החובה לפעול בתום לב בניהול הליכים משפטיים - חובת תום הלב חלה גם בניהול הליכים משפטיים (ראו רע"א 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461 (1981); דודי שוורץ, "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295). 1. הבקשה שלפני היא בקשה חריגה לסעד זמני מהסוג של צו עשה. כידוע, הסעד הזמני הנפוץ הוא סעד מניעתי, שמטרתו שימור המצב הקיים עד להכרעה בתובענה העיקרית. בענייננו, לעומת זאת, מתבקש צו המורה למשיבים 1 - 4 (להלן: "הנתבעים") לפעול באופן שיביא לשינוי המצב הקיים, ויגרום לכך שצד שלישי (המשיבה 5; להלן: "החברה בהונג קונג") תשיב למבקשים (להלן: "התובעים") כבר בשלב המקדמי של הדיון, חלק מהכספים אותם הם תובעים במסגרת התביעה העיקרית. אין חולק כי סעד מסוג זה אינו ניתן כעניין שבשגרה. ואולם גם המקרה שלפני, כך יש לקוות, אינו מקרה שיגרתי. רקע עובדתי 2. ואלו הן, בקצרה, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הדרושות לצורך הדיון בבקשה שלפני: א. בין המבקש 1 (שפעל גם בעבור המבקש 2) לבין הנתבעים נקשר ב- 19.9.2010 הסכם מייסדים במסגרתו הסכימו הצדדים "לפעול להקמת מיזם עסקי משותף לרכישה, ייצור ומכירה של מוצרי ביו-דיזל בסין באמצעות חברה ו/או חברות משותפות שיקומו ע"י הצדדים, בין בארץ ובין בארצות אחרות" (להלן: "הסכם המייסדים" ו- "המיזם" בהתאמה. הציטוט הוא מתוך ה"הואיל" הראשון). ב. הצדדים ביצעו מספר פעולות ראשוניות לצורך הוצאת המיזם מהכוח אל הפועל: הוקמו החברה בהונג קונג וחברת בת סינית ששמהHarvest Dragon Industrial Chine Ltd. (להלן: "החברה הסינית") שנועדו לשמש להפעלת המיזם (ראו סעיף 3 להסכם המייסדים); נחתם הסכם למתן שירותים בין החברה הסינית לבין המשיבה 1, חברה בשליטת המשיבים 2 - 4 שנועדה לנהל את המיזם (להלן: "הסכם הניהול"); והועברו לחשבון הבנק של החברה בהונג קונג, כהלוואת בעלים, כספי ההשקעה הראשונית בסך 630 אלף דולר עליהם התחייבו הצדדים בסעיף 20 להסכם המייסדים: 567 אלף דולר מצד התובעים ו- 63 אלף דולר מצד הנתבעים (להלן: "ההשקעה הראשונית"). ג. מספר חודשים לאחר חתימת הסכם המייסדים התברר כי המיזם נכשל, ובעקבות זאת הביאו התובעים את הסכם המייסדים לידי סיום בהתאם להוראת סעיף 30 להסכם המייסדים. הצדדים אינם חלוקים על העובדה שההסכם הובא לידי סיום, אולם יש ביניהם חילוקי דעות על הסיבות שהובילו לכישלון המיזם - מחלוקות שמטבע הדברים ילובנו בתובענה העיקרית. ד. מרבית כספי ההשקעה הראשונית, בסכום של 573,115$ מצויים עדיין בחשבון הבנק של החברה בהונג קונג. משיכת כספים מחשבון זה מחייבת חתימה מטעם התובעים וחתימה מטעם הנתבעים (ראו סעיף 10 להסכם המייסדים). ה. בעקבות סיום המיזם פנו התובעים לנתבעים ודרשו את השבת עיקר ההשקעה הראשונית בהתאם לסעיף 30.4 להסכם המייסדים, שזו לשונו: "במקרה של הפסקת הפעילות כאמור, ישמשו נכסי החברות לשם סילוק התחייבויותיהן וככל שתיוותר יתרה תחולק זו בין בעלי המניות, בהתאם לשיעור אחזקותיהם". ו. הנתבעים, למרות שלא חלקו על כך שהמיזם נכשל, ושהסכם המייסדים בוטל, סרבו לאפשר השבה של ההשקעה הראשונית בשלב זה, ועמדו על כך שהשבה כזו תעשה רק לאחר חיסול עסקיה של החברה בהונג קונג. ודוק, הנתבעים לא חלקו על כך כי, בנסיבות שנוצרו, ההשבה, לכשתתבצע, צריכה להתבצע על פי יחס ההשקעה, ולא לפי יחס האחזקה בחברות. המחלוקת שלפני היא על כן בשאלת עיתוי ההשבה, ולא בשאלת אופן ביצועה. 