קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות: השופט ד"ר קובי ורדי הרקע, העובדות והמחלוקות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בת"א (כבוד השופטת גרוסמן) מיום 3/8/10 בתיק ע"א 12631-06-10. 1. עסקינן בפרשנות חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, תשס"ה-2005 (להלן: "החוק" או "חוק הגבלת השימוש במקום"), וסיווגו כהליך פלילי או אזרחי או אחר ובמשמעות סיווג זה לגבי הפרוצדורה שיש לנקוט בהליכים לפי חוק זה, הכל כפי שיפורט. סקירת החוק ומהותו 2. החוק מאפשר הוצאת שני סוגים של צווים; צו שיפוטי להגבלת שימוש במקום וצו מינהלי להגבלת שימוש במקום. לגבי הצו השיפוטי - לפי סעיף 2 לחוק, בית משפט השלום רשאי לבקשת תובע כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, "ליתן צו להגבלת שימוש במקום בהליך אזרחי אם שוכנע כי קיים יסוד סביר לחשש שהמקום ישמש לביצוע עבירה אם לא יינתן צו הגבלת שימוש". העבירות בהן עוסק החוק הינן עבירות של סרסרות למעשי זנות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, החזקת מקום לשם זנות והשכרת מקום לשם זנות, ואם יש חשש שהמקום ישמש לביצוע אחת מעבירות אלו, בית המשפט רשאי ליתן כאמור צו שיפוטי להגבלת השימוש במקום, כאשר, במידה וניתן לאתר את בעלי ומחזיקי המקום, יש להמציא להם את הבקשה למתן הצו השיפוטי, ולא ליתן את הצו אלא לאחר שניתנה להם הזדמנות להשמיע את טענותיהם (סעיף 2(ב) לחוק). תוקף הצו השיפוטי הינו לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ובית המשפט רשאי להאריך את תוקפו לתקופות נוספות שלא יעלו כל אחת על 90 ימים (סעיף 2(ד) לחוק). כן נאמר בסעיף 2(ו) לחוק כי: "תובע או מי שרואה עצמו נפגע מצו הגבלה שיפוטי רשאי לערער על החלטת בית המשפט לבית משפט מחוזי בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי והערעור יידון לפני שופט יחיד". לגבי הצו המנהלי, הרי לפי סעיף 3 לחוק, מפקד מחוז במשטרת ישראל רשאי ליתן צו מנהלי להגבלת השימוש במקום, לתקופה כוללת של עד 30 ימים, וזאת אם היה לו "חשד סביר כי המקום משמש לביצוע עבירה וכי יש יסוד סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה אם לא יוגבל השימוש במקום באופן מיידי". מי שרואה עצמו נפגע מצו הגבלה מנהלי, רשאי לעתור לביטולו או לשינוי תנאיו לבית משפט השלום, כאשר על החלטת בית משפט השלום ניתן לערער לבית משפט מחוזי באותה דרך של ערעור לגבי צו ההגבלה השיפוטי לפי סעיף 2(ו) לחוק. צו להגבלת השימוש במקום, שיפוטי או מינהלי, קובע תנאים או הגבלות או איסורים על השימוש במקום, לרבות בדרך סגירת המקום, והכל במידה שלא תעלה על הנדרש בנסיבות העניין כדי למנוע ביצוע עבירה במקום (סעיף 4 לחוק), כאשר מי שמפר את הצו דינו מאסר שנתיים (סעיף 6 לחוק). בסעיף 7 לחוק, נאמר כי שר המשפטים ממונה על ביצוע החוק והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו לרבות בדבר (3) "סדרי הדיון בבקשה למתן צו הגבלה שיפוטי, לביטולו או להארכת תוקפו לפי סעיף 2 ובבקשה לביטולו של צו הגבלה מינהלי או לשינויו לפי סעיף 3". תקנות כאלו, לא הותקנו, וזו למעשה הסיבה לכך שעניין זה בא