קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת חובת הגילוי לערב: בני הזוג קרפוב נטלו מבנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ (להלן: "בנק עצמאות") הלוואות לרכישת דירת מגורים בבאר שבע. התמורה מהדירה שנמכרה במסגרת הליכי כינוס נכסים, לא כיסתה את מלוא החוב, ובאוגוסט 2004 הגיש בנק עצמאות תביעה בסדר דין מקוצר נגד בני הזוג קרפוב (להלן: "החייבים"), ושני ערבים מתוך השלושה שערבו לחובם לבנק הנ"ל, כשסכום החוב הנתבע עומד על 194,924 ₪. עוד קודם שהוגשה תביעת הבנק, ביולי 2004, הגישו אותם שני ערבים (הנתבעים 3 ו-4, להלן: "הערבים") תביעה משלהם נגד בנק עצמאות, במסגרתה ביקשו לחייב את הבנק לפצותם בסכום של 185,000 ₪ - סכום זהה לסכום שהם נדרשו לשלם לבנק מכוח ערבותם, בינואר 2004. תביעת הערבים נגד הבנק הוגשה לבית משפט השלום בדימונה והועברה לבית משפט זה בעקבות החלטה בעניין הסמכות המקומית, ובדצמבר 2005 הורה נשיא בית המשפט העליון על העברת תביעת בנק עצמאות מבאר שבע לבית משפט זה, ועל איחוד הדיון בשתי התביעות לפי "שקיימת חפיפה מסוימת בין שתי התובענות, לפחות ככל שהדברים נוגעים לרקע העובדתי שבבסיס ההליכים". כמחצית השנה לאחר מכן, קלט הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק" או "הבנק הבינלאומי"), את בנק עצמאות במסגרת הליכי מיזוג, ולבקשת הצדדים היה ל"תובע" ול"נתבע", לפי העניין, בהליכים המתנהלים בתיקים שבכותרת. מ-4 הנתבעים בתביעת הבנק, רק הערבים ביקשו רשות להתגונן, ובהסכמת הבנק הרשות ניתנה. בהמשך הוגש על ידם כתב הגנה מתוקן. אשר לחייבים - הם כאמור לא התגוננו, אך הבנק מבקש נגדם פסק דין בהעדר הגנה, רק עתה. ב-ינואר 2005, הוגשה (לבית המשפט בבאר שבע) "הודעה בהסכמה על צירוף בעל דין" לפיה מבוקש לצרף את מר פרונין אנטולי, הערב השלישי לחובם של החייבים, "להליכי התביעה, ב-ת.א. 5583/04 בימ"ש השלום בב"ש" . על ההודעה האמורה חתומים עו"ד אליעז אבטליון כב"כ הבנק, וכן עו"ד סיסי אבנעים, ממשרדו של עו"ד שלמה ביטון, כב"כ של מר פרונין הנ"ל. כב' הרשמת עירית קויפמן נתנה החלטה "כמבוקש". ואולם, לבית משפט השלום בבאר שבע, שם החלה להתנהל תביעת הבנק - שוגרה במאי 2005 "הודעה מטעם נתבע 5" בצירוף תצהיר של מר פרונין, ובה בין היתר נאמר שמאז ניתנה החלטת כב' הרשמת בעניין צירופו של מר פרונין אנטולי, לא נעשה דבר על ידי הבנק התובע - בנק עצמאות "כך למשל, לא נמסר לנתבע עותק (אם בכלל הוגש כתב תביעה מתוקן שיכלול את הנתבע ויפרט את עילת התביעה כנגד), לא נתקיימו כל הליכים מקדמיים עם הנתבע והנתבע לא זומן לכל דיון בתיק (ככל שהתקיימו דיונים כאלה"...". על פי החלטת כב' הרשמת, היה על הבנק התובע להגיב להודעה זו תוך 10 ימים, אך לא עלה בידי לאתר כל תגובה כזו. מכל מקום, כתב התביעה לא תוקן; מר פרונין מעולם לא התייצב בבית משפט זה - הוא או בא כוחו; אין בתיק בית המשפט יפוי כוח מטעם מר פרונין לעו"ד סיסי אבנעים או לכל עו"ד אחר; אין שום ראיה לכך שכתב תביעה הומצא למר פרונין - הבנק צירף אישורי מסירה של כתב התביעה רק לנתבעים 3 ו-4 . ב"כ הבנק וב"כ הערבים (הנתבעים 3-4 בתביעת הבנק והתובעים ב-ת.