קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חנק מאוכל - תביעה פיצויים: עניינה של תביעה זו, הינו אירוע מיום 26.10.05, בו נחנק התובע 1, אז קטין בן שנה ושמונה חודשים (להלן גם: "הקטין") בעת שאכל, כך לפי הנטען, נקניקייה מתוצרת הנתבעת 1, (להלן גם: "זוגלובק"), אשר נחתכה עבורו על ידי אמו, התובעת 2, (להלן גם: "האם") בצורה של טבעות (להלן: "האירוע" או "התאונה"). על פי כתב התביעה, הרי שבעקבות האירוע הטראגי, ולאחר פעולות ההחייאה שנעשו בו, נותר הקטין עם פגיעה מוחית קשה ביותר, הוא מאושפז במרכז רפואי "רעות", איננו מתקשר עם הסביבה, מוזן בעזרת גסטרוסטום, מונשם בעזרת חמצן בשעות הלילה, ונותר, ככל הנראה, עם נכות צמיתה נרחבת ביותר, כשהוא נזקק לעזרת הזולת באופן מוחלט. התובעת 3 היא סבתו של הקטין. בשל העובדה כי התובע 1 הינו קטין, קיים חיסיון לגבי שמו, ולפיכך בכל מקום בו נזכר שמו בפסק דין זה, ייכתב "פלוני" במקום שמו האמיתי, ובמקום שמה האמיתי של אמו ייכתב "האם". טענתם של התובעים הינה כי האחריות לנזקיו של הקטין רובצת לפתחן של הנתבעות, נוכח התנהגותן הרשלנית. עיקר טענתם של התובעים כלפי זוגלובק, הייתה כי זוגלובק לא סימנה על גבי אריזת הנקניקיות כל אזהרה בדבר סכנת החנק הטמונה בהן עבור ילדים, או הסבר כיצד יש לחתוך את הנקניקיות, ובכך סטתה מחובתה כיצרנית וכמשווקת מזון. התובעים טענו עוד, כי אמנם ביום האירוע טרם הותקנו תקנות הבריאות (מזון) (סימון ואזהרה מסכנת חנק), התשס"ו - 2006, אשר חייבו סימון אזהרה המורה כי לילדים מתחת לגיל 5 יש לחתוך את הנקניקייה לאורך לרצועות, ולא לטבעות, אולם מקרים של חנק בילדים כתוצאה מאכילת מאכלים עגולים, כגון נקניקיות, התרחשו בעבר בארץ ובעולם, והיו מוכרים וצפויים, ועל כן זוגלובק ידעה, או הייתה עליה החובה לדעת, על מקרים אלו, ולהזהיר את הציבור מפניהם. ביחס לאחריותה של המדינה, הנתבעת 2, עיקר טענתם של התובעים הייתה, כי משרד הבריאות הינו הגוף המופקד על פיקוח על המזון בארץ, ואמור להגן על בריאות הציבור, ובכלל זה להזהירו מפני סכנות חנק ידועות, וכי הוא התרשל בכך שאיפשר את שיווק הנקניקיות מבלי לדאוג להזהיר את הציבור מפני סכנת החנק לילדים, העשויה להיגרם להם בעת אכילתן. האם טענה כי אילו הייתה יודעת על קיומה של סכנת חנק של פעוטות, הגלומה באכילת נקניקיות שחתוכות לטבעות ולא לרצועות, לא הייתה מאכילה את בנה הקטין נקניקייה חתוכה לטבעות, ובכך מסכנת את חייו. התובעים פירטו בכתב תביעתם מהם ראשי הנזק הטעונים פיצוי, ואף טענו בנוסף כי יש לחייב את הנתבעות גם בפיצוי עונשי. נוכח העובדה כי התביעה מעוררת שאלה נכבדה של אחריות, החלטתי כי הדיון בה יפוצל, כך ששאלת האחריות תידון תחילה. אין חולק, כי אירוע החנק בו נפגע הקטין מעורר פלצות, וכי אסונם של התובעים גדול הוא. יחד עם זאת, האמת ניתנת להיאמר, כבר עתה, כי לדעתי, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את תביעתם. מבחינה עובדתית, גרסתה של האם, בדבר נסיבות התרחשות האירוע, לא הוכחה בפני, והיא נמצאה עומדת בסתירה לגרסאות אחרות, שונות לגמרי, שמסרה האם לגורמים מקצועיים שונים, כפי שיפורט להלן. חקירתה של האם הותירה בי רושם בלתי מהימן, ולא ניתן בה כל הסבר או נימוק משכנעים, שיבהירו את פשר הסתירות הללו, בין הגרסאות העובדתיות השונות. הנה כך תיארה האם את אירוע החנק, בתצהירה מיום 11.5.09, (סומן ת/5): "ביום 26.10.05, בהיותו בן שנה ושמונה חודשים בלבד, חרב עלי עולמי. הכנתי לפלוני ארוחת צהריים, תפוחי אדמה ברוטב עם נקניקיות, דבר שהוא מאד אהב. פלוני התחיל לאכול ופתאום שמתי לב שהוא נחנק. נלחצתי, הרמתי אותו, ניסיתי להכניס אצבע לפה ולא הרגשתי כלום, יצאתי איתו החוצה וצעקתי הצילו. בחור שהיה למטה, הסתבר לי אח"כ שהוא שכן שלנו, לקח את פלוני, התחיל להנשים אותו, קרא לאבא שלו שעזר בהחייאה. אחותו הזמינה בינתיים אמבולנס. אני הייתי היסטרית. התקשרתי לאמי שגם הגיעה למקום. צוות האמבולנס עשה לפלוני פעולות החייאה, הוא היה בדום לב. לאחר כ- 15 דקות חזר הדופק ולאחר זמן נוסף פינו אותו לבי"ח שניידר (..) פלוני נחנק מנקניקייה. בבית חולים שניידר הוציאו לפלוני חתיכות נקניקייה מהלוע ע"י מלקחיים". יצויין כי בחקירתה מיום 7.9.09, סיפרה האם כי היא חתכה את הנקניקייה לטבעות ובישלה את הטבעות ביחד עם תפוחי האדמה, ישבה ליד הקטין ליד השולחן, וכי הקטין לא אכל בעצמו אלא היא שמה את האוכל בפיו, באמצעות כפית או מזלג. האם ציינה