קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת תשלום דמי חבר לשכת עורכי הדין: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מנחם קליין) מיום 24.12.09, אשר דחה את התנגדות המערער לתביעה על סכום קצוב, בסך 1,672 ₪, שהגישה המשיבה כנגד המערער, בהתאם לסעיף 81א'1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. עילת התביעה, אי תשלום דמי חבר של המערער למשיבה בגין השנים 2006 ו-2007, וכשיתרת החוב משוערכת. פסק דינו של בית משפט קמא 2. בית המשפט קמא פירט בהרחבה בפתיחת פרק הדיון אודות חשיבותה של המשיבה, תוך סקירה מקיפה אודות מודלים שונים לפיקוח על עורכי דין וכל הקשור לכך, בקובעו כי לא בכדי נקבעה אוטונומיה פרוסיונלית בידי לשכת עורכי הדין, וזאת לאור ההכרה בתפקידם המיוחד של עוה"ד, והבטחת ביצועם ללא מורא, לרבות מול הגופים השלטוניים השונים, ובכללם הרשות השופטת. משכך, אל לו לבית המשפט להתערב התערבות יתר באותו ניהול, ובמיוחד מעת שמדובר בניהול פנימי של מוסדות הלשכה, כולל ניהול תקציבה וקביעת דמי החבר. 3. בית המשפט דחה את טענת המשיבה, לפיה יש בדחיית עתירת עו"ד נברו לבג"ץ [בג"ץ 9212/03 עו"ד ניסים נברו נ' לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: בג"ץ נברו)], אשר נטענו בה טענות דומות לטענות שנטענו במסגרת ההתנגדות משום מעשה בית דין, מאחר והעתירה לא נדונה לגופה. 4. מנגד, דחה בית המשפט את טענת המערער כאילו מיסי החבר הינם בגדר תקנה בת-פועל תחיקתי, ועל כן בהעדר פרסום ברשומות אינן תקפות, לאור סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], אשר נותר בתוקפו גם לאחר חקיקת חוק הפרשנות, תשמ"א-1981. בית המשפט קבע, כי מיסי החבר מופנים רק לציבור חברי לשכת עורכי הדין, כך גם דרישת דמי החבר אינה יוצרת נורמה משפטית. יתר על כן, דמי החבר אינם בגדר "מס" ומבחינת דיני המיסים, הינם בגדר "אגרה". כך גם, אין ולא חייב להיות קשר בין פעילות חבר בלשכה או במקצוע לבין הסכום שעליו לשלם כדמי חבר, ועל כן גם דחה את טענת המערער לקיזוז בגין שירות שלא התקבל. 5. בית המשפט דחה את טענת המערער, כאילו יש צורך באישורו של שר האוצר לשעור קביעת דמי החבר, בהתאם לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), הואיל ולשכת עורכי הדין אינה בגדר תאגיד, לפי סעיף 21 לחוק האמור. עוד דחה בית המשפט את טענותיו של המערער בכל הקשור להכרח בהפחתת דמי החבר, כך שתקציב פעולות המשיבה יעמוד ביחס סביר לתקציב פעולות החובה, ובקבלו את טענת המשיבה כי נושא זה מסור לשיקול דעתה, וכי בכל מקרה קיים יחס סביר. כך גם, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה כי תפקידיה אינם מסתכמים בחובות שבסעיף 2 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), אלא כולל את כלל התפקידים והחובות של הלשכה. יתר על כן, בית המשפט לא יתערב בשיקול דעת המסור לרשות המינהלית, לרבות במידת היחס בתקציב בין פעולות החובה של הלשכה ושאר פעולותיה. 