לפתחנו ולהכרעתנו. העובדות בענייננו, ההליכים וטענות הצדדים 3. ביום 25/5/10 הוצא, בהתאם לסעיף 3 לחוק, צו מינהלי להגבלת שימוש בנכס בהתאם לסעיף 3 לחוק לגבי נכס ברחוב הירקון 98 ת"א, שנסגר בצו למשך 30 ימים, שנטען כי הוא משמש כבית בושת ונעשות בו עבירות המנויות בחוק. בתאריך 8/6/10 הגישה המדינה בהתאם לסעיף 2 לחוק, בקשה להוצאת צו שיפוטי להגבלת השימוש במקום למשך 90 ימים, כאשר בבקשה מצויין כי קיים יסוד סביר לחשש שבית הבושת ימשיך לשמש לביצוע אחת מהעבירות המנויות בחוק. 4. ביום 20/7/10 ניתנה החלטה ע"י כבוד השופט מור מבית משפט השלום בתל אביב שיש לקבוע דיון בבקשה בפני השופט התורן האזרחי. 5. ביום 3/8/10 התקיים דיון בבקשה בפני השופטת התורנית האזרחית בבית משפט השלום בת"א - כבוד השופטת גרוסמן. בדיון זה טענו ב"כ המערערים טענות סף כי מדובר בהליך אזרחי על כל המשתמע מכך ולכן היה מקום להגיש המרצת פתיחה מסודרת הנתמכת בתצהיר הנוגע לכל העובדות ולקבל את הפרטים המלאים. כן נטען כי יש צורך להפקיד ערובות לצו זמני ע"י המדינה ולחשוף את כל חומר הראיות והחקירה שעל בסיסו מבוקש הצו. לעומתם, טענה המדינה כי מדובר בהליך ראוי ונכון, ולתמיכת טיעוניהם צירפו חוות דעת של עו"ד רחל גרשוני, שבית המשפט החליט, למרות התנגדות ב"כ המערערים, לקבל מסמך זה לעיונו. בדיון הודיע קצין המשטרה שהוא יכול להציג את חומר החקירה לבית המשפט ושאין מקום להציגו לב"כ המערערים בטרם הגשת כתב אישום וב"כ המערערים הודיעו שהם מבקשים לקבל לידם את חומר החקירה. החלטת בית משפט קמא 6. בית משפט השלום נדרש, לפי ניסוחו שלו, להכרעה בשאלה האם מדובר בהליך אזרחי על כל המשתמע מכך לרבות הגשת תצהירים, ערבויות, ומתן עיון במסמכים, כטענת המערערים, או שמא בהליך "מעין פלילי", שאין חובה לגיבוי הבקשה בתצהירים ומתן עיון בחומר החקירה, כטענת המשיבה. בית המשפט קבע שמדובר בחוק שמטרתו מניעת נזק עתידי בצורה יעילה, וכי לא היה בכוונת המחוקק להחיל את הוראות סדר הדין האזרחי על הוצאת צווים לפי החוק, כאשר במקום שבו ביקש המחוקק להחיל את סדר הדין האזרחי, ציין זאת במפורש בחוק עצמו, דבר שלא נעשה בעניינינו, והחוק לא כפוף לתקנות סד"א, כפי שמוסבר גם בחוו"ד עו"ד גרשוני. כן קבע בית המשפט, כי הביטוי "הליך אזרחי" שבסעיף 2 לחוק, אין משמעותו החלת פרוצדורת סדר הדין האזרחי על בקשת המשטרה, שתכלית החוק מכוונת כלפי עבירות שמקורן פלילי ולא אזרחי, והמשמעות היא שהדיון יתקיים בפרוצדורת הדיון הפלילי, כשתכלית החוק הינה צופה פני עתיד לסיכול עבירות אפשריות ולא הטלת עונש בגין עבירות העבר. לכן, דחה בית משפט קמא את טענות הסף שהעלו המערערים והורה כי הדיון יתקיים בפרוצדורה פלילית בפני שופט המחלקה הפלילית, תוך חסיון הראיות אשר שימשו תשתית הבקשה, הכל כמקובל בפרוצדורה זו ובהתאם לשיקול דעתו של השופט אשר יישב בדין. 7. על כך, הגישו המערערים בר"ע, ניתנה בהסכמה רשות ערעור, כאשר בעקבות החלטת כבוד השופטת שיצר נקבע הדיון בפני הרכב (למרות שלפי החוק ערעור על החלטה כזו אמור להיות נדון בפני דן יחיד). טענות הצדדים בערעור 8. לטענת המערערים, הביטוי "בהליך אזרחי" שבסעיף 2(א) לחוק והגשת הערעור על החלטת בית המשפט בהליך אזרחי (סעיף 2(ו) לחוק) מלמדים על כך שיש להחיל את סדר הדין האזרחי על ההליכים בהתאם לחוק ועקב כך, יש צורך, בין היתר, בהגשת תצהיר כנספח לבקשה, הצגת חומר החקירה לעיון מי שמבוקש כנגדו הצו, ויש לקיים דיון בבקשות אלו בהליך אזרחי בפני שופט אזרחי ולא בפני שופט תורן פלילי מעצרים בהליך פלילי. בנוסף, כי מדובר בהליך אשר פוגע בזכויות יסוד וכי על-כן זכאים הם לחשיפת מלוא החומר בפניהם. 