו. לפיכך התקבלה החלטה לשלם את השיק" (עמ' 17, ש'11-13). דברים אלה מטים את הכף לכיוון המסקנה שהתכלית שמאחורי השיחה הייתה להודיע לתובע ולא לשם קבלת אישורו, שהיה, באותה נקודת זמן, נעדר נפקות בעיני הנתבע עצמו. ועוד, ניתן היה ללמוד על תוכן השיחה, כן להסיר את כל הספקות, לו הנתבע טרח לברר את זהותו של הפקיד, שכנטען שוחח ורשם, כן להזמינו לשם מסירת דבריו והעמדת גרסתו במבחנה של החקירה הנגדית. אולם, הנתבע לא פעל בנסיבות בשקידה סבירה גם לא השקיע מאמצים כנים כלשהם מתוך ניסיון לאתר ולהזמין עד זה, דבר הגורע מעוצמתה של טענתו זו. בהקשר זה אוסיף, שגב' דולב מסרה בעדותה כי להערכתה רישום זה נעשה ע"י אחד משני הפקידים, הראשון בשם מאגד והשני בשם שקור, (עמ' 18, ש'15). אמנם, תצהירו של הפקיד מאגד הוגש דווקא ע"י התובע, למרות זאת אני בדעה שהיה על הנתבע להזמין גם את הפקיד שקור, בייחוד לנוכח חשיבותה של טענה זו והעובדה שהעד מאגד לא אשר בתצהירו גם לא בעדותו עניין זה. עצם קבלת המסמך כראיה, משלא באה התנגדות, אין משמעה אימוצו על תוכנו וללא עוררין. הדבר נכון ביחוד בקיומם של תהיות וספקות לעניין פרשנותו של מסמך זה, או אף השלמתו שהינם אפשריים אך ורק בשמיעת עדותו של עורך המסמך. בענייננו, התקבל מסמך חסר שתוכנו טעון הבהרות וכזה שנסיבות עריכתו לא הובררו די צורכן, כן לא הובאו ראיות משלימות המיועדות להסיר את הערפל האופף את תוכנו של המסמך . אי-לכך, אין להסיק, בהסתמך על ראיה זו, כי ניתנה הסכמתו המפורשת של התובע לפרעון ההמחאה הראשונה. לאחר שהסרתי מדרכי מחלוקת עובדתית זו, אגש עתה למחלוקת המשפטית שנטושה בין הצדדים. מחלוקת זו סבה סביב חובתו של הנתבע לכבד את הוראת הביטול שעה שהוראה זו ניתנה באיחור, אחרי שההמחאה הוצגה לפרעון והוחזרה בטעות מחמת סיבה טכנית. האם על הנתבע לכבד את ההמחאה, או שמא הוראת הביטול גוברת גם בנסיבות מיוחדות אלו? את דרכנו נתחיל בלשונו של סע' 75 (1) לפקודה שהינה החלטית וקובעת מפורשות כי חובתו ורשותו של הבנק לפרוע ההמחאה "חדלות", דבר שלא מותיר שיקול דעת לבנק גם לא גמישות לשונית שמאפשרת פרשנות שונה. לאמור, עפ"י הלשון עם מתן הוראת ביטול חובתו של הבנק וגם הרשות הנתונה בידיו לפרוע המחאה זו נשללות כליל, ולא מותירה בידיו אפשרות לפעול בניגוד להוראת הביטול שניתנה ע"י לקוחו. על אף העובדה שהציווי שבסע' הנ"ל ברור אין הוא מתקיים בחלל ריק, ונכון בנסיבות לאור הייחוד והמורכבות של הסיטואציה אליה נקלעו שני הצדדים, לבחון את התנהלותם מנקודת מבטו של חוק השליחות תשכ"ה-1965 (להלן:חוק השליחות). כבר הזכרתי מקודם שהבנק הינו שלוחו של התובע במספר רב של פעולות בנקאיות המבוצעות ע"י הבנק, כגון בביצוע הוראת הלקוח בתשלום חשבונות, רכישת או מכירת אגרות חוב ומניות וגם בגבית המחאות עבור הלקוח ופירעון המחאותיו (ראו, דיני בנקאות, חובת האמון הבנקאית, רות פלאטו-שנער, עמ' 32 ( להלן:רות פלאטו-שנער). מערכת יחסים זו כפופה להסדר הקבוע בחוק השליחות המטיל על הבנק לנהוג בנאמנות (סע' 8 לחוק) ולפעול להגשמת האינטרסים של הלקוח, כן:" תמיד לראות את אינטרס השלוח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על האינטרס האישי של עצמו. עליו להיות מסור לשלוח