קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפת מידע על חשבונות בנק: בתובענה שבפניי עותרים המבקשים, מלפני בית המשפט, להורות למשיב "לדווח וליתן בתצהיר את מלוא הנתונים על הפעילות הבנקאית והאחרת הנוגעת ישירות או בעקיפין להסכמים המפורטים" בגוף התובענה "שנעשו בין המבקשים לבין הבנק, וכן על מלוא הפעילות שנעשתה בחשבונותיהם בבנק", לרבות "פעילותו הישירה והעקיפה של עו"ד הירשמן בכל אלו כנציגם וכבא כוחם של המבקשים כלפי הבנק". מבלי לגרוע בכלליות הסעד המבוקש לעיל צירפו המבקשים נספח לתובענה (נספח א') בו פירטו רשימה ארוכה של עניינים לגביהם מבוקש "דיווח ונתונים מלאים". העובדות הצריכות לעניין המבקשים, עו"ד הירשמן, מר שמואל יחזקאל וחברה פרטית הנמצאת בשליטת השניים האחרונים (להלן: "השותפים"), הם בעלים של מגרש הנמצא "בגוש הגדול" בתל-אביב. השותפים ביקשו לבנות בניין על המגרש. לצורך כך התקשרו ביניהם בהסכמים בהם הסדירו את היחסים ביניהם. בין השאר הוסכם על התקשרות עם המשיב, כבנק שיעניק אשראי וילווה את הבניה (להלן: "המשיב" ו/או "הבנק") בין הבנק לבין השותפים נחתמו הסכם למתן שירותים בנקאיים, הסכמים נוספים, וכן מסמכי ביטחונות בקשר לאשראי שיועמד על ידי הבנק לטובת לפרויקט. יסוד מיסודותיו של ההסכם למתן שירותים בנקאיים, לשותפים כקבוצה, היה בחירת נציג, על ידי השותפים ועל פי שיקוליהם, שישמש כ"ראש הקבוצה" בכל ההתנהלות מול הבנק בקשר לבנייה. עו"ד גיל הירשמן נבחר על ידי השותפים, לרבות המבקשים, כנציג הקבוצה. כך גם נקבע בהסכם למתן שירותים בנקאיים. עקרון נוסף של פעילות הבנק כבנק מלווה היה שכל אחד מהשותפים יפתח חשבון אינדיבידואלי אצל הבנק, ובנוסף כל השותפים יפתחו יחדיו חשבון נוסף. תזרימים כספיים המתקבלים עבור כל אחד מהשותפים או כספים שמקורם בשותפים עצמם מנותבים בסופו של דבר לחשבון המשותף לכולם המכונה בהסכמים "החשבון המרכז" ועל הבנק היה להשתמש בכספים אלו כדי לפרוע את החשבונות המאושרים של הקבלן בונה הבניין. לטענת המבקשים, כפועל יוצא מכך שעו"ד הירשמן מונה כ"ראש הקבוצה" לא היתה להם כמעט ידיעה בכל הנוגע למגעים עם הבנק ולניהול השוטף של הפעילות עם הבנק. לטענתם, הגם שעו"ד הירשמן חב חובת אמון כלפיהם - הוא לא נתן להם נתונים שוטפים ומלאים על "כל מלוא פעילותו ומגעיו עם הבנק" (ס' 10 לתובענה). ככל שנקפו הימים ודרישות המבקשים מעו"ד הירשמן למתן דיווחים לא נענו במלואם - פנו המבקשים לקבל מידע על חשבונותיהם ועל הפעילות הנעשית עם הבנק, מהבנק עצמו (ס' 13 לתובענה). בין המבקשים לבין נציגי הבנק התקיימה התכתבות ענפה ואף התקיימה פגישה במחצית פברואר 2011. במהלך הפגישה למדו המבקשים על היבטים שונים הקשורים לעשייה הבנקאית וקיבלו נתונים שונים על הפעילות הבנקאית אך לטענתם לא כזו שנגעה להיבטי הליווי של פעילות הבנק. לטענת המבקשים, פחות או יותר באותה תקופה, החלו "לבצבץ" אצלם סימני שאלה מטרידים לגבי פעילותו הכלכלית של עו"ד הירשמן הן כראש הקבוצה והן כנציג המבקשים כלפי הבנק. בשלב זה, משסברו המבקשים, כי עו"ד הירשמן פעל לכאורה באופן לא תקין בכל הנוגע לבנייה ולהיותו נציגם וראש הקבוצה, כך שלכאורה נטל במחתרת אחוזי בנייה בלתי מנוצלים שיועדו לכלל השותפים, ביצע בנייה ללא היתר לטובת הגלת דירתו ודירת שותפו, ועוד - הגישו המבקשים תביעה נגד עו"ד הירשמן ונגד עו"ד בן ישראל ממשרדו. תביעה זו (18932-02-10) הוגשה לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז. במועד הדיון האחרון בתובענה שבפניי (שהתקיים ביום 25.9.2011) עדכנו הצדדים, כי הדיון בתובענה שבפני בית המשפט במחוז המרכז הסתיים, הוגשו כל הסיכומים והצדדים בהמתנה לפס"ד בתובענה. טענות הצדדים לטענת המבקשים היחסים בינם לבין הבנק הם יחסים המגלמים בתוכם חובת אמון מצד הבנק כלפיהם. כפועל יוצא של חובת האמון, מוטלת על הבנק חובת גילוי ומתן נתונים ואיסור על הבנק להימצא בניגוד עניינים (ס' 23-32 לתובענה). לגישת המבקשים, על הבנק מוטלת חובה קיצונית ובלתי מסוייגת למסירת כל הנתונים הנוגעים לעשייה הנעשית תחת המעטפת של חובת אמון וכי הגילוי מצד הבנק צריך להיות יזום על ידו. הבנק הפר גם את חובתו שלא להיות