כי לפתע הקטין נחנק והתחיל להכחיל. (עמ' 81- 85 לפרוטוקול). עוד נשאלה אמו של הקטין, האם גם היא אכלה ביחד עם הקטין בשעה שהוא אכל, והשיבה כך (עמ' 83 לפרוטוקול): "ש: את ישבת לידו? ת: ישבתי על ידו. ש: ואת גם אכלת? כן? ת: אני זוכרת עכשיו אם אכלתי או לא אכלתי? ש: את לא זוכרת? ת: לא, אם אני אוכלת אני ככה מנשנשת אתו כדי שהוא יאכל". לעומת זאת, מתצהירה של גב' יהודית כץ (סומן נ/15), אחות אחראית בתחנה לבריאות המשפחה, בה טופל הקטין במועדים הרלוונטיים לתביעה, עלתה גרסה שונה לחלוטין, אשר נתנה האם, באשר לנסיבות האירוע. האחות כץ הצהירה כי בתאריך 21.11.05 הגיע לתחנה דיווח כי הקטין מאושפז בבית חולים עקב חנק מאכילת נקניקייה, וכי מיד עם קבלת דיווח זה היא יצרה קשר טלפוני עם האם, על מנת לדרוש בשלומו של הקטין, ולברר מהן נסיבות האירוע. האם, כך לפי התצהיר, סיפרה לאחות כץ באותה שיחה, כי היא הכינה את הנקניקיות לעצמה, ולא לקטין, ובזמן שהלכה לשירותים, והקטין נשאר לבד, הוא אכל מהנקניקייה ונחנק ממנה. וכך מתואר האירוע בתצהירה של האחות כץ: "בתאריך 21.11.05 הגיע לתחנה דיווח מאחות קשר ... כי פלוני מאושפז בבית החולים עקב חנק מאכילת נקניקיה. מיד עם קבלת ההודעה יצרתי קשר טלפוני עם האם לברר מה שלום פלוני, ולבירור נסיבות האירוע. האם מסרה לי טלפונית שפלוני מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שניידר. ביקשתי כי תספר לי כיצד זה קרה. האם ענתה לי וסיפרה כי היא הכינה לעצמה נקניקיה, הניחה על צלחת, שמה במקום שפלוני לא יוכל להגיע אליו, והלכה לשירותים. כשהייתה בשירותים שמעה קולות מוזרים. היא יצאה מיד מהשירותים וראתה שהילד נחנק. בהמשך השיחה אמרה לי שהיא לא מבינה איך הילד הגיע לצלחת שהייתה רחוקה מהישג ידו, ועוד אמרה שהיא יודעת שלא נותנים לילד בגילו נקניקיות. בשל האירוע הקשה, שיחה זו זכורה לי היטב גם היום". האם נשאלה לגבי דברים אלו בחקירתה מיום 7.9.09 (עמ' 73 - 74 לפרוטוקול), והכחישה את דבריה של האחות כץ: "ש: אותה גב' אמרה שהיא דיברה איתך בטלפון ואת מסרת לה גרסה כאילו את הלכת בזמן שפלוני בלע את הנקניקיה את בכלל לא היית על ידו, הלכת לשירותים, כל מיני דברים כאלה, את בטח זוכרת, הקראתי לך, זה נכון, לא נכון? היה דבר כזה? ת: לא היה מעולם". ובהמשך חקירתה (בעמ' 94 לפרוטוקול) נשאלה שוב האם לגבי שיחת הטלפון עם האחות כץ, והשיבה כך: "ש: תגידי לי, שאל אותך חברי לגבי שיחת הטלפון ואת אמרת שלא הייתה שיחת טלפון, עכשיו אני רוצה להבין, לא הייתה בכלל שיחת טלפון? ת: עם יהודית לא זכור לי שהיא התקשרה אלי והשתתפה בצערי כמו שהיא טוענת. ש: רגע, ת: וסיפרתי לה על שירותים. ש: בואי נפריד נעשה את זה לאט לאט. ת: נו? ש: קיבלת טלפון מטיפת חלב יום אחרי האירוע? ת: לא. ש: באיזה שהוא תאריך אחרי האירוע? ת: לי לא זכור. ש: לא זכור לך? ת: לי לא זכור. ש: יכול להיות שדיברו איתך? ת: יכול להיות. דיברו איתי כל כך הרבה אנשים אז אני ממש ממש לא זוכרת". אם בכך לא די, לאחר שנסתיים שלב ההוכחות ונקבעו המועדים להגשת סיכומים מטעם הצדדים, הגישה זוגלובק בקשה דחופה להזמנת עד לצורך הגשת ראיה נוספת, בה מתוארת גרסה נוספת של האם ביחס לנסיבות האירוע. הראיה שהגשתה נתבקשה הייתה "טופס קבלה - שירות סוציאלי" של המרכז הרפואי "רעות" בתל אביב מיום 15.12.05 (להלן: "הטופס"), אשר מולא ונחתם על ידי עובד סוציאלי מהמרכז הרפואי "רעות", מר דב וייל, שעדותו נתבקשה לצורך הגשת הטופס כראייה. זוגלובק טענה כי קיימת חשיבות רבה בהגשת הטופס האמור, מכיוון שאירוע החנק המתואר בו שונה ממה שתיארה התובעת 2 בתצהירה. בהחלטתי מיום 14.4.10 התרתי את זימונו של מר דב וייל, והוא העיד בבית המשפט ביום 15.7.10. בטופס הנ"ל (סומן נ/19), בסעיף 3, מתואר אירוע החנק כך: "תולדות חיים (אירועים משמעותיים): לפני כחודשיים, נתנה אוכל לבת של חברים לא יודעת איך נחנק הגיע אליה מחרחר, ניסת (כך במקור) להוציא לו את הנקניקייה שחנקה אותו הכחיל שכנים ניסו לעשות החייאה הזמינו אמבולנס והופנה לשניידר". מחקירתו של העובד הסוציאלי וייל (החל מעמ' 216 לפרוטוקול), עלה כי הטופס נערך ונחתם על ידו ביום הראשון שהקטין הגיע לבית החולים "רעות", כחודשיים לאחר האירוע, במסגרת נוהל רגיל של קבלת חולה לבית החולים, ונכתבו בו דברים מפיה של האם. וכך נשאל מר וייל והשיב: "ש. האם אתה חתום על המסמך? ת. נערך ונחתם על ידי. ש. פרט באיזה נסיבות נערך ונחתם הטופס? ת. נערך במסגרת נוהל רגיל של קבלת חולה לביה"ח. ... ש. לא אני ולא אתה היינו בבית כשהתובע נחנק? ת. נכון. ש. כל מה שיש מה שהאם סיפרה והטופס שמילאת? ת. נכון. ... ש. כל האינפורמציה שלך כעו"ס כך כתוב במאמר שהשתתפת בכתיבתו, זה אינפורמציה שנאספת מהחולה, צוותים ומכתבי השיחרור מביה"ח? ת. כן. ... ש. כשאתה ממלא את הטופס לצורכי קבלת מידע איך אתה עושה את זה? ת. שואל ומקבל תשובות בנוכחות הנשאל. ש. כשאתה ממלא, אתה לא כותב את השאלה אלא רק את התשובה? ת. זה מבנה הטופס, אני יכול לקבל את זה בצורה של סיפור וכותב בצורה של סיכום יכול לחלק לסעיפים". התובעים לא הציעו כל הסבר לשוני המהותי שבין הפרטים שמסרה האם לעד מר וייל, לבין גרסתה בתביעה, וחזקה על העד כי עשה מלאכתו נאמנה, וכי אכן רשם מפיה של האם את אשר סיפרה לו, לפי תומה, על קורות אותו היום. ראוי להוסיף, כי טופס הקבלה הסוציאלי הינו בבחינת רשומה מוסדית כמשמעותה בסעיפים 35- 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971, והיא קבילה כראיה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, והתובעים לא העלו כל טעם של ממש להפריך את נכונות תוכנו. [ראה: י' קדמי, "על הראיות", (הוצאת דיונון, מהדורת תש"ע- 2009) חלק שני עמ' 984-985]. הנה כי כן, הובאו בפני בית המשפט שלוש גרסאות שונות ביחס לנסיבות אירוע החנק נשוא תביעה זו. על פי הגרסה האחת, זו שמופיעה בכתב התביעה, האם הכינה לקטין נקניקייה, חתוכה בצורה של טבעות, והאכילה אותו בעצמה. על פי גרסה נוספת, שנמסרה על ידי האם לאחות כץ - האם הכינה נקניקייה לעצמה ולא לקטין, הניחה אותה על צלחת, והשאירה את הקטין ללא השגחה והלכה לשירותים, וכשהייתה בשירותים שמעה קולות מוזרים, יצאה מיד מהשירותים וראתה שהילד נחנק. על פי הגרסה השלישית, שנמסרה לעובד הסוציאלי וייל - האם נתנה אוכל לבת של חברים, ולא יודעת כיצד נחנק הקטין, אשר הגיע אליה מחרחר. ברור, אם כן, כי תיאור המקרה, כפי שנמסר על ידי האם, סמוך למקרה, שונה תכלית השינוי מן התיאור שנטען על ידה בכתב התביעה. האם, בחקירתה ובסיכומיה, לא סיפקה, כאמור, כל הסבר ממשי לסתירות בין הגרסאות השונות, ושתיקתה בעניין זה עומדת לרעתה, באשר הנטל להוכיח מהן נסיבותיו של האירוע היה מוטל על כתפיה. האחות כץ נחקרה ביחס לתצהירה, והתרשמתי כי עדותה מהימנה, וכי פיה וליבה שווים, בשעה שהיא מתארת את אשר אמרה לה האם באותה שיחת טלפון. אני סבור שהמקרה לא אירע בעת שהאם האכילה את בנה בנקניקייה, אלא בשעה שהקטין הגיע בכוחות עצמו אל צלחת שבה הייתה נקניקייה חתוכה לטבעות, תחב אחת מהן לפיו, ונחנק. האירוע אירע בעת שהקטין לא היה נתון להשגחתה של אמו, ובעניין זה, אין נפקא מינא, כמובן, אם האירוע אירע בעת שהאם הייתה בשירותים, או בעת שהאכילה ילד אחר. לפי דעתי, התיאור המאוחר יותר, זה הנטען בכתב התביעה, לא בא לעולם אלא על מנת להלום את מידותיה של התביעה, ולגלגל את האשם לאירוע הקשה, ולתוצאתו המחרידה, לפתחם של אחרים. משאלו הם פני הדברים, ברור כי אפילו צדקו התובעים בטענותיהם, כי שומה היה על זוגלובק לפרסם אזהרה על גבי המוצר, מפני סכנת חנק הטמונה בהאכלת ילדים קטנים בנקניקיות החתוכות בצורת טבעות, ואפילו מוטלת הייתה חובה על המדינה להזהיר את הציבור מפני סכנות כאלו - הרי שגם אם הפרו אלו את חובותיהן הנטענות הללו, לא היה בינן ובין האירוע נשוא התביעה, כל קשר סיבתי רלוונטי. התאונה לא אירעה, כאמור, בעת שהאם האכילה את הקטין, וממילא לא אירעה משום שהאם לא הייתה מודעת לסכנה שבהאכלת הקטין בנקניקייה החתוכה לטבעות, אלא משום שהקטין הושאר ללא השגחה, והגיע בכוחות עצמו אל הנקניקייה החתוכה, ותחב אותה אל פיו. בנסיבות אלו, אין, לצערי, מנוס מדחייתה של התביעה. למעלה מן הדרוש, ואף כי גורלה של התביעה נחרץ, בשל התשתית העובדתית שנתבררה, כאמור, לא אעשה מלאכתי שלמה אם לא אתייחס לשאלות נוספות שהעלו הצדדים בנוגע לאחריותם הנטענת של הנתבעים. האם טענה כי הנקניקייה, שממנה נחנק הקטין, הייתה נקניקייה מתוצרת זוגלובק, אשר נרכשה על ידה בחנות הקרויה "היפר-דודו" בפתח תקווה, וזאת במועד הסמוך לאירוע (ראה סעיף 6 לתביעה, וכן תשובה לשאלה מס' 10 בתצהיר תשובות לשאלון [סומן נ/9]). אף עניין זה, של זהות היצרן, אינו נקי מספקות כלל וכלל. מתצהירה של גב' ענת קופמר, מנהלת אבטחת איכות בזוגלובק, מיום 4.8.09 (סומן נ/18), ומעדותה בבית המשפט, בה אני נותן אמון, עלה כי, בתקופה שבין החודשים מאי 2005 ועד מרץ 2006, נאסרה מכירת מוצרי זוגלובק בעיר פתח תקווה על ידי הרבנות הראשית בפתח תקווה, וזאת בשל טענה לבעיית כשרות במוצרי זוגלובק. לתצהירה של גב' קופמר צורף נספח א' - מכתב מיום 26.6.05 שבו פנתה זוגלובק אל הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמר, בבקשה לטיפולו בעניין האיסור שמוטל מזה כחודשיים על הכנסת מוצרי זוגלובק לעיר פתח תקווה. נספח ב' לתצהירה של גב' קופמר, הוא מכתב מיום 16.3.06, שבו פנתה המועצה הדתית אל זוגלובק, ובו הודיעה לה כי מעתה ואילך ניתן להפיץ את תוצרתה של זוגלובק בעיר פתח תקווה. קיימת אפשרות, אם כן, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, לא הפיצה זוגלובק את מוצריה באזור פתח תקווה. האם לא הביאה ראייה של ממש לתמיכת טענתה כי אכן המוצר היה מתוצרתה של זוגלובק, ועל רקע מידת האמון המסוייגת ביותר שאני מייחס לעדותה, עניין זה, של הפסקת השיווק של מוצרי זוגלובק בפתח תקווה, בזמנים הרלבנטיים לאירוע, מכרסם כירסום נוסף בגירסתה. אף כי אין חשיבות של ממש לשאלה, היכן רכשה האם את הנקניקיות הללו, הרי שנראה שגם בעניין זה גרסתה של האם הייתה בעייתית. כזכור, האם טענה כי את הנקניקיות רכשה בחנות "היפר-דודו" בסמוך לאירוע. דא עקא, שמתצהיר עדות ראשית של החוקר הפרטי, מר יניב ארז, מיום 6.8.09 (סומן נ/16), עולה כי מנהל החנות "היפר דודו", מסר לו כי החנות הייתה סגורה ללקוחות מיום 30.9.05 (כמעט חודש לפני האירוע) ועד ליום 21.1.06, לצורך מעבר למשכנה החדש, ולא מכרה סחורה ללקוחות בתקופה זו. התובעים לא ביקשו לחקור את החוקר הפרטי, מר יניב ארז, ביחס לתצהירו זה. ואמנם, בחקירתה בבית המשפט, נסוגה האם מעמדתה הנחרצת כי רכשה את הנקניקיות מ"היפר דודו" (עמ' 76 לפרוטוקול, שורה 9) ואמרה: "אני לא יכולה להבטיח לך שקניתי את אלה הספציפיות בהיפר דודו, אבל אני כן יכולה להישבע שזה היה של זוגלובק, זה אני מוכנה". עניין נוסף, הדורש התייחסות, הינו טענתה של האם, כי היא מעולם לא קיבלה הדרכה, על ידי תחנת "טיפת חלב" או על ידי כל גורם אחר, בנושא של סכנות חנק או אופן חיתוך מזון, וכי אף בכך התרשל משרד הבריאות. על רקע העובדות שנתבררו בבית המשפט, אף טענה זו מעוררת קושי. מתצהירה של האחות גב' יהודית כץ (סומן נ/15), אחות אחראית בתחנה לבריאות המשפחה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, עלה כי כמו כל הורה המטופל בתחנה עם ילדו, גם אמו של הקטין קיבלה הדרכות בנושאים שונים הקשורים לתינוק ולגידולו, ובין היתר הדרכה בנושא מניעת סכנות, ובכלל זה ניתנה לאם גם הדרכה ספציפית בנושא "מניעת פגיעות בדרכי הנשימה (חנק, טביעה)". במסגרת ההדרכה למניעת חנק מוזהר ההורה מפני בליעת חפצים על ידי התינוק, ומודגשת החשיבות שבהשגחה על התינוק לנוכח העובדה שבליעת חפץ קטן עלולה לגרום לחנק. על מנת להמחיש להורים למה הכוונה "חפץ קטן", השתמשה האחות כץ בקופסא קטנה לאחסון תשלילים (פילם), והסבירה להורים כי "כל מה שנכנס לקופסא מהווה סכנה לחנק". האחות כץ ציינה כי בהדרכות בנושא מניעת סכנות, נעזרים בתחנה בערכה של ארגון "בטרם", שחולקה על ידי משרד הבריאות, וכי על גבי השולחנות של האחיות בתחנה עומד קרטון קשיח מקופל לשניים, ואליו מחוברים דפים מתחלפים בספירלה (בדומה ללוח שנה שולחני) (סומן נ/12), באמצעותו מסבירות האחיות להורים על סכנות לילדים, לרבות סכנות חנק, וקיימת בו הנחייה מפורשת לחתוך נקניקיות לאורך, ולא לטבעות. האחות כץ הדגישה כי תיאור זה, בדבר ההדרכה מפני חנק והשימוש בערכה של ארגון "בטרם", מתאר את האופן בו פועלים כיום וכן את האופן בו פעלו בזמנים הרלוונטיים לביקוריה של גב' ... בתחנה, דהיינו בשנים 2004-2005. לתצהירה של האחות כץ צורף "תדפיס תינוק /פעוט מלא", של הקטין, שנוהל בתחנה. זהו בעצם "כרטיס טיפת חלב" של הקטין, אשר הרישום בו נעשה תוך כדי ובמהלך ביקור ההורה והילד בתחנה. בכרטיס של הקטין ניתן לראות כי אמו קיבלה פעמיים הדרכה בעניין "מניעת פגיעות בדרכי הנשימה (חנק, טביעה)", בין הגילאים 3-6 חודשים על ידי האחות מרים אברהמי, ובין הגילאים 9-12 חודשים על ידי האחות כץ. כמו כן, מהרישום בכרטיס עולה כי ביום 15.3.05 נתנה האחות כץ "הדרכה מקדמת ומניעת תאונות" לאמו של הקטין, הכוללת בתוכה הדרכה למניעת חנק, בדגש על אכילת סוגי מזונות שונים ודרך חיתוכם והגשתם לפעוט. בנוסף להדרכות ספציפיות שניתנות להורים, כך ציינה האחות כץ, קיימים בתחנה עלונים בעניין מניעת חנק, הפזורים במקומות נגישים בתחנה, כך שהורים יכולים לעיין בהם ולקחתם הביתה. בנוסף, בשנים 2004-2005 כל הורה קיבל בעת פתיחת כרטיס בתחנה עלונים בנושאים שונים, ובכלל זה שני עלונים (סומנו נ/13, נ/14), כאשר בעלון נ/13 ישנה הנחייה מפורשת לחתוך נקניקיות לאורך, ואחר כך לרוחב (לא לטבעות), ולחתוך נתחי בשר לחתיכות קטנות הניתנות ללעיסה. האחות כץ הוסיפה וציינה, כי בתחנה הקפידו ומקפידים לתת הדרכה בתחומים של מזון מסוכן, תאונות בבית וסכנות חנק, לכל הורה, לרבות לאמו של הקטין, וכי הרישומים בכרטיס טיפת חלב הם נכונים. האחות כץ נשאלה בחקירתה באריכות, לגבי עניין הרישומים בכרטיס טיפת חלב של התינוקות, והשיבה כי הרישומים משקפים במדוייק את הטיפול שניתן בתחנה, ובהתאם לכך הרישום בכרטיסו של הקטין לגבי הדרכה שניתנה לאמו, מלמד כי האם אכן קיבלה הדרכה, כאמור. מעדותה של האחות כץ, אשר מצאתיה כמהימנה, התרשמתי כי כרטיס טיפת חלב של הקטין משקף באופן מדוייק את הטיפולים והבדיקות שניתנו לקטין, ובכלל זה כי הרישום לגבי הדרכות שקיבלה אמו של הקטין, הינו אמין ומדוייק. ניסיונה של האם להטיל דופי במהימנות הרישום בטופס, לא צלח, ובחקירתה נשאלה לגבי כל הרישומים שמצויים בכרטיס טיפת חלב של הקטין, והסכימה כי הרישומים בכרטיס, בנושאים של חיסונים, בדיקות גדילה, בדיקות שמיעה, בדיקות דם, בדיקות התפתחות וכו' - הינם נכונים ומשקפים את הטיפולים והבדיקות שניתנו לקטין. רק לגבי נושא ההדרכות, טענה האם כי לא ניתנה לה כל הדרכה. בעניין זה, הדעת נותנת כי כשם שהרישום משקף נאמנה את יתר הנתונים הנמצאים בו, הוא אף מהימן לגבי עניין ההדרכות, ועדותה המהימנה של האחות כץ, מחזקת אצלי מסקנה זו. וכך נשאלה האם, ביחס לטיפולים והבדיקות השונים שבא רישומם בכרטיס טיפת חלב של הקטין, והשיבה (עמ' 96-97 לפרוטוקול): "ש: עמוד ראשון,יש כאן תאריכים שבדקו גדילה, זה עשו? ת: עשו. ש: חיסונים זה בסדר עשו? ת: כן. ש: נעבור לעמוד 2, יש פה הזנת תינוק והילד, מעקב תזונה, זה דבר שנעשה? ת: נעשה ש: בדיקת דם הפנייה הייתה? ת: כן. ש: בדיקת שמיעה הייתה? ת: כן. כל הבדיקות היו. מעבר לזה, ... ש: בדיקת התפתחות את אומרת שהיה? ת: כן. ש: אז אנחנו יכולים גם לעבור על עמוד 3, ונגיע לעמוד 4. ת: הדרכות לא היה. ש: רק שניה, בדיקת רופא הייתה? ת: בדיקת רופא כן. ש: אנחנו מגיעים להדרכות הורים, את רואה שיש פה רשימה של לא מעט הדרכות, ת: נכון. ש: בואי תגיד לי אם אף הדרכה לא הייתה, תעברי על זה בבקשה, על הרשימה, לפני שאת עונה. ת: אני לא צריכה להגיד לך, אני אגיד לך בפה מלא, הדרכות לא היו לי. ש: שום הדרכה? ת: שום הדרכה לא הייתה לי, לא בעיה לבוא ולסמן אחר כך". ובעמוד 105-106 לפרוטוקול, נשאלה האם בשנית בעניין ההדרכות, וחלוקת העלונים המזהירים מפני סכנת חנק, והשיבה כך: "ש: הבנתי. תגידי לי את זוכרת שבטיפת חלב היו עלונים? ת: יכול להיות. ש: יכול להיות שגם נפתח, ת: אם נותנים לי ביד אני לוקחת, אני לא לוקחת לבד. ש: ויכול להיות כשנפתח הכרטיס טיפת חלב בפעם הראשונה את קיבלת עלונים? ת: זה לא זכור לי. ש: לא זכור לך? את זוכרת מה היה על השולחן של האחיות בטיפת חלב? ת: לא. ש: תראי, את צירפת לתצהיר שלך כתבה שכתוב בה שמתבצעת בתחנות טיפת חלב הדרכה באופן שגרתי מפני סכנות חנק, אז את באה בעצם ואת אומרת לי שאת לא קיבלת את ההדרכה השגרתית הזאת? ת: של החנק? ש: כן ת: אני לא קיבלתי. ש: לא קיבלת? ת: לא, אני לא קיבלתי על חנק, חוץ מזה רק אם יורשה לי, את אומרת קיבלת הדרכה, לא קיבלת, נקניקייה, נקניקייה זה משהו רק (צ"ל: "רך" - ע.ז), לא משהו שאמור לגרום לחנק, אז אני גם לא הייתי אמורה לשאול על נקניקייה אם זה מה שאת מנסה...". אני סבור כי האם קיבלה אף קיבלה הדרכה, בין היתר, לגבי הסכנה הטמונה בהאכלת הקטין במיני מאכלים, ובכללם אף נקניקיות, וכזכור, האחות כץ, בתצהירה, מציינת כי האם אמרה לה שהיא יודעת "שלא נותנים לילד בגילו נקניקיות". אם כך הם פני הדברים, האם הייתה מודעת היטב לסכנה הטמונה בהאכלת תינוק, בגילו של התובע, בנקניקייה החתוכה לטבעות, ואפשר ואף הפנימה זאת, שכן על פי התשתית העובדתית שנתבררה, היא אף לא האכילה אותו במאכל זה כלל, אלא שלמרבית האסון, הגיע הקטין אל הנקניקייה בכוחות עצמו, כפי שביארתי לעיל. עניין נוסף, הראוי להתייחסות, אף כי גם הוא הופך לתיאורטי על רקע התשתית העובדתית שנתבררה בקשר לנסיבות האירוע, הינו הטענה כי הן זוגלובק והן המדינה התרשלו בכך שבמועד הרלוונטי לאירוע התאונה, לא הזהירו את הציבור, מפני הסכנה שבהאכלת ילדים מתחת לגיל 5, בנקניקיות החתוכות לרוחבן בצורת טבעות. זאת יש לדעת, תקנות הבריאות (מזון) (סימון ואזהרה מסכנת חנק), התשס"ו - 2006, אשר מחייבות סימון אזהרה מפני חנק על אריזות של נקניקיות, ולפיה יש לחתוך נקניקיות לרצועות דקות לאורך, ולא לטבעות, לילדים מתחת לגיל 5 - נחקקו ביום 6.9.2006, דהיינו כשנה לאחר האירוע נשוא תביעה זו, ונכנסו לתוקפן חצי שנה לאחר מכן, קרי ביום 6.3.2007. הטענה כנגד זוגלובק הייתה, כי אף כי לא הייתה מוטלת עליה, בעת אירוע התאונה, החובה מכוח פקודת בריאות הציבור, או מכוח כל חוק אחר, לכלול אזהרה, כאמור, על מוצרי הנקניקיות שלה, הייתה מוטלת עליה בכל זאת החובה לעשות כן, שכן הסיכון הטמון במתן נקניקיות למאכל לילדים ידוע היה שנים רבות, עוד לפני האירוע נשוא התביעה, וכי ילדים רבים אושפזו בעבר כתוצאה מחנק שנבע מאכילת נקניקיות. הטענה הינה כי היצרנים, וזוגלובק בכלל זה, ידעו או שאמורים היו לדעת, על הסיכון הזה (ראה חוות דעתו של ד"ר אלעזר אייל ביקלס, חבר הנהלת עמותת "בטרם"- המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים, מיום 18.5.09 (סומן ת/3), וכן עדותו בבית המשפט). זוגלובק, מצידה, טענה כי היא פועלת בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים, מהמתקדמים בעולם, בנושא של בטיחות המזון. על פי עדותה של הגב' קופמר, מערכת בטיחות המזון הזו קיימת אצל זוגלובק כבר החל משנת 1998, והיא אושרה הן על ידי גורמי התקינה בארץ, והן על ידי גורמי התקינה בחו"ל, לשם מיוצאים מוצריה. הגב' קופמר הוסיפה והבהירה כי אף אחד מן הגורמים הללו לא העלה, בזמנים הרלוונטיים לאירוע, את האפשרות של חנק מנקניקיות החתוכות לטבעות לילדים מתחת לגיל 5, המחייב התייחסות או נקיטת פעולות כלשהן. וכך אומרת גב' קופמר בעמ' 176 לפרוטוקול, החל משורה 18: "לא היינו מודעים בכלל לנושא הזה שיש סכנת חנק מנקניקיות חתוכות לטבעות, לא היה לנו שמץ של מושג בעניין הזה, ואנחנו, אני אישית עוסקת בנושא הזה של בטיחות המוצר באמת מאז שאני בזוגלובק 12 שנה, ויש לנו יועצים בינלאומיים בנושא הזה, ועברתי קורסים בנושא הזה, לא אחד ולא שניים ולא שלוש, קראתי המון ספרות, ובשום מקום לא נתקלתי בנושא הזה של חנק מנקניקייה כסיכון משמעותי ששווה התייחסות במלל, בסימון, בנהלים, בצורה כלשהי. זה חדש מבחינתי". על פי תצהירה של הגב' קופמר, לא רק זוגלובק לא הייתה מודעת לסיכון החנק האמור, אלא אף לא אחד מיצרני הנקניקיות האחרים, לא בארץ ולא בחו"ל, לא זיהה סיכון זה, ולא כלל אזהרה על מוצריו באשר לאופן חיתוך הנקניקייה לילדים עד גיל 5. באשר למועד שבו נתברר לזוגלובק כי המדובר בסיכון שיש להתייחס אליו, מעידה הגב' קופמר ואומרת (בעמ' 177 לפרוטוקול): "...רק איפה שהוא במחצית ראשונה של 2006 שהנושא הזה הגיע להתאחדות התעשיינים עם משרד הבריאות אז התחלנו לשמוע על זה, עד אז לא שמענו על זה". עוד טוענת זוגלובק כי אף פרסומי עמותת "בטרם", בשנים שקדמו לאירוע, אינם כוללים התייחסות לאכילת נקניקיות דווקא, אלא עוסקים הם במיני פיצוחים, פופקורן, ענבים, סוכריות קשות, וכן נוקבים הם פריטים קטנים אחרים המסוכנים לילדים קטנים, כגון: מטבעות, סיכות, כפתורים, תכשיטים וכד'. בעניין זה ראוי להוסיף כי, תנא דמסייע לטענה כי הנזק האפשרי באכילת הנקניקיות לא היה מצוי בתודעת הציבור במועדים הרלוונטיים לאירוע, מבקשת זוגלובק אף למצוא בפרוטוקולים של דיוני ועדת הכנסת שהתכנסה לדון בהצעת החוק לתיקון פקודת בריאות העם (מזון) (אזהרה במכירת פיצוחים), אשר מהם ניתן ללמוד כי עיקר הדיון נסוב סביב נושא הפיצוחים בלבד, וכי הרחבת חובת סימון האזהרה לגבי נקניקיות הועלתה כנושא משני בלבד. הואיל וכאמור, ההכרעה בעניין טענה זו כנגד זוגלובק, כאילו במועדים הרלוונטיים לתביעה היא התרשלה בכך שלא הזהירה את הציבור מפני הסכנה האורבת לילדים קטנים באכילת הנקניקיות, אינה דרושה להכרעה בגורלה של התביעה - אינני רואה צורך להכריע בה כאן. אומר רק זאת, כי הטענה כאילו ליבה של זוגלובק היה גס בסיכון הנ"ל, לא בוססה בכל ראייה של ממש. על פי התרשמותי מעדותה של הגב' קופמר, נראה לי כי זוגלובק הייתה ערה וקשובה לפרסומים בספרות המקצועית הבינלאומית על בטיחות המוצר, וכן לתקינה הרווחת בעניין זה, ומשהובאו לידיעתה גורמי סיכון שונים הכרוכים במוצרים מן הסוג שהיא מייצרת, היא טיפלה בהם. דומה שאין מחלוקת, על כך כי משהותקנו התקנות המחייבות סימון אזהרה מפני חנק על אריזות הנקניקיות, קיימה זוגלובק את הוראות החוק, ולטענתה אף הקדימה ועשתה כן, עוד לפני שנכנסו התקנות לתוקפן. אפשר וגם צודקת זוגלובק בטענתה, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה, הסיכון הנ"ל טרם נתברר, הוא לא היה בידיעתה, ואף לא בידיעת יצרנים אחרים, ואף מומחי בטיחות המוצר בארץ ובעולם לא טיפלו בו. אם אכן אלו הם פני הדברים, שאלה נכבדה היא, אם ניתן לייחס לזוגלובק רשלנות בכך שלא כללה אזהרה, כאמור, עוד לפני שחוייבה לעשות כן מכוח הדין, אך אינני מוצא לנכון לפסוק בעניין זה, משהדבר, כאמור, לא נדרש לצורכי הכרעה בגורלה של התביעה. שאלה נוספת, שהתעוררה בעניין זה, הייתה שאלת האפקטיביות של פרסום האזהרה מפני חנק. בבסיס הדיון בשאלה זו מונחת ההנחה, כי האם אכן האכילה את בנה בטבעות נקניקייה, וכי לא ידעה כי פעולה זו מסוכנת היא, וכי מוטלת הייתה חובה על זוגלובק להזהיר את הציבור מפניה. והשאלה הינה, האם היה בכוחו של הפרסום להאיר את עיני האם, ולהניא אותה מלבצע פעולה מסוכנת אשר כזו. הצדדים התייחסו לשאלה זו ואף הביאו חוות דעת של מומחים בנושא. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר איל ביקלס מיום 18.5.09 (סומנה ת/3), בה הוא מציין כי, לדעתו עצם סימון האזהרה על גבי אריזות הנקניקיות, היה בו די כדי להאיר את עיני ההורים ולמנוע תאונות חנק של ילדים. מטעם זוגלובק הוגשה חוות דעת נגדית של ד"ר אפרים דרום (סומנה נ/11), בה הוא כותב כי לדעתו האמירה הנ"ל של ד"ר ביקלס, אינה תקפה מבחינה מדעית, מאחר וכל עוד לא נערך מחקר שבדק את מידת ההשפעה של תווית אזהרה על שינוי התנהגות הורים, הרי שאין להסיק כי אמו של הקטין לא הייתה מאכילה אותו בטבעות נקניקיות, אילו הייתה מפורסמת אזהרה שכזו על גבי אריזות הנקניקיות. על רקע נסיבות האירוע, כפי שנתבררו, אינני מוצא לנכון לפסוק בסוגייה זו, שהפכה לתיאורטית גרידא, אך אעיר שלדעתי לו אכן היה האירוע מתרחש כפי שנטען בכתב התביעה, ולו היה נמצא כי הייתה מוטלת על זוגלובק החובה לפרסם אזהרה על גבי המוצר, אינני סבור כי הייתה עומדת לזוגלובק הטענה כי יש לפטור אותה ממידה זו או אחרת של אחריות, אך בשל הטענה כי הפירסום, לו היה נעשה, לא היה אפקטיבי , שכן דרכם של צרכנים להתעלם ממנו . כזכור, תמצית טענתם של התובעים כלפי המדינה הייתה, כי זו התרשלה בכך שאיפשרה את שיווק הנקניקיות מבלי לדאוג להזהיר את הציבור מפני סכנת החנק לילדים, העשויה להיגרם להם בעת אכילתן. כפי שפירטתי בהרחבה בפסקאות 11-13 לעיל, משרד הבריאות, באמצעות תחנות "טיפת חלב", הדריך את הציבור, ובכללו גם את אמו של הקטין, בנוגע לסכנות חנק אצל פעוטות, לרבות חנק מפני טבעות של נקניקיות. חיזוק לכך ניתן למצוא בתצהירה של ד"ר ליזה רובין, מנהלת המחלקה לאם לילד ולמתבגר בשירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, ממנו עולה כי במשך שנים רבות פועל משרד הבריאות להדרכת הורים לגבי סכנות אליהן חשופים ילדיהם, ובכלל זה ניתנות בתחנות "טיפת חלב" הדרכות להורים גם בעניין "מניעת פגיעות בדרכי הנשימה (חנק, טביעה)". במסגרת שיתוף פעולה של משרד הבריאות עם ארגון "בטרם", פותחה ערכת הדרכה הנקראת "טיפ טיפה בטיחות", המבוססת על תכנית TIPP (The Injury Prevention Program), ובאמצעותה מתבצעת הדרכה בקרוב ל-500 תחנות טיפת חלב ברחבי הארץ, לעשרות אלפי אימהות, על ידי מאות אחיות שהוכשרו לכך. כאמור, מוצג נ/12 מתריע באופן מפורש על סכנת האכלת ילדים בנקניקיות שחתוכות לטבעות ומורה על חיתוכן לרצועות לאורך. בנוסף להדרכה הפרטנית שמקבל כל הורה, מצויים בתחנות טיפת חלב, מזה שנים, עלונים הכוללים אזהרה מפני סכנת חנק אצל פעוטות. הטענה שהועלתה, כאילו היה על המדינה לערוך מסע הסברה בנושא סכנת חנק מטבעות של נקניקיות גם בכלי תקשורת אחרים, כגון רדיו או טלויזיה, אין בידי לקבלה. אני מקבל את דבריה של ד"ר רובין, בתצהירה, ולפיהם: "משאבי ההסברה של משרד הבריאות מוגבלים. הדבר מחייב את המשרד בקביעת סדרי עדיפויות על מנת למקסם את התועלת שניתן להפיק מהתקציבים המוגבלים בתחום. מסעות הסברה בתקשורת עולים כסף רב ולמשרד הבריאות מגבלות תקציב קשות. אין באפשרות משרד הבריאות לממן הסברה קבועה רציפה ומקיפה בכל תחומי החיים .. זאת ועוד הפרסום ברדיו או בטלויזיה אינו מבטיח כי כל הורה ישים לב אליו ויפנים את המסר. בשונה מפרסום הדרכה על גבי מוצר או מפרסום באמצעי התקשורת, שלגביו אין וודאות שכל הורה קרא את הכתוב או האזין לנאמר, כאשר מבוצעת הדרכה פרטנית בתחנה לטיפול במשפחה, יש ודאות כי ההורה הספציפי קיבל את ההדרכה והבין את שנאמר לו". אני סבור כי אמצעים אלו, בהם נקט משרד הבריאות, כדוגמת מתן הדרכה להורים בנושא של סכנת חנק של פעוטות ממזון על ידי האחיות בתחנת "טיפת חלב", ושימוש באמצעי הדרכה שונים כמו עלונים שחולקו בנושא - הינם אמצעים סבירים, באמצעותם דאג משרד הבריאות להזהיר ולהתריע מפני סכנת החנק הגלומה בהאכלת פעוטות בטבעות נקניקיות, ובכך פעל באופן סביר, ולא התרשל. המדינה התייחסה בסיכומיה לטענה שהועלתה במשתמע מכתב התביעה, ולפיה היא התרשלה בכך שלא התקינה תקנות, המחייבות פרסום אזהרה מפני סכנת חנק על אריזות הנקניקיות, במועד מוקדם יותר. המדינה טוענת כי על פי הדין הקיים בישראל, טענה בדבר חקיקה, או העדר חקיקה, או עיתוי החקיקה - אינם יכולים להוות מעשה רשלני המטיל חבות בנזיקין על המדינה. בנוסף, כך טוענת המדינה, נושא המדיניות הנכונה ביחס לרישום או אי רישום אזהרות על אריזות, או ביחס לאופן אזהרת הציבור והדרכתו, הינו עניין שבשיקול דעת מובהק של הרשות השלטונית. עוד טוענת המדינה, כי מעיון בפרוטוקולים של ישיבות הכנסת, ניתן להתרשם כי הובעו דעות שונות במהלך הדיונים, וכי הצעת החוק לתיקון בריאות הציבור (מזון)(אזהרה במכירת פיצוחים) לא התייחסה כלל לנקניקיות, אלא התמקדה, תחילה רק בפיצוחים, ורק בהמשך עלתה הצעה להרחיב את חובת הסימון גם לגבי נקניקיות. כלומר, הנושא בו עסקינן, כך טוענת המדינה, מכיל רכיב דומיננטי ביותר של שיקול דעת, והסמכות לקבוע חובות, תקנות ונהלים, ולקבוע מדיניות, נהלים או כללים, הינה סמכות שבשיקול דעת של הרשות השלטונית, שאינה יכולה להוות בסיס לחיוב המדינה בנזיקין. אף אני סבור, כי אין לבוא חשבון עם המדינה על כך שלא פרסמה את התקנות הרלוונטיות במועד מוקדם יותר, לפני קרות האירוע נשוא תביעה זו. בשורה של פסקי דין נקבע כי עניינים כגון דא, של התקנת תקנות, תוכנן ומועדן - אכן נמצאים בשיקול דעתה של המדינה, ולא על נקלה יתערב בית המשפט בהם. לכשעצמי, אינני סבור כי ניתן לומר שהמדינה התרשלה בכך שלא התקינה את התקנות במועד מוקדם יותר, או כי ניתן לחייבה בנזיקין בשל כך. [ראו: בש"א 162557/03 בת"א 190883/02, מדינת ישראל נ' איגוד הכדורסל בישראל, (לא פורסם, , ניתן ביום 7.4.09), ת"א 195/01 גיל אימפורט בע"מ נ' מדינת ישראל- אגף המכס (לא פורסם, , ניתן ביום 23.10.08), ת"א 2725/99 רוטשטיין ברק ואח' נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש בע"מ, (לא פורסם, , ניתן ביום 5.4.06), ע"א 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"מ כרך תשנ"ט, חלק שני (ניתן ביום 16.3.00), בש"א 1008/06 בת"א 4049/02, אגודת מדרשת אלון מורה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, , ניתן ביום 23.4.06), ע"א 915/91, דני לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 45 (ניתן ביום 17.5.94)]. עוד הוסיפה המדינה וטענה, כי משיקולי מדיניות משפטית, אין להטיל עליה אחריות בנזיקין. לטענת המדינה, משרדי הממשלה השונים אינם מהווים תחליף למי שמחוייב על פי דין בחובת זהירות, ובוודאי שאינם מחליפים את חובת ההורים לשמור על ילדיהם מפני סכנות. המדינה טוענת כי אינה יכולה להפוך למעין "משגיח הלאומי", ולא ניתן לדרוש ממנה לתת הדרכות ואזהרות ללא הרף, ליד כל דבר מסוכן, כגון כל דוכן ענבים או זיתים בשוק, או ליד כל מגרש משחקים בו פזורות על הקרקע אבנים קטנות. לטענת המדינה, הסכנה המתוארת בתביעה דנן, היא אחת ממאות סכנות העומדות בפני כל אדם בכל יום, וכל אדם מחוייב להיזהר ולהישמר מפני סכנות יומיומיות אלו, וכל הורה מחוייב לשמור את ילדיו מפני סכנות אלו. לא ניתן לדרוש לחייב את המדינה בנזיקין כל אימת שאחד ממאות או אלפי הסיכונים הקיימים בעולמנו מתממש, שאחרת אין לדבר סוף, וכל אירוע תאונה יביא אוטומטית לחיוב המדינה בתוצאותיו, משל הייתה מעין "מבטחת על". על דרך העיקרון, אני מסכים עם דברים אלו. סיכומו של דבר- הוא אשר נאמר בתחילה- אין מנוס מדחייתה של התביעה. מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים מצערים עד מאד, שנזקו של אדם בתאונה, שאירעה לו, נשאר "יתום" ואין מי שיפצהו בגינה. תוצאה זו הינה קשה ביותר לקטין האומלל, שנכונו לו בוודאי חיי סבל ומכאוב, וכן למשפחתו הקרובה, אך, לצערי, קצרה ידי מהושיעו. התביעה נדחית, ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות. אוכל (תביעות)פיצויים