ולפעול לטובתו, ולטובתו בלבד" ( אהרון ברק, חוק השליחות, כרך שני, עמ' 1036 (להלן "ברק"), ראו גם ע"א 11189/05, 9656/05 נפתלי שוורץ ואח' נ' המנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ{פורסם במאגרים} ). בצד חובתו של הבנק לנהוג כלפי לקוחו בנאמנות, הרי קיימת חובה נוספת לפיה עליו לפעול בהתאם להוראותיו של השולח (סע' 8 לחוק השליחות). חובת הציות הינה חובה בסיסית, חולשת על מערכת היחסים שולח-שלוח ושוללת היא את שיקול דעתו העצמאי של השלוח שעליו להישמע להוראות השולח וגם:" אל לו לשלוח לבצע פעולה משפטית שהשולח אינו רוצה בביצועה, גם אם לדעת השלוח ביצוע פעולה זו תביא תועלת לשלוח"( ע"א 841/76 יצחק בו אריה נ' סלאח יוסף סברה ואח' לג (1), 85, 87). חשוב להדגיש, שהשולח אף רשאי לחזור בו מהוראה שהפנה לשלוח, להחליף אותה בהוראה אחרת וגם כזו השונה בתכלית. כל עוד השולח לא בצע את ההוראה המקורית מחובתו לקיים את זו החדשה, (ראו, ברק, עמ' 1077). יוצא אפוא, שהנתבע בענייננו, שלא שעה להוראה החדשה של התובע לביטול ההמחאה, הפר את חובת הציות, וגם , כך אני סבור, סטה מחובתו לנהוג כלפי התובע בנאמנות. גב' דולב הדגישה במסגרת עדותה, שלו הנתבע כבד את הוראת הביטול הוא היה צפוי לתביעה מאת הבנק הגובה דבר שהוביל לקבלת ההחלטה אצל הנתבע בדבר כיבוד ההמחאה, חרף קיומה של הוראת הביטול (עמ' 17, ש'12). בפנינו, אם כך, מקרה מובהק שבגדרו השלוח ראה להעדיף את האינטרס האישי שלו על פני זה של השלוח. בשל החשש שמא הנתבע יתבע ע"י הבנק הגובה , הוא החליט, על דעת עצמו וללא קבלת רשותו המפורשת של התובע לכך, להתעלם מהאינטרס של האחרון ולפרוע את ההמחאה. עצם העובדה שהשיקול שעמד ביסוד ההחלטה מיועד להגשים את טובת הנתבע, היא הנותנת שבנסיבות חובת הנאמנות הופרה ע"י האחרון. הדבר נכון, ביתר שאת, בשים לב למעמדו, כוחו של הנתבע ושליטתו המוחלטת בכספי התובע. כפי שנקבע, ככל שכוחו של השלוח רב יותר, כך תתעצם חובת הנאמנות כדי ליצור פיקוח על פעולותיו , כן לרסן את שאיפתו הטבעית לקידום ענייניו על פני אלה של השולח, ( ראו , ברק, עמ' 1036). בהתאם לסע' 75 (1) לפקודה, גם דיני השליחות החולשים על מערכת היחסים בה עסקינן, היה על הנתבע לכבד את הוראת הביטול המאוחרת, על אף העובדה שההמחאה הוצגה לפרעון כן הוחזרה בטעות, קודם להוראת הביטול. זו, אם כך, המסקנה המתקבלת מבחינת חובותיו ומעמדו של הנתבע. עם זאת, בל נשכח שהפעולה של משיכת המחאה מערבת שלושה צדדים, שלעיתים רבות האינטרסים שלהם מתחרים ביניהם על הבכורה. עד כה בחנו ,כאמור, את מערכת היחסים בנק-לקוח, מנקודת מבטו של הבנק ותוך התייחסות לחובותיו של האחרון כלפי לקוחו. אך בצד זאת, נכון לתת את הדעת להשלכות המתחייבות מהתנהגותו של הלקוח על מערכת יחסים זו, גם לחובותיו של הבנק כלפי צדדים שלישיים, שהינם הבנק הגובה ולקוחו. יש הסבורים שהבנק חב בחובת אמון גם כלפי אוחז בשיק המשוך על חשבון לקוחו, אם כי מקובל שחובה זו הינה משנית והיא ניגפת בפני חובותיו הבסיסיות של הבנק כלפי לקוחו. על הבנק בראש ובראשונה להיות מונחה בהגשמת אינטרסי לקוחו, וככל ואינטרסים אלה אינם נפגעים או מתנגשים עם אלה של הצד השלישי, יהיה נכון לצפות להתחשבות בטובתו של