3. מספר שאלות עובדתיות הדרושות להכרעה בבקשה זו לא היו מוסכמות בין הצדדים, אולם במהלך הדיון שקוים בבקשה, ולאחר חקירת המצהיר מטעם הנתבעים (ב"כ הנתבעים ויתרה על חקירת המצהיר מטעם התובעים), התברר כי גם בהן אין למעשה מחלוקת, או שניתן לקבוע לגביהן ממצא לכאורי ברמה גבוהה של וודאות. כוונתי לשאלות הבאות: א. הסיבה לסירוב הנתבעים להשיב את עיקר ההשקעה הראשונית - התובעים טענו בבקשתם לסעד זמני כי סירוב הנתבעים נובע מסיבה טקטית: עיקר כספי ההשקעה הראשונית (90%) הם כספים שיש להשיב לתובעים, ועל כן יש להם עניין רב בכך שההשבה תבוצע מוקדם ככל האפשר. מאידך, עיקר הטענות בגין כשלון המיזם הן טענות של התובעים, ועל כן האינטרס להגיע להסדר ויתור הדדי על תביעות הוא של הנתבעים. לאור זאת, טענו התובעים, מבקשים הנתבעים למנף את האינטרס של התובעים לזכות בהשבת ההשקעה הראשונית על מנת לסחוט מהם הסכמה לויתור הדדי על תביעות. הנתבעים, הכחישו בתשובתם טענה זו, וטענו כי המניע לסירובם אינו טקטי, אלא חשש אמיתי כי הכספים יהיו דרושים לצורך כיסוי חובות (ובכלל זה חוב נטען למשיבה 1) והוצאות הפירוק של החברה בהונג קונג והחברה בסין. בדיון שהתקיים לפני, במהלך חקירת המשיב 3, שנתן תצהיר מטעם הנתבעים, התברר כי טענת התובעים אינה נעדרת בסיס עובדתי (בלשון המעטה). מתמליל מפגש בין הצדדים, שהתקיים ביום 5.5.2011 (להלן: "התמליל"), ואשר המשיב 3 לא חלק על תוכנו ("אם אתה מקריא כנראה שזה נאמר אבל בכתובים לא שומעים את הטונים והצעקות"; פרוטוקול 11.9.11 ע' 2 שורות 18 - 19), מתקבל רושם ברור כי הנתבעים התנו את החזר ההשקעה הראשונית בחתימה על ויתור הדדי על תביעות. להלן מספר קטעים המשקפים את שנאמר בתמליל: "המבקש 1: אז אתה רוצה להחזיר לי את הכסף שלי בתנאי אחד. המשיב 2: כן. המבקש 1: שאני מוותר לתביעות נגדכם, נכון? המשיב 2: זה נשמע הגיוני. המבקש 1: זה התנאי? המשיב 4: הדדי" (ע' 45 שורות 23 - 28) "המבקש 1: אבל אמרתי לך שיכול להיות, יכול להיות שאני אתבע אותך המשיב 2: מאיר תראה אתה המבקש 1: זכותי, רגע המשיב 2: מאיר, תקשיב, אתה המבקש 1: סליחה, זכותי המשיב 2: אז אני צריך להגן על עצמי עכשיו, יש לי הזדמנות להגן על עצמי. המבקש 1: איך? בזה שאתה מחזיק חצי מליון דולר? המשיב 2: חד משמעי. המבקש 1: כן? המשיב 2: חד משמעי, כן." (ע' 46 שורה 20 - ע' 47 שורה 1) "המשיב 2: נראה לך שאני אידיוט? תגיד, נראה לך שאני אידיוט? המבקש 1: שמה? המשיב 2: שאני אדיוט? שמה. שאני מחזיר לך ואתה אחרי שעה תובע אותי, נראה לך שאני אידיוט? אני אשאל אותך בשיא הכנות." (ע' 64, שורות 22- 25) המשיב 3 טען תחילה בחקירתו כי הדברים שצוטטו לעיל, ודברים דומים להם השזורים לכל אורך התמליל, הוצאו מהקשרם. קריאת התמליל בשלמותו מובילה בדיוק למסקנה ההפוכה - לא רק שהדברים לא הוצאו מהקשרם, אלא שהם משקפים, לכאורה, את העמדה שהציגו הנתבעים באותה פגישה. לאור זאת ניתן לקבוע, ואעשה זאת בזהירות בשל השלב הדיוני בו אנו מצויים, שיש בסיס לכאורי איתן לטענת התובעים כי המניע האמיתי שעומד מאחורי סירוב הנתבעים להסכים להשבת ההשקעה הראשונית הוא סירוב התובעים לדרישת הנתבעים לחתום על ויתור הדדי