9. לטענת המשיבה, החלטת בית משפט קמא שהפרוצדורה של הדיון בבקשה לפי החוק צריכה להיות פלילית ולא אזרחית ושהחוק לא כפוף לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") הינה החלטה נכונה וצודקת העולה בקנה אחד עם תכלית החוק ומהותו, כאשר חשיפת חומר החקירה תעקר ותסכל את מטרת החוק. לטענת המשיבה, תכלית החוק ולשונו מכוונים כלפי עבירות שמקורן פלילי ולא אזרחי, למניעת עבירות פליליות חוזרות ונשנות, כשהמונח "הליך אזרחי" שלא נזכר בהצעת החוק המקורית, לא נועד להחלת תקנות סד"א על ההליך, אלא נועד להבחין בין הליך של הוצאת צו הגבלת שימוש להליך של הטלת עונש במסגרת ההליך הפלילי. בעוד שעונש צופה פני עבר, צו הגבלת שימוש צופה פני עתיד, ונועד למנוע ביצוע עבירות לעתיד לבוא, כמפורט בחוו"ד עו"ד גרשוני, תוך הבטחת פגיעה מידתית בזכות הקניין כחלק ממכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה כזו. החלת הפרוצדורה האזרחית במקרה זה אינה משרתת את מטרת היעילות שהיא מעיקרי החוק, המחייב סדרי דין גמישים ומהירים, כשהחוק נועד ליתן כלי יעיל מהיר ומיידי (כמצויין גם בסעיף 3(א)(1) לחוק). כך גם ניתן ללמוד מהסמכת שר המשפטים להתקין תקנות בקשר לסדרי דין, בסעיף 7(ד) לחוק, על כך שלא הייתה כוונה להחלת הוראות תקנות סד"א על החוק, וכנ"ל ניתן ללמוד מהיעדר הוראה ספציפית המחילה את תקנות סד"א, כפי שקיים הדבר בחקיקה דומה כמו למשל בסעיף 4(ג) לחוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע עבירה, התשס"ה-2004 (להלן: "חוק מגבלות חזרת עבריין מין"). דיון 10. נראה כי כל הצדדים מסכימים לכך כי אם היו מותקנות תקנות ע"י שר המשפטים לפי סעיף 7 (3) לחוק לא היה צורך להיזקק לסוגיה זו, ותקנות אלו היו מורות ומאירות את הדרך הראויה לקיום הדיון וסדרי הדיון שיש לנהוג בהם. ברם, עקב היעדרן של תקנות אלו, נידרש לסוגיה בדרך של מתן הנחיות ודגשים כלליים, שאינם כמובן בדרגת פירוט של תקנות שלגביהן אנו מצטרפים לקריאת הצדדים לקדם ולזרז את התקנתן. מהות ההליך, המותב, והפרוצדורה הראויה לפי החוק המותב 11. ראשית, לגבי המותב הראוי לדיון בהליכים לפי החוק אינני סבור שיש לקבוע מסמרות באופן של חלוקה בין מחלקה פלילית לאזרחית ושופט פלילי או אזרחי, ולקבוע כפי שקבע בית משפט קמא ששופט המחלקה הפלילית ידון בתיק, שכן אין הגבלה ו/או קביעה כזו בחוק, וכל שופט של בית משפט שלום בהליך עצמו ושופט מחוזי בהליך הערעור מוסמכים לדון בבקשה כזו, המוגדרת כב"ש (בקשה שונה) עליה מוגש ערעור אזרחי לפי סעיף 2(ו) לחוק, ונשיא בית המשפט השלום יחליט איזה שופט שלום ידון בבקשות מהסוג הנ"ל. מהות ההליך והפרוצדורה הראויה 12. לטעמי, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, מדובר