6. חובת הפרסום של גובה דמי החבר בהתאם לתיקון לחוק לשכת עורכי הדין, אינה חלה רטרואקטיבית ואינה רלוונטית לשנים שבנדון. יתר על כן, דווקא התיקון מצביע על המצב המשפטי ששרר טרם לכן. לבסוף דחה בית המשפט את טענות המערער בכל הקשור להנחה הגלומה בתשלום מוקדם של דמי החבר. טענות הצדדים בערעור 7. המערער חוזר למעשה על טענותיו כפי שטען בפני בית משפט קמא, ובכלל האמור כי מעת ששעור דמי החבר לא פורסמו ברשומות, הם נעדרים כל תוקף בהיותם נושאים פועל תחיקתי, כך המערער, וכלשיטתו התיקון רק הבהיר את המצב המשפטי. המערער טוען, כי דמי החבר הינם בגדר "תשלום חובה" בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק יסוד: משק המדינה (להלן: חוק היסוד), וביתר דיוק מדובר בתשלום חובה של "היטל" או "דמי השתתפות" וכי על כן, הם נושאים פועל תחיקתי. בנוסף, כי טעה בית המשפט קמא משקבע כי לא מתקיים התנאי של נורמה כללית, וכי דווקא המשיבה היא זו שטענה כי החובה מופנית לציבור מסוים. אם לא כן, הרי גם תושבי עיר זו או אחרת לא יכללו בגדר אותו ציבור מסוים ומוגדר. עוד טען המערער, לחלות הוראת סעיף 30 לחוק יסודות התקציב והצורך באישורים השונים, וכשלשיטתו, לשכת עורכי הדין הינה מוסד של המדינה ובגדר תאגיד, כך גם הצורך באישור לפי חוק היסוד האמור, וכי אוצר המדינה כולל גם תאגידים סטוטוריים. הצורך באישור אינו בכדי, הואיל ויש מקום לפיקוח כפי שקיים גם ביחס לתשלומים המוטלים על אחרים העוסקים במקצועות חופשיים. המערער טוען כי גביית דמי חבר בגין פעולות הרשות היא בלתי סבירה ו/או בלתי מידתית, כך גם חזר והתייחס המערער לנושא ההנחה בדמי החבר. 8. המשיבה אינה חולקת על כך שלשכת עורכי הדין הינה תאגיד סטוטורי, אשר הוקם מכוח חוק לשכת עורכי הדין, אולם אינו בגדר חלק ממוסדות השלטון, תוך הפניה לאשר קבע בית המשפט בבג"ץ 2334/02 חיים שטנגר, עו"ד נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נח(1), 786 (להלן: פסק דין שטנגר), וחשיבות המסגרת האוטונומית המוקנית ללשכה. המשיבה מפרטת את כלל תפקידיה וחובותיה, וכי על כן ולא בכדי, סעיף 93(א) לחוק לשכת עורכי הדין, הסמיך את לשכת עורכי הדין להטיל על חבריה דמי חבר ואגרות למימון פעולותיה. לשיטת המשיבה, אין ממש בטענת המערער, כאילו החלטת מועצת הלשכה על קביעת דמי החבר היא תקנה בת פועל תחיקתי וטעונה פרסום ברשומות, הואיל ושני התנאים המצטברים, כלליות ונורמטיביות, אינם מתקיימים בכל הקשור לקביעת דמי החבר. בכל מקרה, קביעת דמי החבר אינה נכללת בגדר "תקנה" באשר לא ניתנה על ידי רשות מרשויות השלטון, ובהכרח אינה יכולה להיות בגדר בת פועל תחיקתי. המשיבה מאמצת את אשר קבע בית המשפט בדבר השלכות התיקון של חוק לשכת עורכי הדין וחובת הפרסום, תוך יצירת נורמה משפטית חדשה ובניגוד למצב המשפטי ששרר טרם התיקון. לחילופין, טוענת המשיבה, כי גם אם הייתה חובת פרסום, העדר הפרסום אינו מאיין את חובת התשלום של דמי החבר לאור עקרון תורת הבטלות היחסית, ובמיוחד שהחלטות המועצה הארצית מפורסמות ונגישות, וגם המערער לא טען כי לא ידע אודותן. משכך, כל טענותיו אלו של המערער, הינן בגדר ניסיון להתחמק מחובת תשלום. המשיבה שוללת מכל וכל את טענותיו של המערער, הנסמכות על חוק היסוד וחוק יסודות התקציב, מעת שהלשכה אינה חלק ממוסדות המדינה ותשלום אליה אינו בגדר תשלום לאוצר המדינה, וכי גם פרופ' יורן, אשר על מאמרו נסמך המערער, כיוון דברו לרשויות סטוטוריות אשר המחוקק הקנה להן סמכויות שלטוניות מובהקות, כדוגמת הרשות לניירות ערך. עוד הוסיפה המשיבה, כי הלשכה אינה בגדר תאגיד, לפי חוק יסודות התקציב. 