מהם "חוקי הקפאה ארנונה" ? עניינם של חוקי ההקפאה נסקר בהרחבה בפסיקה של בית המשפט העליון. בתמצית בלבד יוזכר כי בשנת 1985 נחקק החוק לייצוב המשק, תשמ"ה - 1985 אשר הגביל, בין השאר, את סמכות הרשויות המקומיות בהעלאת שיעור תעריפי הארנונה. מאותה שנה ואילך, נקבעו מידי שנה בהוראות חוק שונות שיעורי ההעלאה המותרים במיסוי ארנונה, ונקבע כי כל חריגה מהשיעורים המותרים דורשת את אישור שר הפנים ושר האוצר (לעיל ולהלן: "חוקי ההקפאה") (לסקירה כללית ר' למשל עע"ם 2849/07 הנ"ל; רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז (2) 481 (2003); ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ פ"ד נז (3) 337 (2003)). שיעורי הארנונה שנקבעו לשנת הכספים 1985 הפכו למעשה במצוות המחוקק, לבסיס שיעורי הארנונה לשנים הבאות. נקבע מנגנון לאישור תוספות מיוחדות ואישור להעלאה חריגה לרשות מקומית ספציפית שלא על פי שיעורי ההעלאה שאושרו בחוקי ההקפאה. בשנת 1992 הקנה המחוקק לשר האוצר ולשר הפנים בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג - 1992, סמכויות לקביעת כללים אחידים בנוגע להטלת ארנונה כללית ע"י הרשויות המקומיות (לענין שיעורים מזעריים ומרביים לארנונה שיורשו הרשויות המקומיות להטיל, סיווג הנכסים, כללים בדבר עדכון תעריפי הארנונה וכיו"ב). מכוח סמכות זו התקינו שרי האוצר והפנים החל משנת 1993 תקנות ארנונה כללית ברשויות המקומיות. בין שאר הוראותיהם, מגבילים חוקי ההקפאה את האפשרות להעלות את תעריפי הארנונה בדרך עקיפה באמצעות כל שינוי שיש בו כדי להגדיל או לשנות את החיוב בארנונה מעבר לשיעור ההעלאה המותר כפי שנקבע בתקנות, ודורשים את אישור שר הפנים ושר האוצר לכל שינוי כזה. יחד עם זאת, במגבלות דיני ההקפאה, מתחם שיקול הדעת של הרשות המקומית בקביעת שיעורי הארנונה רחב הוא ובית המשפט ימעט להתערב בו (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא פ"ד מו (1) 793 (1992); עע"מ 3874/02 עירית חדרה נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ (2004); ע"א 8588/00 הנ"ל). הגיונו של עקרון זה הינו כי חזקה על הרשות המקומית שהיא המיטיבה לדעת מהם צרכי העיר, מהו היקף השירותים שעליה לספק לתושבים וכיצד לחלק את נטל הארנונה בין החייבים בארנונה (בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עירית תל-אביב - יפו פ"ד לג (1) 113 (1978)). ארנונה