במהות בהליך אזרחי, כפי שנקבע מפורשות בסעיף 2 (א) לחוק ובסעיף 2(ו) לחוק לגבי ערעור, ברם, מדובר בהליך מיוחד בעל מאפיינים וגוון פלילי שאין להחיל לגביו באופן גורף את תקנות סד"א, אלא פרוצדורה מיוחדת שתתחשב במאפיינים ובגוון הפלילי ובתכלית ומטרת החוק. מטרת החוק ותכליתו 13. החוק נועד ליתן מענה לתופעה הקשה של סחר בבני אדם והעסקה בזנות, ולמנוע ביצוע עבירות בעתיד, תוך מטרה מניעתית ואכיפה שנועדה לשיבוש הפעלת המקום ומניעת הישנות העבירות במקום, בהליך מהיר ויעיל, ולכן גם נקבע אף הליך של צו מנהלי ע"י מפקד מחוז במשטרה (ולא ע"י בית משפט), ויש צורך בסדרי דין מהירים, גמישים ויעילים. כך, בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מספר 83) (צווי הפסקת שימוש למקום המשמש לביצוע עבירות זנות), התשס"ה-2004, הצ"ח מיום 15/11/04, נאמר כי צו ההפסקה נועד ליתן בידי רשויות אכיפת החוק אמצעי יעיל לצמצום התופעה העבריינית של העסקת אנשים בזנות. זאת, משום שסגירת המקום לציבור צפויה להקשות על הקשר שבין קהל הלקוחות לבין המקום שבו ניתנים שירותי הזנות, וכך להצר את צעדיהם של מבצעי העבירות, וזאת כאמצעי אכיפה נוסף לשיבוש הפעילות במקום המשמש לעבירת זנות בצד הענישה הפלילית של מבצע העבירות, אשר פעמים רבות לא מונעת את הישנות ביצוע העבירות באותו המקום, ושנוכח אופי הפעילות העבריינית הקשורה בעבירות זנות, היא עשויה להתחדש בתוך זמן קצר ביותר באותו המקום שבו התקיימה, ולכן כדי למנוע את חידושה יש הכרח פעמים רבות להפסיק את השימוש במקום לאלתר או להגבילו. הפגיעה המידתית באה לידי ביטוי בחוק בגורמים מרסנים שנקבעו, כמו מתן הסמכות ככלל להוצאת הצו בידי בית המשפט (למעט דרגה בכירה של קצין משטרה כמפקד מחוז בלבד הרשאי להוציא צו מנהלי לכל היותר ל- 30 יום), הגבלת הזמן של הצו, היכול להיות גם פחות דרסטי מצו סגירה, וזכות טיעון וערעור למי שכנגדו ניתן הצו, כשמטרת הצו הינה מניעתית לעתיד, להבדיל מענישתית. 14. כך גם בדיון בהצעת החוק בועדת החוקה חוק ומשפט ביום 2/2/05 (פרוטוקול מספר 399) הובהר בין היתר על ידי היועץ המשפטי של הועדה, עו"ד אייל זנדברג, כי מדובר בהליך אזרחי (מונח שלא הופיע בהצ"ח), תוך הדגשה כי מדובר באמצעי מנע, כמו חילוט לא אגב הליך פלילי וכמו הלבנת הון ומאבק בארגוני פשיעה, שמדובר בהסדרים ספציפיים של הליך אזרחי וגם ערעור, כמו ערעור על החלטה בהליך אזרחי (עמוד 31 לפרוטוקול הועדה). כן ציין עו"ד זנדברג כי המהות הכללית של ההליך הינה שלא מדובר בריבון הפועל אל מול אזרח ורוצה להטיל בו רבב ולכן זה פלילי, אלא באמצעי של הרשות שרוצה למנוע ביצוע עבירות. כך גם ציין עו"ד זנדברג בעמוד 2 לפרוטוקול הועדה, שלא מדובר בעונש על עבירה אלא באמצעי שבא למנוע את ביצוע העבירות ולמנוע המשך פעילות עבריינית (בדומה לחוו"ד עו"ד רחל גרשוני שהשתתפה גם בישיבה זו של ועדת החוקה חוק ומשפט). אי החלת תקנות סד"א על החוק 15. אני דוחה את טענת המערערים שיש להחיל את תקנות סד"א על החוק שיהיה כפוף להן, כך שתהא חובה לדוגמא להגיש תצהיר מפורט, להמציא ערבויות לצו זמני, ולחשוף לעיון את כל חומר החקירה בהתאם להליכים מקובלים