9. המשיבה טוענת כי צדק בית משפט קמא בכך שקבע שדמי החבר אינם בגדר "תשלום חובה", אך אף אם היה כן, אינם בגדר "דמי השתתפות" שעניינם בהוצאות שהוצאו ולא למימון פעולה שוטפת, וכי אם יסווגו דמי החבר כ"תשלום חובה" אזי יש לסווגם כ"אגרה", כפי שנדרשים לשלם בעלי מקצועות חופשיים אחרים עבור הרישיון לעסוק במקצועם, ובמיוחד כי קיים קשר מסוים בין דמי החבר לשירות, אם כי שיעורם אינו מותנה בעלות השירות. כך גם, אין מקום ואף לא ניתן ליצור הבחנה בשיעור דמי החבר בהתאם לשירותים. המשיבה אף סומכת ידיה על אשר קבע בית המשפט בכל הקשור לכלל חובותיה, וכי אין מקום להתערבות בית משפט בשאלות שכאלו, כך גם מפנה המשיבה לקביעת בית משפט אודות דמי ההנחה. 10. עם זאת, חוזרת המשיבה על טענתה כי יש בבג"ץ נברו משום מעשה בית דין או למצער, התנהגות שלא בתום לב ואף בגדר השתק שיפוטי או שימוש לרעה בהליכי בית משפט, הואיל ולאחר שהעתירה נדחתה חזר וטען עו"ד נברו אותן טענות, אך עתה כב"כ ולא כצד, תוך שימוש במערער. 11. במסגרת הדיון הדגיש עו"ד נברו, כי זכותו כמשלם לדעת את סיווג התשלום וכי בית המשפט לא רשאי להימנע מסיווג שכזה. לשיטתו, די לו אם ייקבע כדברי ב"כ המשיבה כי תשלום דמי החבר הינו כאגרה, וכי לדידו כל סיווג יתקבל ובלבד שיינתן שכזה. כבר עתה יוער, כי בסופו של הדיון, נרשם מפי עו"ד נברו: "המחלוקת צומצמה לאחר הדיון כאן. אנחנו מבקשים שביהמ"ש יחליט בשאלה אם צריך לסווג, ואם כן, מה הסיווג, תוך שהמערער מוכן לוותר על העבר והבקשה היא לעתיד". מנגד, חזר וטען ב"כ המשיבה, כי הסיווג אינו רלוונטי ובמיוחד על רקע טענתו של המערער, כי מאחר ולא קיבל את אותה הנחה של 100 ₪ בעת שבא לשלם את דמי החבר, סירב לשלמם. בהתייחס לבג"ץ נברו, נטען על ידי המערער כי מדובר בנושאים שלא כולם חופפים, וכי הבג"ץ הוגש על ידי עו"ד נברו בעת שהמערער טרם היה עו"ד, ועל כן אין כאן זהות בין הצדדים. יתר על כן, אומנם צוין שהעתירה נדחית, אך לא נערך כל דיון בה. בנוסף, לב ליבו של הערעור עניינו שאלת הסיווג, ושאלה זו לא עלתה במסגרת הבג"ץ. עוד יש להפנות לדברי ב"כ המערער "לשאלת ביהמ"ש מדוע לשכת עוה"ד צריכה לסווג תשלום זה או אחר, אני משיב כי ללא סיווג לא ניתן לבחון לא את הצידוק בתשלום, לא את דרך קביעתו ולכן לא את תוקפו. אם מדובר בסיווג במס, יש דרכים הקבועים בחוק להטלת מס, וכך גם לגבי היטל ולגבי אגרה. אין מצב שהוא שום דבר". ובהמשך הדברים "לשאלת ביהמ"ש לשיטתנו מה הסיווג, אני אומר שלדעתי זה היטל או דמי השתתפות. כיוון שדמי השתתפות זה בדיעבד, אפשר ללכת על היטל כי זה משולם מראש. אז יש בעיה כי אי אפשר לגבות סכומים ואי אפשר שהעיקר יהפוך לטפל והטפל יהפוך לעיקר". ב"כ המשיבה חזר והדגיש את נושא האוטונומיות והחופשיות לבקר את מוסדות המדינה, לרבות הרשות המבצעת והרשות השופטת, ועל כן אין מקום לתלות בחסדי השלטון המרכזי, וכי ללא תשלום דמי חבר השלכה לא תוכל להתקיים כגוף עצמאי. ושוב, ציין ב"כ המשיבה כי אין מקום לסיווג, אולם אם המערער מתעקש, כך ב"כ המשיבה, אזי מדובר אולי באגרה, הואיל ואין קשר ישיר בין התשלום להנאה, אך מנגד הוא ניתן בזיקה לשירות שמעניקה הלשכה. דיון והכרעה 12. ראשית, אין מקום לטרוניה