בניגוד עניינים מאחר שלא גילה להם, כי עו"ד הירשמן מחזיק גם חשבון או חשבונות נוסף או נוספים בבנק (ס' 47 לתובענה). בנוסף, הבנק הינו גם שלוח של המבקשים וגם מכוח מעמדו זה מוטלת עליו החובה למסור לשולחיו, המבקשים, את המידע המבוקש (ס' 48 לתובענה). המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הבנק מנוע מלהעלות טענה, כי בשל מגבלות חובת הסודיות וחובת ההגנה על הפרטיות הוא אינו חייב ליתן את המידע המבוקש. לטענתם "המדובר הוא בחשבונות בנק של המבקשים עצמם (או בחשבון בו המבקשים הם חלק מבעליו). חשבונות אלו נוהלו על ידי עו"ד הירשמן כנציג וב"כ של המבקשים וזאת מכוח הסכמים שנכרתו עם הבנק. למיטב הבנת המבקשים, פעילותו של עו"ד הירשמן בחשבונות אלו היא פעילות שנקבעה לצרכי נוחיות בלבד, ואין היא מקנה לו מעמד עצמאי בכל הסובב את יחסיו עם הבנק, ודאי לא מעמד המגביל את המבקשים וזכויותיהם" (ס' 52 לתובענה). כמו כן מוסיפים המבקשים ומציינים, כי גם אם ניתן היה לסווג מקרה זה למשבצת של חובת סודיות - הרי שאין מדובר בחובה (או בזכות) מוחלטת (ס' 57 לתובענה). לטענת הבנק דין התובענה להידחות על הסף ולחילופין לגופה: על הסף - מאחר שעסקינן בתובענה הכוללת בגדרה אך ורק סעד יחיד של המצאת מסמכים. צו לגילוי מסמכים הוא צו מלווה כסעד ביניים במסגרת תובענה עיקרית, אין הליך גילוי מסמכים אלא בין בעלי דין בתובענה ומשלא נדרש כל סעד מאת הבנק - דין התובענה להידחות על הסף (ס' 16-17 לתשובה). ולגופה של התובענה - לטענת הבנק הוא פעל בהתאם להוראות ההסכמים והדין ואף לפנים משורת הדין אל מול המבקשים, תוך שמירת זכויות לקוחותיו - יחידי הקבוצה. למבקשים נמסרו פרטים ונתונים אודות חשבון ההלוואה שנלקחה על ידם במסגרת ההסכם למתן שירותים בנקאיים וכן אודות החשבון המרכז כהגדרתו בהסכם הליווי. עם זאת, לכל אחד מיחידי הקבוצה חשבון הלוואה פרטי (בדומה לחשבונם של המבקשים) בו הועמד אשראי של הבנק לאותו יחיד קבוצה. המבקשים ביקשו בין היתר את כל התכתובות שבין נציג הקבוצה לבין הבנק, את כל התנועות הכספיות עם הקבלן או עם כל אחד אחר שיש לו זיקה ישירה או עקיפה לכספי ההלוואה, זיקות שבין חשבון הליווי לבין מי מיחידי הקבוצה, לרבות נתונים ומסמכים הקשורים לעסקאות אחרות שנעשו בין יחידי הקבוצה האחרים לבין הבנק. לגישת הבנק - על מסמכים אלו חלה חובת סודיות בנקאית שכן מדובר בחשבונות שהמבקשים אינם נמנים על בעליהם. בלא שטרחו המבקשים לקבל את הסכמתו של עו"ד הירשמן או מי מיחידי הקבוצה שהפרטים המבוקשים נוגעים אליו, או לחילופין צו מתאים מאת בית המשפט במסגרת התובענה שבין המבקשים לבין עו"ד הירשמן - לא ניתן להיעתר להמצאתם (ס' 23-43 לתשובה). אין כל בסיס בטענה בדבר ניגוד עניינים כביכול בו מצוי הבנק בשל יחסים קודמים בינו לבין עו"ד הירשמן ואין לבנק כל התנגדות, באם יינתן צו מתאים, לפרט את החשבונות המנוהלים, אם מנוהלים, ע"י עו"ד הירשמן בבנק (ס' 44-46 לתשובה). הבנק מוסיף וטוען, כי גם על פי ההסכם למתן שירותים בנקאיים שנחתם בין הבנק למבקשים - אין למבקשים כל זכות לקבל מסמכים במישרין מהבנק בקשר לפרויקט ועליהם לקבל את המסמכים מנציג הקבוצה הנבחר, שהוא היחיד המוסמך לפנות לבנק, לקבל מסמכים ונתונים מאת הבנק והיחסים שבין המבקשים לבין נציג הקבוצה (ס' 49-56 לתשובה). בנסיבות אלו, ומשהודיע עו"ד הירשמן לנציגי הבנק, כי הוא מתנגד למסירת המסמכים למבקשים - על המבקשים לנהל את ענייניהם ואת הסכסוך ביניהם, בינם לבין עצמם, ולא לערב את הבנק בסכסוך לא לו מה גם שאין לבנק כל התנגדות למסירת כל מסמך ו/או נתון בקשר לפרוייקט, אם תהא הסכמה לכך או ינתן צו מאת ביהמ"ש המוסמך (ס' 59-70 לתשובה). בד בבד עם התשובה לתובענה הגיש הבנק גם בקשה לצירוף עו"ד הירשמן כמשיב נוסף להליך. הבקשה נומקה בנימוקים דומים לאלו שהובאו כבר בתשובת הבנק: עו"ד הירשמן מונה כנציג הקבוצה; לבנק אין כל מניעה מלמסור כל נתון או מסמך המצוי ברשותו בקשר לפרוייקט אלא שביחס לחלק מהמסמכים והנתונים חלה חובת סודיות ביחס ליחידי הקבוצה שאינם המבקשים; בהתייחס לחובת סודיות זו ובנסיבות בהן קיים סכסוך והוגשה תביעה משפטית בין חברי הקבוצה ובנסיבות בהן נציג הקבוצה