על תביעות בקשר למיזם. ב. היקף הכספים שיש להותיר בחברה בהונג קונג כדי לאפשר את פירוק החברה בהונג קונג והחברה הסינית - הצדדים אינם חלוקים על כך שלא ניתן לרוקן את קופת החברה בהונג קונג באופן מלא, וזאת מאחר ויש התחייבויות והוצאות מסוימות שיש לכסות על מנת לאפשר את פירוקן של החברות (פעולה ששני הצדדים מסכימים לה בשלב זה). הנתבעים טענו לפני כי היקף התחייבויות אלו אינו ידוע, ואולם מחקירת המשיב 3, כמו גם מהתמליל, עולה כי היקפן של הוצאות והתחייבויות אלו מוגבל, ואינו עולה על עשרות בודדות של אלפי דולרים (וזאת בשים לב לכך שהמיזם נכשל בשלבים מוקדמים מאד, וממילא הן החברה בהונג קונג והן החברה הסינית לא ביצעו פעילות משמעותית מול צדדים שלישיים). יצוין בהקשר זה כי ב"כ הנתבעות העלתה טענה כי תתכן חבות של החברה בהונג קונג למשיבה 1 מכוח הסכם הניהול. קריאת הסכם הניהול מעוררת ספק בעניין זה, ומכל מקום הסכום שצוין על ידי הנתבעים כהוצאות שעל החברה בהונג קונג לשלם להם היה 66 אלף דולר בלבד. המסקנה המתבקשת מכך היא שהותרת 100 אלף דולר בחשבון הבנק של החברה היא יתרה הצפויה לכסות ברמת וודאות גבוהה מאד את כל חובות החברה בהונג קונג והחברה בסין. 4. העובדות המוסכמות, והעובדות שהתבררו לכאורה בדיון מובילות אפוא למסקנות הבאות: א. פעילות המיזם הגיעה לכלל סיום, ובקופת החברה בהונג קונג מצויים מרבית כספי ההשקעה הראשונית, בסך של 573,115$. ב. עיקר הכספים הללו, בסכום של לפחות 473,115$, אינם דרושים לצורך חיסול הפעילות של החברה בהונג קונג ושל החברה בסין. ג. למרות האמור הנתבעים מסרבים לאפשר את ביצוע ההשבה של עיקר ההשקעה הראשונית, וזאת בשל רצונם למנף את זכות הואטו שיש להם על ביצוע פעולות בחשבון החברה בהונג קונג כדי להביא את התובעים לחתום על כתב ויתור על תביעות. דיון והכרעה 5. אין צורך לומר כי התובעים עמדו בנטל להוכיח קיומה של עילת תביעה לכאורית להשבת עיקר כספי ההשקעה הראשונית. למעשה, הם עשו הרבה מעבר לכך, ושכנעו כי לכאורה זכותם לקבל לאלתר את עיקר כספי ההשקעה הראשונית אינה שנויה כלל במחלוקת בתום לב. ודוק, כמובהר לעיל, הטעם בעטיו מסרבים הנתבעים לאפשר את השבת עיקר כספי ההשקעה הראשונית אינו מחלוקת אמיתית בדבר זכותם של התובעים להשבת הכספים, או האפשרות להורות על השבה כזו, אלא טעם זר ובלתי ענייני - הרצון להניע את התובעים לוותר על זכותם להגיש תביעות בקשר לאירועים שהביאו לכישלון המיזם. השאלה המתעוררת היא האם במצב דברים זה ניתן לתת כבר בשלב זה צו עשה זמני, שמשמעותו היא כי הסכומים שהוכח לכאורה כי אינם שנויים במחלוקת בתום לב יושבו לאלתר, ועוד בטרם בירור התובענה גופה. 6. כשלעצמי, בנסיבות הקיצוניות של המקרה שלפני, התשובה על כך חייבת להיות חיובית. למסקנה זו אני מגיע בשני מסלולי הנמקה חלופיים: א. הזכות לסעד עשה זמני - תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 מבהירה כי סעד זמני, ובכלל זה צו עשה, יכול להינתן כאשר הדבר דרוש "להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין". בתי המשפט פירשו מטרות אלו בצורה רחבה. כך, למשל, בבש"א (מחוזי י-ם) 8305/01 דורון נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (ניתן ב- 16.2.2003) בחן השופט יצחק ענבר את התנאים למתן סעד זמני כספי, והורה לקבלן הנתבע