אזרחיים וכללים אזרחיים כמו "משחק בקלפים גלויים". אמנם, לא ניתן להתעלם מחוקי היסוד והפגיעה בזכויות הקניין, חופש העיסוק וכבוד האדם, בכך שסוגרים מקום המשמש לפרנסה ו/או מגורים של אנשים. ברם, מאידך לא ניתן להתעלם מהאינטרס הציבורי המובהק למניעת עבירות חמורות של סחר בבני אדם, סרסרות וכו' ואת הפגיעה בכבודם ובחירותם של מי שעוברים כלפיהם את העבירות על פי החוק, והצורך להגן על זכות הקניין של הציבור ועל בטחונו ושלומו. כך, בדומה לעבירות סמים, המחוקק הדגיש את חשיבותו הרבה של האינטרס הציבורי בניהול מלחמה יעילה בעבירות כאלו, גם אם הוא מתנגש באינטרס הקניין של הפרט כבעל הזכויות ברכוש/במקום, ועל מנת לאזן ככל הניתן בין האינטרסים האלה, ולהבטיח כי החילוט לא יפגע באופן בלתי מידתי או בלתי צודק בזכויות קנייניות ניתן לטוען לזכות הזדמנות להשמיע את דברו (ע"א 6702/04 גומעה מאזן נ' מד"י (לא פורסם, ,10/11/05)). כך, החוק נועד ליתן מענה מיידי למטרות אלו, עוד בטרם הגשת כתב אישום, ולכן גם הוסמך מפקד מחוז במשטרת ישראל (ולא קצין זוטר) להוציא צו מינהלי להגבלת שימוש בנכס לתקופה כוללת של עד 30 יום. העובדה שלא נאמר בחוק עצמו כי מוחלות תקנות סד"א עליו, או על חלק ממנו, מלמדת שמכלל הלאו שומעין את ההן, שהחוק לא כפוף לתקנות אלו. כך, בחוק מגבלות חזרת עבריין מין, נקבע בסעיף 4(ג) לחוק זה, כי על מינוי מומחה וחוות דעתו יחולו תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אלא אם כן נקבע אחרת בסעיף זה או בתקנות שהותקנו לפי חוק זה. ניתן לראות אם כן, שכאשר המחוקק רצה להכפיף את החוק או חלקו לתקנות סד"א, עשה זאת מפורשות, כאשר גם בחוק מגבלות חזרת עבריין מין מדובר בהחלת תקנות סד"א, רק על הנושא של מינוי מומחה, ולא על כל הוראות החוק, וגם זאת בסייג של אפשרות לסטות מכך. כך גם העובדה ששר המשפטים הוסמך להתקין תקנות בסדרי הדיון בהתאם לחוק מלמדת על כך שלא היתה כוונה להכפיף את החוק לתקנות סד"א, שאחרת היו נאמרים הדברים באופן מפורש ולא היה צורך בתקנות מיוחדות שיותקנו לסדרי הדיון. ברי גם כי החלת תקנות סד"א לא תשרת את מטרות ותכלית החוק, שכן מתן תצהיר מפורט ע"י המדינה, המצאת ערבויות למתן צו זמני וחשיפת כל חומר החקירה לעיון, יכולים לעקר ולסכל את מטרת החוק למניעת עבירות קשות שהחוק מנסה להתמודד עימן. למידה מחוקים אחרים 16. ניתן ללמוד על המצב המשפטי המצוי והרצוי מחוקים אחרים שבחלקם אף הותקנו לגביהם תקנות ספציפיות לסדרי דין. 17. כך, בחוק מאבק בארגוני פשיעה תשס"ג-2003, ניתן להגיש בקשה לחילוט רכוש בהליך אזרחי, בבית משפט מחוזי, על פי בקשה בכתב של פרקליט מחוז, כאשר ניתן לערער על החלטה כזו לבית המשפט העליון. גם בחוק זה לא הוחלו תקנות סד"א על החוק, ולא נאמר שלבקשת החילוט האזרחי יצורף תצהיר, כאשר לפי סעיף 34 לחוק, שר המשפטים רשאי להתקין תקנות לביצוע החוק לרבות בדבר סדרי דין בעניין בקשה לצו חילוט אזרחי לפי החוק (תקנות שגם הן טרם הותקנו). 