עומד על כך שלא ימסרו מסמכים למבקשים כפי שנתבקש על ידם - הרי שנציג הקבוצה הוא צד העלול להיפגע מתוצאות ההכרעה בתיק ויש לצרפו. המבקשים, בתשובתם לבקשה, הביעו את עמדתם, כי אין הצדקה לצירופו של עו"ד הירשמן כצד לבקשה בין השאר מהטעם, כי המחלוקת העומדת להכרעה בתובענה היא אך ורק מהי חובת הבנק כלפיהם. בישיבת יום 24.5.2011 נדרש בית המשפט גם לבקשה זו. במסגרת הדיון חזרו המבקשים והבהירו את עמדתם, כי הדגש בתובענה זו הוא על מערכת היחסים שמחייבת את הבנק למסור את המידע המבוקש וזאת ללא קשר לעמדת עו"ד הירשמן בדבר (ר' עמ' 1-2 לפרוט'). עם זה, הבהירו, כי לא יתנגדו לצירוף עו"ד הירשמן להליך. בהתאם להסכמה זאת פנה ביהמ"ש לעו"ד הירשמן וביקש את עמדתו למסירת המידע המבוקש במסגרת התובענה. ביום 5.6.2011 התקבלה עמדת עו"ד הירשמן. בהודעתו ציין עו"ד הירשמן, כי אינו צד להליך בפני בית משפט זה וכי שאלת המידע שעליו ליתן אם בכלל למבקשים, לרבות המידע המבוקש בקשר עם הבנק - נידונה במסגרת הליך משפטי אחר - התביעה אותה הגישו המבקשים נגדו בבית המשפט המחוזי במחוז המרכז. לגישתו, לא ניתן לנהל הליכים מקבילים באותו עניין בדיוק בשתי ערכאות נפרדות ואין ליתן למבקשים לקבל, כדברך אגב בהליך דנן, את שמתברר האם הם בכלל זכאים לקבל במסגרת התובענה שהוגשה נגדו בבית המשפט במחוז המרכז. מכל מקום הבהיר עו"ד הירשמן, כי כבר נתן הסכמתו, במסגרת ההליך האחר, לפיה המבקשים יכולים לקבל מן המשיב כל מסמך או מידע בקשר עם חשבון הפרויקט ובקשר עם חשבון המשכנתא האישית שלו בפרוייקט. נוכח הודעתו זו של עו"ד הירשמן קבעתי ביום 6.6.11, כי דיון בבקשה לצירופו כצד יתקיים ביום 11.9.11 וכי טרם לכן יגיש עו"ד הירשמן את תשובתו לבקשה לצירופו. תשובת עו"ד הירשמן לבקשה לצירופו, שחזרה על הדברים שציין בהודעתו מיום 5.6.11, התקבלה ביום 24.8.11. הישיבה שנקבעה ליום 11.9.11 נדחתה לבקשת עו"ד הירשמן ליום 25.9.11. ישיבת יום 25.9.11 וצמצום המחלוקת בישיבת יום 25.9.11 לא התייצב עו"ד הירשמן באופן אישי אלא עו"ד נווה ממשרדו. בישיבה דבקו הצדדים בעמדתם שהובאה כבר מראשית ההליך: עו"ד נווה, ב"כ של עו"ד הירשמן, הבהירה, כי המחלוקת לגבי מהו היקף המידע שנדרש מרשה למסור למבקשים התנהלה בפני בית המשפט המחוזי במחוז המרכז, ונמצאת כרגע בשלב בו הצדדים ממתינים לפס"ד. בנסיבות אלו לגישתה "במסגרת הדיון פה אין אפשרות לתת מסמכים נוספים מעבר למסמכים שכבר הומצאו להם עובר להליכים עצמם ולאלה שנמסרו בהליך במרכז. לגבי כל מסמך נוסף, עצם זכותם לקבלו פעם נוספת או מלכתחילה, זו סוגיה שדורשת הכרעה בבימ"ש מרכז". (עמ' 4 ש' 27-30 לפרוט'). המבקשים אישרו, כי אמנם חלק מהמידע בהליך בו פתחו בבית המשפט המחוזי מרכז נגד עו"ד הירשמן, מבוקש גם כאן, אלא שלגישתם, יש להבחין בין ההליכים : "ביננו לבנק יש מערכת הסכמים ומערכת נורמטיבית שבאה לידי ביטוי בחקיקה ובפסיקה. היחסים שלנו עם הבנק משתרעים על הרבה, אנו ביקשנו מידע מסוגים שונים, אנו מבקשים זאת מהבנק ללא קשר למה שביקשנו מעו"ד הירשמן" (עמ' 5 ש' 1-4 לפרוט'). הבנק מנגד, חזר גם הוא על עמדתו: יש לדחות את התביעה על הסף מאחר שלא מוכר הליך בו הסעד העיקרי הוא גילוי מסמכים; הבנק אינו צד לסכסוך ואין לו כל עניין בסכסוך; ומבחינת המסמכים והמידע המבוקש על ידי המבקשים, הבהיר ב"כ הבנק, כי "כל המסמכים הנוגעים למבקשים, לחשבונות הלוואות המבקשים, אין שום בעיה למסור. לדידי הם נמסרו. לעומת זאת, מסמכים שיש בהם חומר שקשור או לעו"ד הירשמן או לנושא אחר מהקבוצה, ומטבע הדברים אלו פרטים ספציפיים לגבי אותו גורם, כלומר הלוואה של עו"ד הירשמן ו/או מישהו אחר מהקבוצה, הרי שדבר כזה הבנק יכול למסור רק ע"פ הסכמה של אותו גורם או הכרעה שיפוטית" (עמ' 6 ש' 6-10 לפרוט'). בהמשך הדיון התבקשה התייחסות של הבנק ושל ב"כ עו"ד הירשמן לגבי כל אחד מרכיבי המידע המבוקש אותו פירטו המבקשים בנספח א' לתובענה. מהתייחסותם עולה, כי מעבר למידע שנוגע לחשבונם של המבקשים בבנק ולחשבון המרכז של הפרוייקט, מידע שאין מחלוקת, כי המבקשים זכאים לקבל - המחלוקת צומצמה במידה כזאת שאין גם מניעה, כי המבקשים יקבלו את כל ההתכתבויות של עו"ד הירשמן בקשר