לממן דיור חלופי לרוכשי דירה שלא הייתה ראויה לאכלוס. לשיטתו של השופט ענבר סעד זה נדרש שכן "הדעת אינה סובלת, כי כל אותה עת [בה המשפט מתנהל] יסבלו המבקשים, אשר סיכוייהם לזכות בתביעה למעלה מטובים, חרפת רעב. תוצאה זו לא עולה בקנה אחד עם חובתו של בית המשפט לדאוג לקיומו של הליך משפטי תקין והוגן" (פסקה 17 ז. לפסה"ד). בענייננו אין, למרבה המזל, כל חשש שגם אם ההליך יתארך יסבלו התובעים חרפת רעב. יחד עם זאת, סבורני כי החשש לתקינות ההליך, אם לא יינתן הסעד הזמני, קיימת גם במקרה שלפני. מערכת בתי המשפט הישראלית מושתתת על הרעיון ש"גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה אלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות" (דברי השופט יצחק זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874 (1994)). דרישה לוותר על הזכות לברר סכסוך בבית משפט כתנאי להיענות לאלתר לדרישה שאינה שנויה במחלוקת בתום לב מעמידה בסכנה זכות יסוד זו. משמעות דרישה זו היא שמי שמעוניין לממש את זכות הגישה לערכאות נדרש לשאת בנטל מקפח - שלילת זכותו לקבל לאלתר נכס אשר אין חולק על זכותו בו. כך, למשל, בענייננו, אם אין באפשרות בית המשפט לתת צו עשה כבר בשלב המקדמי, הרי שהתובעים ידרשו לוותר על זכותם, שאינה שנויה במחלוקת בתום לב, להשבה לאלתר של עיקר ההשקעה הראשונית במיזם כתנאי למימוש רצונם לברר את הסכסוך ביחס לכישלון המיזם. העמדת התובעים בפני בחירה זו (ויתור הדדי על תביעות או עיכוב של חודשים ושנים בקבלת סכומים שאינם שנויים במחלוקת) מהווה לפיכך הטלת נטל לא הוגן על שאיפתם הלגיטימית לברר את הסכסוך בעניין סיום המיזם בערכאות משפטיות. המסקנה המתבקשת היא שלבית המשפט יש את הסמכות, ולמעשה החובה, למנוע הטלתו של נטל כזה, ולאפשר על ידי כך את ניהולו התקין של ההליך. ודוק, בהקשרים שונים קיימים מנגנונים המאפשרים לתובע לקבל סכומים שאינם שנויים במחלוקת בתום לב כבר בשלב המקדמי של הדיון, ועוד בטרם הוכרעו המחלוקות שבין הצדדים. כך, למשל, ביחס לתביעות המתנהלות בסדר דין מקוצר נדרש הנתבע לקבל רשות להתגונן, וממילא כנגד אותו חלק של התביעה שאינו שנוי במחלוקת יינתן נגדו פסק דין בשלב המקדמי, ומבלי שיידרש התובע להמתין לברור התביעה בכללותה. דוגמא אחרת היא סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 המורה כי "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים". במקרה שלפני אין התובעת יכולה להתבסס על אחד המנגנונים הקיימים בדין. ואולם, אין כל סיבה כי עובדה זו תשלול ממנה את האפשרות להתבסס על סמכותו הכללית של בית המשפט להעניק סעדים מקדמיים - סמכות המעוגנת בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 ובתקנות סדר הדין האזרחי. ויודגש, אין עסקינן במקרה בו מוכן הנתבע, לצורך פשרה, לשלם לתובע את מקצת תביעתו כנגד ויתור על יתרת דרישותיו. כמובהר לעיל, המחלוקת האמיתית בין הצדדים, זו שלגביה דורשים הנתבעים כי ייחתם ויתור הדדי על תביעות, איננה נוגעת כלל לזכות להשבת ההשקעה הראשונית. מחלוקת זו עניינה טענות התובעים כי המיזם כשל באשמת הנתבעים, באופן המקים להם עילת לתבוע פיצויים בגין הפרת הסכם. בגין מחלוקת אמיתית זו אין הנתבעים מוכנים להתפשר, ואף אם היו מציעים סכום כלשהו כהצעת פשרה, לא ניתן היה לעשות