סעיף 29 לפקודת השטרות, שכותרתו "חזקה על תמורה ועל תום לב" קובע כדלקמן: "(א) כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך. (ב) כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". סעיף 29(א) קובע את "חזקת התמורה", ולפיו נטל ההוכחה הינו על הנתבע הטוען להעדר תמורה או לכישלונה, והתובע על פי העילה השטרית אינו נדרש להזכיר בכתב התביעה את עסקת היסוד ואת מתן התמורה [ש' לרנר דיני שטרות (מהדורה שנייה, תשס"ז) (להלן: "לרנר"), בעמ' 222]. ואולם, אם התובע הזכיר בתביעתו כי השטרות ניתנו בעבור עסקה פלונית, מקל הוא על הנתבע אשר כל שעליו לעשות הוא להוכיח כי במסגרת אותה עסקה נפגמה התמורה או שלא הייתה קיימת מלכתחילה. סעיף 29(ב) סיפא לפקודה מוסיף וקובע, כי אם הוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה בקשר עם עסקת היסוד, עוברת חובת הראיה אל התובע, שעליו להוכיח כי נתן ערך לאחר היווצרות טענת ההגנה והיה תם לב במועד הרלוונטי. החזקה שבסעיף 29(ב) סיפא לפקודה אינה מחייבת את הנתבע לסתור בראיות את כל היסודות של האחיזה כשורה המנויים בסעיף 28(א) לפקודה, והנתבע יכול לערער את מעמד התובע כאוחז כשורה על ידי הוכחת פגם בעסקת היסוד. ויודגש, טענות ההגנה שהנתבע רשאי להעלות אינן מוגבלות לטענות רמאות ואי חוקיות, אלא כל טענה שיכול היה הנתבע להעלות בתביעה שהייתה מתנהלת בינו לבין הנפרע, ושהוכחה - תעביר את הנטל את התובע (זוסמן, בעמ' 260 - 264; לרנר, בעמ' 223 - 224). חזקת התמורהתום לב