לפרוייקט המצויות אצל הבנק (עמ' 6 ש' 21-23 לפרוט'), לרבות התכתבויות עם המפקח בקשר לפרוייקט (עמ' 7 ש' 1 לפרוט') ואפילו מידע שנוגע לחשבון ההלוואה הפרטי של עו"ד הירשמן בקשר לפרוייקט (עמ' 7 ש' 6-7 לפרוט'). הלכה למעשה, מהתייחסות הצדדים לרשימה הארוכה של דרישות המבקשים למידע עולה, כי המחלוקת סובבת בעיקר סביב מידע המצוי אצל הבנק בקשר לפרויקט, והנוגע במישרין לחשבונות יתר השותפים בפרויקט, הם יתר הצדדים לעסקה (מעבר למבקשים ולעו"ד זיילר). סיכם זאת המבקש 2 בדבריו לבית המשפט, שבאו לאחר התייחסות ב"כ הבנק וב"כ עו"ד הירשמן בפרוטרוט לרשימת המידע המבוקש: "כפי שבימ"ש רואה, אין נכונות למסור את המידע. אנו סבורים שיש לנו זכות ישירה כלפי הבנק לקבלת המידע. כולנו היינו בקשר עם הבנק, נפתחו חשבונות אינדיבידואלים וחשבון מרכז לשלם לקבלן. מוכנים לתת רק בקשר לחשבון שלנו ולחשבון המרכז. לא מוכנים לתת בחשבונות האחרים. אנו סבורים שיש לנו זכות, אם ניתנו עמלות יותר נמוכות, אם היו העברות שאנו לא רואים אותן" (עמ' 8 ש' 26-30 לפרוט'). דיון והכרעה באשר לטענת המשיב לדחייה על הסף של התובענה: אין בידי להיעתר לבקשה זו. צודק ב"כ המשיב, כי האפשרות לבקש צו גילוי מסמכים לפני הגשת תובענה, כדי שיהא בידי המבקש להחליט אם יש מקום להגשתה, אינה קיימת בישראל (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 425 הערת שוליים 1; ע"פ 7528/95 פנחס הלל נ' מדינת ישראל ואח'. פ"ד נ(3), 89,עמ' 98-99) וצודק גם ב"כ המשיב בטענתו, כי במקרה דנן הצדדים להמרצת הפתיחה אינם יריבים ואינם בעלי דין למעט עצם בקשת המסמכים עצמם - ומשכך לא התקיימו התנאים לקיומו של הליך גילוי מסמכים (ראו גם א.גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, בעמ' 199). ברם, בענייננו לא מבוקשים המסמכים והמידע מאת הבנק בגלל היותו "יריב פרוספקטיבי" של המבקשים אלא העילה לקבלת המסמכים והמידע נעוצה במסכת ההסכמים בין המבקשים לבנק ובמסגרת יחסיהם כיחסי "בנק-לקוח", מסגרת שלהבנתי עודנה קיימת. בית המשפט העליון בע"א 358/88 דוד בלס ו-3 אח' נ' בנק דיסקונט בע"מ, תק-על 89 (3) 1117 אבחן נסיבות כאלו מנסיבות בהן תמו יחסי בנק -לקוח בין הצדדים: "אכן אילו נמשכו יחסי בנק לקוח בין המשיב לבין המערערים לא הייתי רואה מניעה לחייב את המשיב למסור למערערים העתקי החשבונות, אולי נגד תשלום, אף על פי שהם כבר קבלו העתקים של אותם החשבונות בעבר; אך כל עוד ההסכם בתקפו עומד, תמו יחסי הבנק והלקוח ולפיכך פסקה חובתו של הבנק לספק את החשבונות. דין המערערים במקרה שלפנינו אינו שונה מדין מבקש פלוני המבקש לקבל גילוי מסמכים מיריב פרוספקטיבי על מנת לשקול אם המידע שיקבל מצדיק הגשת תביעה שנגדו. קיימות שיטות משפט שבהן מוכרת דרך דיונית כאמור, ראה, למשל, באנגליה סעיף 1)33) ל- SUREME COURT ACT,1981 אך דרך דיונית כזאת אינה קיימת בישראל; אמנם הנהגתה נשקלה בשעתו בועדה המייעצת לדיון אזרחי בראשותו של השופט עציוני, אך הוחלט שאין היא מתאימה לתנאי הארץ ותושביה. אכן אם המבקשים יגישו תובענה נגד המשיב לביטול ההסכם יוכלו לקבל את מבוקשם בגדרה על דרך צו לגילוי מסמכים." (הדגשות שלי ש.ש.). בה"פ (תל-אביב-יפו) 817/04 עו"ד אביטן שלמה ואח' נ' בנק ירושלים סניף באר שבע תק-מח 2005(4), 5399 הביע בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת רות רונן), בהערת אגב, עמדה, כי גם בנסיבות בהן לא תמו יחסי בנק-לקוח בין הצדדים, אין לתובע פרוספקטיבי זכות לקבל לידיו מסמכים בטרם הוגש על ידו כתב תביעה, ועליו לעתור לגילוי מסמכים רק במסגרת הליך גילוי מסמכים במסגרת תביעה נגד הבנק. ברם, גם בפס"ד זה אליו מפנה ב"כ המשיב, קיימת אבחנה בין מסמכים שהלקוח זכאי לקבל באופן רגיל מהבנק כחלק מיחסי בנק-לקוח שנרקמו ביניהם, לבין המסמך שהתבקש שם שהיה דו"ח פנימי שערך הבנק בקשר לפעולות שנעשו בחשבון המבקשים, מסמך שנערך על-ידי הבנק לצרכיו הפנימיים וכחלק מהיערכות לתביעה אפשרית של המבקשים: " יש לציין גם, כי בענייננו, המבקשים אינם עותרים לקבלה של דפי חשבון סתם. כעולה מפסק הדין בענין בלס, הם היו זכאים לקבל מהבנק מסמכים כאלה, כלקוחות שלו, בין אם נגד תשלום ובין אם לאו. מסמכים כאלה הונפקו ונמסרו, בענייננו, על ידי הבנק ללקוחו, המבקש. כזכור, עניינה של התובענה דנן הוא עיון במסמך שהוא דו"ח בירור וחקירה שהבנק ערך. מסמך כזה, אינו אחד מהמסמכים שלקוח זכאי ברגיל לקבל מהבנק שלו, במהלך הרגיל של היחסים ביניהם. בבנק ישנם מן הסתם דוחות ומסמכים רבים שהבנק מכין. לא כל אחד מהלקוחות זכאי בכל עת שירצה לקבל איזה מן המסמכים הנ"ל. רק לקוח (או מי שאינו לקוח) שהגיש תביעה נגד הבנק, זכאי לקבל לעיונו את אותם מסמכים הרלוונטיים לתביעתו (ככל שאינם חסויים). " (שם,עמ' 5402. הדגשות שלי ש.