קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חסינות רשם סימני המסחר: זוהי החלטה בטענות מקדמיות שהעלה הנתבע 4, במסגרת כתב הגנתו, כנגד תביעתם של התובעים. בדיון מיום 9/11/09, חזר ב"כ הנתבע 4 על הטענות המקדמיות ועל פי החלטתי הגישו יתר בעלי הדין את תגובותיהם לטענות הללו. עתה הגיעה עת ההכרעה. התביעה עניינה של התביעה בבקשה לרישום סימן מסחר שהגישו התובעים, שהינם המתכננים, המעצבים והיצרנים של מותג האופנה PRINCE-2000. בשנת 2000 התחוור לתובעים, כי בקשתם לרישום סימן מסחר נזנחה, לאור העובדה שבמשך למעלה משש שנים לא נקטו כל פעולה ביחס לבקשה. התובעים טוענים, כי בקשתם מעולם לא נזנחה ורק בשל טעות יסודית במשרדי הנתבע 4, המתבטאת במשלוח הודעות ובקשות לכתובת שגויה, נמנע מהם להגיב במועד להודעות ולדרישה לתשלום דמי פרסום, שהיוו תנאי לרישום הסימן על שמם. בנסיבות אלה, סבורים התובעים, כי מחיקת בקשתם לרישום סימן המסחר בשנת 1995, מבלי שנדרשו כלל לשלם דמי פרסום ומבלי שקיבלו כל תזכורת לפני המחיקה, נעשתה בחוסר סמכות ועל בית המשפט להורות לנתבע 4 כי ינמק, מדוע לא ירשום כיום את סימן המסחר רטרואקטיבית, למן שנת 1987. טענות הנתבע 4 הנתבע 4 מעלה מספר טענות מקדמיות, אשר לדידו יש בהן כדי להביא לדחייתה של התביעה על הסף. העדר עילה לתובעים 2,3,5 הנתבע 4 מציין, כי התובעים היחידים שהגישו לו בקשות הינם התובעים 1,4 והם היחידים הזכאים לסעד של רישום סימן מסחר. משכך, אין ליתר התובעים כל עילת תביעה כנגדו. התיישנות/שיהוי לטענת הנתבע ,4 דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות עילות התביעה ולחילופין בשל שיהוי. חסינות שיפוטית הנתבע 4 סבור, כי עומדת לו חסינות שיפוטית מכוחו של סעיף 5א לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב - 1972 (להלן: "הפקודה") מעשה בי"ד, עילה ופלוגתא פסוקה, מניעות ויתור והשתק לטענת הנתבע 4, סעיפים 19 ו-29 לפקודה קובעים מסלול ערעורי ייחודי לתקיפת החלטה, הדוחה בקשה לרישום סימן מסחר - ישירות לבית המשפט העליון. מסלול ייחודי זה מייתר הליכי תביעה רגילים. משלא מיצו התובעים את זכויותיהם על פי מסלול זה, הרי שדרכם חסומה מלתבוע את זכויותיהם בהליך דנן. הסעד הכספי בדיון מיום 9/11/09, העלה ב"כ הנתבע 4 טענה נוספת, לפיה פרק הסעדים בכתב התביעה אינו כולל כל סעד כספי כנגד הנתבע 4, ואין ליתן יד לניסיון לשפרו במסגרת תצהירי התובעים. תגובת התובעים התובעים השיבו בפרוטרוט לכל אחת מהטענות המקדמיות שהעלה הנתבע 4. העדר עילה לתובעים 2,3,5 לטענת התובעים, על אף העובדה שהבקשה לרישום סימן מסחר הוגשה רק בשם התובעים 1,4, הרי שעילת תביעה עומדת גם ליתר התובעים, וזאת בשל העובדה שהתביעה מבוססת על נזק שנגרם לתובעים כולם, כתוצאה מהעוולה הרשלנית שביצע הנתבע 4. התובעים אינם מסתפקים בכך וטוענים, כי מחדליו של הנתבע 4 גרמו נזק לא רק למגישי הבקשה, אלא לכל הנוגעים והמעורבים בעסקם של התובעים. התיישנות/שיהוי התובעים סבורים שאין כל התיישנות לגבי עילות תביעתם ולא היה כל שיהוי בהגשת התביעה. לדידם, עילות התביעה נוצרו רק לאחר שנודע להם, בשנת 2000, עובדת אי רישומו של סימן המסחר המבוקש על ידם. לאחר שנודעה עובדה זו החלה מסכת ארוכה של התנהלות, אל מול הנתבע 4, במטרה לתקן את הטעות ומשלא עלה הדבר בידם, הוגשה התביעה דנן. חסינות שיפוטית לטענת התובעים נפלה שגגה מצידו של הנתבע 4 בסוגיה זו. התובעים מציינים, כי תביעתם איננה תביעה אישית נגד בעל התפקיד גופו - רשם סימני המסחר, אלא תביעה כנגד רשות מרשויות המדינה. מעשה בי"ד, עילה ופלוגתא פסוקה, מניעות ויתור והשתק בסוגיה זו טוענים התובעים, כי לא ניתנה בעניינם כל החלטה חד משמעית, שעליה היה צורך לערער במסלול הייחודי הקבוע בפקודה. לדידם, נוסח ההחלטה מהווה החלטת ביניים בלבד, ולכן לא היה מקום להגשת ערעור. הסעד הכספי באשר לסעד הכספי טענו התובעים, כי אין כל ממש בטענת הנתבע 4. התובעים מפנים לסעיפים 104,105,107,108 לכתב התביעה. השיקולים בדחיית תביעה על הסף תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת: "בית המשפט או הרשם שהוא שופט רשאי, בעל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם מאחר הנימוקים הבאים: ........ (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". כדי לחסוך התדיינות עקרה, נתונה לבית המשפט סמכות לסלק תביעה על הסף כבר בקדם המשפט. "אם בנסיבותיו של מקרה מסוים יש מקום לדחות או למחוק את התובענה על הסף, מן הראוי לנהוג כך כבר בקדם המשפט ואין לנהל משפט סרק" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית, ע' 275). כלל ידוע הוא, כי הסעד של דחיית תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני, שבית המשפט יזהר מלעשות בו שימוש תכוף. כב' השופט רובינשטיין סקר בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צור חברה לקבלנות כללית בע"מ' את ההלכה הנוהגת בתחום זה: "הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (פרשת חסין, 724; רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (לא פורסם); רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם) ; ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) ; לעניין סילוק על הסף כאמצעי שבלית ברירה ראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 672-671 - הנשיא שמגר). על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת". הגיעה העת לברר האם יש ממש בטענות הנתבע 4, כאשר הדיון בהן לא יהא דווקא לפי סדר העלאתן. חסינות שיפוטית הנתבע 4 טען, כי הוא פעילותו חוסה בצילה של חסינות שיפוטית, מכוח הוראת סעיף 5א לפקודה, המסמיכה את הרשם וסגנו למלא כל תפקיד שיפוטי כדין. מעבר לאמירה כללית זו לא ניתן כל נימוק או הסבר לטענה האמורה. התובעים מציינים כי התביעה הוגשה כנגד הנתבע 4 כרשות מרשויות המדינה ולא כתביעה אישית כנגד בעל תפקיד ספציפי. לכן לדידם לא חלה כל חסינות שיפוטית בעניין. עובדה זו לא צוינה בכתב התביעה, אך משהובהרה כוונתם של התובעים, אתייחס לתביעה כמוגשת נגד המדינה ולא כנגד הנתבע 4 באופן אישי. סעיף 5א(א) לפקודה מורנו כי: "השר רשאי להטיל על עובד המדינה שהוא עורך דין הכשיר להיות שופט מחוזי (להלן - פוסק בקנין רוחני) למלא כל תפקיד שיפוטי שעל הרשם למלא, או שהרשם מוסמך או רשאי לעשותו לפי הוראות פקודה זו, למעט הסמכות להתקין תקנות... ואם יוטל התפקיד על סגן רשם הפטנטים, יראו אותו, לצורך מילוי תפקידו זה, פוסק בקנין רוחני". סעיף 5א מסמיך את הרשם וסגנו למלא כל תפקיד שיפוטי כדין. אין בסעיף כל התייחסות לשאלת החסינות המוקנית, אם בכלל, לרשם סימני המסחר, בעת מילוי תפקידו. כלל ידועה הוא, כי פרשנות ראויה של דבר חקיקה היא פרשנות המגישה אחדות והרמנויה בין הסדרים חקיקתיים (ע"א 2643/97 חיים גנז נ' בריטיש וקולוניאל בע"מ, פ"ד נז(2) 385). ביודענו, כי הוראת חוק אינה ניצבת לבדה, אלא אמורה להשתלב ולהלום הוראות דין אחרות, עלינו לתור אחר מקור אחר לחסינות הנטענת. מקור זה נמצא לנו בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כך: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר- לא תוגש כנגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". תכליתה של החסינות השיפוטית לאפשר לבעל התפקיד השיפוטי למלא את תפקידו, ללא חשש ומורא מפני תביעות על מעשים שעשה בעת מילוי תפקידו, זולת מרותו של הדין. הרצון להגן על שופטים וממלאי תפקידים מעין שיפוטיים מפני הפעלת סנקציות אישיות כנגדם והשאיפה להבטיח את חופש פעילותם, גוברים במקרה זה על הצורך לפצות את הנפגע הספציפי מהעוולה השיפוטית (ראה דפנה אבניאלי "חסינות אישי ציבור", ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ב-2001 בעמ' 51). החסינות השיפוטית חלה גם על ממלאי תפקידים שיפוטיים, שאינם שופטים או דיינים, כדוגמת רשם סימני המסחר. חסינות זו מכונה חסינות מעין שיפוטית, אך היא באה להגן על מי שמבצע פעולות שיפוט, ואין ספק כי רשם סימני המסחר, המשמש כפוסק בקנין רוחני, ממלא תפקיד שיפוטי. בהעדר הלכה מחייבת של בית המשפט העליון בסוגיה זו, נחלקו הדעות בשאלת מהותה של החסינות השיפוטית (דיונית או מהותית) ובשאלת גדר תחולתה (ראה ישראל גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט", עלי משפט ב (תשס"ב) 255; דפנה אבניאלי "מי ישפוט את השופטים וכיצד?", הפרקליט מז חוברת א', תשס"ד-2003 77; דפנה אבניאלי "מי יבקר את השופטים וכיצד?", משפט וממשל ט' חוברת 1 תשס"ו-2005, 387). פסק הדין בעניין פרידמן היה הראשון, שבחן את גבולותיה והיקפה של החסינות השיפוטית בישראל (בר"ע (ים) 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן, דינים מחוזי לג(7) 621). בפסק הדין הגיעו שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים למסקנה, כי ניתן יהיה לתבוע את המדינה, כנושאת באחריות שילוחית מכוח יחסי עובד-מעביד למעשיו של גורם שיפוטי, רק "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". בהעדר הלכה מחייבת של בית המשפט העליון, ולאחר שנדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (רע"א 2828/01 פרידמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 661), מהווה פסק הדין בעניין פרידמן הלכה מנחה בעניין. בעקבותיו ניתנו פסקי דין שונים וסותרים בשאלת מהותה של החסינות השיפוטית, היקפה והנסיבות בהן יאמר כי החלטת הגורם השיפוטי נגועה ברשלנות רבתי (ראה, למשל, ת"א (י-ם 7753/00 עו"ד דניאל אברהם נ' משולם, תק-של 20002(3) 52; ע"א (ת"א) 1871/03 בנק לאומי בע"מ נ' בן אהרון, דינים מחוזי, כרך לד(3) 779; , ת.א. (ראשל"צ) 3568/06 שטרצר נ' בנק ירושלים (, בש"א 6269/08 ת.א. 2136/05 מדינת ישראל - משטרת ישראל והנהלת בתי הדין הרבניים ואח' נ' אנה וזגיאל, , בש"א (ת"א) 167179/08 הרב שיינפלד, דיין נ' רפאל שטוב, עו"ד, ). בפסק דין יאיר שיווק (ת.א. (ת"א) 199207/02 יאיר ש. שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-של 2005(3) 12227), התייחסתי להלכת פרידמן הנ"ל ויצאתי כנגד המבחן שנקבע שם. סברתי ועודני סבורה, כי קביעת מבחן אמורפי, כדוגמת "מבחן הרשלנות הרבתי" הינו בעייתי - וזאת בלשון המעטה. ציינתי, כי מדובר ברשלנות שגבולותיה אינם ידועים מראש וקשים להגדרה. עוצמתה של הרשלנות חייבת להיבחן בכל מקרה ומקרה לגופו. המבחן מחייב להיכנס לעובי הקורה בשלב מוקדם מאוד של ההליך המשפטי, בטרם נשמעו עדים ובטרם הוגשו ראיות, על מנת לקבוע אם מדובר ברשלנות רבתי, אם לאו. סברתי ועודני סבורה, כי לא היה מקום לפרוץ את גדר החסינות השיפוטית בצורה רחבה, כפי שנעשה בפסק דין פרידמן. הקביעה, כי ניתן לתבוע את המדינה במקרים של רשלנות רבתי, מזמנת הגשת תביעות סרק על ידי תובעים, המתיימרים לסווג כל פעולה שיפוטית או מעיין שיפוטית כרשלנות רבתי או רשלנות חמורה, במטרה לתבוע את המדינה כבעלת הכיס העמוק. לדידי, יש להתיר תביעה כנגד המדינה ולהכיר באחריותה, בין אם מכוח אחריות שילוחית ובין אם מכוח אחריות ישירה, רק במקרים חריגים של פעולות הנעשות בזדון או בחריגה מודעת מסמכות, מצד הגורם השיפוטי או המעין שיפוטי. אמת מידה זו, בניגוד לאמת מידה של "רשלנות רבתי", הינה אמת מידה קלה ליישום. מקרי זדון וחריגה מסמכות הינם מקרים המצדיקים חיובה של המדינה בפיצוי, מאחר שהם פוגעים בתחושת הצדק וההיגיון, בשונה ממקרים הנעים בין רשלנות סתם לרשלנות רבתי. מן הכלל אל הפרט הפכתי והפכתי בכתב התביעה, וכל שמצאתי היתה טענת התובעים להתרשלות מצידו של הנתבע 4, במשלוח דרישת התשלום לכתובת, שאיננה כתובתם של התובעים או של בא כוחם דאז (ראה סעיפים 42-46, 54-56 לכתב התביעה). לכאורה התרשל הנתבע 4 במשלוח דרישת התשלום לכתובת שגויה, ברם, מדובר בטעות או לכל היותר ברשלנות, במובן הרגיל של הביטוי, ולא ברשלנות רבתי. הדבר נבע, על פי הנטען, מכך שהכתובת השגויה צויינה ככתובת למשלוח דברי דואר בבקשה המקורית, משנת 1987 (נספח א1 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 4). בנסיבות אלו, גם על פי המבחן שנקבע בפסק הדין בעניין פרידמן, אין מדובר ברשלנות רבתי ואין להתיר את התביעה כנגד המדינה. בכתב התביעה העלו התובעים טענה נוספת, לפיה חרג הנתבע 4 מסמכותו, עת ראה בבקשתם כבקשה שנזנחה או כבקשה בטלה, וזאת לאור הוראת סעיף 22 לפקודה ותקנה 47 לתקנות. לדידם של התובעים, החלטותיו אלו של הנתבע 4 התקבלו בחוסר סמכות, בניגוד להוראות הפקודה והתקנות ומשכך דינן להתבטל. תקנה 47 לתקנות סימני מסחר (1940) קובעת, כי אדם שלא השיב לדרישה או הודעה מאת הרשם, תוך המועד שנקב הרשם, ימסור הרשם למבקש הרישום הודעה על ביטול הבקשה לפי סעיף 22 לפקודה. סעיף 22(א) לפקודה קובע, כי מקום בו לא מילא מבקש הבקשה אחר הוראות הרשם תוך המועד שנקב הרשם והרשם נתן על כך הודעה למבקש ועברו 3 חודשים מיום מתן ההודעה - רשאי הרשם לראות את הבקשה כבטלה. אין חולק, כי הודעת הקיבול והדרישה לתשלום דמי פרסום מיום 18/7/94, ששלח הנתבע 4 לתובעים, לכתובת שאיננה כתובתם, לא נענתה על ידם. התובעים לא הכחישו את טענת הנתבע 4, כאמור בסעיף 20 לתצהירו, לפיה הוא שלח שתי תזכורות נוספות, אף הן לכתובת שגויה, לאחר הודעת הקיבול של הבקשה לרישום הסימן. גם אם התרשל הנתבע 4 ושלח את הודעותיו לכתובת שגויה, אין כל קשר בין כך ובין הטענה לחוסר סמכות. סמכות לחוד וטעות לחוד. הטעות אינה משפיעה על הסמכות. במשלוח הודעת הקיבול ודרישת התשלום ובמשלוח התזכורות, נהג הנתבע 4 על פי הסמכויות המוקנות לו בפקודה ובתקנות ולא חרג מהן. טעותו של הנתבע 4 אינה מאיינת את פעילותו במסגרת סמכויותיו ולבטח אינה מצדיקה קביעה, כי בחוסר סמכות או בחריגה הימנה, באופן המצדיק חיובה של המדינה בפיצוי. אך בכך לא סגי. לא ניתן להתעלם מהתנהלותם של התובעים בפרשה. התובעים מצידם לא עשו דבר וחצי דבר במשך כ-6 שנים, על מנת לברר את תוצאות הטיפול בבקשתם. התובעים הסתפקו באמירתו של הצד השלישי, בא כוחם דאז, שזכויותיהם בסימן המסחר רשומות. התובעים נמנעו מלהסביר מדוע לא דרשו לקבל אישור רשמי, על רישומו של סימן המסחר. ודוק: הוראות סעיף 28 לפקודה ותקנה 50 לתקנות מורות, כי מש"נרשם סימן מסחר, יתן הרשם למבקש תעודה על כך בטופס שנקבע". התובעים לא ביקשו לקבל את התעודה ולא העלו כל טענה או תהייה בקשר לכך. סוף דבר, התובעים לא הצליחו להראות, ולו לכאורה, כי מחדלו של הנתבע 4 עולה כדי רשלנות רבתי. התובעים אף לא הצליחו להראות, ולו לכאורה, כי מחדלו של הנתבע 4 נעשה בזדון או בחריגה מודעת מסמכות. בנסיבות אלה, יש לקבל את טענת הנתבע 4, לפיה עומדת לו (למעשה למדינה) חסינות מעין שיפוטית, ויש לסלק את התביעה כנגדו על הסף. על אף מסקנתי לעיל, פטור בלא כלום אי אפשר ולכן אדון בקצרה גם ביתר הטענות המקדמיות. העדר עילה לתובעים 2,3,5 הבקשה לסימון סימן מסחר שמספרה 68102, הוגשה לנתבע 4 ביום 27/12/1987. אין חולק, כי המבקשת היחידה המצוינת בבקשה היא התובעת 1 ואילו שמם של יתר התובעים נפקד מבקשה זו (נספח א' לכתב התביעה). האם יש בעובדה זו כדי להצביע על כך שליתר התובעים, למעט התובעת 1, אין כל עילת תביעה כנגד הנתבע 4? סבורני, שבשים לב לשלב בו מצוי הדיון, יש להשיב על כך בשלילה. אכן, סעיף 17 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן : "הפקודה") קובע, כי "הטוען לבעלות על סימן מסחר שבשימושו או המיועד לשימושו ורוצה לרשום את הסימן, יגיש לרשם בקשה על כך בדרך שנקבעה". משמע, כל מי שטוען לבעלות על סימן מסחר המשמש אותו ומבקש את רישומו, רשאי להגיש את בקשתו לרשם. טענת התובעים, בנוגע למעמדם המשותף וזיקתם ביחס למותג האופנה הידוע כ-PRINCE 2000, הינה טענה עובדתית אשר יהא עליהם להוכיחה במשפט. לאחר דיון בסוגיה זו ניתן יהא לעמוד על זיקתם של התובעים למותג ועל עילות התביעה העומדות להם מכוח זיקה זו כנגד הנתבע 4, אם בכלל. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת העדר העילה שהעלה הנתבע 4 כנגד חלק מהתובעים וקובעת, כי שאלה זו תוכרע בתום הדיון בתביעה. התיישנות/שיהוי סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. בתגובה מטעם הצד השלישי (עו"ד אפשטיין), המצדדת בטענת הנתבע 4, נטען, כי עילת תביעתם של התובעים נוצרה לכל המאוחר ביום 17/2/1995, היום בו נמחקה בקשתם לרישום סימן המסחר, ומטעם זה היא התיישנה בשנת 2004 - מועד הגשת התביעה. התובעים לעומת זאת טוענים, כי עילות התביעה נוצרו רק בשנת 2000 - הוא המועד בו נודעה להם עובדת אי רישומו של סימן המסחר, ולכן תביעתם לא התיישנה כלל. התובעים מציינים, כי הנטייה המקובלת היא לפרשנות מצמצמת של דיני ההתיישנות, במטרה שלא להגביל את זכותו המהותית של אדם, בשל הוראות דין פרוצדוראליות. נראה, כי טענת התובעים מכוונת להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובעת, כי מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כזכור, טענו התובעים, כי מסכת האירועים נשוא תביעה זו מקורה במעשה רשלני של הנתבע 4, המתבטא במשלוח דרישת תשלום עבור דמי פרסום, לכתובת משרדו של בא-כוחם הראשון (במקום לצד השלישי) (ראה נספח 11 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 4). הנתבע 4 אמנם מכחיש בכתב הגנתו את הטענה המופנית כלפיו, אולם הוא אינו מתכחש לציטוט המובא בסעיף 45 לכתב התביעה, ממכתב מיום 24/5/01, לפיו הוא מודה לכאורה במשלוח דרישת התשלום לכתובת שאיננה נכונה (ראה נספח 13 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 4). משאלו הם פני הדברים, לא ניתן לומר כבר עתה, כי התביעה התיישנה וכי התובעים ידעו או היו יכולים לדעת, לפני שנת 2000, כי הדרישה לתשלום נשלחה לכתובת שגויה. לפיכך, יש לאפשר לתובעים להוכיח את תביעתם ובמיוחד את המועד בו נוצרה עילת התביעה. מעשה בי"ד, עילה ופלוגתא פסוקה, מניעות ויתור והשתק כזכור, טען הנתבע 4, כי התובעים לא הלכו בדרך הערעורית המיוחדת, הקבועה בסעיפים 19,29 לפקודה - דרך הגוברת ומאיינת את מסלולי התביעה הרגילים ולכן דינה של התביעה לסילוק על הסף. התובעים מצידם טוענים, כי לא ניתנה על ידי הנתבע 4 כל החלטה חד משמעית בעניינם ולכן טרם הגיעה העת לנקוט בהליכי הערעור המיוחדים הקבועים בפקודה. סעיף 19 לפקודה, המצוי בפרק ד' שעניינו הליכי רישום, קובע, כי מקום בו דחה הרשם בקשה לרישום סימן מסחר, רשאי המבקש לערער על החלטתו בפני בית משפט מחוזי. בעניינם של התובעים לא ניתנה כל החלטה על ידי הנתבע 4, שעניינה דחיית בקשתם, המקימה את זכות הערעור לבית המשפט המחוזי. משלא התקבלה כל תגובה מטעם התובעים להודעת הקיבול ודרישת תשלום דמי הפרסום ולתזכורות השונות, ראה הרשם את הבקשה כבקשה שנזנחה, והתיק נסגר בשל כך, ללא כל החלטה של הנתבע 4 לגופה של הבקשה. ברור הוא, שבנסיבות דלעיל לא קמה לתובעים הזכות להגשת ערעור, כאמור בסעיף 19 לפקודה. סעיף 29(א) לפקודה, קובע, כי מקום בו הוגשו בקשות מתחרות לסימנים זהים, ובעת הגשת הבקשה המאוחרת טרם קובלה הבקשה המוקדמת, רשאי הרשם שלא לקבל את הבקשות, כל עוד לא הגיעו המבקשים להסכמה על זכויותיהם ובהעדר הסכמה יחליט הרשם, מנימוקים שיירשמו, לגבי איזו בקשה ימשכו ההליכים על פי הפקודה. סעיף קטן (ב) קובע, כי החלטת הרשם כאמור בסעיף קטן (א) ניתנת לערעור בפני בית משפט מחוזי, תוך 30 יום ממועד ההחלטה. ביום 19/11/03, ניתנה החלטתו של הפוסק בקניין רוחני בעניינם של התובעים. בהחלטה פורטו כל ההליכים הקודמים, וכן פורטו כל הבקשות המתחרות לבקשתם של התובעים. על פי ההחלטה, ביום 21/10/03, נמסרה לתובעים הודעה מאת מחלקת סימני מסחר, לפיה הופעלו הליכי תחרות מכוח הוראת סעיף 29 לפקודה, בין בקשתם לבין שתי בקשות נוספות לסימן מסחר זהה. בסיום ההחלטה נדרשו התובעים להודיע תוך 3 חודשים, אם הגיעו להסכמות עם מגישי הבקשות המתחרות, אם לאו. עוד נקבע, כי במידה ולא תושג הסכמה, יגישו הצדדים את ראיותיהם, ייקבע דיון בפני הרשם והאחרון ייתן את החלטתו בעניין. עינינו הרואות, החלטתו האחרונה של הפוסק בקניין רוחני איננה החלטה לגופן של הבקשות המתחרות, אלא החלטה פרוצדוראלית, המתארת את המצב לאשורו וקובעת כיצד יימשך הדיון בעניינן של הבקשות המתחרות. אין כל החלטה לאשר או לדחות הסכמה אליה הגיעו הצדדים. אין אף החלטה להתיר את המשך ההליכים בעניינה של בקשה אחת ודחיית ההליכים בקשר ליתר הבקשות המתחרות. במצב הדברים כמתואר לעיל, ברור שלא היה כל מקום להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 29 לפקודה. בנסיבות אלו אין מקום להורות על סילוקה של התביעה מטעם זה. הסעד הכספי הרכיב הכספי בכתב התביעה הועמד על סכום של 2,500,001 ₪. בפרק העוסק בנזקי התובעים צויין במפורש, כי מעשי הנתבעים הם שגרמו לנזקי התובעים (סעיפים 104-108 לכתב התביעה). בפרק העוסק בסעדים המבוקשים כלל אין התייחסות לסעד הכספי (סעיפים 109-113 לכתב התביעה). לא מצאתי, כי העדר ציון הסעד הכספי במסגרת פרק הסעדים, הוא פגם היורד לשורשו של כתב התביעה, באופן המצדיק את סילוקו על הסף. נזקי התובעים מצויינים במפורש וכך גם האחריות הנטענת לגבי הנתבעים לנזקים אלו. מעבר לכך, בפרק הסעדים מתבקש סעד נוסף נגד הנתבע 4, כמצויין בסעיף 111 לכתב התביעה. סעד זה עניינו להורות לנתבע 4 לתקן את פנקס סימני המסחר ולרשום בו את התובעים, כבעלי הסימן PRINCE-2000. לאור האמור לעיל, אין מקום להורות על סילוק כתב התביעה על הסף מטעם זה. סוף דבר מטעמי חסינות מעין שיפוטית אני מורה על סילוק התביעה כנגד הנתבע 4 והמדינה על הסף. בנסיבות העניין ולאור העובדה שיתר טענותיו של הנתבע 4 לא התקבלו, איני עושה צו להוצאות. רשםסימן מסחריחסינות