אותו צד (ראו, רות פלאטו-שנער, עמ' 133) . מכאן, אין לסבור כי הבנק פעל כדין משום שקדם את ענייניהם של צדדים שלישיים להם הוא חב בחובת האמון. שעה שחובה זו ,אותה הגשים הנתבע במהלכיו, מתגמדת אל מול חובותיו כלפי התובע, הרי אין בה די כדי להדוף את תביעת התובע. שעה שמשלבים ולוקחים בחשבון התנהגותו של התובע שקדמה להוראת הביטול וזו שבאה אחריה במארג הכללי של השקולים הרלוונטיים, אזי התוצאה יכולה להיות שונה. באם התנהגותו של התובע נגועה בחוסר תום לב, הרי הדבר עשוי לפטור את הנתבע. כך גם שעה שנכון לפרש את התנהגותו המאוחרת של התובע כזו שמגלמת בחובה אישור בדיעבד לפעולת הפרעון. מכאן, ראוי ונכון להשקיף על התנהלותו של התובע, שבנסיבות, כך אני סבור, מובילה לדחיית התביעה באשר להמחאה הראשונה. התובע כפוף לחובה לנהוג בתום לב בהיותו צד לחוזה, גם בשל העובדה שהחוזה שהתגבש בין שני הצדדים אמץ והחיל את דיני השליחות על שני הצדדים להתקשרות. משכך, גם הוראותיו של התובע המופנות כלפי הנתבע, אסור שיחרגו מהגבולות שמציב עקרון תום הלב, והמחייבים את התובע לגלות התחשבות והוגנות כלפי הנתבע, כן :"על השולח להימנע מליתן הוראות לביצוען של פעולות משפטיות, אשר על-פי הנסיבות אין זה הוגן לדרוש ביצוען"( ברק, עמ' 1082). הנה כי כן, חובה זו מחלחלת עמוק והיא חלה על מערכת היחסים בה עסקינן מתוקף החוזה שמסדיר את חובות וזכויות הצדדים, כן לנוכח טיב היחסים שמייצר חוזה זה. נוסף לכך, גם פקודת השטרות, אף היא, מתקיימת בצילו של עקרון על זה, ואת הוראותיה, לרבות סע' 75(1), צריך לפרש וליישם במסגרת המתחם שמתווה עקרון זה, (ראו, לרנר, עמ' 479-486). בחזרה לענייננו, בבחינת הוראת הביטול, נכון לתת את הדעת לעובדה שהיקלעותו של הנתבע לסיטואציה זו, שעה שלא כיבד את ההמחאה, באה בעקבות דאגתו הכנה והאמיתית לאינטרס של התובע. ואילו האחרון, ראה להגיב בביטול ההמחאה באיחור, תוך ניצול טעות זו וחשיפת הנתבע לניגוד עניינים בין טובתו לזו של התובע. במקרה בו עסקינן, לא היה הוגן לפנות לנתבע בבקשה לביטול ההמחאה שעה שהמחאה זו הוצגה לפרעון, ואלמלא טעותו התמה של הנתבע, הייתה נפרעת עובר למתן ההוראה. אין מי שיחלוק על כך שזכותו של התובע לשמור על טובתו, יחד עם זאת:" השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר"( רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה (1) 199, 279). כאשר בעניינו, האקט של ביטול ההמחאה לוקה הוא בהתעלמות מציפיותיו הלגיטימיות של הנתבע, ונגוע בניצול טעות שנגרמה תוך ועקב פועלו של הנתבע לשמירה על כספי התובע, והגשמת טובתו של האחרון. ועוד, מדבריו של התובע במסגרת עדותו הסתבר, שמסר לנפרע סדרה של המחאות בגין רכישת מוצרים. בין היתר, נמשכה על-ידו המחאה נוספת על סך של 72,000 ₪ שזמן פרעונה היה כחודש אחרי זמן פרעון ההמחאה הראשונה. המחאה זו נפרעה, מבלי שהתובע ראה לבטלה חרף ידיעתו אודות פרעונה של ההמחאה הראשונה, כן טענותיו המופנות כלפי איכות הסחורה שסופקה (עמ' 13, ש10-16). התובע נשאל מספר פעמים אודות הסיבה לאי ביטולה של ההמחאה, אם כי לא היה בפיו כל הסבר המניח את הדעת. כל אשר התובע ראה למסור בעניין זה, הוא חששו מחיובו בעמלה (עמ' 13, ש'13), והחוויה הלא