א. 16136/05), התחייבו בדיון שהתקיים ביום 5.10.2008 לברר אצל באת כוחו לכאורה של מר פרונין מדוע לא הוגש כתב הגנה מטעמו, וב-10.11.2008 התקבלה בתיק בית המשפט הודעה מטעם ב"כ הערבים, כי עו"ד אביטן שלומי כלל אינו מכיר לקוח בשם פרונין אנטולי. ב"כ הערבים חזר על כך ביתר פירוט בדיון שהתקיים ב-17.3.2009, ואילו מפי ב"כ הבנק לא שמענו בעניין זה דבר. בנסיבות אלה, איני סבורה שניתן להיעתר לבקשת הבנק וליתן פסק דין בהעדר הגנה נגד מר פרונין אנטולי. ועתה לעובדות שברקע להליכים כאן. בפברואר 1995 נטלו החייבים הלוואת משכנתא בסכום כולל של 135,000 ₪ למימון רכישת דירה ברח' ברנפלד 19/26, באר שבע (להלן: "הדירה הראשונה"). בנובמבר אותה שנה, מכרו החייבים את הדירה הראשונה תמורת סכום של 65,000$, כשתשלום מירב התמורה מותנה באישור הבנק על סילוק הלוואת המשכנתא או על גרירתה. כחודש לאחר מכן, ב-24.12.95, רכשו החייבים את הזכויות בדירה ברח' אביה השופט 10/2 באר שבע (להלן: "הדירה השניה"). רכישה זו מומנה על ידי גרירת המשכנתא מהדירה הקודמת והלוואת משכנתא נוספת בסכום של 45,000 ₪ - אז כ-10,000$. ההלוואה על סך של 135,000 ₪ שהועמדה לחייבים ב-1995, הייתה מובטחת גם בערבותם של 3 ערבים (להלן: "הערבים הראשונים") שאינם השלושה ששניים מתוכם נתבעים כאן ומכונים "הערבים". הבנק טוען שעם מכירת הדירה הראשונה ששועבדה לטובתו, הופטרו מערבותם גם שלושת הערבים הראשונים, אם כי מעולם לא הוצא להם "מכתב שחרור" על ידי הבנק, ובמקומם ערבו לאותה הלוואה ולהלוואה הנוספת הערבים (כאן) ומר פרונין אנטולי. לצורך זה, חתמו הערבים ומר פרונין כערבים על "הסכם" להעמדת ההלוואה בסך של 45,000 ₪ (סומן נ/9) - הסכם זה נושא את התאריך 5.2.1996 - ועל "כתב תיקון להסכם הלוואה" אשר נושא את התאריך 22.2.1996. במסמך זה (להלן: "כתב התיקון") מאשרים הערבים ומר פרונין, את ערבותם להלוואה על סך של 135,000 ₪ - אותה הלוואה שהחייבים נטלו לצורך רכישת הדירה הראשונה, וכן שהם מסכימים למכירת הדירה האמורה; לשחרורה מהשעבוד הקיים לטובת הבנק; לגרירת ההלוואה הנ"ל לדירה השנייה, "ולכל שינוי שיחול בערבים אשר חתמו על ההסכם הראשון ואשר לא יחתמו להלן כערבים" (סעיף 5 לכתב התיקון). נ/9 וכתב התיקון נחתמו על ידי הערבים ומר פרונין לא בבנק עצמאות, אלא בסניף הבנק הבינלאומי בבאר שבע, ולמרות שהמסמכים הללו נושאים תאריכים שונים - לצד חתימות שלושת הערבים ב-נ/9 מופיע התאריך: 12.2.1996, ועד כמה שניתן לדלות מהעותקים המטושטשים שהוצגו על ידי הבנק, זהו גם התאריך אשר מופיע לצד חתימות הערבים על כתב התיקון. אם כך, גרסת הבנק שהערבים התייצבו בסניף הבנק הבינלאומי בבאר שבע, פעם אחת לצורך חתימה על ערבות להלוואה בסך של 45,000 ₪, ופעם שנייה לצורך חתימה על כתב התיקון - שגויה. ביולי 1997 הגיש בנק עצמאות תביעה בסדר דין מקוצר נגד החייבים בגין חוב פיגורים