בהצעה זו שימוש במסגרת ההליכים שלפני. לעומת זאת ביחס להשבת הכספים אין מחלוקת בתום לב בין הצדדים, ולבית המשפט עומדים כאמור הכלים למנוע הפיכת מחלוקת מדומה שכזו ל"קרדום לחפור בו". ב. החובה לפעול בתום לב בקיום חוזה ובניהול הליכים משפטיים - אין צורך להרחיב את הדיבור על כך שחובת תום הלב חלה גם בניהול הליכים משפטיים (ראו רע"א 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461 (1981); דודי שוורץ, "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295). התנהלות הנתבעים בענייננו, קרי סירובם לאפשר השבה של עיקר כספי ההשקעה הראשונית בעקבות כשלון המיזם, היא התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב בקיום חוזה. הטעם לכך הוא שהנתבעים עושים שימוש בזכות השליטה שיש להם בחשבון החברה בהונג קונג, זכות שהוקנתה להם מכוח מערכת הסכמית, למטרה זרה (סחיטת ויתור על תביעות). בכך הם מפרים את עקרון תום הלב בקיום חוזים (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). בכדי למנוע מהתובעים סעד הולם בגין התנהגות זו, מנסים הנתבעים להיאחז בכללי הפרוצדורה, ולטעון כי אין מקום לאפשר לתובעים לקבל השבה של כספם באמצעות סעד מהיר. ואולם, בעיני, ניסיון זה עולה לכדי שימוש בחוסר תום לב בהליכים משפטיים. עמדת הנתבעים, המתנגדת למתן הסעד הזמני המבוקש מנימוקים לא ענייניים לא רק שאינה משרתת "את הצגת הפלוגתאות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן" (כמבחן העזר שהציע פרופ' שוורץ במאמרו הנ"ל להגדרת חוסר תום לב בהקשר הדיוני), אלא שיש בה כדי לעשות שימוש פסול בפרוצדורה המשפטית כאמצעי לחץ בלתי הוגן ובלתי ראוי כלפי הצד שכנגד. בית המשפט אינו יכול לתת ידו להתנהגות נלוזה ממין זה, וסמכותו לא תקצר מלהעניק סעדים המסכלים אותה. 7. שני מסלולי ההנמקה שהוצגו לעיל מובילים אם כן למסקנה אחת - במקרה בו הובאו ראיות המוכיחות לכאורה ברמת וודאות גבוהה כי צד מסרב להיענות לדרישה שאינה שנויה במחלוקת בתום לב בעניין אחד על מנת לסחוט ויתור על תביעות לגיטימיות של הצד שכנגד בעניין אחר, רשאי בית המשפט להעניק סעד מקדמי שמטרתו איון הלחץ הפסול. וביישום לענייננו - לבית המשפט סמכות להעניק כבר בשלב המקדמי של הדיון סעד זמני המורה לנתבעים לאפשר ביצוע השבה של עיקר כספי ההשקעה הראשונית, אשר הוכח לכאורה ברמת וודאות גבוהה כי אין מחלוקת בתום לב כי הצדדים זכאים להם בעקבות כשלון המיזם, וכי הנתבעים מונעים את השבתם על מנת להפעיל לחץ על התובעים לחתום על ויתור הדדי על זכויות בקשר למיזם. עוללות 8. ב"כ הנתבעים העלתה בטיעוניה מספר טענות, שאבקש להתייחס אליהם בקצרה: א. קבלת תמליל הישיבה מיום 5.5.2011 כראיה - התמליל לא צורף לבקשה לסעד זמני, אלא הוצג לראשונה במסגרת הדיון, בעת חקירת המצהיר מטעם הנתבעים. לאור זאת טענה באת כוח הנתבעים כי אין לאפשר הצגתו של התמליל, וזאת בהתבסס על תקנה 241 לתקנות סדר הדין. אין דעתי כדעתה. אכן, יתכן ומוטב היה לו התמליל היה מצורף לבקשה לסעד זמני. ואולם, בשים לב למכלול השיקולים המפורטים להלן לא ראיתי עניין זה כמצדיק התעלמות ממנו: ראשית, לבקשה צורף סיכום של הישיבה (נספח יז לבקשה), ובו נאמרו דברים הדומים ברוחם לאלו שעולים מהתמליל. מכאן שלא היה בהצגת התמליל במהלך הדיון כדי להפתיע לעניין עצם