נעימה אותה חווה, כך הוא תיאר, לעניין התעלמות הנתבע מהוראת הביטול (עמ' 13, ש' 18). אלא, שנימוקים אלה ואחרים, אינם משכנעים. האפשרות של תיקון הסטייה מהוראת הביטול, הייתה בהישג ידו של התובע, שיכל לבטל את ההמחאה המאוחרת ובכך להגשים את רצונו ללא פגיעה כלשהיא בנתבע. חרף זאת, התובע, באם קיימת הצדקה בהוראת הביטול, בחר בדרך המתעלמת מהנתבע, טובתו וחובותיו כלפי הצדדים השלישיים, אף שהיה בידיו לחלץ את הנתבע מהסיטואציה אליה נקלע, ללא גרימתו של נזק עצמי ותוך שמירת מלוא זכויותיו. התנהלות זו אף היא מחזקת את מסקנתי שהוראת הביטול וגם התנהגותו של התובע שבאה בסמיכות לאחר מתן הוראה זו, נגועות בחוסר תום לב. לא אחת נקבע כי :"האישור בדיעבד אינו חייב להיעשות במפורש ויכול להיעשות גם מכללא, ואף מהתנהגות השולח, לרבות שתיקה ואי-נקיטת צעדים כלשהם, אפשר ללמוד על האישור בדיעבד; משמע, האישור נלמד מהרצון הגלוי והחיצוני, המתגלה מתוך התנהגות השולח". (ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון לח (4), 141, 150). את האישור בדיעבד ניתן ונכון להסיק מהעובדה שהתובע לא ראה לבטל את ההמחאה המאוחרת דבר שמלמד כי השלים עם תוצאות פרעונה של ההמחאה הראשונה, גם מהעובדה שלא בא, במשך שנים, באף טרוניה לנתבע. חוסר מעש זה, אף הוא מחזק את המסקנה כי ניתן אישור בדיעבד לביצועה של פעולה משפטית זו ולו בשתיקה. התנהלות זו של התובע מצביעה על אומד דעתו, שהרי שולח סביר שפועל בתום לב, ואשר המחאה אותה משך על סכום די נכבד נפרעה על אפו וחמתו, היה מגיב ופועל במהירות ובזריזות להשבת הכספים, (ראו, ברק, כרך ראשון, עמ' 784). מסקנתי, אם כך, הינה, שדין תביעתו של התובע בכל הנוגע להמחאה הראשונה להידחות וזאת מהטעמים שהבאתי לעיל. לפני שאחתום פסק-דין, ראיתי להוסיף, שבהתעלם מסקנותיי שלעיל לעניין חוסר תום הלב והאישור בדיעבד, הרי דין תביעתו של התובע, בכל הנוגע להמחאה הראשונה, להידחות משום שהתובע לא פעל כפי חובתו להקטנת נזקיו. ציינתי מקודם שהתובע השליך את יהבו על עוולת הרשלנות. בהנחה שעוולה זו הופרה, כן נגרמו נזקים, הרי היה על התובע לפעול בשקידה סבירה להקטנת, וככל שניתן, גם להסרת נזקים אלה. בענייננו, הסרת הנזק הייתה אפשרית בביטול ההמחאה המאוחרת, שהינה פעולה פשוטה, אינה מכבידה וסביר לצפות הימנו לנקוט בה בנסיבותיו של מקרה זה. לו התובע נקט בפעולה זו, הרי הדבר היה מביא את הנזק, כולו, על תיקונו. כפי שהקדמתי הנתבע שלח הודעה לצד שלישי כנגד אבו יוסף אנואר שהינו הנפרע בהמחאה השנייה. צד זה לא טרח להתגונן גם לא להתייצב לדיונים חרף קיומה של מסירה כדין. מכאן, ועל יסוד הנטען בהודעה ונספחיה, גם משום שתביעת התובע בעניין המחאה זו התקבלה, הרי דינה של הודעה זו להתקבל במלואה. סוף דבר. מקבל בזאת את התביעה באופן חלקי, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה (29.9.09), ועד לתשלום המלא בפועל. מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאותיו ושכ"ט בסכום כולל בסך של 4,000 ₪. מקבל את ההודעה לצד שלישי, כנגד אבו יוסף אנואר, ומחייבו לשפות את הנתבע בגין מלוא הסכומים שנפסקו לעיל. הצד השלישי גם ישלם לנתבע את הוצאותיו ושכ"ט בסכום כולל בסך של 4,000 ₪. בנק