18. כך, בחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") נקבעו בסעיף 122 לחוק הוראות לגבי חילוט רכוש בהליך אזרחי לפי בקשת פרקליט מחוז, כאשר על החלטת בית המשפט ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי. בסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון נאמר גם שעל חילוט יחולו, בשינויים המחייבים, הוראות סעיפים 36 ג' עד 36 י' לפקודת הסמים המסוכנים, ובסעיף 32 לחוק נאמר ששר המשפטים רשאי להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצוע החוק (תקנות שטרם הותקנו). 19. פקודת הסמים המסוכנים אליה מפנה חוק איסור הלבנת הון יכולה לטעמי לשמש כמקור להשראה ו/או לחיזוי לגבי הסוגיה בה עסקינן, ולגבי התקנות שיותקנו, אם יותקנו, על-פי החוק. על-פי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים"), ישנו הליך של חילוט אזרחי המתקיים בבית משפט מחוזי על פי בקשה של פרקליט מחוז, כאשר על החלטת בית המשפט ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי (סעיף 36 ב' לפקודת הסמים). ערעור של מי שטוען לזכות ברכוש שחולט לפי סעיף 36 א' ועל החלטת בית המשפט לפי סעיף 36 ד לפקודת הסמים, יהיו בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי (סעיף 36 ה' לפקודת הסמים). כן נאמר בפקודת הסמים באופן ספציפי בסעיף 36 (ב), כי בית המשפט המחוזי רשאי לתת צו זמני בטרם הגשת כתב אישום בדבר מתן ערבות מטעם הנאשם או אדם אחר המחזיק ברכוש, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, כאשר יש צורך במקרה כזה להגיש בקשה חתומה בידי פרקליט המחוז, הנתמכת בתצהיר, כי יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט. תוקפו של צו זמני כזה יפקע, אם לא הוגש כתב אישום, תוך 90 יום מיום שניתן. על החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתן לערער לפני בית המשפט העליון (סעיף 36 ו (ד) לפקודת הסמים). יש לציין כי הוראות סעיפים 36ג' עד 36ו' לפקודת הסמים הוחלו בשינויים המחייבים גם על חוק איסור הלבנת הון לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, כך שגם בקשה לחילוט אזרחי של רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון, בה מבוקש סעדים זמניים ברכוש, דורשת לכאורה תמיכה בתצהיר. כן נאמר בסעיף 36ט' לפקודת הסמים כי שר המשפטים יקבע בתקנות הוראות בדבר סדרי דין בענין בקשה לצו חילוט ובנושאים נוספים. 20. ואכן, בענין זה הותקנו ע"י שר המשפטים תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), תש"ן-1990 (להלן: "התקנות" או "תקנות הסמים"). בתקנות אלו נאמר בסעיף 8 כי בקשה לצו חילוט אזרחי תהיה בדרך המרצה ותכלול את הפרטים המפורטים בתקנה 2 בציון הקשר שבין הרכוש לעבירה, והבקשה תוגש לבית המשפט המחוזי. כן נאמר בתקנה 9(ג) כי המשיב בבקשה יגיש תוך 15 יום מקבלת ההודעה לפי התקנה, תצהיר וכן יפרט את טענותיו. לתצהיר יצורפו כל המסמכים התומכים בטענות המשיב ולרבות נסחי רישום ומסמכים המעידים על דרך רכישתו של הרכוש ועל התשלום בעדו. בתקנות ישנה התייחסות גם לפרוצדורה במקרה של בקשה לביטול צו חילוט, שהבקשה תהיה בדרך המרצה הנתמכת בתצהיר המפרט את העובדות בדבר הזכות הנטענת ויצורפו אליה כל המסמכים התומכים בבקשה (תקנה 11(ב)). כן נאמר בתקנות כי הוראות חלק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי (פרק הערעור בתקנות