של המערער על ניתוחו של בית משפט קמא בכל הקשור ללשכת עורכי הדין, והשיטות השונות הקשורות לנושא זה. בית משפט קמא בחן ביסודיות את המודלים השונים, ולא בכדי. יודגש, כי בפסק דין שטנגר התייחס כב' הנשיא ברק לשאלה זו, בקובעו "עשויים להתקיים מודלים שונים שניתן לנקוט אותם כדי לפקח על שירותי עריכת הדין ולבקרם. הבחירה בין המודלים השונים היא בסמכותה של הרשות המחוקקת..." (עמ' 794). עוד קבע בית המשפט שם את התכלית המונחת בחוק לשכת עורכי הדין, להבטיח באמצעות גוף סטטוטורי, רמה נאותה של שירותי עריכת דין לציבור ובעניינים הרגישים ביותר של האדם ועוד. בהתייחס לבחירה בין המודלים השונים "בחר חוק הלשכה במודל של הסדרה עצמית... ביסוד מודל זה עומד הרציונל של הבטחת העצמאות והמומחיות של הלשכה..." (עמ' 796). עוד נפנה לקביעת בית המשפט שם כי דרישת דמי החבר היא חוקתית, גם אם היא פוגעת בחופש העיסוק, אולם בקיימה את דרישות פיסקת ההגבלה, תוך הוספה "לא נטען בפנינו כי שיעורם של דמי החבר והמצבים שבהם אי-תשלומם מביא לפקיעת החברות בלשכה יוצרים חסם ממשי בפני המבקשים לעסוק בעריכת דין מעבר לנדרש...". לבסוף, יש להפנות לאמור בעמ' 798 "התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי שאינו למטרת רווח היא ראויה, שכן היא משחררת את הלשכה מלחצים כלכליים ואחרים העשויים לפגוע ביכולתה להסדיר כיאות את המקצוע...". 13. הנה כי כן, האדן הראשוני והבסיסי, עניינו אי תלות של לשכת עורכי הדין בגורם שלטוני זה או אחר, כפוף לאותן הוראות שבחוק לשכת עורכי הדין שקבעו כפיפות שכזו. כך, מוצאים אנו את הוראת סעיף 109 לחוק לשכת עורכי הדין המסמיכה את המועצה הארצית של הלשכה להתקין כללים בכל עניין הנוגע לארגון הלשכה ופעולותיה, אולם באישור שר המשפטים. כך גם, בהתאם לסעיף 110, שר המשפטים הוא הממונה על ביצועו של החוק והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו בכפוף לאמור בסעיף 109 לחוק. מנגד, סעיף 93 הסמיך את המועצה הארצית להחליט על הטלת דמי חבר ואגרות על חברי הלשכה למימון הפעולות, וללא כל תנאי או אישור נוסף נצרך. 14. העצמאות של לשכת עורכי הדין באה לידי ביטוי גם בכל הקשור לתקציבה, הגם שיכול ותהא קיימת ביקורת מנהלית זאת או אחרת, ובהתאם לפסק הדין אליו הפנה המערער עת"מ 1143/08 ועד מחוז ת"א נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם 13.9.09). עצמאות זו יפה גם בכל הקשור לקביעת דמי החבר. יתר על כן, לשכת עורכי הדין אומנם הוקמה מכוח חוק לשכת עורכי הדין, אולם אינה מהווה חלק ממוסדות המדינה. לכן ולא בכדי, קבע בית משפט קמא את אשר קבע בכל הקשור לטענות המערער לעניין האישורים הנצרכים, הן לפי חוק יסוד: משק המדינה והן לפי חוק יסודות התקציב, הואיל ולשכת עורכי הדין אינה נמנית על הגופים שחוקים אלו חלים ביחס אליהם. כאמור, התשלומים אינם משתלמים לאוצר המדינה, כך גם לשכת עורכי הדין אינה תאגיד כהגדרתו בחוק יסודות התקציב. משכך, גם הטענה כי קביעת דמי החבר הינה בגדר תקנה בת פועל תחיקתי, מחמת החוקים האמורים אין לה מקום, כפי שאין לה מקום גם מבחינת התנאים הנדרשים בהתאם לאשר נקבע עוד בע"פ 213/56 היועץ המשפטי נ' אלכסנדרוביץ, פ"ד יא, 695. יתר על כן, ראו גם את ההגדרה של "תקנה" בחוק הפרשנות שאינה מתיישבת, לכאורה, בכל הקשור לקביעת דמי חבר. עוד יש להפנות לאשר נפסק בע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ, פ"ד נ(5), 485, ולאשר נפסק שם בכל הקשור לשאלה של תקנה בת פועל תחיקתי, כך גם לאשר נקבע בהתייחסות למערערת שם, להבדיל מהמשיבה דנן. למעלה מהנצרך נציין, כי הגם שאין זה כלל בל יעבור, לפחות בסוגיה דנן, תיקון החוק אודות הצורך בפרסום, לכאורה משנה את המצב המשפטי ששרר טרם לתיקון. 