בסכום של כ-11,000 ₪, ובפברואר 1999 פנה הבנק להליכים למימוש המשכנתא על הדירה השנייה באמצעות ההוצאה לפועל. הדירה נמכרה על ידי כונס הנכסים באפריל 2001, תמורת סכום של 42,000$. סכום זה תאם בדיוק את שווי הדירה לצורך מימוש מהיר, לפי שומה מנובמבר 2000, והיה נמוך ב-16,000$ משווי הנכס במימוש מהיר לפי שומה שנעשתה רק כ-10 חודשים קודם לכן -בפברואר 2000 (במכירה רגילה שווי הנכס לפי השומה הראשונה עמד על 75,000$, ולפי השומה השנייה - על 62,000$). מחומר הראיות עולה שכונס הנכסים פרסם הזמנה להצעות לרכישת הדירה פעמיים - בחודשים פברואר ואוגוסט 2000; כ-4 חודשים לאחר הפרסום השני התקבלה הצעה לרכישת הדירה, והייתה זו ההצעה היחידה שהתקבלה. תחילה, סירב ראש ההוצאה לפועל לאשר את מכירת הדירה למציע- בין היתר לנוכח ההתאמה המוחלטת בין המחיר המוצע לשווי הדירה במימוש מהיר לפי השומה השנייה (נספח יב' לתצהיר התובע 1 ב-ת.א. 16136/05); החייבים התנגדו לאישור המכירה למציע - בין היתר טענו שהדירה פונתה על ידם ונמסרה לכונס במצב טוב ותקין, אך בהעדר פיקוח מטעמו מצבה הידרדר עד שהפכה למפגע לשכן בשל הזנחה, ושוויה פחת משמעותית. ואולם, ב-30.4.2001 החליט ראש ההוצאה לפועל "אינני רואה להתערב עוד. עד שנמצא קונה חלף זמן רב ביותר, ואינני מוכן כי החייבים ישובו לנכס" (נספח יג' לתצהיר הנ"ל). למרות שמכירת הדירה על ידי הכונס אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל באפריל 2001, רק במרץ 2004 פנה בנק עצמאות לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן אישור על מיצוי הליכים נגד החייבים, על מנת שיוכל לפנות נגד הערבים בגין יתרת החוב - מה שמעיד על כך שהבנק הכיר בכך שהערבים הינם "ערב יחיד" כמשמעו בתיקון תשנ"ב לחוק הערבות תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות") - וביולי 2004 ניתן האישור המבוקש. לערבים נשלחו "הודעות" מטעם בנק עצמאות, פעמיים - בפעם הראשונה במכתב מ- 19.11.1998, דווח להם על "יתרת פיגור בתשלום ההלוואה" בסכום של 227,599 ₪ והם נדרשו לשלם את הסכום האמור במלואו - מה שכמובן לא מתיישב עם העובדה שמדובר בערבים יחידים; כ-5 שנים לאחר מכן, במכתב מ-5.1.04, דווח להם על חוב בסך של 185,000 ₪ (נכון ל-נובמבר 2004); הובא לידיעתם ש"הדירה בגינה ניתנה ההלוואה כבר נמכרה ותמורתה הועברה למרשתי...", והם נדרשו להסדיר את תשלום החוב. (נספח ה' לכתב התביעה ב-ת.א. 16136/05). הערבים מאשרים בתצהיריהם שהם ערבו להלוואה בסך של 45,000 ₪ מפברואר 1996 - הלוואה זו סולקה לטענתם מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה (השנייה) - אך מתכחשים לערבותם להלוואה הקודמת בסך של 135,000 ₪. ואומנם מאישור הבנק (ת/1) עולה, ש"יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת" ל-31.7.2004, אין מקורה בהלוואה על סך של 45,000 ₪ מפברואר 1996, כי אם ב-2 ההלוואות שהועמדו לחייבים שנה קודם לכן, ב-27.2.95 (ראה: סעיף 2.