הטענה כי הדברים נאמרו בישיבה הנ"ל; שנית, המצהיר מטעם הנתבעות אישר למעשה את תוכן הדברים שנאמרו בתמליל. לפיכך, באיזון שבין השאיפה להגיע לחקר האמת, לבין הרצון לשמור על הגינות דיונית בין הצדדים, סברתי שיש מקום לאפשר קבלת התמליל כראיה; שלישית, יש להניח כי הטעם לאי צרוף התצהיר היה רצון לעשות בו שימוש לצורך חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם הנתבעות. המדובר במטרה לגיטימית, אשר יש בה למצער כדי להפחית מחומרת מחדלם של התובעים (והשוו לפרוצדורה שנקבעה לעניין ראיות מסוג זה ברע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח, פ"ד נה(1) 515 (1999). מטבע הדברים, פרוצדורה זו קשה ליישם בשלב של דיון בסעד זמני). ב. מעמד החברה בהונג קונג - החברה בהונג קונג צורפה כנתבעת 5 להליכים אלו (במקור נפלה טעות בשמה, אולם שגגה זו אינה ליבת העניין). עם זאת, כתב התביעה עדיין לא הומצא לה, ומטעם זה ברור כי לא ניתן לראות בה צד להליכים בבקשה לסעדים זמניים. ב"כ הנתבעות ביקשה להתבסס על עניין זה, כטעם מספיק לדחיית הבקשה לסעד זמני, וזאת תוך כדי העלאה על נס של עקרון אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה בהונג קונג, והצורך להימנע ממתן סעד העלול לפגוע בה בהליכים שהיא (עדיין) איננה צד להם. גם בטיעונים אלו לא מצאתי ממש. הסעד הזמני המתבקש הוא סעד המופנה לנתבעים, ועניינו מימוש זכויות מכוח הסכם המייסדים (הסכם שהחברה בהונג קונג אינה צד לו). הסעד הזמני אינו מופנה אם כך (באופן פורמאלי) כלפי החברה בהונג קונג. זאת ועוד, החברה בהונג קונג נשלטת באופן מלא על ידי התובעים והנתבעים, ומהווה "בובה על חוט" בידם. בנסיבות אלו, קיים קושי לשמוע מפי הנתבעים התנגדות להשבת כספים בשמה של החברה בהונג קונג, שעה שברור לחלוטין כי לו הייתה דרישתם לחתימה על ויתור הדדי על תביעות נענית בחיוב, היו מביאים להשבת כספי ההשקעה הראשונית ללא כל הרהור נוסף בגורלה של אותה חברה עצמה. ולבסוף, כמובהר לעיל הוכח כי אין בסעד הזמני שינתן כדי לפגוע ביכולת הצדדים להביא לפירוק החברה בהונג קונג והחברה בסין, שכן בכל מקרה תיוותר בקופת החברה בהונג קונג יתרה מספקת לאפשר ביצועם של הליכי הפירוק. ליתר בטחון, ועל מנת להימנע מכל סכנה, קלושה ככל שתהיה, לפגיעה בנושי החברות הללו, יותנה שחרור הכספים בחתימה על התחייבות עצמית, כפי שיפורט להלן. סוף דבר 9. לאור האמור לעיל הריני מורה כדלהלן: א. הנתבעים (קרי, המשיבים 1 - 4) והתובעים ישתפו פעולה בביצוע הפעולות הדרושות לשם השבת עיקר כספי ההשקעה הראשונית בסך של 473,115$ (להלן: "כספי ההשבה"). הפעולות הללו יושלמו לא יאוחר מיום 6.10.2011. התובעים יהיו זכאים ל- 90% מכספי ההשבה והנתבעים יהיו זכאים ל- 10% מכספי ההשבה. ב. זכות כל אחד מהצדדים לקבלת חלקו בכספי ההשבה מותניית בהפקדת התחייבות עצמית במזכירות בית המשפט לפיה הוא מתחייב להעביר לחברה בהונג קונג סכומים שיהיו דרושים כדי לאפשר את פירוק החברה בהונג קונג ו/או החברה בסין, עד לגובה סכום הכספים שיועברו לידיו בהתאם להחלטה זו, תוך 7 ימים ממועד שיידרש על ידי החברה בהונג קונג לעשות כן. 10. הנתבעים (קרי, המשיבים 1 - 4) יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות התובעים במסגרת הבקשה לסעד זמני בסכום כולל של 40 אלף ₪. תום לב