15. הנה כי כן, לא מצאתי ממש בהשגות המערער על קביעות בית משפט קמא בנושאים השונים. יתר על כן, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער סירב לשלם את אשר נקבע לתשלום בהעדר הנחה שטען שהוא זכאי לה, וכפי שעולה מתצהירו שניתן במסגרת ההתנגדות, ולא מחמת כל אותם נימוקים אשר טען להם בפני בית משפט קמא ובמסגרת הערעור דנן. לא למותר להוסיף, כי בנושא ההשגות על אותה הנחה, חזר וציין המערער בבקשתו להוספת אסמכתאות, ועתה באופן מפורש, כי הוא שב ומודיע כי ויתר על טענתו לאחר שקיבל את עמדת בית המשפט בנושא ההנחות. 16. כל שנותר, אפוא, בקשתו של המערער כי בית המשפט יסווג את תשלום דמי החבר, יהיה הסיווג אשר יהיה. לא בכדי פניתי למערער ולב"כ על מנת לדלות מהם מה הסיווג אשר יש לקובעו לשיטתם, אולם לא נמצא מענה ברור לשאלה זו, כפי שלא נמצא מענה ראוי להשלכות של סיווג זה או אחר. אכן, שאלת סיווג של תשלום חשובה היא בנושאים שונים, וכגון בתשלומים אשר נגבים על ידי רשות מקומית ועוד, ולמעשה עיקר הפסיקה אליה הפנה המערער, עניינה בדרישות תשלום על ידי רשויות שלטוניות, על כל המשתמע מכך. אין אני סובר כי במסגרת אותה התנגדות שהגיש המערער לבית משפט קמא, כך גם במסגרת ההכרעה בערעור, יש מקום להיענות לעתירת המערער, כי בית המשפט יידרש לאופן הסיווג של דמי החבר. למעשה, המערער לא כיחד כי מטרתו בקביעה שכזו לעתיד ולא בהתייחס לטענותיו בקשר לתשלומי דמי החבר שלא שולמו על ידו. דהיינו, למעשה, עותר המערער לכעין סעד הצהרתי על מנת שבעקבות סעד זה, יכול ויפעל המערער בדרך זו או אחרת. 17. טרם שנמשיך ונידרש לבקשתו זו, אין מנוס מלהתייחס קצרות לטענות המשיבה בכל הקשור לבג"ץ נברו. מעיון בעתירה, עולה כי נושאה המרכזי בכל הקשור לדמי החבר, וכן בכל הקשור לתקציב לשכת עורכי הדין וההוצאות הכספיות שלה. עוד כוללת העתירה את ההבחנה בין פעולות החובה לפעולות הרשות ושאלת הסבירות הקשורה לכך. כך גם באופן מפורש, העותר התייחס לסיווג דמי החבר כתשלום חובה ובגדר "דמי השתתפות" וההשלכות הנובעות מכך, תוך הפניה לפניותיו ללשכת עורכי הדין. אם נתבונן בנימוקי העתירה, נימצא למדים כי גם שם טען העותר כי קביעת דמי החבר היא תקנה בת פועל תחיקתי וטעונה פרסום, כך גם התייחסות לחוק יסוד: משק המדינה, וכך גם אותו נושא של סיווג, דהיינו, דמי השתתפות וכי על כן לא ניתן לגבות סכומים אשר עולים על ההוצאות בפועל. עוד התייחס העותר להבחנה בין דמי ההשתתפות לאגרה. בפסק הדין מיום 1.9.04 צויין "בעצתנו חזר בו העותר מן העתירה, והעתירה נדחית...". אכן, יכול ויש ממש בטענת המערער כי לכאורה, על פני הדברים, הצד הפורמלי לעתירה לבג"ץ מחד גיסא, והצד הפורמלי בהליך דנן מאידך גיסא, אינם צדדים זהים. בנוסף, לכאורה, בהתאם לקביעת בית משפט קמא בנושא זה, העתירה לא