א. לכתב התביעה), ואשר סכומן הכולל (קרן) עמד על 135,000 ₪. לפי גרסת הערבים, מה שהיה ידוע להם מפי החייבים הוא - "הדירה הראשונה" נמכרה תמורת 65,000$, ועל מנת לרכוש דירה אחרת תחתיה הם זקוקים להלוואה משלימה בסכום של 45,000 ₪ (להלן: "ההלוואה המשלימה"). הערבים, התבקשו אפוא לערוב להלוואה המשלימה ורק לזה הם הסכימו. על ההלוואה בסך של 135,000 ₪ הם לא שמעו מפי החייבים, ודבר קיומה לא הודע להם גם על ידי הנתבעים - הבנק והפקידה הגב' ילנה רזניק. כתב הערבות היחיד שהוצג להם על ידי הנתבעים, הוא כתב ערבות להלוואה בסך של 45,000 ₪. לא הובא לידיעתם שרכישת הדירה הראשונה מומנה באמצעות הלוואה בסך של 135,000 ₪; כי לאותה הלוואה ערבו 3 ערבים אחרים שהופטרו מערבותם, ואף לא נאמר להם שהבנק לא גבה את החוב בגין ההלוואה הנ"ל מהתמורה ממכירת הדירה (הראשונה). על דבר קיומה של ההלוואה בסך 135,000 ₪ נודע להם רק לאחר שהם קיבלו בינואר 2004 את הדרישה לסלק לבנק חוב בסך של 185,000 ₪, שאז הם פנו לברר את פשר הדרישה. וכיצד מסבירים הערבים את העובדה שהם חתומים גם על כתב התיקון - כתב התיקון היה כלול לגרסתם בחבילת מסמכים שהוצגו לפניהם "כטפסים לערבות להלוואה בסך של 45,000 ₪" והם חתמו על חבילת המסמכים מתוך אמונה שאכן מדובר אך בערבות להלוואה בסך של 45,000 ₪. מכיוון שכך טוענים הם שחתימתם על כתב התיקון הושגה על ידי הבנק בחוסר תום לב , במרמה, ותוך הפרת חובת הגילוי החלה על הבנק. בהקשר האחרון הם טוענים עוד: הנתבעים לא גילו להם שהחייבים מפגרים בתשלום ההחזרים בגין ההלוואה - הפיגור החל כשנה לאחר שהועמדה ההלוואה המשלימה - ולא חשפו בפניהם את "תוצאות החקירה והבדיקה שנעשו לבחינת הפרופיל הכלכלי של החייבים"; הטענה האחרונה מכוונת לכך שעל טופס הבקשה להלוואה המשלימה בסך של 45,000 ₪ ולגרירת ההלוואה הקודמת(נ/3), בפרק המיועד ל"החלטת ההנהלה נרשם ב-3.1.96: "לא אושר הלוואה אין כושר החזר" - על מילים אלה משורטטים קווי מחיקה, ומתחתם כתוב: " ראה מזכר מצ"ב". המזכר לא הוצג על ידי הבנק. במה שנוגע לחובת הגילוי - על כך שהבנק לא עמד בסטנדרטים שמצופים ממנו, אנו יודעים הישר מפיה של פקידת הבנק, הגב' ילנה רזניק (הנתבעת ב-ת.א. 16136/05). היא אומנם זו שמלאה את הטפסים והכינה אותם לחתימה - אך אלה נחתמו על ידי הערבים לא בפניה אלא בסניף של הבנק הבינלאומי, והיא עצמה קיבלה את פרטי הערבים מהחייבים. עם הערבים הגב' רזניק לא דיברה כלל, ולא מדובר על הלוואת משכנתא רגילה, אלא על סידור מורכב יותר של הלוואה נוספת וגרירת הלוואה ישנה שביחס אליה נערך כתב התיקון. מי שהחתים את הערבים על ההסכם בעניין ההלוואה המשלימה ועל כתב התיקון - הוא פקיד בסניף של בנק אחר; לפי החותמות, אישורו מתייחס אך לזהות החותמים, וקשה להניח שהערבים שמעו ממנו הסברים ביחס להתחייבויות שהם נוטלים על עצמם כלפי הבנק. אותו פקיד, מכל מקום, לא זומן על ידי הבנק לעדות. לא זו אף זו, הערבים חתמו ביחס לכל הלוואה, על מסמך נפרד, ובשום מקום, לא נמסר להם "דיווח" על סך כל החבות שהם קיבלו על עצמם כלפי הבנק במסגרת המסמכים הללו. אף על פי כן, טוען הבנק, וטעמו ונימוקו עמו, שהערבים ידעו שהם ערבו גם להלוואה על סך של 135,000 ₪. הדבר עולה מהחקירה הנגדית של הערבים והעדה מטעמם - הגב' קרפוב (נתבעת 2 ב-ת.