סד"א) יחולו בשינויים המחייבים על ערעור על צו חילוט אזרחי (תקנה 13). הנה כי כן, ניתן לראות שהתקנות שהותקנו ע"י שר המשפטים בענין הסמים לא חייבו את המדינה להגיש תצהיר בבקשה לצו חילוט אזרחי שתוגש בדרך של המרצה, וחייבו דווקא את המשיבים בבקשה זו ליתן תצהיר כנגד הבקשה או בבקשה לביטול החילוט. המקרה היחיד בו חוייבה המדינה ליתן תצהיר על פי התקנות הינו במקרה של בקשה לצו זמני לחילוט רכוש אזרחי בטרם הוגש כתב אישום, שאז פרקליט המחוז צריך לתמוך את בקשתו בתצהיר כי יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט. מדובר אם כן בתצהיר ספציפי שאיננו חושף את כל העובדות ו/או את חומר החקירה. יישום ומסקנות 21. ניתן אם כן ללמוד מפקודת הסמים (אליה מפנה גם חוק איסור הלבנת הון) ומהתקנות, שמדובר בהליך החילוט בהליך אזרחי שהתקנות קבעו שהבקשה תוגש בדרך המרצה, וקבעו מי ומתי צריך להגיש תצהיר ומה תוכן והיקף אותו תצהיר, וברי כי אין החלה גורפת של תקנות סד"א אלא סדרי דין מיוחדים שבאו לתת מענה מחד לזכות הנפגעים המבקשים לחלט את רכושם, ומאידך לזכויות הציבור לשלומו ולבטחונו וסיוע במלחמה העיקשת בסמים ובעברייני הסמים. יתכן מאוד, שבסופו של יום יותקנו ע"י שר המשפטים, אם יותקנו, תקנות לגבי החוק נשוא הדיון שבפנינו באופן הדומה לתקנות הסמים, ברם כל עוד לא הותקנו תקנות אלו ניתן ללמוד גם מתקנות הסמים כי אין מקום להחלה גורפת של תקנות סד"א על החוק, וכן אין מקום בשלב זה (בטרם נקבע הדבר בתקנות), לחייב את המדינה בהגשת תצהיר התומך בבקשה. 22. כל שניתן לומר ולקבוע בשלב זה בענייננו, תוך למידה מהמקורות והדיונים שנסקרו, כי מדובר בהליך על-פי חוק הגבלת השימוש במקום, בהליך אזרחי במהותו, הליך מיוחד בעל מאפיינים פליליים שאין להחיל עליו את תקנות סד"א ועל השופט הדן בהליך זה להפעיל את שיקול דעתו בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה לגבי איזון בין זכויות וחובות הצדדים, כמו לגבי נושאים של חסיון ו/או חשיפת חומר חקירה בפני מי שמבוקש ליתן כנגדו צו להגבלת שימוש במקום, תוך התחשבות באינטרסים של הצדדים (בדומה לדיונים דומים הנעשים בהליכי מעצר והליכים פליליים אחרים), כשברי שאין מקום להחלה גורפת של כללים לעניין חשיפת חומר החקירה ועיון במסמכים כפי שדורשים המערערים. התוצאה 23. התוצאה הינה כי בכפוף להבהרות האמורות הערעורים נדחים, ללא צו להוצאות. הפקדון שהפקידו המערערים יוחזר לידי המערערים באמצעות באי כוחם. בשולי הדברים אך לא בשולי העניין אציין שוב כי לטובת כל הצדדים המעורבים והבהירות המשפטית רצוי כי בהתאם לאמור בחוק יותקנו בקרוב תקנות ע"י שר המשפטים בנוגע לסדרי הדיון. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט ישעיהו שנלר, אב"ד 1. אני מצטרף לנימוקיו ומסקנתו של חברי, כב' השופט ד"ר ורדי. 2. המחלוקת העקרונית שבין הצדדים, נסובה על השאלה האם בהוספת המילים "בהליך אזרחי" בחוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, תשס"ה - 2005 (להלן: החוק), התכוון המחוקק להחיל את תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סד"א). 