ש.) בענייננו אנו טען ב"כ המשיב את הטענה לסילוק התובענה על הסף לגבי כל המסמכים והמידע שנתבקש ולא אבחן ביניהם. בענייננו גם לא נטען, כי תמו יחסי הבנק-לקוח בין הצדדים ואין גם מחלוקת, כי לפחות חלק מהמסמכים המבוקשים הם כאלו שזכותם של המבקשים לקבלם, מכוח היותם לקוחות הבנק, אינה מוטלת בספק (ראו לדוגמא ס' 18 לנספח א' לתובענה שם מבוקשים בין השאר העתק דפי חשבון המתייחסים לחשבון המבקשים). בנסיבות אלו איני סבור, כי עליי לעשות את מלאכתו של ב"כ המשיב, לבור את המוץ מן התבן ולבחון באלו מסמכים ובאיזה מידע קמה למבקשים זכות לגילוי כפועל יוצא מהיותם לקוחות הבנק ולגבי אלו נדרשים הם להגיש תביעה נגד הבנק או אחרים ולבקש במסגרתה צווי גילוי מתאימים - ודין הבקשה לדחייה על הסף להידחות. לגופה של התובענה: כאמור, המבקשים סבורים, כי קיימת בידם זכות אוטונומית לקבל מהבנק כל מידע שיש בידו בקשר לפרויקט הבנייה, ובכלל זה לא רק מידע הנוגע לחשבונותיהם האינדיבידואליים אצל הבנק ולא רק מידע הנוגע לחשבון המרכז, ובמילים אחרות - לא רק חשבונות בהם הם נמנים על בעליהם או קיימת להם זיקה ישירה. כשם שאין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו, כך גם המבקשים לא מסתפקים במידע הנוסף שנמסר או שימסר להם, זאת לאחר שעו"ד הירשמן, נציג המבקשים, נתן את הסכמתו לכך באמצעות באת כוחו, בישיבת יום 25.9.11. על מידע נוסף זה נמנים ההתכתבויות של עו"ד הירשמן בקשר לפרוייקט המצויות אצל הבנק (עמ' 6 ש' 21-23 לפרוט'), לרבות התכתבויות עם המפקח בקשר לפרוייקט (עמ' 7 ש' 1 לפרוט') ואפילו מידע שנוגע לחשבון ההלוואה הפרטי של עו"ד הירשמן בקשר לפרוייקט (עמ' 7 ש' 6-7 לפרוט'). לגישת המבקשים - הסכמת עו"ד הירשמן לחשיפת המידע הנוסף, הגם שמדובר במידע שאינו נוגע במישרין לחשבונות שהמבקשים נמנים על בעליהם, כלל לא נדרשת מבחינתם ככל שעתירתם מכוונת נגד הבנק ונגדו בלבד. מכאן, גם לסברתם, אין כל הצדקה לבקש את עמדתו לחשיפת המידע או להורות על צירופו כצד להליך. מאותם הטעמים סבורים המבקשים, כי עומדת להם זכות לקבל כל מידע מבוקש הנוגע גם לחשבונות יתר השותפים - מבלי שידרשו להגיש תובענה נגדם, לצרפם כצד נדרש להליך שבפניי או אפילו לבקש את עמדתם. לטעמי, אין מנוס מן המסקנה, כי בנסיבות המקרה דנן, סירוב הבנק למסירת המידע המבוקש, בהסתמכו על חובת הסודיות בו הוא חב כלפי לקוחותיו, בדין יסודה. סעיפים 2(7), 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 קובעים, כי פגיעה בפרטיות יכולה להיות בין השאר אחת מאלה: "(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם; "(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע". בהלכה הפסוקה הוכרה זכותו של לקוח לסודיות המידע בדבר מצבו הכלכלי, רכושו, חשבונותיו ופעילותו העיסקית ביחסיו עם התאגיד הבנקאי. "חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופייה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח, כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו" (ראו: רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 771,להלן : "פרשת סקולר"). ועוד נקבע: "מידע הנוגע להכנסתו ולמצבו הכלכלי של אדם חוסה תחת הגנת הפרטיות, ושימוש בו בלא הסכמתו פוגע בפרטיותו" (בע"מ 3542/04 דן סלס נ' טובה סלס, תק-על 2005(2), 3382. להלן: "פרשת סלס") ההגנה הנתונה ללקוח בנק מפני חשיפת מידע בנקאי נובעת הן מהזכות לפרטיות הנתונה בדין והן מעקרון תום הלב המצוי, כתנאי מפורש או משתמע, בחוזה שבין הלקוח לבנק, כמו גם מן הנוהג הבנקאי, מיחסי שליחות וחובת אמון כללית שבנק חב ללקוחו (פרשת סלס לעיל; וכן : ר. בן אוליאל, דיני בנקאות (חלק כללי), עמ' 108-109). האם מכוח חובת הסודיות שבין הבנק ללקוח, קם לו חיסיון ומה טיבו והיקפו? התשובה שניתנה בפרשת סקולר הינה, כי חובת הסודיות מחייבת הסקת קיומו של חיסיון מפני מסירת מסמכים הנוגעים לחשבונותיו של לקוח, שכן ללא חיסיון שכזה עלולה חובת הסודיות להיפגע ואף להתרוקן מתוכן, וכדברי בית המשפט: "אם אמרנו, כי המערכת הבנקאית, שקיומה הוא מאינטרס הלקוחות והציבור גם יחד, בנויה על חובת סודיות של הבנק כלפי לקוחותיו, הרי שאמירה זו תהא חסרת משמעות אם לא תתחייב מכך המסקנה בדבר קיומו של חיסיון בין הבנק ללקוח, שמשמעו הענקת פטור לבנק מן החובה (החלה על כל עד) לגלות לבית המשפט את כל המידע הרלוונטי למשפט שבידו. זאת אף-על-פי שאין בפקודת הראיות [נוסח חדש] הוראה מפורשת בדבר חיסיון כזה" (פרשת סקולר, שם בעמ' 772). עם זאת, אין מדובר בחיסיון מוחלט אלא יחסי. ההגנה על הפרטיות, חרף היותה זכות חוקתית, אינה ערך מוחלט. עניין לנו, אם כן, בחיסיון יחסי, שיש לאזנו על-פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים (פרשת סקולר בעמ' 773 ; ע"א 1211/96 כהן נ' נשיונל קונסלטנטס, פ"ד נב (1) 481). המבחנים שנקבעו בפרשת סקולר (שם בעמ' 774) ואומצו שוב מאוחר יותר בפרשת סלס, היו אלה: א. מהי מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה, כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה). ב. האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות, שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלוונאטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דייג ראיות". ג. על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית המשפט, כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות. ד. ולבסוף, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי. בניגוד למשקל הרב שניתן לאינטרסים התומכים בהסרת החיסיון כאשר מדובר בחשבונות בנקים של בעל הדין, הרי כאשר עסקינן בבקשה המערבת צד ג' ופגיעה בפרטיותו, הופכת הסרת החיסיון למורכבת יותר. בסעיף 14 לפסק הדין בפרשת סלס קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה בהקשר זה כך: "במסגרת מלאכת האיזונים בין הערכים המתנגשים יש להבחין בין מידע כלכלי מוגן השייך לבעל דין במשפט, לבין מידע כזה הנדרש מצד שלישי שאינו מעורב בהליך השיפוטי כבעל דין. כאשר המידע הנדרש שייך לבעל הדין, בהתמודדות בין ערך ההגנה על הפרטיות לאינטרס קיומו של הליך שיפוטי תקין, מקבל האינטרס האחרון מישנה משקל, בהיות בעל הדין בעל ענין ישיר בתוצאות המשפט. יתר על כן, מן ההיבט הדיוני, ניתן לברר באמצעות בעל הדין לו שייך החומר את מידת החיוניות שבהצגתו, ולבחון בעזרתו האם עשויות להימצא דרכים חלופיות לבירור עובדות חשובות גם בלא הצגת המסמכים המוגנים עצמם. שונה הדבר כאשר המידע המוגן שייך לצד שלישי שהינו זר להתדיינות. במקרה זה, אין מדובר בבעל דין שיש לו ענין בהליך. לעומת זאת, הפגיעה הכרוכה בהצגת חומר פרטי השייך לו עלולה להיות קשה ומזיקה. לפיכך, מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו במשפט-לא-לו הם נדירים ויוצאי דופן ביותר. דרישה לגילוי מידע מוגן של אדם שאין לו ענין במשפט תחייב מידת שכנוע רבה בדבר נחיצותו וחיוניותו. אחד המקרים החריגים בהם ניכרת נטייה להתיר הצגת מידע פרטי של צד שלישי היא מקום שבית המשפט שוכנע, כי אפשר וקיימת קנוניה בין בעל הדין לבין הצד השלישי וזיקה קרובה בין השניים באופן שניתן לראות את הצד השלישי כמעורב, ולו בעקיפין, בהתדיינות (ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן, פד"י מב(1) 563, 566; Banker's Trust V. Shapira, (1980) 3 All.E.R 353)" בע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן, פד"י מב(1) 563 (להלן: "פרשת גוזלן") אליו הפנתה כב' השופטת פרוקצ'יה בדבריה לעיל ביקשה התובעת צו המורה לבדוק ולהעתיק רישומים בנקאיים בחשבונות של צדדים שלישיים אשר שימשו, לגרסתה, "אנשי קש" להזרמת כספים עבור הנתבע. בית המשפט נעתר לבקשה בהסתמך על סעיף 39 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אשר מתיר לבית המשפט לצוות על בדיקה והעתקה של רישום בספר בנקאי. בית המשפט פירש את הסעיף, לאור לשונו ותכליתו, כך שאין הוא מוגבל לבעלי הדין לבדם; תכלית הסעיף, כך נפסק, היא לאפשר ניהול הליך שיפוטי מבלי להטריח את פקיד הבנק לבוא ולהעיד מכלי ראשון על פעולה בנקאית שנרשמה בחשבון פלוני. בית המשפט הטעים, כי השימוש בסמכות הקבועה בסעיף צריך להיעשות בנסיבות נדירות ביותר, שכן - בלשונו של שופט אנגלי - "'יהא זה מפלצתי' להניח, שבגדר הליך שבין ראובן לבין שמעון תינתן לבעלי הדין גישה חופשית לעיין בחשבונותיהם הבנקאיים של צדדים שלישיים". יש לציין שבנסיבות אותו מקרה הטענה הייתה לקנוניה בין בעל-הדין הנתבע לבין בעלי החשבון. כאמור, בפרשת סקולר בית המשפט העליון ניתח את השיקולים המתחרים בקשר לבקשת רשות לעיין בספר בנקאי, ועמד על הצורך בחיוניותו של המידע להכרעה במחלוקת, בקיומה של תשתית ראייתית מספקת, בהיעדר אפשרות להישען על ראיות חלופיות שאין בהן פגיעה בפרטיות, ובתחימת היקף הגילוי למתחייב על-מנת להשיג צדק בהליך השיפוטי. בנוסף, נדרש בית המשפט באותה פרשה גם לסוגיית גילוי חשבונותיו של אדם זר להתדיינות, ואמר את הדברים הבאים: כל זאת אמרנו לגבי גילוי חשבונותיו של מי שהוא צד להתדיינות, כשהאחרון מתנגד לכך... ואילו לגבי חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות "בנסיבות נדירות ביותר", (כאמור בהלכת גוזלן, בעמ' 565), שהייתי מצמצמן בעיקר לנסיבות בהן נטען, והובאה ראיה לכאורית לטענה זו, כי החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, על אף שאינו רשום על שמו, או, כי בעל הדין העביר לחשבונו של אותו צד שלישי כספים, שלא בתום לב ובמטרה להסתיר עובדה זו, תוך שיתוף פעולה עם בעל החשבון. כל זאת לאחר שניתנה לצד השלישי, העלול להפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי. מן הקטעים שהובאו לעיל מפרשות גוזלן, סקולר וסלס, עולה, כי לאמות המידה המנחות לצורך איזון בין צרכי ניהולו של משפט צדק לבין הצגת חומר מוגן הכרוך בפגיעה בפרטיות, מתווסף שיקול מיוחד כאשר מדובר במידע הנוגע לאדם זר להתדיינות המשפטית המתנהלת. בנסיבות אלה, נקודת האיזון מוסטת לכיוון הוספת משקל להגנה על הפרטיות, והתנאים לפגיעה בה מחמירים במיוחד. יש צורך, מצד אחד, לבסס את הרלבנטיות של החומר המבוקש, את החיוניות שבהצגתו לצורך המשפט, ואת העדרן של חלופות אחרות העשויות ליתן מענה לצורכי ההליך השיפוטי. במקרים מתאימים יש צורך בהוכחת חשש ממשי לקנוניה (פרשת סקולר, בעמ' 774 ופרשת סלס בפסקה 14 סיפה). הניתוח שהובא לעיל יפה וישים לענייננו. כאמור, המחלוקת הצטמצמה בעיקר, אם לא רק, למידע שנוגע לחשבונות אינדיבידואליים של יתר השותפים. ככזה, בדין סירב הבנק למוסרו למבקשים, ללא הסכמת אותם צדדי ג', בשל מגבלות חובות הסודיות חובות ההגנה על הפרטיות המוטלות על הבנק. ניסיון המבקשים לבטל כלאחר יד טענות אלו בנימוק, כי מדובר בחשבונות בנק של המבקשים עצמם או בחשבון בו המבקשים הם חלק מבעליו (ס' 52 לתובענה) - מהווה טעות במקרה הטוב או הטעייה במקרה הרע. טרוניות המבקשים כלפי הבנק, כי לא גילה להם את זהותם של אותם צדדי ג', היינו על מי באה הסודיות להגן, ולכן מנוע הוא מלהעלות טענות בדבר סודיות, גם היא אין לה על מה לסמוך. יצויין, כי במסגרת הדיון האחרון, בישיבת יום 25.9.2011 העיד נציג הבנק, כי הצדדים השלישיים המדוברים הם הצדדים לעסקה ואין צדדים אחרים (עמ' 8 ש' 2 לפרוט') ולכן לא ברורה לי טענת המבקשים בעניין זה - כלום לא ידעו הם מיהם שותפיהם לפרוייקט הבנייה שכרתו הם, כולם יחדיו, ונדרש להם אישור של הבנק לכך?!? גם יתר טענות המבקשים לפיהן לא ניתן לסווג מקרה זה "למשבצת" של חובת סודיות וטענות בדבר חסיון (ס' 57 לתובענה) אינה במקומה. למעשה, המבקשים במו ידיהם הביאו לכך, כי טענות אלו יהיו לב ליבת המחלוקת שבפניי. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בפרשת סקולר מפי כב' השופטים טל וחשין. באותה פרשה, הצד שביקש את הגילוי, עתר להורות לבנק של הצד השני לגלות את דפי החשבון. לגישתו של השופט טל - ובנקודה זו הוא מסכים עם השופט חשין שהיה במיעוט - אילו נדרשו הנתבעים ישירות לגלות את דפי החשבון, היו חלים כללי הגילוי, ושאלת החסיון נתעוררה אך ורק מאחר שהתובעים לא דרשו את העיון ישירות מהנתבעים, אלא עתרו להורות לבנק לאפשר להם עיון במסמכים. וכדבריו: "אכן, אילו נדרשו המשיבים ישירות על ידי המבקשים לגלות את דפי החשבון שברשותם ולאפשר את העיון בהם, פשיטא שהיו חלים כללי הגילוי והעיון הרגילים בין בעלי הדין, ולא היה מקום כאן לחסיון. אבל המבקשים לא דרשו את העיון ישירות מן המשיבים אלא עתרו לאפשר להם את העיון במסמכי הבנק, בצרפם את הבנקים כמשיבים לבקשה. כאן מתעוררת שאלת החסיון. ממש כשם ששאלת החסיון מתעוררת כאשר רופא נדרש להרשות את העיון במסמכים הרפואיים של פציינט, למרות שאילו נדרש הפציינט עצמו לגלות ראיה רלבנטית שברשותו הנוגעת לבריאותו, לא היה יכול לחסות בצילו של חסיון". בנסיבות אלו - מה למבקשים, כי ילינו? בענייננו אנו, בבואנו לשקול את דרישת המבקשים לחשיפת כל המידע המבוקש במסגרת תובענה זו ולאזן עתירתם זו עם הערכים המתנגשים של חיסיון בנק-לקוח וחובת הסודיות בה חב הבנק, בהתאם לקריטריונים שפורטו בפרשת סקולר ובשים לב להלכה לפיה גילוי נתונים חשבונאיים של צד זר להתדיינות ייערך בנסיבות חריגות ביותר (ר' פרשת גוזלן ויתר הפסיקה שהובאה לעיל בהקשר זה) - המסקנה המתבקשת היא, כי ידם של חיסיון בנק-לקוח וחובת הסודיות בה חב הבנק על העליונה. די אם אציין, כי לא ברורה בענייננו כלל מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק להכרעה במחלוקת שבין הצדדים מאחר שבית משפט זה לא נחשף למחלוקות בין הצדדים - המחלוקת של המבקשים מול עו"ד הירשמן ושותפו התנהלה בבית המשפט המחוזי מרכז (שם גם התבקשה חשיפת מידע שבחלקו חופף למידע המבוקש כאן) ולא בפניי, ונגד יתר השותפים לא ברורה כלל אם קיימת מחלוקת בינם לבין המבקשים(לא נטען, כי הוגשה תביעה מצד המבקשים נגדם); שאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות לא הובאה לפתחי מאחר שהעומד בבסיס תובענה הוא טענת המבקשים לזכות אוטונומית לקבלת המידע מהבנק ללא קשר למערכת היחסים שלהם עם יתר השותפים או הסכמתם ועמדתם בנושא; מאחר שהמבקשים לא צרפו לתביעה את יתר שותפיהם לעסקה, שהמידע המבוקש נוגע לחשבונותיהם האינדיבידואליים - הרי שלא ניתנה לאותם צדדים שלישיים, העלולים להיפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי ובוודאי שלא לטעון לעניין קיומן של ראיות חלופיות ומידת ההיקף של הגילוי הנדרש. היחיד שזכה לעשות זאת היה עוה"ד הירשמן, בעקבות יוזמה לה לא היו שותפים המבקשים, ובמסגרתה התבקש ליתן עמדתו לתובענה ולצירופו לה כצד. מאחר שערכאה אחרת, בית המשפט המחוזי מרכז, היא שדנה במחלוקת שבין המבקשים לעו"ד הירשמן כמו גם בבקשות המבקשים למידע בנקאי מסוים מעו"ד הירשמן ועתידה להכריע גם בעניין זה - איני רואה כיצד ניתן לראות את השיקולים העומדים בבסיס הסרת החסיון של המידע הבנקאי (ובכללם: מידת החיוניות והחשיבות של המידע להכרעה במחלוקת שבין הצדדים; שאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות; שאלת קיומן של ראיות חלופיות שאין בהן פגיעה בפרטיות ומידת ההיקף של הגילוי) מוטים לטובת הגילוי בהליך שבפניי, בו הוא כלל איננו צד. טענת עו"ד הירשמן בהקשר זה לפיה שאלת המידע שעליו ליתן אם בכלל למבקשים, לרבות המידע המבוקש בקשר עם הבנק,נידונה במסגרת הליך משפטי אחר (התביעה אותה הגישו המבקשים נגדו בבית המשפט המחוזי במחוז המרכז) ואין לאפשר למבקשים לקבל, כבדרך אגב בהליך דנן, את שמתברר האם הם בכלל זכאים לקבל במסגרת התובענה שהוגשה נגדו בבית המשפט במחוז המרכז - מקובלת עליי ויש בה כדי להטות את הכף לטובת התרת החסיון על כנו, בהליך זה, בנוגע למסמכים בנקאיים מבוקשים בהם הוא בעל החסיון ולא ניתנה הסכמה מטעמו למוסרם. סוף דבר התובענה נדחית, כפוף להסכמות המשיב ועו"ד הירשמן (באמצעות בא כוחו) אליהן התייחסתי בפסק דיני זה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד בסך של 23,200 ₪ ובשכ"ט עו"ד הירשמן בסך של 8,700 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד תשלומם בפועל. חשבון בנקבנק