א. 61026/05). הגב' קרפוב, נשאלה בחקירתה: "מאיפה את מכירה את יורי ופיוטר?" תשובתה הייתה עם יורי היינו שכנים, ועם פיוטר למדנו באולפן" ועל השאלה: "כשהם לקחו משכנתא, את חתמת להם?" על כך השיבה: "כן", ובהמשך, כשהיא מצביעה על העד יורצנקו אמרה: "ולו... חתמתי על 90 אלף דולר. לפטר אני לא זוכרת על איזה סכום חתמתי." (פרוטוקול מ-29.9.2009, עמ' 11,12). הערב יורצנקו מצדו, הבהיר בחקירתו שלא הגב' קרפוב חתמה על ערבות עבורו, כי אם בעלה שלא מסר עדות, ועל הסכום של 90,000$ עליו חתם, אמר: "לא בדיוק נכון, אלא 180 אלף ₪. לקחנו השלמה כדי לרכוש דירה". ומתי זה היה? "בשנת 96" (שם, בעמ' 14). הערב לקיאננקו התגורר בעת החתימה על הערבות ברח' דרך מצדה 14/73, באר-שבע - כך עולה מבקשת ההלוואה המשלימה (נ/3), וזו הייתה דירה בשכירות כפי שאמר בחקירתו. גם הוא נטל הלוואה משכנתא, ובמקרה שלו מן הסתם אי אפשר לדבר על "השלמה". מכל מקום, על השאלה: "בעלה של הגברת חתם לך על משכנתא כערב?", הייתה תשובתו: "סיכמנו, אני להם והם לי", ובהמשך, על שאלת "הבהרה" באותו עניין: "סיכמתם שאתה חותם להם והם חותמים לך?" השיב: "כן". אלא מאי - כשהשאלות ירדו "פרטים" כמו סכום ההלוואה שהוא ואשתו נטלו; סכום המשכנתא שלהם, מחיר הדירה שהם רכשו - תשובותיו היו: "אשתי עסקה בזה" או לסירוגין "לא יודע" "לא זוכר". לבסוף על השאלה: "כשסיכמתם לא דיברתם על סכומים?", הייתה תשובתו: "אני ידעתי שמדובר בסך הכל 145,000 ₪", אך על השאלה: "על כמה הם חתמו לך?" השיב: "לא זוכר". נראה אפוא שמדובר "בערבות הדדית" של לווים מרקע משותף, כשכל אחד "חותם" לשניים האחרים על ערבות למטרה מוגדרת - הלוואת משכנתא בסכומים דומים, והמסקנה המתבקשת היא שהערבים ידעו שהם ערבו הן להלוואה המשלימה והן להלוואה הקודמת בסך של 135,000 ₪. מה שעוד תומך במסקנה זו היא העובדה שכדי לבסס את טענת אי הידיעה, הרחיקו הערבים עד לטענה שהטפסים היו ריקים בעת שהם חתמו עליהם. העד יורצנקו למשל טען שאפילו הסכום 45,000 ₪, לא הופיע בטפסים: "הדבר הזה לא היה, הדפים היו ריקים", ובהמשך על שאלה חוזרת: "את המספרים האלה אתה יודע לקרוא, נכון?" חזר ואמר: "כן, אבל כל זה לא היה" (פרוטוקול מ-29.9.עמ' 13,14). הדבר אינו מתקבל על הדעת. מעבר לעובדה שהבנק מכחיש זאת, אין זה סביר שבנק עצמאות שיגר לסניף הבנק הבינלאומי טפסים ריקים להחתמת הערבים. על חובת הגילוי נאמר על ידי בית המשפט העליון ממש לאחרונה, מפי כב' השופטת מ' נאור: "כפי שציינתי לעיל, חובת הגילוי היא חובה תכליתית. חובת הגילוי נועדה לגלות מידע מקום שידיעתו של מידע זה אינו מצוי בידיעת הצד שחבים לו גילוי. לעומת זאת, כאשר המידע גלוי, וכאשר שני הצדדים יודעים זאת, אין טעם בהחלת חובת גילוי "פרוצדוראלית" המנותקת מידיעת הצדדים בפועל" (ע"א 8611/06, בנק הפועלים