3. כפי שציין חברי, וכפי שצוין גם בהצעת החוק, מטרת החוק למנוע שימוש חוזר במקום המשמש לביצוע עבירות זנות, וכשניתן לומר, כי להבדיל מההליך הפלילי אשר נועד להעניש את העבריין ("גברא"), תכלית החוק הינה כעין הוראה "חפצית" על המקום עצמו ("חפצא"), על מנת למנוע ביצוע עבירות בו, וזאת באמצעות החלפת זהות המשתמש בפועל במקום. דומה הדבר להוראה של תפיסת מכונית אשר משמשת לביצוע עבירה, על מנת למנוע הישנותה באמצעות המכונית, ואין זה משנה מי הנוהג או מי הבעלים של המכונית. כך גם בעניין החוק דנן, עצם השימוש במקום לביצוע העבירות נשוא החוק, די בו על מנת להורות במקרים המתאימים, על הפסקת או הגבלת השימוש. 4. לאור דברים אלו, ברור כי החלת תקנות סד"א, על כל רכיביהן, יכול ויסכלו את מטרתו של החוק, לאור התקנות השונות והנדרש בהן. 5. אולם, גם ללא נימוק זה, דומה כי המערערים אחזו כמוצאי שלל רב, באותה הוספה שבסעיף 2(א)(1) שבחוק, לעומת הצעת החוק, בהוספת אותן מילים "בהליך אזרחי", וכאילו מדובר בפרוצדורה אזרחית. בנוסף לאשר ציין חברי, הרי מעיון בחוק עצמו, נראה כי על פניו, לא הייתה בכוונת המחוקק להחיל את תקנות סד"א, על בקשות לפי החוק. ראשית, הפרוצדורה שבהוצאת צו מנהלי להגבלת שימוש, לפי סעיף 3 לחוק, דומה לכאורה לאותה פרוצדורה של הצו השיפוטי שבסעיף 2, אלא שההבדל נעוץ בנותן הצו. שנית, השימוש בהגדרת "תובע" תוך הפנייה לפרוצדורה העוסקת בסדר הדין הפלילי, יש בה להצביע על מהותו של ההליך. שלישית, אם אכן מדובר בכוונה להחיל את תקנות סד"א, נראה כי חלק מהוראותיו של החוק לכאורה, מיותרות. כך, כל נושא ההמצאה שבסעיף 2(ב) לחוק, נושא שברור מאליו, ככל שעסקינן בתקנות סד"א. יתר על כן, מדוע יש לציין כי יש לתת לאותם המנויים בסעיף האמור, להשמיע טענותיהם, ובנוסף אם אכן מדובר בהליך אזרחי במובן של החלת תקנות סד"א, מדוע יש צורך לציין בסעיף 2(ה) אודות סמכות בית המשפט לשנות סעד זמני כביכול, ולבסוף מדוע יש צורך בהוראת סעיף 2(ו) שעניינה הגשת ערעור, אם מדובר בהליך רגיל אזרחי בפני בית משפט השלום. לא למותר להוסיף, כי קשה לקבל את הטענה שנטענה ע"י המערערים, כאילו על המדינה שעותרת למתן צו בהתאם לחוק, להפקיד ערבון או ערובה, כאילו מדובר במי שעותר לסעד זמני לפי תקנות סדר הדין האזרחי. 6. הנה כי כן, מעיון במכלול הוראות החוק, צדקה המשיבה בטענתה, כי אין בהוספת אותן מילים, על מנת להראות כאילו מדובר בפרוצדורה אזרחית והחלת תקנות סד"א. יוער, כי לא מצאתי פגם בהתייחסות לחוות הדעת שהוגשה, ובמיוחד שניתן היה לצטט ממנה במסגרת הטיעון המשפטי, תוך הפנייה לאותם מקורות שבחוות הדעת. 7. כל האמור הינו, בנוסף לאשר ציין חברי, ולא למותר להוסיף כי בכל מקרה, תנאי להוצאת צו הגבלה שיפוטי, אותו שכנוע של בית המשפט בדבר קיומו של היסוד הסביר לחשש שהמקום ישמש לביצוע עבירה, אם לא יינתן הצו, ובהתאם לס"ק (2)(א)(1), כך גם אותה הוראה שבס"ק (2). בנוסף, אותה זכות טיעון המוקנית למנויים בסעיף האמור. אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה, ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה של חברי, השופט ד"ר קובי ורדי ולהערות של אב"ד השופט שנלר. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות