להלן סקירה משפטית בנושא חסינות עובד ציבור: חסינות עובד ציבור נקבעה בסעיף 7א לפקודת הנזיקין: "(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כד' לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין". עוד נקבע בסעיף 7ב, כי אם הוגשה תובענה בהתאם לסעיף 7א לפקודה נגד עובד המדינה, הרי שהמדינה יכולה לבקש כי התובענה שהוגשה תידחה: "(א) הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקירו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת. (ב) ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה - תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור, לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב)". סעיף 7ה לפקודת הנזיקין מסמיך את שר המשפטים, באישור ועדת החוק חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות לביצוע ההוראות שנקבעו בסעיפים 7ב עד 7ד, לרבות בעניין התנאים למסירת הודעה על ידי המדינה כאמור בסעיף 7ב(א), והמוסמך לאשר את מסירתה. המחוקק אכן התקין תקנות בעניין, את תקנות הנזיקין, בהן נקבע, בין היתר, כדלקמן: "4. המדינה תמסור הודעה לבית המשפט, לגבי עובד ציבור שהוא עובד מדינה, כי היא מכירה בכך שמעשה העובד נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, כאמור בסעיף 7ב(א) לפקודה (להלן - הודעת הכרה), אם התקיימו כל אלה: (1) המעשה נעשה תוך כדי תפקידו השלטוני של העובד; (2) המעשה לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.  5. הודעת הכרה לגבי - (1) עובד המדינה - תימסר על ידי היועץ המשפטי לממשלה או מי שהוא הסמיכו לכך; ... 6 ... (ג) הודעת הכרה תהיה ערוכה לפי טופס 2 שבתוספת; אישור היועץ המשפטי לממשלה או היועץ המשפטי לכנסת, לפי הענין, יצורף להודעה. ... 10. על הגשת בקשה לפי סעיפים 7ב(ג) או (ד) או 7ג(א) לפקודה יחולו הוראות סימן א' לפרק כ' בתקנות סדר הדין, בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות תקנות אלה". החוק בנוסחו זה הינו תוצאה של תיקון מס' 10 לפקודת הנזיקין שהתקבל בכנסת ביום 25.7.2005. בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג - 2002, ה"ח הממשלה 6, 137 (להלן: הצעת החוק לתיקון הפקודה) הוסברה תכלית התיקון כדלקמן: "בענין אחריותם של עובדי המדינה או עובדי רשויות ציבוריות (להלן - עובדי ציבור) קיימות גישות שונות: הגישה התומכת בהטלת אחריות רחבה על עובדי הציבור גורסת, כי אין מקום לסטות מהכלל של אחריות בנזיקין רק משום שאדם פועל למען הציבור, הואיל ואין הצדקה להבחין בין עובד הציבור לבין כל עובד אחר, וכי קיים חשש להפסד ההיבט ההרתעתי של דיני הנזיקין לגבי עובדי הציבור. הגישה התומכת בהרחבת חסינותם של עובדי ציבור גורסת, כי אין מקום שעובדים אלה יישאו באחריות כאשר הם פועלים בתום לב במהלך עבודתם, בין השאר, משיקולים אלה: קיים חשש מפני הרתעת יתר של עובדי הציבור, שעלולה לפגוע, באופן משמעותי, בפעילות הרשות הציבורית או המדינה ועובדיה; הטלת אחריות בנזיקין עלולה לעוות את שיקול הדעת של עובדי הציבור בכך שיעניקו משקל יתר לסיכון להיתבע בידי גורם מסוים, במקום לקבל החלטות בהתאם לענין החברתי; ריבוי תביעות כנגד עובדי הציבור עלול לגרום לשיבוש פעילותם; נימוק אחר נובע מהספק אם יש מקום להתערבות בית המשפט בדרך של ביקורת נזיקית בשיקול הדעת של המדינה או הרשות הציבורית: בהקשר זה נטען גם כי לא הוכח קשר בין הטלת אחריות רחבה על עובדי הציבור לבין התנהגותם בזהירות ראויה. בהצעת החוק מוצע להרחיב את חסינותם של עובדי הציבור מנימוקים אלה: מוצדק להכיר במעמד המיוחד של עובדי ציבור מאחר שהם חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר העלול להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית; מבחינת כושר הפיצוי, המדינה או הרשות הציבורית היא בעלת המשאבים הכספיים ובעלת היכולת לפזר את הנזק, והתביעה האישית נגד עובד הציבור אינה מוסיפה דבר לנפגע; נטל האחריות בנזיקין מוטל, למעשה, על המעסיק, לא רק במגזר הציבורי אלא גם במגזר הפרטי, ולפיכך ההסדר המוצע הוא יותר בבחינת הכרה רשמית במציאות משפטית קיימת. עם זאת לא ניתן להסתפק רק בהקניית חסינות לעובדי הציבור ויש להשלים את ההסדר משני היבטים: הראשון, דאגה לכך שהנפגע מפעולת עובד הציבור יזכה לפיצוי, והשני, מניעת אדישות של עובד הציבור לדרך פעולתו, לאחר שהוסר החשש מפני תביעה אישית בנזיקין". [להרחבה בנושא זה ראו מאמרם של עוה"ד קלהורה וברדנשטיין שהיו והינן מעורבות בגיבוש החוק ובישומו: ת. קלהורה מ. ברדנשטיין חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) - חסינות עובד הציבור הפרקליט נא(1) (פרסומים עתידיים); להלן: קלהורה-ברדנשטיין] בתחילת יישומו של חוק זה נתגלעה מחלוקת בין הערכאות השונות באילו משקפיים יש לבחון את החלטת המדינה להעניק הודעת הכרה: האם במשקפי המשפט האזרחי (פס"ד שטנגר) או במשקפי המשפט המינהלי (פס"ד פסטרנק). הלכה מחייבת עד ליום זה אין בנמצא לאור שתיקתם של המחוקק ובית המשפט העליון. חרף האמור נראה כי כיום הגישה הרווחת והשלטת הינה, כי יש לבחון את ההחלטה על פי כללי המשפט המינהלי [ראו פסקה 5 לבר"ע (י-ם) 4057/10 כהן נ' סנ"צ בן דוד (לא פורסם 12.9.2010); בש"א (י-ם) 1285/09 פדרמן נ' ברקת (לא פורסם 28.11.2010) שם הסכימו הצדדים כי הבחינה תהיה לפי כללי המשפט המנהלי]. הנימוקים העיקריים שניתנו לכך היו כדלקמן: בהצעת החוק לתיקון הפקודה נכתב כי "מוצע כי החלטת המדינה לאמץ את מעשה עובד המדינה או שלא לאמצו, תהיה כפופה לביקורת הערכאה הדנה בתובענה במסגרת של הליך מקדמי ולא לביקורת בג"צ, כדי למנוע כפל דיון בשתי ערכאות באותה שאלה, ומכיוון שהשאלות שיידונו במסגרת התובענה, ואופי הביקורת בהליך זה, אף שהוא מתנהל במסגרת תביעה נזיקית, יהיה מינהלי במהותו, כמתחייב מהעובדה שמדובר בביקורת על החלטה של המדינה...". בחינת היסודות העובדתיים בשלב מוקדם יהיה בה כדי לסרבל את ההליך הדיוני מעבר לצורך. אין לנהל הליך ראייתי כפול, האחד לצורך בחינת תוקף הודעת הכרה והשני לגופו של עניין. [לנימוקים נוספים, ולהרחבה בעניין ראו קלהורה-ברדנשטיין עמ' 31 ואילך] נימוק נוסף שניתן להעלות הינו מתוך השוואה לסעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), שבו נקבע כדלקמן [ראו גם ת"א (י-ם) 2537/08 עיזבון המנוח נזאל בראא ז"ל נ' ד"ר קושניר (לא פורסם 11.1.2010) המשווה לסעיף זה]: "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". על תכלית הסעיף עמד בית המשפט העליון ברע"פ 10857/08 אבו סוכון נ' מדינת ישראל (לא פורסם 20.8.2009) (כב' השופט א' לוי בפסקה 7 לפסק הדין), וכדלקמן: "מגבלה נוספת על ניהול הקובלנה, והיא הרלוונטית לענייננו, קבועה בסעיף 69 לחוק, ומדברת בצורך באישורו של היועץ המשפטי לממשלה לשם הגשתה של קובלנה נגד עובד המדינה. תכליתה של אותה דרישה לאפשר לעובד המדינה למלא תפקידו באופן יעיל, ללא חשש שמא השימוש בסמכויות שנמסרו בידיו יוביל לפתיחתם של הליכי סרק נגדו. מכאן האינטרס של המדינה להגן על עובדיה, הפועלים בשם הציבור כולו. החשש, ציין השופט בכור באחת הפרשות, הוא מפני "מקרים בהם אזרח שפעל נגד החוק ופגע באינטרס הציבורי שהעובד ממונה על שמירתו, מעוניין להקשות ככל האפשר על העובד לגלות את האמת ולהוציא לאור את זכויות הציבור; ועלולים להיות מקרים בהם האזרח הזה ישתמש באמצעים הכספיים העוברים לרשותו כדי להציק לעובד ולסבכו בהליכים משפטיים שיעלו לעובד בהון רב, גם אם יזכה בהליך בסופו של דבר" (בג"צ 864/78 מזרחי נ' ראש עיריית ראשון לציון, פ"ד לג(2) 828, 831 (1979); וראו גם בג"צ 1011/89 אור-נר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(1) 236, 242 (1990); רע"פ 11011/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 769, 773 2004)). "ההגיון הוא שעובדי מדינה, העשויים להסתכסך עם אנשים בשל כך שהם פועלים בשם המדינה, זכאים להגנה מיוחדת מפני הטרדה ורדיפה, וכי הגנה כזו מתחייבת גם מן האינטרס הציבורי שבתקינות פעולתן של רשויות המדינה: מי שפועל תחת 'חרב מתהפכת' של תביעות פליליות פוטנציאליות, או של תביעה פלילית ממשית, אינו יכול למלא את תפקידו כעובד מדינה" (גביזון בספרה הנ"ל, בעמ' 514)". תכלית זו דומה לתכלית הסעיפים דנן שנקבעו בפקודת הנזיקין, וכפי שהובא בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון הפקודה. בעניין אחר פירטה כב' השופטת (בדימוס) ד' דורנר את הדרך בה תיבחן החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, שניתנה על פי סעיף 69 לחסד"פ (ראו רע"פ 11011/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 769 וההפניות שם): " .3אך הדברים הקשים שנאמרו לעיל אינם חייבים להוליך דווקא למסקנה, כי יש להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי. אמות המידה להתערבות בשיקול הדעת שמפעיל היועץ המשפטי בהחלטותיו, שצומצמו בעבר למקרים של חוסר תום-לב, הורחבו בהדרגה גם לשרירות, שיקולים נפסדים או פסולים, הפליה, עיוות מהותי ואף חוסר סבירות קיצוני, היורד לשורשו של עניין... אין זה די שההחלטה תיראה לבית המשפט כמוטעית, רק משום שהוא עצמו היה מחליט אחרת... להוציא טענות "סף", העיקרון הוא שהיקף ההתערבות של בית המשפט הוא כהיקף חוסר החוקיות, הפוגם בהחלטת היועץ המשפטי, והעילות הפוגעות בחוקיות החלטותיו של היועץ המשפטי כמוהן כעילות, הפוגעות בחוקיות מעשיה של כל רשות שלטונית אחרת. כשם שחוסר סבירות קל אינו פוגם בשיקול-דעת שלטוני, כך גם אין הוא פוגם בשיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה... אך לעניין יישום העיקרון והפעלת ביקורת בג"צ על החלטות היועץ המשפטי יש לשקול גם את "העובדה, שהחלטות היועץ המשפטי מושתתות על מסקנות הנובעות לרוב משיקולים משפטיים ועובדתיים מורכבים, אלא שמיתוסף לכך עוד ההיבט של שקילת טובת הציבור, שמטבע הדברים הינו גורם גמיש המאפשר גישות שונות ואף מנוגדות, אשר כל אחת מהן היא לגיטימית" (מדברי השופט בך בבג"צ 292/86 [3], בעמ' .412וראה בהקשר זה גם דעת המיעוט של השופט אור בבג"צ 223/88 [4], בעמ' 371). השאלה היא, אם על-פי אמות מבחן אלה ניתן לקבוע, כי החלטת היועץ המשפטי לוקה בפסול של חוסר סבירות קיצוני ומהותי המהווה עילה להתערבותנו". המורם מכל האמור כי, לכאורה, יש לבחון את החלטת המדינה בהתאם לכללי המשפט המינהלי. וראו גם בבר"ע (ירושלים) 660/08 הולנדר נ. משעול (לא פורסם, , 19.2.09) (להלן: הולנדר). בית המשפט העליון תיאר כיצד תיעשה הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות (ראו בג"ץ 7542/05 פורטמן נ' שר התחבורה (לא פורסם 11.2.2007)). החוקיות תיבחן, בין היתר, בהתאם לאמות המידה האובייקטיביות של הסבירות המינהלית. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות, אלא יבחן האם הרשות בחרה באחת האפשרויות הסבירה מתוך ארסנל האפשרויות הסבירות שעמדו לרשותה. בבחינת הסבירות בית המשפט ישקול, בין היתר, את זהות הרשות העומדת לביקורת, את לשון החוק המסמיך ותכליתו, טיב החלטה המבוקרת וכד'. סבירות הינה מושג נורמטיבי, שמשמעו, איתור שיקולים רבלנטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם. המשקל יקבע על פי החשיבות החברתית היחסית שהחברה הישראלית מייחסת לערכים, לעקרונות ולאינטרסים העומדים בבסיס השיקול הנדון. מהות חסינות עובדי הציבור סעיפים 7 - 7ו לפקודת הנזיקין באים לאזן בין שלושת הגורמים המעורבים במערכת יחסים משולשת זו: הניזוק, המזיק והמדינה. האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי כפול: האחד, כי מצבו ישוב לקדמותו, כפי שהיה קודם לקרות הנזק, ובדומה לכל ניזוק. אינטרס זה שם את הדגש על כך שיהיה מי שיפצה אותו על נזקיו. השני, כי צדק ייעשה, במובן זה שהחוטא יבוא על עונשו. תפיסה זו של שכר ועונש, אנושית וטבעית היא, ואין להתנכר אליה. כך למשל ניתן לראות כי תפיסה זו באה לידי ביטוי בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. המזיק, שהינו עובד ציבור, מעוניין שלא להינזק כתוצאה מהאופי המיוחד של עבודתו כעובד ציבור (ראו קלהורה-ברדנשטיין סוף עמ' 10 והלאה). רצונו לדעת כי עבודתו לא תחשוף אותו ללחצים בדרך של הגשת תביעות שאינן מוצדקות, או אפילו איום על הגשת תביעות שכאלו. האינטרס של המדינה מחד גיסא להגן על עובדיה, שלא ייתבעו לריק, דבר שישבש את עבודתם, ומאידך גיסא רצונה שהחסינות לא תגרום לכשל מוסרי, היינו כי החסינות לא תגרום לעובד להזיד או אפילו להיות אדיש לתוצאות פעולותיו. נשרטט, בקווים כלליים, את מערכת האיזונים והבלמים, שנמצאה כראויה על פי החוק והתקנות: מבחינת עובד הציבור כדי לספק את האינטרס שלו, לעבודה נטולת לחצים שאינם הוגנים, הוענקה לו האפשרות לקבל חסינות בדמות הודעת ההכרה. כדי לאזן את הכשל המוסרי (moral hazard) שחסינות זו יוצרת, הוגבלה החסינות על ידי הדרישה כי המעשה ייעשה במסגרת מילוי התפקיד השלטוני, וכי המעשה לא יעשה במזיד או בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק. הגבלות אלה משרתות את אינטרס המדינה, בכך שהעובד מחד גיסא מרגיש מוגן ומאידך גיסא לא מרגיש כאילו לית דין ולית דיין. הוראה נוספת שנועדה לשמש כ"מקל" לעובד הציבור, הינה ההוראה המתירה למדינה, במקרים מסוימים, לחזור בתביעת שיפוי על עובד הציבור (סעיף 7ו לפקודת הנזיקין; ראו קלהורה-ברדנשטיין עמ' 23). כדי לספק את האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי להשבת המצב לקדמותו, נקבעו ההוראות הקובעות כי המדינה תישאר או תצורף כצד לתביעה. כדי לספק את רצונו לצדק, נקבע כי הניזוק יכול לעתור לבית המשפט בבקשה, כי לא תדחה התובענה נגד עובד הציבור על אף הודעת הכרה. עוד נקבע בתקנה 6 לתקנות הנזיקין, כחלק מאינטרס זה, כי ההודעה תהיה ערוכה לפי הטופס המצוי בתוספת, כשאישור היועץ המשפטי לממשלה יצורף להודעה. בטופס האמור ישנה חובת הנמקה בסעיף 2 (עוד על חובת ההנמקה ראו קלהורה-ברדנשטיין עמ' 30). כחלק מאיזון כולל של המערכת, קובעות תקנות הנזיקין מסגרת פרוצדוראלית גמישה ומהירה, המאפיינת את המשפט המינהלי. סד הזמנים שנקבע קצר, ועל הגשת בקשה לפי הסעיפים השונים יחולו, בשינויים המחויבים, הוראות סימן א' לפרק כ' לתקנות סדר הדין העוסקות בהגשת בקשות בכתב. בהתאם לתקנות סדר הדין, על מגיש הבקשה לצרף תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה, והוא הדין באשר למשיב לבקשה. ודוק, בהתאם לתקנה 521 לתקנות סדר הדין המצהיר רשאי להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך. אין להתעלם מרצונו של הניזוק כי עובדי הציבור, יהיו צד לתובענה הן על מנת שתינתן לו ההזדמנות להתמודד מולם ישירות, כך גם רצון להיפרע מהם באופן אישי וכשלעיתים הרצון האחרון, יכול והוא המניע לתביעה. כך, אין להתעלם מזכותו הלכאורית של אזרח לבוא חשבון מול עובד ציבור שפגע בו. אך, כאמור, מול רצון זה, לא ניתן להתעלם מהחשיבות שעובד הציבור יעשה מלאכתו ללא מורא וחשש, כי יהיה צפוי לתביעות אישיות כנגדו, בגין פעולות שביצע במסגרת תפקידו. כאמור, האיזון נקבע בשניים. ראשית, צרופה של המדינה כצד להליך והשני, החריג של סעיף 7 א (א) לפקודת הנזיקין, קרי מעשה שנעשה במכוון, דהיינו בזדון ובמטרה לגרום לנזק או אדישות לאפשרות של גרימת נזק. הקושי בחינת התובע נעוץ, אכן, בכך שמעורבות בית המשפט ויכולת ביקורתו מוגבלת לאותה ביקורת מנהלית, לרבות ביחס לחומר העובדתי המובא בפניו. יתר על כן, אין מקום לדרוש כי אותם עובדי ציבור, הנתבעים, יידרשו להגיש תצהיר מטעמם וייחשפו לחקירה מטעם התובע, הואיל ודרישה שכזאת תחטיא את מטרתו של התיקון לפקודת הנזיקין. משכך, המחוקק סומך ידו על המדינה כי תבחון בחון היטב את הנסיבות הקיימות בכל מקרה ומקרה, והאם יש מקום להודעת הכרה, במקרה ספציפי זה או אחר. ודוק, הסמכה זאת מצוייה בנושאים רבים נוספים וכפי שפורט לעיל. דהיינו, שהתובע עצמו, לכאורה, אינו מעורב באותו הליך מוקדם הנערך ע"י המדינה, ואף בתקיפת החלטת המדינה ידיו כבולות. שאלה נוספת עניינה פרשנות הסיפא של סעיף 7 א (א) לפקודת הנזיקין, דהיינו מה ייחשב כ"מעשה... שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו...". נראה כי המחוקק חפץ ביסוד נפשי שעניינו כוונה או אף אדישות לגרימת נזק וכשהדגש הינו על ביצוע המעשה על מנת לגרום נזק. דהיינו, ברי כי יכול ופעולה זאת או אחרת של עובד הציבור ובמסגרת תפקידו, יכול ותגרום לנזק. משכך, חייב היה המחוקק לסייג חלות הסיפא, לאותו יסוד נפשי החל ביחס לכל הסיפא, כולל ביחס לאותו שוויון נפש. בלשון אחרת, היסוד הנדרש עניינו מטרת ביצוע הפעולה. אם עובד הציבור ביצע את הפעולה במסגרת תפקידו ובמטרה לבצע את תפקידו כיאות, הרי גם אם היה ניתן לצפות כי ייגרם נזק, לא תחול הסיפא. מאידך, אם מטרת ביצוע הפעולה הייתה במכוון לגרימת נזק, אזי לא יסייע הדבר לאותו עובד ציבור, גם אם נעשה במסגרת מילוי תפקידו. על רקע האמור, על המדינה לבחון כל מקרה לנסיבותיו ובהתאם לבחון אם מדובר במקרה בו חלה הסיפא אם לאו. אין צורך להוסיף כי קו פרשת המים אינו חד וברור, ולא תמיד האבחנה היא חדה וברורה. ממילא גם ביקורת בית המשפט על החלטת המדינה תהיה מצומצמת, ולא תחליף את שיקול דעתה של המדינה בשיקול דעתו של בית המשפט. טול לדוגמא, פעולת שוטרים אשר פועלים אמנם במסגרת תפקידם אך לא מסתפקים בביצוע פעולות סבירות, אלא שנוקטים בפעולות שכל מטרתן גרימת נזק לאזרח ובחריגה מאשר נצרך למילוי תפקידם. חסינותחסינות עובד ציבורעובדי ציבור