בע"מ נ' מיכל מרטין, ניתן ביום 2.3.2011). במקרה שלפנינו הערבים היו כאמור מודעים להיקף החבות (במונחי קרן), ואין מקום "להפקיע" את ערבותם. עם זאת יש ליתן משקל ראוי למחדלים של הבנק - בראש ובראשונה לכך שהשאלה אם הערבים אכן יודעים ומבינים לא העסיקה אותו. את הלך הרוח המאכזב של פקידי הבנק בטאה העדה הגב' ג'ואל דרזי, מנהלת מחלקת הלוואות שאמרה: "מי שחותם על משהו סביר שהוא קרא והבין", ואם הוא דובר רק רוסית כי אז: "צר לי עליו, הוא לא אמור לחתום על הטופס, אולי הוא היה צריך אפוטרופוס". (פרוטוקול מיום 5.10.2008 ע' 8-9). בפי הערבים שלל של טענות נוספות כלפי הבנק ואעמוד על חלקן בקצרה: התיישנות התביעה - טענת ההתיישנות נדונה, בהסכמת הצדדים, והוכרעה על ידי כב' השופט מ' יפרח אשר ראה לדחותה בהחלטתו מיום 1.4.2007, ולא היה מקום לחזור ולהעלותה במסגרת הסיכומים. התובענה של הבנק אינה מגלה עילה - הטעם הראשון לכך הוא שעם מכירת הדירה הראשונה פקע מאליו ההסכם מכוחו הועמדה ההלוואה בסך של 135,000 ₪ ונשמט בסיסו של כתב התיקון - בטענה זו אין ממש. חובת החייבים לסלק את ההלוואה אינה מותנית בקיומה של בטוחה, מה גם שבמקרה זה מדובר בהמרת בטוחה אחת בבטוחה אחרת; הוא הדין ביחס לטעם השני אשר "נגזר" מהטענה הנ"ל ולפיו כתב התיקון חסר משמעות ואינו מבסס עילת תביעה משום שעל פי נוסחו, הערבים (כאן) רק מצטרפים לערבים המקוריים למרות שחבותם של האחרונים פקעה עם פקיעת הסכם ההלוואה. עם זאת ראוי להעיר: ב"כ הבנק מסביר שבמקרים של גרירת משכנתא, הבנק רואה את הערבים הראשונים כפטורים מערבותם - מה שלא עולה, לפחות לא בברור, מנוסחו של כתב התיקון - אלא אם כן חתמו הם "מחדש" כערבים על מסמך דוגמת כתב התיקון. הערבים החדשים אכן מוצגים בכתב התיקון כ"מצטרפים" להלוואה, והבנק רק "גובה" מהם הסכמה "לכל שינוי שיחול בערבים אשר חתמו על ההסכם הראשון..."- אך הביטוי "כל שינוי בערבים" רחוק מלשקף את עמדת הבנק שכאמור פוטר את הערבים הראשונים מערבותם להלוואה, אף שבפועל הוא נמנע כנראה מלהוציא להם מכתב שחרור. במקרה של ערבים שהם בגדר ערבים יחידים לפי תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, או "ערבים מוגנים" לפי תיקון תשנ"ח לחוק הנ"ל, יש כמובן משנה חשיבות לגילוי מלא של עמדת הבנק בנקודה זו, שהרי ערבים כאלה "חייבים כלפי הנושה בחלקים שווים", כך שהיקף חבותו של כל ערב כזה כלפי הבנק, מושפע ממספר הערבים להלוואה ונקבע בהתאם. עוד טוענים הערבים שכתב התובענה אינו מגלה עילה גם משום שההלוואות נפרעו וסכום התובענה לא הוכח כלל. טענה זו אינה נכונה גם לפי נ/4 - אסופת הדוחות של בנק עצמאות שאליה מפנה ב"כ הערבים - משום שלפי הדוח האחרון בנ/4, נכון ליום 31.12.2001 סולקו במלואן ההלוואה המשלימה וכן אחת מ-2 ההלוואות שהיוו ביחד את ההלוואה הראשונה על סך של 135,000 ₪, ובגין ההלוואה השלישית נותר חוב של כ-157,000 ₪ - מה שאגב, לא מתיישב עם דו"ח אחר של בנק עצמאות. כוונתי ל-ת/1 ממנו עולה שנכון ליום 31.7.2004, רק ההלוואה המשלימה סולקה במלואה. אשר לריבית הפיגורים - לפי הדוחות של הבנק (נ/4), ההלוואות חויבו בריבית פיגורים בשיעורים אלה: 20.9% בשנת 1997; 21% בשנת 1998; 18.7% בשנת 1999; 16% בשנת 2000, והערבים טוענים: "התובע לא הוכיח מה מקורו בדין של שיעור כה דרקוני של ריבית פיגורים ומה מקור תקפותו, ועל כן סכום התובענה לא הוכח". התובעים גם מלינים על שיהוי בלתי סביר במימוש הבטוחה, מה שהתפיח כמובן את החוב "הודות" לריבית הפיגורים, ואני סבורה ששיהוי בלתי סביר קיים לפחות בהקשר לבקשה למיצוי הליכים שהוגשה רק במרץ 2004, למרות שהדירה נמכרה 3 שנים קודם לכן, באפריל 2001. בנוסף טוענים הערבים - הבנק הפר את חובתו על פי סעיף 26 לחוק הערבות להתריע בפני התובעים תוך 90 יום שהלווים הפרו את חיוביהם - אלא שסעיף 26 לחוק הערבות נחקק במסגרת תיקון תשנ"ח והוא חל על חוזי ערבות שנכרתו לאחר יום ה-14.5.1998; הבנק והכונס מטעמו אחראים לנזקים שנגרמו לדירה (השנייה) בשל הזנחה, וכפועל יוצא מכך לעובדה שהדירה נמכרה במחיר כה נמוך כ-42,000$ - אלא שדווקא הדברים שב"כ הערבים מצטט מהפסיקה אינם תומכים בהטלת אחריות על הנושה, כי אם על כונס הנכסים שאינו הנתבע כאן: "... כונס נכסים הנו עושה דברו של בית המשפט או ראש ההוצל"פ ועליו להניח את דעתו של בית המשפט או ראש ההוצל"פ כי פעל כדין וכן מוטלת עליו חובה אובייקטיבית במילוי תפקידו... ואין הוא סוכנו או שליחו של הנושה אשר בקש את מינויו..." (ע"א 3233/01, אילן לינדה נ' הבנק הבינלאומי הראשון (ניתן ביום 15.3.09). אם נסכם עד כאן - הערבים לא הוכיחו מרמה מצד הבנק, וניתן לקבוע ברמת ודאות ראויה שהם חתמו על כתב התיקון משום שהסכימו לערוב גם להלוואה הראשונה בסך של 135,000 ₪. ומאחר שלדבריהם הם כלל לא ידעו על ההלוואה בסך של 135,000 ₪, ברור שהם גם לא הוטעו לסבור שהם ערבים לאותה הלוואה ביחד עם הערבים המקוריים. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהרושם העגום שמותירה ההתנהלות של הבנק כלפי הערבים, שלא לדבר על סימני שאלה בלתי פתורים. אם, בניגוד לגרסת הבנק, הערבים חתמו על כתב התיקון ב-12.2.1996 - הוא היום בו נחתמה על ידם גם הערבות להלוואה המשלימה - כי אז מהו ההסבר לכך שכתב התיקון נושא את התאריך 22.2.1996 ואילו הסכם ההלוואה המשלימה נושא את התאריך 5.2.1996. האם עולה מכך שהערבים חתמו על כתב התיקון לפני שהוא נחתם על ידי החייבים? לציין, שבאף אחד מהעותקים המצולמים של כתב התיקון - לא ניתן להבחין בתאריך בו חתמו החייבים על מסמך זה. וכיצד זה שלפי אסופת הדוחות נ/4 - 2 הלוואות מתוך 3 נפרעו, ואילו לפי ת/1 רק הלוואה אחת נפרעה? זאת ועוד. לא זו בלבד שהבנק לא מצא לנכון ל"דבר" עם הערבים שעברית אינה שפת אמם, ולא ראה לצייד אותם בהודעה מתאימה ביחס לסך כל החבות שלהם כלפי הבנק - גם כתב התיקון שעליו נסמכת למעשה עילת התביעה של הבנק - אינו נקי מפגמים. הערב פיוטר לוקיאננקו נשאל בחקירתו: "איך אתה מסביר את העובדה שעל הנייר הזה כתוב 135,000 ₪?", ותשובתו הייתה: "שם לא היה כתוב שום דבר, אני לא יודע, אני חתמתי וזהו. במידה והייתי רואה שם 130,000 ₪ לא הייתי חותם" (פרוטוקול מ-29.9.2009, עמ' 17). כבר ציינתי שהערב לוקיאננקו מסר בחקירתו תשובות מתחמקות בנוסח של "לא יודע" לא זוכר", ואפשר כמובן שהוא אימץ את הקו שנקט בו הערב יורצנקו שנחקר לפניו - הלה כזכור טען שאפילו את הסכום של 45,000 ₪ הוא לא ראה בכתובים - אבל העובדה היא שהסכום של 135,000 ₪ מופיע בכתב התיקון שמחזיק 2 עמודים, פעם אחת בעמוד הראשון, כשבעמוד השני שבשוליו חתמו הערבים, מופיע רק מספר הגוש והחלקה של הדירה השנייה, ואילו דווקא הסיפא של סעיף 6 בו נאמר: "הלווה והערבים מצהירים שידוע להם כי יתרת ההלוואה הנ"ל הבלתי מסולקת ליום...." - נותר ריק. הרושם הכללי אפוא הוא, שהבנק נצמד לפרקטיקות שנהגו בעבר, תוך התעלמות מוחלטת מהשינויים המפליגים באקלים המשפטי אשר קדמו לחתימת הערבות על ידי הערבים - תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, והחלת הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 על ערבים, בתיקון לחוק זה משנת תשנ"ד (להלן: "חוק הבנקאות"). בנוסף לדרישה למיצוי ההליכים לגביית החוב מהחייבים - דרישה שהבנק יישם - תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, גם מגביל את שיעור רבית הפיגורים שניתן לגבות מערב יחיד; מחייב את הנושה להודיע לכל ערב יחיד על הגשת תובענה נגד חייב ולאפשר לו להצטרף להליך, ואינו מאפשר לגבות מערב יחיד יותר מאשר כפי חלקו היחסי בכלל הערבים. המחוקק אף דאג להבטיח את הקוגנטיות של ההוראות הללו, בקובעו שהן אינן ניתנות להתנאה אלא לטובת הערב. לא ראינו שהבנק עמד בדרישות הללו. חוק הבנקאות כפי שתוקן בתשנ"ד מחיל ביחס לערב, בין היתר את איסור ההטעיה, ואת חובת הגילוי הנאות, וגם בחובה האחרונה הבנק לא עמד. לאור כל האמור, אני סבורה שיש לקבל את תביעת הבנק ומנגד - לקבל חלקית את תביעת הערבים נגד הבנק, וזאת באופן הבא: ב-31.12.2001, לאחר מכירת הדירה (השנייה), עמדה יתרת החוב לפי חישוביו של הבנק על 157,362 ₪, וזו כוללת ריבית פיגורים בשיעורים שעל פניהם לא עמדו בהוראות חוק הערבות ביחס לערב יחיד. לכן, ולנוכח ההתנהלות של הבנק כפי שתוארה לעיל - החל מ-1.1.2002 ועד 30 יום לאחר מועד פסק-דין זה, ישא הסכום האמור הפרשי הצמדה למדד, בלבד. החל מ-30 יום לאחר מועד פסק-דין זה, ישא החוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אשר להיקף החבות של הערבים - להלוואה המשלימה ולהלוואה שנגררה לדירה השנייה, ערבו שלושה. חלקו בחוב של כל אחד משני הערבים הנתבעים עומד אפוא על 1/3. לפיכך, כל אחד מהם בנפרד ישלם לבנק סכום של 52,454 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד על סכום זה מחושבים כאמור לעיל. כמו כן, בנסיבות המתוארות, איני עושה צו להוצאות. להסרת ספק, פסק-דין זה מכוון אך לשני הערבים ששמותיהם מופיעים בכותרת. תביעת הערבים נגד הגב' ילנה רזניק שהייתה עובדת הבנק ופעלה מן הסתם על פי נהליו - נדחית בזה. ערבים (ערבות)חובת הגילוי