נדונה לגופה. נוכח התוצאה של הערעור, אין אני נדרש להכריע בשאלת קיומו של מעשה בית דין. אולם, אין אני סובר כי הדרך שננקטה על ידי המערער ובא כוחו ראויה היא, אם להתבטא בלשון המעטה. עו"ד נברו, בחר לתקוף באופן ישיר את נושא קביעת דמי החבר וכשטענותיו ונימוקיו בעתירה שהגיש לבג"ץ זהות למעשה לטענות שנטענו בפני בית משפט קמא. העתירה לבג"ץ לא נמחקה בעקבות בקשת העותר שם, אלא נדחתה בעצת בית המשפט. דהיינו, שעל פני הדברים, לכאורה, לא היה מקום לעתירה ולטיעונים שפורטו בה. משכך, אם אכן התגלו עובדות חדשות או נתונים חדשים, מהראוי היה כי עו"ד נברו היה פונה בשנית לבג"ץ, לרבות על סמך טיעוניו והפנייתו לאשר נקבע בעת"מ (חי') 12900-03-09 סאיקלון מוצרי תעופה בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר (לא פורסם 19.7.09), וזאת אם נקבל את טענתו כאילו מדובר ב"שנת מס" חדשה. אולם, הבאת אותם טיעונים הנטענים על ידי העותר, אולם עתה בכובעו כמייצג את המערער, דומה כי אינה יאה, אם להתבטא בלשון המעטה. 18. גם על רקע דברים אלו, וכן לאור כל אשר פורט לעיל, סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשתו של המערער לכוף על בית המשפט לסווג סיווג זה או אחר את תשלום דמי החבר. המחוקק קבע כי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין רשאית להחליט על הטלת דמי חבר ואגרות למימון פעולות הלשכה, וכפי שקבענו לעיל, די בהחלטה שכזו ומבלי שנצרך אישור נוסף של גוף זה או אחר, יהא סיווג דמי החבר אשר יהא. יתר על כן, חובת תשלום דמי החבר אינה תלויה בסבירות דמי החבר שנקבעו, כל עוד ולכאורה נקבעו דמי החבר כדין. משכך, חלה חובת התשלום על חבר הלשכה ובהתאם לחוק לשכת עורכי הדין. כמובן, שאין באמור למנוע מחבר זה או אחר להשיג במישור הפנימי שבתוך לשכת עורכי הדין על קביעה זו או אחרת של דמי חבר או להעמיד את שיעור קביעתם לביקורת משפטית, אך בדרך הראויה. 19. לכך יש להוסיף כי בקשתו של המערער כי ביהמ"ש יסווג את דמי החבר בסיווג זה או אחר, וכי מבחינתו הסיווג עצמו, אינו מעלה ומוריד, אומרת דרשני, ואין אני סובר כי בנסיבות העניין יש מקום להידרש לכך. 20. עם זאת ולמעלה מהנצרך, אציין כי לשיטתי אין מקום לקבל את הטענה המרכזית של המערער כאילו יש להשליך מהוראות סיווג נצרכות בדיני המס או בתשלומים המוטלים ע"י רשות שלטונית זאת או אחרת, לנושא דנן, לרבות מהטעמים שציינה המשיבה וכמפורט לעיל. 21. מעת שנקבעו דמי חבר, אכן רשאי חבר הלשכה, לנסות ולהשיג על קביעתם וכפי שנעשה בפס"ד שטנגר. אולם, השגה לחוד ותשלום לחוד. כפי שבצדק קבע בית המשפט, לא נמצא כל נימוק ראוי לאי התשלום. כך יש להפנות לנימוק בפועל שנימק המערער את אי התשלום בפועל, בכל הקשור להנחה שלא ניתנה לו. דהיינו, אם ההנחה הייתה ניתנת היה משלם הנדרש. למעלה מהנצרך נוסיף, כי גם אם היינו נדרשים לשאלת תוקפם של דמי החבר שנקבעו, לא ניתן היה להתעלם מטענת המשיבה אודות הבטלות היחסית [וראו בעע"מ 5575/08 גני מרחביה בע"מ (בפירוק מרצון) נ' תרשיש (לא פורסם 1.9.11)]. 22. נוכח כל האמור, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה 17,400 ₪ שכ"ט עו"ד. המזכירות תעביר את הסך האמור מהפיקדון והיתרה שתוותר תועבר חזרה למערער. עורך דיןלשכת עורכי הדין